שחור וירוק זה צבע שלי ||| סיפור סמלי על תמונות ״הבור״ שנשרף והתאושש

ב״קיץ התבערות״ האחרון, באמצע חודש יולי, הפכו השריפות בנגב המערבי (״העוטף״) לעניין שבשיגרה. עשרות צוותי כיבוי, כולל צוות מתנדבים מקומי נבחר, הגיעו לאתרי התבערה כדי לסייע בכיבוי שהפך לעיסוק יומיומי.

שריפות השתוללו בכל השדות ובערוצים הרבים (ואדיות) האופייניים לאיזור שלנו. היו גם שריפות שכובו בתוך הכפר עצמו, רגע אחרי שניצתו, והייתה שריפה אחת קרובה מאוד לגדר הביטחון של הכפר – באתר של ״בור בארי״.
הבור הזה הפך בידיהם של אנשי הצוות החרוצים של חנות האופניים המקצועית ״לה מדווש״ לבור תחרויות ארצי הידוע ומוכר לרוכבים הישראליים המקצועיים. אומנם בשנים האחרונות כבר לא ממש התחרו שם, אבל כבודו ההיסטורי של הבור עדיין במקומו.

הנה סרטון של תחרות אופניים ב״בור״ ב־2009:

כדי להוסיף עוד קצת עומק היסטורי אספר שבדיוק כאן שכן ״מוצב מספוא״ שגם לו יש מימד היסטורי מסוים: בזמן מלחמת ששת הימים היה כאן המוצב של ה״לוחמים־המגנים״ המקומיים שהיו מצוידים ב״מכונת יריה״, כמה תתי־מקלע עוזי, ואפילו תותח נ״ט מיושן שאמור היה להגן על הכביש האזורי שהיום מוכר ככביש 232.

על הקשר האישי שלי למקום כתבתי כאן פעם: כבוגר ביה״ס טרי ומדריך בתנועה ברמת־גן סופחתי ביוני 1967 למגיני המקום וקיבלתי שוּחה ועוזי (ביחד עם א׳ המורה שלי לשעבר). ישבנו כאן בימי המלחמה והבטנו בשמיים שהאדימו מהכדורים הנותבים מעל הרצועה, ושמענו גם כמה נפילות של פגזים שנחתו בכפר ובסביבתו.

(משמאל: גיבורי ״מוצב מספוא״ 1967, כפי שאיירתי בזמן הכוננות והודפסו בסטנסיל)

בונקר ״מוצב מספוא״ שנחשף אחרי שריפת קיץ 2018

ביולי השנה האש הגיעה שוב לבור/מוצב והצלחתי לצלם את האירוע שהתחולל לא רחוק מהבית שלנו. הכבאים השתלטו על האש די מהר, אבל השטח שמתאפיין בחורף בצמחיה ירוקה וכמה עצים, נשאר שחור ועצוב. זהו אחד המסלולים בו אנחנו נוהגים ללכת ב״הליכת הבוקר״ וכך צילמתי שוב ושוב, בלי יותר מדי כוונות, את שלבי ההתאוששות של ״הבור״.

השריפה ב״בור בארי״, יולי 2018

״הבור״ למחרת השריפה: העשן עדיין מיתמר ליד הספסלים, 19 ביולי 2018

״הבור״ אחרי השריפה, יולי 2018

עוד לפני שהגיע הירוק מיהרו החצבים, מבשרי הסתיו, לפרוח מול כל השחור והאפור שהותירה השריפה. מסמנים שהכל עוד יסתדר, שיש תקווה ושלטבע יש את סדר היום שלו, למרות ההתנהגות המוזרה של משפחת סאפינס (שאנחנו משתייכים אליה).
אחר כך הגיע גם הירוק, מכסה לאט־לאט את כל פגעי השריפה.

״הבור״, נובמבר 2018

שלשום העליתי שתי תמונות של ״לפני ואחרי״ לפייסבוק והפוסט זכה לאלפי צפיות ותגובות. נדמה לי שלא איכות התמונות הסמארטפונית היא שגרמה לאנשים להגיב וגם לא כל הסיפור ההיסטורי. מה שאנשים אוהבים, לפי התגובות, זה את האופטימיות של סיפור ההתאוששות המהירה ואת מה שכולם מגדירים ״כוחו של הטבע״.

״הבור״ אחרי, דצמבר 2018

מול היאוש של תבערות הקיץ – שהוא ברובו פסיכולוגי (בלי לזלזל לרגע בנזקים הכבדים לחקלאות המקומית ובפגיעה בבעלי החיים ה״בלתי מעורבים״) – יש בסיפור חילופי הצבעים משחור לירוק משהו אופטימי. ורוב האנשים, ככל שמנסים לדכא אותם עם סיפורים שחורים ומייאשים, רוצים לראות אור בקצה מנהרת היאוש. הירוק האופטימי הזה הוא מה שרובנו מחפשים. הלוואי שנדע ללמוד מהטבע משהו. התמונות שצירפתי כאן מספרות את הסיפור הרבה יותר טוב מ־463 המילים שכתבתי.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.