גילוי נאות: למרות שאני חי ונושם וכותב מתוך מה שאני קורא ״הכפר״, ברוב שנות חיי לא הייתי חקלאי, אלא איש דפוס. אבל בתור מי שמתגורר ממש מול הפרדס והשדות (הבוערים לפעמים) והחממות – נושא החקלאות קרוב מאוד לליבי. אפילו סיפרתי כאן פעם על שנות עבודתי הקצרות בפרדס.
הפוסט הזה לא יהיה על חשיבותה ויופיה של החקלאות, אלא דווקא על הצביעות. בימי מלכותו של ״מר כלום״ בישראל שוכללה הצביעות היחצ״נית למדרגה שלא נראתה כבר עשרות שנים בישראל, ״דיבורים כמו חול ואין מה לאכול״, או אולי ״שחצנות עד השמיים, ובסוף נשארנו בלי מים״.
היום נחשפתי לפוסט יחצ״ני של שרת המשפטים ובעלה הטייס ובגללו נכנסתי לראשונה לדף הפייסבוק של איילת שקד. ראיתי שם, בין יתר הפוסטים המשבחים את מפעלותיה של השרה הנמרצת, רשימה על חקלאי מכפר דרום שגורש (הדגש הוא כמובן על ״הגירוש״ של ממשלות השמאל, למרות שההתנתקות בוצעה, כידוע, על ידי ממשלה חוקית בראשות שרון ודוברר על ידי דוברת צה״ל תא״ל מירי רגב).
ברשימה סופר סיפור יפה וכואב על תעשיין חקלאות שפיתח מפעל חסה משוכלל בכפר דרום, ישוב שנבנה פעמיים בלב רצועת עזה (אחד מ־11 הנקודות מ־1946, שגם הכפר שלי משתייך אליהן). אחרי ההתנתקות (או ״הגירוש״) התעשיין היזם הקים מפעל משוכלל בעיר נתיבות הנמצאת במרחק שבעה קילומטר מהקו הראשון של עוטף עזה.
והשאלה שלי היא אחת: איך אפשר להתרברב ולספר על ההישגים הנפלאים של חקלאי הנגב – כולל מגדל החסה מהישוב סנסנה שליד צומת שוקת – כשבאותו הזמן הממשלה מקצצת במכסות המים לחקלאים ב־50 מיליון מטרים מעוקבים?
זה מתחבר, כמובן לפרשת הקמפיין המחודש של ״ישראל מתייבשת״, שהגיע כמה דקות אחרי ״סיפורי המים והסייבר״ של ראש הממשלה (נתניהו אמר בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, לפני שמונה חודשים בלבד: "ישראל היא גם מעצמת מים – אנחנו ממחזרים קרוב ל-90% ממי השופכין שלנו"). רה״מ המכהן משמש כיחצ״ן הגדול של מדינת היהודים, אבל החקלאות הציונית מעניינת אותו כקליפת השום (ספק אם הוא יודע שגם שום צומח בקרקע וזקוק למים).
הנושא הוא לא רק החקלאות והציונות, אלא הצביעות והיחצ״נות השחצנית והחלולה, זו שאנחנו גומעים ולוגמים טיפה אחר טיפה. הרי ראש הממשלה הנוכחי, הוא זה שרץ לספר לכל העולם עד כמה ישראל היא מובילה עולמית בתחום הסייבר, החקלאות והמים. ופתאום, עקב ניהול לקוי במשמרת שלו, דווקא המדינה שהמציאה את המים המותפלים נגררה למשבר מים אקוטי.
חשבתי שאולי כדאי היה להקים את משרד הצביעות והיחצ״נות ולהעמיד בראשו שר לאומי (או שרה, בתנאי שתופיעה במראה צנוע) שירכז/תרכז את כל הקש והגבבה (שוב, דימויים חקלאיים שרחוקים כל כך מהלאומנות המוחצנת ומיוחצנת).
וכמי שתורתו היא תורת העיצוב הגרפי אני תורם את ה״סמל״ ש״עיצבתי״ חינם אין כסף, בתקווה שהמשרד ישחרר עבור ״חקלאות הכפר״ עוד כמה קוב של מים מותפלים או מוּשבים.
כשחיפשתי השראה לסמל החדש נכנסתי לאתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר ומצאתי, בנוסף לכותרת הראשית המוקדשת לנושא ״מה עניין שמיטה לעכשיו״, גם את מיזם ״לחבק עץ״.
אני מזמין את כל הגולשים באתר משרד החקלאות לחבק כמה עצים חומים ושחורים בעוטף השרוף. בקיץ הנוכחי המים שהיו הכי חשובים לחקלאים היו מי כיבוי האש (נקווה שלא יוטל עליהם מס מיוחד על ידי הממשלה שחוקי הלאום חשובים לה יותר ממים לחקלאים).
מי שרוצה לקרוא ניתוח יותר מעמיק בנושא, מוזמן להיכנס לרשימתו של צור שיזף ב-ynet:
שתהיה שבת שלום לחקלאים ולתעשיינים, ללוחמי האש וללוחמי המים. שהחסה בנגב תפרח והאש תדעך. שבת של שלום (או לפחות ״הסדרה״).
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 