״אני חייב לזוז״ ||| על ההוא שאין לו זמן בשביל השטויות שלך

״אני חייב לזוז״ הוא קרוב של ״העברתי את זה כבר״.
ברוח כתיבתו של אלון עידן, מנתח הביטויים של העברית החדשה במוסף ״הארץ״. ואולי יותר בהשראתו של עלי מוהר זכרונו לברכה – שיש רבים שמתגעגעים לכתיבה הישראלית העשירה ומלאת ההומור שלו,  הייתי רוצה לכתוב היום על ״ההוא שחייב לזוז״.

מבוסס על איור של מיכל אפרת מהספר ״ניסע אל השדה״ מאת פניה ברגשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד

אתם בטח מכירים אותו. זה ההוא שפעם קראו לו ״שונא הנודניקים״ והיום הוא ״מר אמ;לק״. אותו ההוא שקוטע אתכם באמצע (או בתחילת) המשפט, או הסיפור המרתק שרציתם לספר לו. בדיוק בזמן שאתם דווקא רציתם להרחיב את הדיבור על הנושא ולגלוש לסיפורים של פעם, למעשיות היסטוריות, לטיולים מרתקים ואפילו לקרבות תשט״ז או תשכ״ז או מלחמות תשל״ד.
אבל את ה״הוא שחייב לזוז״ הסיפורים האלה (שפעם קראו להם ״סיפורי סבתא״ או ״בובע מייסעס״) מעניינים כשלג דאשתקד (1950 ליתר דיוק).
בקיצור (איזה קיצור? עברתי כבר מזמן את מיכסת 280 התווים של טוויטר. וגם בפייסבוק הייתי נחשב ל״חופר משעמםםםם חחח״!!!1) ל״בחור שצריך לזוז״ אין זמן! ולא חשוב שהמקומות שהוא ״זז״ אליהם מעניינים אותך כגשם בצהריים או כשלג דאשתקד. הוא חייב לזוז. 

השבוע נתקלתי, או מדויק יותר: נחשפתי, לילדים בני שבע שגם הם כבר ״חייבים לזוז״, ורציתי להגיד להם: ״לאן אתם זזים כל־כך? מה יש לכם כל־כך דחוף לעזוב את הנדנדה?״, ״בואו תשארו עוד רגע. תשמעו סיפור מה היה פעם…״
אבל לא אמרתי כלום. כי היה מאוחר והייתי צריך כבר לזוז.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן