היינו כחולמים (חלום מצחיק־עצוב) ||| ״מדינת קישון״ קמה לנגד עינינו, ואנחנו עוד לא התעוררנו

אפרים קישון – אולי כדאי להזכיר למי שנוטה לשכוח – היה גדול ההומוריסטנים והסאטיריקנים שהיו בישראל מאז היווסדה (ציטוט מוויקיפדיה: הוא הגיע לישראל כפליט הונגרי ב-1949. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים", וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו).

הדברים שכתב קישון לפני יותר מ-60 שנה, כחומרים הומוריסטיים, מצחיקים אבל אוהבים, הופכים בימי הדמדומים של ממלכת בנימין הראשון (או השני) למציאות יומיומית. כמעט כל יום אנחנו עדים – בחדשות, בעיתונות וברשתות ה״חברתיות״ – ל״אירועים״ שכל אחד מהם נראה כמו הומורסקה ישנה של קישון, ורבים מהאירועים האלה היו יכולים בקלות (בעזרת הכשרון הקישוני) להפוך לסרט מופת.

הקריקטורה של עמוס בידרמן, אשף הקליעה למטרה, שפורסמה ב״הארץ״ מייד אחרי ״הקמת״ ה״עיר״ ״רמת טראמפ״ משקפת יפה את המצב אליו נקלעה ״מדינת העם היהודי״ (או ״מדינת כל סמוטריצ׳יה״ כפי שהצגתי בפייסבוק של הבלוג). אירוע  חנוכת השלט של ״העיר החדשה״ נראה ממש כמו סצינה ממחזה קישוני (שימו לב לשימוש הרב במירכאות. בימינו אפשר להצמיד אותן כמעט לכל ״אירוע״ ״חדשותי״: ״בחירות״ | ״ביטול בחירות״ ♦ ״חסינות״ | ״ביטול חסינות״ ♦ ״מירמה״ | ״זולת״ ♦ וכו׳ וכו׳).

 

בשביל התיעוד ה״היסטורי״ החלטתי – למרות נטיית הלב להתמקד בצילומים אופטימיים של שדות החיטה והפרדסים, החמניות והבוטנים, האבטיחים ותפוחי־האדמה, הצומחים כאן בעוטף עזה המשחיר ומוריק לסירוגין – לפרסם היום פוסט נוסף כמחווה לגדול ההומוריסטנים הישראליים, אפרים קישון (וגם לגדול הקריקטוריסטים הפוליטיים בימינו, עמוס בידרמן).

 

אפשר לשאול: למה דווקא קישון בימים כל כך קשים? באמשים אלה, כשהמדינה מיטלטלת בין מלחמה ל״שלום״, ב״ארץ בה לא מצפים לנסים, אלא מתחשבים בהם״ – בימים שלפני כסה ועשור (או בין כסא ל״טרור״), במדינה שנמצאת בין סמוטריץ׳ לברקוביץ׳ ("האם אדוני מתכוון לסופר המהולל י.ד. ברקוביץ'? לא, אני מתכוון לשחקן המהולל מ.י.ק.י. ברקוביץ'!". את זה כתב יוסי בנאי, לא קישון), ובעידן שבין מנדלבליט ל״מנדלבלוֹף״. התשובה נמצאת בגוף הסרט, שאולי עוד יצולם פעם על ידי ממשיכי קישון:

״זוהי ארץ בה אין איש רוצה לעבוד, לכן בונים עיר חדשה תוך שלושה ימים – והולכים בטל עד סוף השבוע״.

״זוהי ארץ בה מסוגל פתק קטן להזיז הרים, אך ההרים מולידים נאומים״.

״זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים, אלא מתחשבים בהם״.

״זוהי ארץ בת תשע (או 71), אבל חכמה ומנוסה כמו בת עשר (אולי 11).

״זוהי הארץ היחידה בעולם שאני יכול לחיות בה״.

״זוהי הארץ שלי״.

(כל הציטוטים מספרו של קישון ״לא נורא״ שיצא לאור ב-1958. האיור של דוֹש)

ואפשר גם לשאול: ״זוהי הארץ שלי? שלכם? שלו?״ והנה התשובה:

_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן