יוני 1967
פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת…
…יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי את בוכה או צוחקת
מילים: יובב כץ; לחן: דוד קריבושי
התמונה משמאל מתוך מצגת של ארכיון קיבוץ גדות
רסיסי הפגז שפגע בגן שקד, מלחמת ששת הימים; יוני 1967
השיר הזה נכתב על קיבוץ גדות שבצפון, שסבל הפגזות קשות ביותר במלחמת ששת הימים ובתקופה שלפניה.
יש הרבה דברים חופפים ודומים, המתאימים גם לאיזור שלנו. אלא שכאן ה״אירועים״ וה״מבצעים״ נמשכים גם אחרי יותר מחמישים שנה מהמלחמה הרחוקה ההיא.
אפריל 2018
ביום ראשון שעבר בהליכת הבוקר מחוץ לכפר, בין חלקת תפוחי האדמה וערוגות הפטרוזיליה תפס אותנו גשם שהתחיל כזירזוף והפך למבול. מיהרנו לחזור אל הכפר ומצאנו מחסה מתחת לאחד מגגות הבטון של המיגוּנים החדשים של בתי הילדים. אלה שעוטפים היום, בכל ״ישובי העוטף״, גם את הבתים שנבנו לפני למעלה מיובל שנים.
הכניסה למקלט עם ״גן שקד״ המשופץ ברקע, 2018
מזווית העין ראיתי את דלת המקלט הישן של גן שקד (הוא גן ב׳ של שנות השישים של המאה הקודמת). נזכרתי בהיסטוריה של המקלט הזה שנבנה בשנות החמישים ובמלחמת 67 שהו בו ילדי הגן בזמן שפגז אחד נפל בדיוק על הגג של הגן (כאן מופיע הסיפור על הפגז הזה, מתוך חוברת סיפורי ״כאן המקום״). התמונה ההיסטורית של הבובה המוטלת בין הרסיסים של פגיעת הפגז, מסמלת עד היום את רגישותו הביטחונית של האיזור שלנו, הרבה לפני שהודבק לו הכינוי השנוי במחלוקת: ״עוטף עזה״.
דרגשי הילדים במקלט של גן שקד במלחמת ששת הימים, יוני 1967
תוצאות הפגז שפגע בדירת מגורים במלחמת ששת הימים, 1967
בניית ״המקלט של גן שקד״, 1955
עד כאן ההיסטוריה בקיצור המתבקש, ומכאן נעבור לתמונות של השבוע שעבר.
הגשם עוד לא פסק אז החלטתי – אחרי יותר מחמישים שנה – לנסות לפתוח את הדלת של המקלט הנטוש שלא הייתה נעולה. התוצאה היא סדרת תמונות אייפון שמתחילה בחושך מצרים (תרתי משמע), ואחר כך כשהופעל הפלאש של המצלמה אפשר לחזור אחורה עם התמונות לאווירה מלפני חמישים ואחד שנה.
הדרגשים עליהם ישנו הילדים עדיין קיימים, חלק מקרשי המחיצות עוד קבועים במקומם, ואחרים זרוקים על הרצפה. עליה אפשר למצוא עוד ״תוספות״ מאוחרות שהוכנסו למקלט במהלך עשרות השנים שעברו. החלטתי לא לנסות לשפר את התמונות בפוטושופ. נראה לי שהתמונות הגולמיות משקפות את האווירה הביטחונית הישנה־חדשה של ילדי ההפגזות מימי מלחמת קדש 1956 ועד ״צוק איתן״, וכל ה״צוקים״ שאולי (והלוואי שלא) עוד יבואו, אם ״מישהו״ לא ינסה לשנות את ההיסטוריה החוזרת על עצמה בעקשנות.
אלה התמונות: מדלת הכניסה והמדרגות ועד היציאה.
פגעי הזמן:
המדרגות בדרך ליציאה אל האור שבחוץ:
ושוב בחוץ: חוזרים לאפריל 2018: הכניסה ל״מקלט ששת הימים״ עם מיגוני 2018 ובית בובות בחצר הגן.
ואופטימיים־ללא־תקנה, כמוני, עדיין אומרים שגם אחרי כל השנים האלה: אנחנו עוד נראה את הימים האחרים (תשאלו את החבר׳ה האלה מקוריאה).
שיהיה שבוע יותר טוב לכולם. בדרום, בצפון ובמרכז.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
ידידי
מעניינת כניסתך למקלט…
במסגרת שיטוטי וסיפורי… קיימת תכנית לפתוח את אחד מהמקלטים לקהל (לאחר שיחזורו).
שנשמור כזיכרון, וזהו !!! רק כזכרון
התוכנית קיימת. מחכים לביצוע בסבלנות רבה. כמובן – רק זכרון.
אני ( יובל גדיש ) התמנתי להיות אחראי על היציאה מהמקלט בגן שקד ( וזה כנראה מנע ממני להתגנב לכיוון הרפת והסוסים לא יאמן,,,,רמי, אני מחכה לשחזור ורענון המקלט,,
יובל, ״אחראי היציאה מהמקלט״, כולם מחכים לשחזור. תבוא לבקר.
כשראיתי את גגות הבטון האלה בפעם הראשונה די נבהלתי. האם בגנים העטופים יש מספיק אור ואוורור? הכל נראה אפלולי. באשר למקלט הישן, חבל שכך נראית התחזוקה של המשק. בתקווה לימים אחרים.
אסתר, אל דאגה. גגות הבטון הכפולים עדיין משאירים אור. ויש גם חצרות משחק ואפילו ארגזי חול. ויש גם את עניין הבטחון בימים הקשים (שבאים, לצערנו, מדי פעם).
לגבי המקלטים, אין כאן ״בעיית תחזוקה״. הם כבר מזמן לא משמשים למצבי חירום. נשאר רק לסגור אותם, או להפוך אחד מהם לתצוגה שתספר את הסיפור הביטחוני של העבר. וגם ההווה, לצערנו (נקווה שלא – העתיד).
בטעות כתבת גן חצב, מדובר בגן שקד (ב')
נכון מאוד, חביבה. מרוב סימפטיה גם לגן חצב, נפלט לי במקלדת ״חצב״ במקום ״שקד״ במקום אחד. תוקן מייד כדי שאף אחד לא יתבלבל.