אנחנו כאן! מאז 1946. ״טרור עפיפונים״ או ״בלוני תבערה״, ״פדאיונים״ או ״פעולות תגמול״ – אנחנו כאן!
לפעמים הבלוגר הוותיק (שלא לומר קשיש) צריך להזכיר דברים שהתקשורת הצעירה והמתלהבת, ההנהגה האמיצה־בדיבורי־חיסולים, והטוקבקיסטים מהירי־ההקלדה ומיטיבי־הקללות לא כל־כך זוכרים. או שהדברים לא מתאימים להם – לרייטיינג, לדף המסרים, ולפתיל הקצר (שמטופח מלמעלה).
הבלוג הזה – שהתחיל כבלוג של גרפיקאים וטיפוגרפים וחובבי ספרי ילדים – הוא כמעט בן שש! ובזמן הקצר הזה נגררנו כבר לכמה ״אירועים ביטחוניים״ (לכאורה). אני מוסיף ״לכאורה״ כי לא בטוח שהנושא העיקרי כאן הוא ביטחון. יצא ככה שכבר שלושה ״סבבים״ (פלוס ״כמעט־סבבים״) עברו על ״קווים ונקודות״ ולא הייתה אפשרות ממשית להתעלם מהם.
לקוראים (הרבים למדי) שאינם מתושבי ״העוטף״ וגם לקוראים מ״הכפר״ שעברו ״רק״ שלושה סבבים, אני צריך להזכיר ששום דבר לא חדש כאן. מאז שהורינו הגיעו לכאן ב־1946 והביאו אותנו ב־1949 עברו כבר כמה אירועים ביטחוניים קצת יותר דרמטיים מ״טרור העפיפונים״ ואנחנו כאן ונשאר כאן.
(להרחבת הרקע אפשר לקפוץ שוב לאחד הפוסטים האחרונים המספר בשבחיהם של ותיקי הנגב החלוצים שיודעים לתת פרופורציות לדברים).
לוחמי האש ואנשי השטח ימשיכו להילחם באש העפיפונים. צבא ההגנה לישראל ימשיך להגן עלינו ואנחנו נמשיך לארח את החיילים שנשארים תמיד בני עשרים (בערך). כמו שהיינו אנחנו כשהיינו בני עשרים (בערך), ויצאנו להגן על הישובים בבקעה ובגולן, בגליל ובעמק, בנגב ובערבה.
ונחזור ל״גרפיקה הביטחונית״. בגלל שהאירועים חוזרים על עצמם, אני ממחזר את אותם מוטיבים. הנה החולצה שהודפסה ב-2014 בימי ״צוק איתן״, עם הסלוגן שהומצא ב״עמוד ענן״ (2012). אנחנו עדיין כאן! רק את הקסאמים של 2012 ו־2014 החליפו הלהבות והעפיפונים של הימים האלה.
ושוב מגיע טקס הבר־מצווה הכיתתי בוואדי ליד השטחים שבערו רק אתמול, והילדים של קיץ שנת 2018 יקפצו מאותו גשר חבלים שאנחנו קפצנו ממנו ב־1961 אל אותו ברזנט מתוח (טוב, לא בדיוק אותו ברזנט. אצלנו זו הייתה שמיכה קרועה).
שלט מהבר־מצווה של 2014 שנדחתה קצת בגלל אירועים ביטחוניים שהובילו ל״צוק איתן״
וגם השלט הריק של קק״ל שניצב ליד כביש הגישה בדרך אל הכפר ממשיך לסמל בריקנותו הנוכחית את העובדה ששום דבר לא משתנה כאן – הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ובעיקר היהודים אותם יהודים – מתלהמים, מתלהבים ואז חוזרים לכורסאות המונדיאל ולמצעדי הגאווה.
וה״שלום״, שפעם עוד דובר בו כאופציה אפשרית גם אם רחוקה אולי, הפך למילה גסה, ממש כמו ״אסמול״. והכל בחסות הממשלה ה״לאומית״ – שיודעת גם ״לא להתנצל״ וגם לציין ש״לא יהיה כלום כי לא היה כלום״ (ו״אם היה אז מה קרה?״).
וכשיגיעו הכלניות שיצוצו ויפרחו מתחת לשטחים שנשרפו – יחזרו גם המוני הישראלים ל״דרום אדום״ ויטרחו גם להשאיר את כל הבקבוקים הריקים ועטיפות הבמבה בשולי מרבדי הכלניות.
בשבילנו זה בית. ושום דבר לא בוער לנו, גם כשמסביב הכל כן בוער.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 