השר לשיעמום איזורי ||| איך קרה שדווקא צחי הנגבי שכח את הנגב?

הסיפור הזה של פליטת הפה הפרוידיאנית (או הבּיבּיאנית) של צחי הנגבי – שאמר השבוע ש״יש הבדל בין עוטף עזה לת"א״ – מציג, אחרי הכעס והצער, פרדוכס מעניין:
איך דווקא השר לפיתוח איזורי ששמו (באופן סמלי ומוזר צחי הנגבי) אומר מהבטן דברים על היחס לתושבי איזור הנגב המערבי, שה״ראש״ ושר הביטחון הזמני – זה שמפעיל אותו ומושך בחוטיו כבר כמה עשורים – משתדל להסתיר ולטשטש?

כתושב הנגב (המערבי) מאז בואי לעולם המוזר הזה (עם שנה ראשונה בגדרה) לא התפלאתי. הנושא של סיפוח הנגב המערבי למדינת ישראל   (או לחילופין, ניתוקו מהמדינה) קרוב לליבי כבר עשרות שנים.
מצד אחד זהו חבל ארץ יפהפה (כמו כל חלקי ארצנו היפה) והמוני בית ישראל נוהרים אליו, ממושמעים וצייתנים, בכל חורף במסגרת פסטיבל הכלניות השנתי של ״דרום אדום״.
ומצד שני, מאז ומעולם היה לנגב המערבי מימד ביטחוני־מלחמתי. מלחמות היו כאן מאז שקמה המדינה (ועוד לפני) – ב־48׳ (בקרבות הדרום של מלחמת העצמאות), ב־56׳ (וב״פעולות התגמול״ שלפני), ב־67׳ יצאה מהאיזור האוגדה המרכזית של צה״ל שכבשה את עזה, את סיני ואת התעלה. ב־73׳ עברו הכוחות הרבים בנגב המערבי ועצרו לרגע על הכביש, להמתנה לפקודות (במקרה הזה זכיתי להיות בתוך הטנקים שעל המובילים שיצאו מהימ״ח בבית דראס והגיעו בסוף עד ״אפריקה״). וכמובן, בכל שנות האלפיים – האיזור נודע בעשרות המבצעים וחצאי המבצעים. אז גם קיבל את הכינוי המופרך ״עוטף עזה״.

  

ודווקא החזית הקדמית של הממשלה הכי ״קרבית״ והכי מיליטנטית (לכאורה) מתוארת פתאום כ״פחות חשובה״. אחרי שה״ראש״ (ושר הבריאות באופן רשמי) הגדיר אישה שניסתה למחות על היעדר מענה רפואי סביר לתושבי אצבע הגליל כ״משעממת״, בא ה״זנב״ ומכשכש ומקשקש.
ככה זה אצלנו, ומי שעיסוקו בפלגנות וחלוקה לשבטים, סופו שהשבטים בדרום ובצפון (וגם במרכז) יקומו עליו כפי שעושים עכשיו תושבי הדרום בהפגנות הבוערות. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא ״משעמם״ או ״פחות חשוב״, גם אם הוא נמנה על אוהדיו (לשעבר) של ראש־השבט. אולי לא מיותר להזכיר שבנימין הוא השבט שישב בדיוק באמצע הארץ (צמוד לשבט דן מגוש־דן), שלא כמו השבטים נפתלי שבצפון (לא זה מרעננה) ויהודה ושמעון הדרומיים.

 אבימלך מלך גרר (הנגב המערבי) בפגישות שלום עם אברהם (ימין) ויצחק (שמאל); מקור: ויקיפדיה

ואם כבר הגענו למפת השבטים, ננסה ללכת עוד קצת אחורה בזמן  וניזכר שהיה זה דווקא אברהם, אבי האומה (הרבה לפני דוד בן־גוריון, איש הנגב המוצהר בחייו ובמותו) שהגיע לאיזור – שעוד לא נקרא אז ״הנגב המערבי״ ואפילו לפני שהיה ״עוטף עזה״, וניסה ליצור יחסי שכנות טובים עם אבימלך מלך גרר (פרטים נוספים על סיפור השכנות הטובה בימי אברהם ויצחק תוכלו לקרוא כאן וגם כאן מסיפורי התנ״ך).

אולי ננסה ללמוד מאברהם אבינו (ואביהם) שאפשר לחיות ביחד, בשכנות טובה – בני ישראל עם בני־דודנו, תושבי חבל בנימין ושבט תל־אביב ביחד עם אנשי הדרום ושבט יהודה (ואולי גם חבל עזה).

אתה הבנת את זה, צחי הנגבי, השר לפיתוח איזורי? גם אצלנו בדרום אוהבים את תל־אביב (וגם את ירושלים וחיפה, והגליל והשרון וכל היתר). ואני בטוח – על סמך שיחות התמיכה הרבות ודברי העידוד שקיבלנו – שגם בתל־אביב, ירושלים וחיפה אוהבים את ה״דרום האדום״. נדמה שבימים אלה הגענו לדמדומי התקופה שתיקרא בספרי ההיסטוריה של העתיד ״תקופת הפלגנות הבנימינית המאוחרת״.

שבת שלום לכל תושבי הארץ היפה שלנו – על כל חבליה ואיזוריה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן