עם הרוח הנושבת, בגרון מחנק ||| ״כאן השיריונים״, ״כאן הקומביינים!״

הטנק והקומביין הגיעו לעולם, או לפחות לאיזור שלנו, שלובים זה בזה. לפעמים נדמה שכשמגיעה עת הקציר של צוות החקלאות, מגיעה גם שעתם של אנשי הצוות אפורי הפנים. עם הרוח הנושבת
בדרכי אבק, השרשרת מסתובבת, בגרון מחנק, אז אומרים אנשי הצוות אפורי הפנים: כאן השריונים! כאן הקומביינים!

קומביין בשדה ליד נתיבות, מעל פסי הרכבת, מאי 2018

טנקים חונים ליד הגדר מול חלוננו. תמונה מה״סבב״ הקודם; ״צוק איתן״ 2014

הקומביין, אותה מכונת קציר משוכללת ומשונה, הייתה בילדותנו הכפרית משאת נפש של כל ילד. קשה להסביר למי שלא נולד בין שדות חיטה לשטחי כותנה ותפוחי־אדמה, מה היה הקומביין עבורנו. אבל בכל זאת נעשה ניסיון, כי חודש סיון הוא הרי חודש הקומביינים (וכנראה גם זמנם של הטנקים). לפתע הם מופיעים בכל אתרי החדשות: בין תמרות־עשן ולוחמי־אש לבין פרשני־מסך חמורי סבר. בין עפיפוני־נפץ לשדות חרוכים – פתאום מופיעים הקומביינים.

לילדי הכפר לא צריך לספר מהו קומביין. עוד משחר ילדותנו היה הטרקטור הרכב הנכסף לעלות עליו ולנהוג בו (״בכאילו״ – כבר בחצר גן הילדים, ואחר־כך – כשהרגליים הגיעו לקלאץ׳ ולברקס – ״ממש לנהוג״), וכל בן כפר, גם אם הפך בסופו של דבר לגרפיקאי במפעל, או למהנדס או עורך־דין זכה להפעיל טרקטור כזה או אחר בשלב כלשהו בחייו.
אבל קומביין? זהו רכב מתוחכם ומסובך שרק מתי מעט זכו להפעיל אותו ולקצור בעזרתו את שדות החיטה.

 קומביינים פתוחים בשנות החמישים של האלף הקודם

קומביינים בשנות השבעים בשדות הנגב המערבי לפני שהפך ל״עוטף עזה״

קומביין ״ניו הולנד״ מתוצרת קלייסון בתהלוכת שבועות במאה שעברה (מארכיון הכפר)

כל־כך חשובים ונחשקים היו הקומביינים עד שבחג הביכורים נסע קומביין כזה בתהלוכת החג שחצתה את הכפר, וילדים ברי־מזל הורשו לעלות עליו וממש לעמוד ליד נהג הקומביין!
כמובן שהקומביינים הראשונים היו פתוחים, ללא תא ממוזג עבור המפעיל ולפעמים אפילו ללא גגון, והנהג-הקוצר נשם את כל אבק השדה ביחד עם הגרעינים והעלים היבשים בדומה למפקד הטנק שניצב ״חשוף בצריח״. אבל שניהם, הקוצר והמט״ק, נחשבו ל״גיבורי־תרבות״ ולא התלוננו גם כשהחום בחוץ היה יותר מארבעים מעלות (בצל! אבל איזה צל יש בשדה הפתוח?).

היום הקומביינים הם חלק מכלי המלחמה. ממש כמו הטנקים ומכוניות מכבי האש (שהפכו ל״לוחמי־אש״ באחד מאירועי העבר), הם שועטים לכל שדה בוער, מנסים לקצור חלקות חיטה לפני שיובערו, לפעמים גם בטרם הבשילו השיבולים. ולפעמים הם קוצרים שבילי ביניים בתוך השדה למניעת התפשטות האש (בטח יש לזה שם חקלאי־מקצועי, אבל אני שכחתי כבר מזמן מה זה להיות חקלאי) וכדי לצמצם את נזקי השריפה ולתחום אותה לשטחים מצומצמים.

כשמסתכלים על צלליתו המשונה של הקומביין עם הצינור הארוך שנועד לשפוך את הגרעינים, אפשר לפעמים לדמות אותו לציפור ענקית קדומה. או, למי שהאסוציאציות שלו ״קרביות״ יותר – לטנק ישראלי, עם התותח 105 או 120 מילימטר. כמו אלה שעדיין נעים בשטח החקלאי אצלנו, מדי כמה חודשים במבצע כזה או אחר. וליבנו נמצא עם השריונאים, ממש כמו עם החקלאים והכבאים הנאבקים עם האש בשדות.
וגם עם השכנים שמעבר לגבול – שלמעטים מאוד בעולם איכפת ממצבם היומיומי (אני שומע מיד את הזימזום האוטומטי: ״הם הביאו את זה על עצמם. למה בחרו בחמאס? אנחנו עשינו הכל לפתור את הבעיות שלהם״ האומנם?).

שלא תבינו לא נכון – אין בפוסט הזה שום בכי ונהי. מי שגר בסמוך לרצועה הנצורה יודע, כדבר השיר המצוטט כאן בכל ״סבב״ מחדש, ש״הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפרוש כתוב בעיתונים – שוב תתפרץ הלבה מן ההר / ותאיים לקבור את כל הכפר״ (מילים: דן אלמגור; לחן: דני ליטני. שרה: חוה אלברשטיין).

שריפה בשדה בנחל עוז (צילום: נמרוד בריל)

שריפה במכתש בארי (צילום: קווים ונקודות)

ונסיים בנימה אופטימית: אתמול בצהריים – בין ״צבע־אדום״־של־בוקר, לאזעקות שבאו במהלך כל הלילה – קצרו סוף־סוף את שדה החיטה שמול הבית שלנו. אותו שדה שחגגנו בו את חג העומר בפסח בעת ראשית הקציר – בחרמשים ואלומות בתופים ובמחולות. צילמתי כמה תמונות מעל הגדר ההיקפית.

הנה שתיים מהתמונות. בתקווה (חסרת שחר?) שכאן הגיע תפקידם של הקומביינים (והטנקים?) לקו־הסיום, לפחות לעונה זו ולסבב הזה. אשרי המאמין.

קומביין ג׳ון דיר קוצר בין אזעקה לאתרעה על רקע כביש 232, 29.5.2018

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן