עושים חיים עם הכבאים ||| למה ילדים כל־כך אוהבים את מכבי האש ואת האוטו שלהם?

בשלהי סבב השריפות והתבערות לא צריך לספר לתושבי וילדי העוטף על גבורתם וחשיבותם של לוחמי האש. הם נמצאים כאן אצלנו כבר ארבעה חודשים – מכבי אש מכל הארגונים, ויש להם רכבי כיבוי בצבעים שונים: כב״ה (כיבוי אש והצלה) עם הכבאיות האדומות והכתומות, קק״ל עם הכבאיות הצהובות (שנקראות ״יעריות״ והגיעו אלינו מכל רחבי הארץ, בעיקר מהצפון), רט״ג עם הכבאיות הרתומות לרכבי שטח, צה״ל עם כבאיות ענקיות, וגם סיירת האש המקומית עם הטרקטורונים ורכבי השטח והמיכלים שלהם, ובעיקר עם הכרת הסביבה המקומית, והנחישות והזריזות – להגיע תמיד ראשונים אל מוקדי השריפה ולכבות אותה לפעמים עוד לפני שמכבי האש המקצועיים מגיעים.

אתמול עמדה כבאית (אדומה! כמו שרואים בסרטים!) על הדשא הגדול בכפר שבעוטף. שני לוחמי האש משירותי כבאות והצלה פתחו את הדלתות המסתוריות של הרכב האדום והדגימו לילדים הנרגשים מה תפקידו של כל פריט ואיזה שימוש יש לכל צינור.
לפעמים נדמה לכם שהעניין פשוט: נוסעים אל מקור האש, משפריצים על הלהבות, מקסימום מרימים סולם (אלמנט הכרחי בכל כבאית אמיתית!) וזהו. אז תדעו שכמו בכל מקצוע – ובטח מקצוע מציל חיים כמו כיבוי אש – יש הרבה מה ללמוד ולתרגל לפני שנעשים כבאים. לא מספיק ללבוש קסדה של ״סמי הכבאי״ ולהחזיק צינור.

ואחרי ההסברים המקצועיים הגיע הקטע האמיתי: הכבאים פתחו את ברזי המים (הקטן – למטה, והגדול בראש הכבאית למעלה) והשפריצו סילונות מים אל האוויר החם בדשא של סוף אוגוסט, ובעיקר על הילדים העליזים שקיפצצו על ״הדשא הגדול״ וביקשו שוב ושוב: ״עוד הפעם!!! עוד הפעם!!!״.
בין המקפצים היו ילדים בני הדור הרביעי לאנשים שהתיישבו כאן בנגב המערבי לפני יותר משבעים שנה. בימים הרחוקים ההם הכפר עוד לא נקרא ״עוטף עזה״ ולא היה בו שום דשא (לא ״גדול״ ולא ״קטן״) אבל הוא כבר חטף פגזים ופצצות מרצועת עזה. ושריפות, ממש בתוך הכפר, היו עניין שבשיגרה בכל קיץ.

בתמונת הארכיון משנות החמישים, אפשר לראות את הילדים שהיום הם ה״סבאים של ילדי העוטף 2018״, פושטים כפות ידיים מול סילון מים צנוע של פעם, ומסביב ״לא ערער, לא דרדר, לא עץ״, כמילות שיר הבוקרים של יעקב אורלנד; לחן: מרדכי אולרי נוזיק.

תודה רבה לעשרות לוחמי האש מכל הארגונים שעזרו לנו להעביר את הקיץ הבוער האחרון והפכו לבני בית כאן בנגב המערבי. עם פתיחת שנת הלימודים החדשה – נקווה שהאש היחידה השנה תהיה זו של מדורות ל״ג בעומר (ואירועים חגיגיים אחרים).

הפוסט הזה הוא מספר 799 ברשימת הפוסטים ובעוד שלושה ימים ימלאו שש שנים לבלוג. הפוסט הבא מספר 800 – יהיה כמקובל כאן ב״קווים ונקודות״ – פוסט חגיגי עם סטטיסטיקות וחלוקת שי לחג.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על עושים חיים עם הכבאים ||| למה ילדים כל־כך אוהבים את מכבי האש ואת האוטו שלהם?

  1. gideon noah הגיב:

    שלום,
    אשמח להפניה של תמונות הסבאים של אז שהפכו לכבאים של היום.
    גדעון.

    • igalz הגיב:

      שלום, גדעון. לא כתבתי שהסבאים הפכו לכבאים, אלא: ״בתמונת הארכיון משנות החמישים, אפשר לראות את הילדים שהיום הם ה״סבאים של ילדי העוטף 2018״. כלומר הילדים בתמונת השחור־לבן מהארכיון הם היום הסבאים (לא כבאים) של הילדים המפזזים על הדשא, מתחת לסילונות המים של הכבאים.

      • gideon noah הגיב:

        ליגאל שלום,
        צודק,לא ניסחתי נכון,פשוט חרזתי את המילים כבאים-סבאים בהתאמה לרוח היום.
        כעת מצאתי בארכיון את תמונת שחור -לבן שחיפשתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.