זו לא הפעם הראשונה ש״הארץ״, העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים, מנסה לעשות דווקא והפוך־על־הפוך (על הפוך?). ואולי זה לא כל כך נורא שבתוך כל ה״גאווה״ המזויפת עם הלוגו החדשני שלה, יש מי שמנסה למצוא זווית סטירית/פרודית/צינית/הומוריסטית (כביכול ולכאורה).
ולמרות זאת לא אהבתי בכלל את כל השנאה מלאת האהבה-עצמית ששפכו עלינו כתבי מוסף ״הארץ״ בשבת האחרונה עם ״בחירת השיר הישראלי השנוא״ עליהם: ״את המנגינה הזאת חייבים להפסיק (דחוּף!)״.
הטוקבקיסטים כבר הגיבו ואמרו, כל אחד בדרכו, את מה שהיה צריך להגיד לעיתונאים המצחיקים־לכאורה של ״הארץ שלנו״ (למשל: ״כתבה מטופשת – שנאה אחת יותר מדי״ (תגובה מס׳ 135).
אני בחרתי לשים היום (דווקא) את אחד השירים שאני הכי אוהב, ושמתאים מאוד להיות שיר ה־70 של ישראל: ״שיר השיירה״ שכתב עלי מוהר למנגינה יוונית ושר אותו כל כך יפה אריק איינשטיין. שני היוצרים הישראליים האהובים עליי (ואולי גם על כותבי ״הארץ״ ביום קצת יותר בהיר מיום אתמול). שני האמנים נפרדו מאיתנו הרבה לפני הזמן והותירו אותנו עם השנאה הבלתי מצחיקה (לכאורה) של כותבי ״הארץ״ ועם דברים עוד יותר מעציבים.
הנה השיר ומילותיו. אפשר, כמובן, להתייחס גם אליו בציניות ״הארץ״ית, אבל אני מעדיף דווקא לא לעשות את זה הפעם. ככתוב: ״ואל הארץ, אל הארץ באנו״.
והנה הביצוע המרגש של אריק איינשטיין:
״וגם הנגב עוד יהיה פורח / ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח״.
(ואולי אפילו כותבי ״הארץ״).
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 