נשרף עוד שבוע והכדור הוא עגול ||| מתחילים מבראשית: העצים, העשבים, החיטה, הים והשמיים

סיכום השבוע שעבר:
זה היה שבוע שהתחיל בשחור, המשיך בתכול לבן עם כרטיס אדום ונגמר באקורד סיום משולב של עפיפוני תבערה בשחור־לבן־אדום־ירוק מעל גדר ומכשול אפורים מעשן.
ובמרחק 101 קילומטר מכל זה – מצעד בכל צבעי הקשת של רבע מיליון אנשים מכל המינים ובני עם אחד(!)
כדברי השיר הישן ״לחיי העם הזה״ (ובלי הסיומת האופטימית):
אולי הגיע הזמן לעדכן קצת את המילים של חיים חפר:
העם הזה המיואש כל התקופה
כיצד הוא קם כשהוא מריח קצת שריפה

איך מתעורר הוא עם בלי מסי ועם בּיבּי
כי הוא יודע ש…

תמיד אפשר לצעוק על טיבּי.
לחיי העם הזה שכמה טוב(?) שהוא כזה(!)

ריכזתי כאן כמה מהתמונות שהופיעו בפייסבוק שלי – להמחשת הצבעוניות המשתנה של השבוע השמח שהיה לנו. והוספתי כמה הסברים קצרים לכל נושא.

1. תמונה ייצוגית ממסע מצולם בארץ המפויחת של האיזור שנקרא ״שמורת בארי״ ו״יער בארי״. השמורה הנקראת על שם ״הכפר״ (שבעצמו נקרא על שם ברל כמובן) נמצאת בכותרות הראשיות עכשיו, הרבה יותר משמורות מפורסמות ממנה כמו שמורת החולה או שמורת עין גדי.
בפי ילדי המקום נקרא המקום תמיד ״המכתש״, למרות שהמינוח הנכון הוא ״בתרונות בארי״. בחרתי לשים כאן, כתמונת סיכום השבוע שהיה, את ההצעה המופרכת שלי לקיום ״משחק הכדורגל ההיסטורי שהתבטל״ – אחרי שניסו בחוסר ההצלחה להעביר אותו מאיצטדיון חיפה (עופר) לירושלים (טדי).

לפי הצעתי, אם היו עורכים את המשחק כאן, בתוך איצטדיון ״המכתש״ השרוף שלנו, היה לזה אפקט הסברתי חזק לאין ערוך. מסי ודאי היה גאה לשחק מול יציעים מלאים של אוהדים מישובי ״עוטף עזה״ (כולל מאור הנר ועין השלושה, כמובן) – בצד אחד של המגרש. ומול אוהדים פלסטיניים מניפי עפיפוני עידוד – מהצד השני. יישור הקרקע היה נעשה באמצעות הטרקטורים המקומיים ורכבי רשות-הטבע-והגנים ומכבי-האש-דרום שממילא נמצאים בשטח כל הזמן. ואפילו יציע מכובדים כבר יש במקום, למי שמכיר.
הנה תמונת ההדמייה שפורסמה בפייסבוק:

2. ״חבל על כל אגבה״
הסיפור של מטע האגבות שנשרף השבוע בתוך יער בארי הוא סיפור חקלאי־תעשייתי היסטורי. כך כתוב בויקיפדיה המקומית שלנו – ״ויקיבוץ״: ״בשלהי שנת 1947 נשתלו שתילי אגבות ע"י חברי בארי, בעזרת הקק"ל, ממזרח לנחאביר, על שטח של כ–10 ד'. דובר אז על אפשרות הקמת מפעל לייצור חבלים בנגב. התכנית נגנזה עם המצאת חוטי הפלסטיק״.
זה היה רעיון תעשייתי מבריק שלא יצא לפועל: להביא לחבל הבשור מפעל של חבלים. אם ההיסטוריה הייתה מתגלגלת אחרת יתכן שהיום הייתה כאן מעצמת חבלים עולמית המייצרת ומייצאת חבלים איכותיים לכל העולם. אולי אפילו לחבל עזה. ומה שהיינו רואים היום זה חבלים מהאגבות של בארי מחוברים לעפיפונים צבעוניים שלזנבותיהם מחוברים קטעי ניירות שהודפסו בדפוס בארי. אם להיות סימבולי עד הסוף אפשר היה לחבר לזנבות הטיארות את הכרוזים שהטילו על הישוב־המוצב במלחמת העצמאות המטוסים המצריים, ביחד עם כרוזי צה״ל הקוראים למפגינים שלא להתקרב לגדר, ובצירוף לכרוזי החמאס המבטיחים לנו ״הרס ומוות״. איזו סמליות! חבל שהכל לא התגשם בסוף. כי האגבות נשרפו.

3. תמונות אחרונות מסוף השבוע
מצעד הגאווה (שלנו!) מול מצעד הנַּכְּסַה (שלהם¡). הדמיון הויזואלי הבולט, ומצד שני הניגוד הצורם כל־כך בין פסטיבל הגאווה שכינס כרבע מיליון אנשים צבעוניים ושמחים בחופי תל־אביב, מול האלפים הבודדים שהצליח החמאס לאסוף לאירועי סיכום יום הנַּכְּסַה – מהווה (לכאורה, לכאורה…) תמונת ניצחון גדולה שלנו.
מי זה ״שלנו״ לא לגמרי ברור – אבל הניצחון הוא תמיד ״שלנו״ ורק להפסדים אין אחראי בדרך כלל, כפי שלמדנו כבר עשרות פעמים (בעיקר בקדנציה נוכחית).
ניתן לתמונות לדבר:

זהו. זה היה השבוע שהיה.
נאחל שהשבוע הבא יהיה קצת יותר טוב. כבר לא נשאר הרבה מה לשרוף. נמשיך לשחק על זמן – עד המונדיאל ועד החורף, שיבוא עם הכלניות (וגם עם הגמדים ביער שוקדה המשתקם, כפי שאפשר לראות בתמונת עבר מדומיינת שפורסמה כאן בימים אחרים). ב-15 ביולי המונדיאל ייגמר (בהפסד של מסי, כנראה) וביבי יישאר לנצח (ואולי לא).

כמעט־שבוע־טוב לכל מי שקורא כאן.
כולם מוזמנים לחגיגה: בני ״הכפר״ ותל־אביביים, ילדי כל העולם וגם בני־דודים מעבר לגדר.
קריאה נעימה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, פוליטיקה, תמונות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על נשרף עוד שבוע והכדור הוא עגול ||| מתחילים מבראשית: העצים, העשבים, החיטה, הים והשמיים

  1. negev western הגיב:

    אגבות, אגב לאגבה – באתר גילת של קקל- הוקם בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת מפעל כזה לייצור חבלים- אז גם נשתלו מאות דונמים של אגבות ששרידים שלהם אפשר לראות עד היום מזרחית לכביש 34 בין תפרח לנתיבות בשטחי מושבי הנגב. גם בנירים הייתה חלקה קטנה ששימשה בעיקר כסנדות קלות משקל וחזקות לבניית מתקנים צופים במחנות תנועות הנוער.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s