המאמר המצולם מקומט של עמית סגל, שרץ ברשת כמו שריפה בשדה קוצים בנגב המערבי: ״שלושים אלף דונם בסך הכל״ -מחזיר אותי לבן־גוריון. הכוונה לא ללוח ההמראות של נתב״ג בחופשות החגים, אלא לבן־גוריון האיש והדוגמא האישית שלו.
התגובות הכועסות קצת מפספסות את הנושא העיקרי שפגע בתושבי העוטף וגם באזרחים נוספים רבים, מכל קצווי הקשת הפוליטית.
אזרחים רבים נרתמו לסייע, לעודד, לעזור ללוחמי האש ולתצפיתנים ולשלוח בקיץ התבערות האחרון מילים של תמיכה וגם עזרה ממשית בשטח. היו אפילו ברכות של ילדים – לא סמולנים וגם לא קיבוצניקים לא־עלינו. (עפיפון התמיכה של יונדב מירושלים עדיין תלוי אצלנו במרפסת הכניסה לבית מחכה להקמת הסוכה על ידו).
מה שפיספס הפרשן השאנן זה את ההזדהות והסולידריות. חמישה חודשים של הקיץ האחרון הפכו את חייהם של עשרות אלפי ישראלים לחיים תחת ספק וחשש – ממלחמה, משריפה וגם מטילים ואזעקות. ומצד המנהיג הלאומי לא הגיעו שום מילים של תמיכה ועידוד.
הנה הרשימה המרגיזה שרצה ברשת, כולל התגובות שגררה (שתוכלו לראות בלחיצה על התמונה):
החופש הגדול נגמר לפני שהתחיל וההנהגה החלולה עסוקה בביקורים פרטיים במונדיאל, ב״שערוריות בלפור״, בשגרירויות שנפתחות ונסגרות, בחקירות שמתחילות ולא נגמרות ובמריבות בתוך הנגמ״ש היהודי.
אם הרה״מכהן (החשד״ר והפרנואיד הכרוני) היה טורח להגיע – כמו בן־גוריון שידע להזדהות עם תושבי הצפון שעברו את סיוטי ההפגזות לפני מלחמת הניצחון של ששת הימים – והיה אומר להם, אפילו בנוסח המבולבל והמגומגם של ב״ג: ״חבר׳ה איך אתם עשיתם את זה?״. הוא היה, אולי, הופך למנהיג של כל העם.
החישובים המתמטיים של סגל מתאימים לשיעור חשבון בבית־ספר יסודי. מה שהיה חסר ברשימה זו הזדהות וסולידריות. וכשזה לא קיים – יש הצבעת אי־אמון ב״הנהגה״. האמת שאף אחד לא מתפלא על נתניהו, שטורח לרדת לנגב בעיקר באירועי פתיחת שנת הלימודים כדי לדקלם בדיחות קרש עם הילדים בשדרות. ברור שהוא לא יגיע לשדות השרופים של ״קיבוצי השמאל״ וגם לא למושבים. אלה ששומרים על קו הגבול עוד מהימים שלפני קום המדינה.
לא מיותר לצטט כאן בפעם האלף את החיקוי הענק של אריק איינשטיין (ראו דקה 1:53) שנסמך אל אירועי אמת שתוארו כל־כך יפה על ידי עלי מוהר ברשימתו ב״העיר״ בגמר אחד ה״סבבים״ בדרום:
נתניהו וסגל בחרו להתעלם. זו זכותם. יש לקוות שבבחירות הקרובות שיוזם ״הראשון שזיהה שריפות״, יידעו תושבי הדרום ו״הצפון הבן־גוריוני״, ואולי גם אלה מהמרכז השפוי, להתעלם מהמנהיג ומחישובי המתמטיקה שלו ושל פרשנו (״היעד 40 מנדטים״; ״רק רבע מהאזורים שנשרפו הם שדות״).
חג שמח להמוני בית ישראל. הכלניות שישובו ויכסו את יער שוקדה ובארי לא יזכרו מי היה נתניהו (ואפילו על הפרשן סגל הם לא שמעו) למזלם. ולמזלנו.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
וכאן על ביקור בן גוריון בנירים אחרי ההפגזה ב 1955 שגדעה את חיו של חיים שפרון וקטעה את 2 הרגלים של צבי קסלר ועליזה הנימן- יש גם מכתב ששלח ליעקב חזן בעקבות הביקור – זה כנראה ההבדל בין מנהיג לאומי לראש ממשלה מפלג ומפצל את זה עמית סגל לא מכיר כנאטה
http://www.nirim.co.il/ViewArticle.aspx?articleID=258
זה בדיוק הסיפור. בן גוריון, במכתב שהבאת, לא דיבר אל ה״בייס״ שלו (מילה שעוד לא הומצאה ב-1955), אלא אל חברי קיבוץ מ״השומר הצעיר״-״הקיבוץ הארצי״. אבל הוא הבין, הזדהה והתגאה. היום יש לנו ״דוּגמן חמגשיות״ שמצחיק רק את עצמו (ואת רעייתו).