״עת השתחררתי״ ||| ביקור ראשון בנמל התעופה וטיסה ראשונה (מאפריקה ללוד), היום לפני…

״עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה״

טרמינל לומינלט, מאיר אריאל
״שירי חג ומועד ונופל״

מאיר אריאל היה מגדולי המשוררים בני דורנו (״פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי בעל סגנון ייחודי״ – על פי ויקיפדיה). הוא ידע לשחק, כמו להטוטן על עץ האקליפטוס, במילים של העברית העכשווית – גם במילים התנ״כיות וגם במילים היומיומיות. ואפילו במילים הלועזיות של לוחות המודעות והפרסומות: ״וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן״ או ״רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל״.

יש מפרשים רבים לשיריו, שיודעים לנתח אותם בחוכמה ובהבנה, ולא חסרים הסברים וניתוחים לשירים של משורר המלחמות והאהבות מקיבוץ משמרות. מי שמעונין בהרחבה – מוזמן לקרוא, כאן למשל.

תרשו לי לקחת את ״טרמינל״ של מאיר אריאל לכיוון אישי, אחר לגמרי ממה שהתכוון המשורר. זה לא יהיה ניתוח ספרותי ואפילו לא ניתוח גרפי של עטיפת התקליט הקלאסי עם אריאל שוכב על ענף אקליפטוס עבה ומהרהר על ארול או על ״ערמה של חברה על הדשא״. זה יהיה סיפור אישי על איך התנגן בראשי הפתיח של השיר הזה עשרות ומאות פעמים: ״עת השתחררתי״.

נדמה לי שחלק מהאסוציאציות האלה העליתי כבר בכל מיני הזדמנויות, אבל הבוקר, משום מה, בא לי לחזור על הדימוי. בדיוק היום (או אולי ימים אחדים לפני או אחרי) לפני 45 שנה, בנובמבר 1973, המריאה הטיסה הראשונה בחיי.

היום, כשהנכדים טסים מגיל שנתיים לחופשת פעילות ארוכה באירופה או לקיץ קצר ביער השחור, קשה להאמין שבגיל המופלג של כמעט־עשרים־וחמש עליתי בפעם הראשונה על מטוס שהמריא אל הארץ ״מתוך דמעה שקופה״. באופן מוזר, וכל־כך ישראלי, זו לא הייתה טיסה מנתב״ג (שאז עוד נקרא ״נמל התעופה בלוד״) אל ״העולם״, אלא משדה התעופה הזמני בפאיד שבמצרים לנמל התעופה בלוד.

זה היה מיד אחרי שהסתיימו הקרבות של מלחמת־שבעים־ושלוש. החיילים ששרדו את המלחמה קיבלו, לפי התור, ״חופשה״ לעשרים וארבע שעות (ברוטו) – להגיע ללוד ומשם אל הבית בארץ, לספר איך עברו את המלחמה בשלום(?), לגעת במשפחה ולשוב ל״אפריקה״ להמשך הבלתי ידוע.

חיילים רצים לחופשה ראשונה אחרי המלחמה; שדה התעופה בפאיד, נובמבר 1973 (מתוך ספר החטיבה)

בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם
לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם
דרך הדמעה של הליצן המשתומם

ה״בואינג של חופשת ה־24 שעות״ שלנו, היה בעצם מטוס הרקולס צבאי שעל קרקעיתו ישבו או השתרעו החיילים המאובקים והעייפים. בכל טיסה היו כמה מאות חיילים, וכשהתקרבנו לתל־אביב מכיוון הים התיכון, כיסי האוויר גרמו לחלק מהם בחילות וסחרחורות. או שאולי הייתה זו ההתרגשות מהבית המתקרב, אחרי כל־כך הרבה ימים (שנראו כמו שנים).

זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה

אחר־כך בנתב״ג (שאז עוד לא ״התנתבג״, כאמור), איש לא חיכה לנו ויצאנו בטרמפים, כל חייל לכיוון הבית שלו.
במקרה שלי, הייתי צריך לחזור דרומה, לנגב המערבי (שאז עוד לא עטף שום דבר). חשבתי פעם שהייתי יכול להאריך את החופשה בארבע שעות(!) לפחות, אם הייתי צונח בדרך ללוד, אל שדות החיטה שלנו. אבל אני הרי לא צנחן, אלא פשוט שריונר, אז עשיתי את הדרך בטרמפים אל הבית, עם התרמיל על הגב, וכך בזבזתי עוד כמה שעות מתוך ה״עשרים־וארבע־ברוטו״.

כמה שעות אחר כך, אחרי שנגמרה ה״חופשה״, הסיעו אותי (דבר שלא היה מובן מאליו כלל) בחזרה ללוד ונכנסתי ל״נמל התעופה״ – עם מעט ״טקס בישבן״ – כדי לחזור לאפריקה ולאפשר לעוד סבב של חיילים לגעת בבית.
הביטוי ״עת השתחררתי״ היה מוקדם מדי – נשארנו עוד כמה חודשים ארוכים ב״עמדות ההמתנה״ של ״כיתור הארמיה השלישית״ – עד שהסתיימו שיחות השלום ב-101 וחזרנו הביתה, על הרכבת שלקחה את הטנקים ואותנו מאל עריש דרך עזה, בחזרה לימ״חים בארץ.

אחר כך באה המלחמה הבאה וחזרנו לטנקים שחיכו לנו במחסנים, ואחרי זה מאיר אריאל עבר לשיר את:
״ילדתי שלי 
אל תלכי לבדך 
אל תלכי לבדך 
בשדה המוזהב״ 
(מאיר אריאל; שדות גולדברג, 1984)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ״עת השתחררתי״ ||| ביקור ראשון בנמל התעופה וטיסה ראשונה (מאפריקה ללוד), היום לפני…

  1. negev western הגיב:

    מאחר ואני "צנחבוט" יצאי לטוס ורדת במצנח כמה פעמים קודם, אבל את הטיסה הראשונה מפאיד צפונה לא אשכח, ההרקולס/סטרטו היה מלא ועמד להמריא, למזלי הכרתי את אחד מסמלי המבצעים -אז עוד לא היה סמב"צ – של חיל האוויר, הוא עצר את המטוס על המסלול, פתחו את הדלת האחורית ועלינו עליה , נסגרה והמטוס המשיך צפונה.

  2. Yuval Bar הגיב:

    זיכרונות מאפריקה! בערב סיפורים מאחרי השירים הראשון שעשיתי הפרק האחרון והנכבד ביותר מוקדש לטרמינל ולקונוטציה המינית שלו. לא אני מצאתי את כל ההקשרים, היו לפני, וללא שום רמז מצד האדמו"ר אריאל.
    עפ"י התיאוריה הזו השיר לא נוגע לשדות תעופה ולא להמראות ונחיתות אלא מתאר בצורה מושלמת מישגל.
    כמה רמזים, על קצה המזלג. הבואינג והדמעה השקופה הם איברי המין. אז כשבואינג אדמדם ממריא דרך דמעה שקופה…. וגם הדלתות מנחשות אותי (דלתות= רגליים) וכן הלאה וכן הלאה, מפאת כבודו של הבלוג, אשאיר את היתר לדימיון או לערב הסיפורים הבא…

    • igalz הגיב:

      יובל, תודה על התזכורת. גם אני נחשפתי לפרשנות המינית-הארוטית ל״טרמינל״ של מאיר אריאל, וסביר שיש לה צידוק מסוים (הנה כאן ההסבר המלא). במקרה של הפוסט שלי – עצם המשפט ״עת השתחררתי״, אפילו בלי ״הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה״) החזיר אותי לזכרונות שלי מ״אפריקה״.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.