בסוף, בעצת יועצי הסתר שלו, נתניהו הגיע לרגע לביקור חטוף ב״עוטף״. הוא אפילו ניסה להתבדח עם ילדי הגן בשדרות, (״הייתי עכשיו בגן ילדים, ראיתי פה ילדים קטנים, אנחנו מחויבים לחמודים האלה וזה מהלך ממושך״). אבל על הקיבוצים והמושבים – ששדותיהם בוערים ונשרפים כבר יותר משלושה חודשים – הוא דילג. כך אמר אתמול ניר מאיר מזכ״ל התנועה הקיבוצית:
״נתניהו החליט שהוא ראש ממשלה רק של מחצית מהעם, וגם זה בדיליי של 100 יום. לא ייתכן שגם כאשר ראש הממשלה מתפנה מצפיה במונדיאל ועיסוק במיקום האירווויזיון וכבר מגיע לבקר בעוטף עזה, הוא בוחר שלא להגיע לקיבוצים ולמושבים היושבים על גדר הגבול. אדוני ראש הממשלה, למקרה ששכחת, גם הם חלק מאזרחי ישראל וגם להם מגיע ביטחון. ביבי מפחד לפגוש את ילדי וחברי הקיבוצים שכבר יותר ממאה ימים נאבקים בשריפות שכילו את החקלאות באזור ואת נוף ילדותם.
הסיבה ברורה – נתניהו החליט שגם אם יש אזרחים ששומרים על הגבולות, הוא מתייחס רק אל אלה שבחרו בו. ביבי כבר מזמן לא מר ביטחון, הוא מר פילוג העם אבל יישובי העוטף היו מאוחדים לפני ביקורו ויישארו מאוחדים גם אחרי הביקור״.
ראש הממשלה מר בנימין נתניהו נואם בחגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, אמפי בארי, 1996
אני לא יודע למה אומרים שראש הממשלה לא טורח לבקר בישובי הנגב המערבי ששדותיהם ונופיהם עולים בלהבות. אחרי חיפושים קדחתניים נמצא בארכיון הכפר סרטון (אמיתי!) מאוקטובר 1996, אז נערכו חגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. בסרטון, שצולם באמפי בארי שליד הוואדי השרוף, נראה נתניהו הצעיר – מיוזע מחום הערב הנגבי ומעפעף ללא הרף, אולי בגלל היתושים – מברך את תושבי הנגב ביום חגם. נכון שאין לו בדיוק מושג מי יושב מולו באמפי והוא מתרכז בעיקר בסיפור על בנימין זאב הרצל (אותו הוא מכיר עוד מהבית). אבל למה להיות קטנוניים, אם הוא סוף סוף מגיע – מגיע לו ״כפיים!״
הנחה את הטקס בנימה אוהדת וסימפטית – דניאל פאר ז״ל.
הקמת הצריף הראשון בנחביר (בארי), מוצאי יום כיפור תש״ז, אוקטובר 1946
ולמי שחושב שהכל כאן ״פייק ניוּז״ או ״ספפ״ה״ (סטירה-פרודיה-פארסה-היתול) – הנה הסרטון ההיסטורי מאוסף ארכיון בארי (הטקסטים בפוסט באחריותי בלבד).
כמו שנאמר שם: ״אם תרצו אין זו אגדה״ (וגם אם לא תרצו…).
״באנו לחגוג חג גדול מאוד״. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו נואם בחגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. אמפי בארי, אוקטובר 1996.
האמפי בבארי על רקע חורשת האקליפטוסים שנשרפו, 18.7.2018
כן, היו זמנים. רחוקים אומנם, אבל הארכיון אף פעם לא שוכח.
תודה ל־ה״י (השני!) שסייע במציאת הסרטון ההיסטורי, וברכות לכל ישובי הנגב. אל תדאגו – הכל עוד ״יהיה בסדר״ וגם הנגב עוד יהיה פורח.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 