הן אפשר ||| ״מסביב יהום הסער / רב הקושי והצער / אבל יש על מה לשמוח / יש עוד אומץ, יש עוד כוח״

״החבר במיק״ עם כובע גרב על רכב משורין במלחמת העצמאות (לידו לילי ומוטקה זכרונם לברכה)

במוסף השבת האחרון של ״ידיעות״ הופיעה רשימה קצרה וקצת יוצאת דופן, בין שלל הניתוחים והטורים הקבועים המתארים את המתחולל בארץ ישראל בימים הסוערים האלה. סופר שם על שלושה חברים ותיקים מראשוני המתיישבים בנגב המערבי. אנשים שהפריחו את השממה באיזור, הרבה לפני שהשכנים התחילו להפריח ״עפיפוני־נפץ״ כדי לשרוף את השדות של מה שהיום נקרא ״עוטף עזה״.
הנה הכתבה ומומלץ מאוד לקרוא אותה (לחיצה מימין למטה: ״הצג בגודל מלא״ ואז אפשר להגדיל עוד):

  

שלושת החברים שרואיינו על ידי עודד שלום קיבלו כותרת כביכול דו־משמעית: ״דיור לא מוגן״ המרמזת אולי על גילם המכובד. השלושה נשאלו שם לדעתם על המצב הקשה ב״עוטף״ ה״הולך ונשרף״ ונתנו, למי שטרח לקרוא את הכתבה, קצת פרספקטיבה היסטורית. אני לא מכיר אישית את שרייבר מנירים ואת צימבה מרעים, אבל את במיק ואביבה, ממייסדי קיבוץ בארי, אני מכיר מאז ומתמיד. הם עבורי סיפור למופת ודוגמא. למרות, ואולי בגלל, שהם לא עושים מעצמם כזה עניין. אני משוכנע שאם היו לנו יותר ״במיקים״ ו״אביבות״ – בכפר ובארץ כולה – הכול היה נראה טוב יותר.

במיק, היה מקבוצת החלוצים שהקימה את בארי באוקטובר 1946 במסגרת עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, באירוע שסימן את גבולה הדרום־מערבי של ישראל. הוא הספיק לעשות המון ב-91 שנותיו. הוא בנה ולחם בנחביר, עבד וריתך במוסך, ניהל את דפוס בארי שנים ארוכות והיה הראשון שהפך אותו ממפעל של ״טפסי־הסתדרות־וקופ״ח״ שמוּתג כ״דפוס הראשון בנגב״ – לדפוס מודרני וחדשני שהביא לכמה מהחידושים הטכנולוגיים החשובים בעולם הדפוס. במיק עבד בדפוס עד לפני כמה שנים, הרבה אחרי גיל שמונים (במחלקת הפיתוח!), והמשיך לתכנן ולבנות, ולהזיז מכונות ולייעל תהליכי ייצור.
(ואוסיף בנימה אישית, הוא גם היה המנהל/מרכז ש״גייס״ אותי לדפוס ובזכותו ביליתי את מיטב שנותי בתחום המרתק הזה).

החבר במיק, המא״ז של ששת הימים, בבונקר הפיקוד מתחת למזכירות הכפר. לידו איזי הקשר הוותיק

הוא פיקד על הישוב (שכבר לא היה נקודה) במלחמת ששת הימים, היה ראש לשכתו של יגאל אלון, היה מזכיר הקיבוץ ומרכז המשק, והוא ממשיך עד היום, יחד עם אביבה (הגננת הראשונה של הקיבוץ!) לפזר אופטימיות מחויכת בשבילי הכפר. בכתבה בידיעות כתוב: ״לך תשכנע בנאדם שראה כבר הכל וחטף על הראש הפצצות מאווירוני פייפר מצריים במלחמת השחרור, להתרגש מפצצות מרגמה״.

אביבה: ״אני לא שומעת את הפיצוצים ואני בטוחה שאני לא מפסידה כלום. שמעתי מספיק״.

השבוע, כשצילמתי את קציר החיטה בשדה החיטה שממול לשכונה שלנו (שלא נשרף!), הם עברו עם הקלנועית שלהם בסיבוב היומי והחלפנו כמה מילים עליזות ואופטימיות, למרות ״המצב״. ואם מדברים על ״המצב״ – כדאי לקרוא בכתבה איך מתייחסים גיבורי הילדוּת שלנו אל הפרק הנוכחי, כשהצבע-אדום (והשחור) חזרו לאיזור – בפעם האלף בתולדות הנגב המערבי – ולקבל קצת פרספקטיבה.

אביבה ובמיק וחברים נוספים על המשאית בנחביר (קילומטר מהרצועה שעוד לא הייתה) ב-1946

אין לי מספיק מילים, במסגרת האמל;קית שגזרתי על עצמי, לספר בשבחי ה״במיקים״ האלה. אני רק יכול להגיד לכל מי שיקרא את הפוסט הזה (וגם את הכתבה בידיעות) שלמרות הכותרת, לא מדובר פה על שום ״דיור לא מוגן״. מי שזכה להכיר את האנשים (החברים!) האלה יודע שהמילים של עלי מוהר בשיר השיירה כוונו אל אנשים כמוהם. גיבורים צנועים שבזכותם: ״ישראל צומחת מסביבנו / היא חזקה יותר מכל חסרונותינו / וגם הנגב עוד יהיה פורח / ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח״.
ו״הזקן״ שבשיר הוא כבר מזמן לא רק בן־גוריון, אלא גם במיק (ואביבה) ואלה הדומים להם בכל ישובי הנגב המערבי (שלא עוטף אף אחד וגם לא עטוּף ברחמים עצמיים). אם כולנו ננסה להיות ״זקנים״ כאלה – ישראל יכולה להיראות אחרת.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הן אפשר ||| ״מסביב יהום הסער / רב הקושי והצער / אבל יש על מה לשמוח / יש עוד אומץ, יש עוד כוח״

  1. אורית הגיב:

    ריגשת יגאל. זוכרת גם תמיד את אלה שהיו אתם ולצידם במפעל הגדול הזה. בארי. התיישבות בנגב. כיבוש עבודה העברית (כולל הוריך שאהבתי מאד)

    • igalz הגיב:

      תודה, אורית. ועוד לא הכנסתי עשרות מפעלים ועשייה: במעוז־חיים וכפר סאלד, בגדרה ובסדום. קשה להאמין כמה אפשר להספיק כשרוצים לעשות. רק עכשיו שמתי לב להשוואה בין התמונות של אביבה ובמיק בגדרה על המשאית בנחביר ועל הקלנועית בכביש ההיקפי מהשבוע בבארי.
      כאילו שום דבר לא השתנה, וכמה כן השתנה: השדות אותם שדות, ההפגזות אותן הפגזות, האנשים היקרים אותם אנשים. מזל שהם שומעים קצת פחות חזק את רעשי הרקע. שיהיו בריאים (ואיתם כל אנשי הנגב המערבי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.