כשמגיעים ילדי ישראל (מסוג ב׳) לכיתה א׳ מלמדים אותם על עונות השנה: קיץ, חורף, סתיו, אביב. בכל כיתה בישראל תולים את הפוסטר עם הציורים האופטימיים שמראים את חילופי העונות:
בקיץ יש שמש וחול ים, ואשכול ענבים עם שמיים בהירים, וגם כדור צבעוני ומטוס ממריא לנופש מוזל.
בסתיו נושרים העלים והנחליאלי והחלזונות מגיעים. וגם החצב פורח (אם הוא יכול).
בחורף לוקחים מטריה וממתינים להוראות של דני רופ. ואז פתאום רגע לפני שפורץ האביב, עם התחפושות של פורים ועם חופשת הפסח, מגיעה גם עת התבערות. הכבאיות מתחילות להתרוצץ בשטח, העשן חודר לעיניים, לפעמים (כלומר כל יומיים) צריך לרוץ לממ״ד. ממש נחמד. יש שמכנים את המעגל הנצחי הזה: ״הסבב״. וכולנו מסתובבים בו במעגל אינסופי של גשם ואש, רוח ועשן.
ואחת לכל כמה שנים, כך בפירוש כתוב בעיתונים (ובטלוויזיה) מגיע גם טיל תועה (או אפילו שניים) לתל־אביב. או אז המבוגרים האחראים סופקים כפיים ומעירים את הילדים ואת כל הרשתות. שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא.
ואחת לארבע שנים (או לפעמים שלוש, תלוי בשימוע) נערכות בחירות, ולפתע המבוגרים מתרגשים באמת, לא ברור למה. ועושים המון רעש שמפריע את מנוחת השכנים מעזה. ואז בוחרים שוב את ביבי, והקיץ מגיע ואחריו הסתיו, וגלגל העונות הנצחי ממשיך להסתובב (לכאורה).
ויש לפעמים שמעגל חילופי העונות משתנה, וכבר בתחילת האביב שולחים את בנימין הביתה (או למקום אחר) והארץ נכנסת לעונת הקיץ שמחה וצוהלת. כי יש שמשיות ויש שופטים בישראל.
שבת שמח, אביב עליז לכל האזרחים. היכונו לקיץ חם ומפנק.
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 