זהו זה. הגיע יום הבוחר. עוד מעט יושלכו לפח ההיסטוריה כל הכרזות והסיסמאות שהציפו והסתירו את נופיה ורחובותיה של ארץ ישראל היפה והנקייה.
זה בדיוק הזמן לחזור למפת ישראל בסגנון אטלס משה בְּרָוֶר הישן. (בחיפוש קצר גיליתי שבעוד יומיים ימלאו למשה בְּרָוֶר, עורך האטלס המיתולוגי של ישראל, 99 שנה! מגיע לו מזל טוב גדול בשם חסידי האטלסים של ישראל לדורותיהם). התמונה מויקיפדיה.
כבר לפני 6 שנים(!) כתבתי פוסט בנושא ״התוספת הקטנה״. דובר שם על ההבחנה בתוספות שהיו מוסיפים באטלסים של פעם על מנת להכיל עוד קבוצת איים (כֵּף וֶרְדֶה למשל) או מדינה־אי כמו סרי לנקה, שאז עוד נקראה ציילון או סֵילון ככתוב באטלס.
הנושא הזה שבה את דמיוני. בפוסט הישן ההוא הסברתי למה והבאתי דוגמאות מהכרזות הישנות שעיצבתי במאה הקודמת. הנה שתי דוגמאות ל״תוספת״ כזו באטלס ברוור ולכרזות שנעשו ברוחה (אפשר להגדיל בלחיצה ולהתבונן בפרטים).
היום הגיע הזמן להציג את מפת ישראל 2018 (עם התוספות). בפוסט הישן ההוא הוסיפה סמדר ביקורת אמנותית שמתארת את המהות והסימליות של ״התוספת הקטנה״. אני מקבל את מילותיה ומפנה אתכם לתגובות בפוסט ״התוספת״ ההוא.
מפת ישראל 2018 לוקחת את מושגי ״התוספת״ ומחריגה או מבליטה (תלוי בהשקפת המתבונן) את האזורים שאפשר לקרוא להם סופר־פריפריה (שוּלת־על בעברית): אצבע הגליל – בצפון, הנגב המערבי (או ״עוטף עזה״ למי שרגיל לביטוי שכבר נפסל לשידור) – במערב, ואילת – בדרום. מה מסמלת ״החרגת הפריפריה הרחוקה״, מלבד פיהוק ושיעמום של מלך ישראל המכהן, אני משאיר למתבונן במפות להחליט.
למתעניינים בנגב המערבי: הנה קטע מוגדל של האיזור, כולל תל־אביב (של חולדאי!?) וירושלים (סיבוב שני??):
והנה עוד תוספת קטנה שהצגתי כאן פעם, בקשר למפת הגדרות והחומות של ״ישראל סיפור הצלחה״
תזכורת אחרונה בנושא תערוכת ״המפה – לקרוא בין הקווים״ במוזיאון ארץ ישראל: התערוכה המקיפה והמעניינת (שמוצגות בה, כפי שכבר ציינתי, גם כמה מהמפות שלי) פתוחה עד שבת הקרובה, 3.11.2018. מי שפיספס בכל החודשים הארוכים שהתערוכה הוצגה – יש לו הזדמנות אחרונה של כמה ימים בודדים (כולל השבת הקרובה). אל תגידו שלא אמרתי.
עכשיו הולכים להצביע ולבלות – כל אחד לפי יכולתו והעדפותיו.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
ידידי יגאל
ישנה פרסומת המתענגת על צירוף המילים "התוספת שתופסת", נזכרתי בה בהקשר שהעימוד הגרפי או אופן "הסידור" של "התוספות" במפות הגיאוגרפיות, אינו רק טכני, כזה המנסה להכניס לסטנדרט את הבליטות שלא התיישרו עם ההרוחב והאורך (או עם העורך). כאיש שדה ומפות, יש לנו המון טריקים להנגיש מפה לקהל – כמו להטות אותה מעט מהצפון, "לכווץ" ולרמות (רחמנא לצלן) בקנה המידה ועוד…
אולם יותר מעניין מהכל היא מהי התוספת שלא תופסת… כלומר מקום או אזור ש"לא שווה" בשבילו לקלקל (ולהקטין מעט) את קנה המידה של המפה כולה, כדי שגם התוספת תיכנס.
ומענין יותר בענין התוספות, היא שאלת המשמעות והחשיבות של ה"מה" שהן – בעניין זה ראוי להתבונן בתולדות מיפוי הנגב בקרטוגרפיה הלאומית שלנו, זו המלווה את ההתישבות הציונית וזיקתה לארץ ישראל. מרתק לראות איך "המשולש הדרומי" שמ"קו הבצורת" ועד ראש מפרץ אילת, לא קיים בכלל ברבות מהמפות וברבות אחרות הוא מופיע כ"משולש קטן" המודבק בים או בכל מקום "פנוי" אחר.
במקרה זה, משקפת הקרטוגפיה באופן נאמן את מידת החשיבות שמייחסת הציונות למדבר ואת מידת זיקתה אליו…
או אולי הפוך, לא נוצרה גישה וזהות, עם "תוספת" שהוצגה כשולית, לצד התכלית העיקרית.
רמי יקירי, תודה על תגובתך מלאת המידע, כרגיל.
כחובב מפות, נושא ״התוספת הקטנה״ באטלסים ריתקה אותי מאז ומתמיד. יתכן שהבעיה עם העלמת ״משולש הנגב״ נובעת מהפער בין הפרופורציות של מדינת ישראל למידות המלבן המקובל בדפוס לדורותיו: קוורטו, פוליו, A4, חצי גיליון וכו׳. אחר כך באו הפרשנים (אנחנו) והדביקו כוונות זלזול לעורכי המפות. מצד שני בנורבגיה (הארוכה יותר) -זה לא יכול לקרות (כפי שהדגמתי פעם).