כרם הילדות שלנו ||| על ״ילדי הענבים״ שהלכו לכרם וחזרו בזמן ל״ארוחת ארבע״

לפני שאעבור להתעסק בחמניות שהולכות ומתייבשות סביב סביב, בכל חלקה כאן בעוטף הנגב המערבי, ולפני שנעסוק באקליפטוסים המתפשטים מקליפתם בקיץ החם הזה – הגיע הזמן לדבר קצת על הענבים. הענבים של פעם. 

מטע הענבים בשנות השבעים. היום יש שם מטע חוחובה

מטע הענבים על עמודי הבטון עם איש המטע הוותיק דוד ע׳

כמו כל סיפורי הכפר הישנים גם הסיפור של הענבים קרה אי שם בתחילת המחצית השנייה של המאה שעברה. בימים ההם ילדי הכפר היו נדרשים, כחלק מהחינוך החלוצי־ציוני, לעבוד מגיל צעיר מאוד. הכפר היה אז עטוּף במטעים מלבלבים של ששת המינים (החדשים): זיתים, תפוחים, אגסים, אפרסקים ומישמשים. ובעיקר ענבים.

וילדי הכפר הראשונים היו יוצאים כמעט מדי יום אחרי הצהריים לכרם – לעבודות ״זינוב״ (קיצוץ קצות אשכולות הענבים הרבה לפני הבשלתם, מסיבות שעד היום לא לגמרי ברורות).
היינו ילדים וזה היה מזמן, והעבודה השגרתית והדי־משעממת בכרם הענבים שממערב לכפר לא ריתקה אותנו יותר מדי. כך קרה (לפעמים) שהיינו קצת ״מתבטלים״, כלומר מתעסקים בכל מיני משחקים ושעשועים, ולא מסתערים על שורות הגפנים בחדווה הנדרשת. וכדי ש״החבר המשגיח״ – נקרא לו מושיק (שם בדוי) – לא יתפוס אותנו בקלקלתנו, כשהיינו שומעים את צעדיו מתקרבים, הייתה לנו מין סיסמה סודית שהיינו מהמהמים אותה בקול רם, כהתראה לילדים שלא שמו לב והיו עסוקים בכל מיני ״שטויות״ במקום ב״זינוב״ האשכולות. הסיסמה נשמעה כמו גירגור יונים שרבות מהן הסתובבו מעלינו בכרם העתיק ההוא. זה נשמע ככה: ״אוּ-אוּ-אוּ… אוּ-אוּ-אוּ…״ (שזה רמז לקריאה: ״מושיק בא, מושיק בא״). אתם יכולים לנסות בבית. בשקט, כדי לא להפחיד את היונים.

ילדי שנות השישים (וגם הכלב הקבוצתי) אוכלים ענבים בכרם

ילדים יחפים אוכלים ענבים ישר מהגפן. שנות השישים בנגב

  עגלה רתומה לפרד עם יבול הענבים. צוות המטע בחג שבועות עם אשכול ״תנ״כי״ מורכב מכמה אשכולות

כשהגיעה עת הבציר נרתמנו, בגאווה לבצור במבצרה מיוחדת, לא מזמרה ולא מספריים! שהותאמה בדיוק לעובי גבעולי הענבים. וכל מי שבצר בכרם הישן את הענבים לא ישכח גם את שמות הזנים האטרקטיביים: מוסקט ואלפונס הסגולים-אדומים, דבוקי ודנוּג הצהובים-ירוקים, ואולי עוד כמה זנים ששכחתי למרות שהבטחתי להם לזכור אותם לנצח. (במדריך זני הענבים היפה של ״ענבי טלי״ מלכיש מצאתי רק את המוסקט, שמקוטלג שם עם הענבים ה״שחורים״).

בוצרים ענבים בכרם של שנות ה-60

בימים אלה כשאני הולך בבוקר בשדות – כל יום בכיוון אחר – אני עובר לפעמים גם ליד מה שהיה פעם הכרם. עכשיו דבר אין להכיר על הכרמים יושבת עיר (או כפר משגשג). במקום כרם ענבים שתלו שיחי חוחובה מודרנית, ועל חלק מחלקות המוסקט הקימו שכונה, שנקראת, כמה מפתיע, ״שכונת הכרם״.

שרידי מוטות הכרם בחורשת האקליפטוס, קיץ 2019

מי שהולך בוואדי שליד הכרם האבוד יכול לראות עדיין שרידים של מוטות הבטון שתמכו בגפנים ואיפשרו את צמיחתם בצורה שתקל על הבוצרים את מלאכתם.
וישנם גם ה״פסלים״ שסב״א, ממייסדי הכפר, דאג להעמיד על אחת מחומות ״הביצורים״ (האתר ההיסטורי של מתחם התחמושת הבריטי). יש גם הרבה סמליות בכך שבאותו שטח בו נערכו הבריטים למלחמת העולם (השנייה!) נגד הגרמנים שאיימו לכבוש את הארץ, נטעו חלוצי הכפר, שנים בודדות מאוחר יותר, כרמים מלבלבים. וגם חינכו את ילדיהם (כלומר אותנו) שהפרנסה תבוא מבציר ענבים ממשי, ולא רק מהדפסת תוויות לארגזי הענבים, עבודה שנעשתה באותן ״שנות הכרם״ בדפוס המקומי (ראו איור מהתוויות למעלה).

מוטות הבטון של הכרם הישן על חומת הביצורים הבריטיים ממלחמת העולם ה-2. למטה: מיקשת אבטיחים 2019

שלט על חומת אתר הנצחת הכרם שהיה: ״כרם היה לידידי…״

זה היה עוד סיפור כפרי־נוסטלגי. סיפור על ״ילדי הענבים״ של שנות החמישים והשישים שזינבו ובצרו והעמיסו וגם אכלו את פרי הארץ המובטחת. ואחר כך חזרו ל״בית המשותף״ ל״ארוחת ארבע״ ומשם הלכו לשעתיים־שלוש ל״חדר״ ההורים וחזרו בערב ל״השכבה״ כדי לקום בבוקר לשיעור ב״כיתה״ ולארוחת בוקר עם ביצה ״הפוכה״ וסלט ישראלי (בלי ארומה).

ועכשיו לכו למקרר ותוציאו את הענבים של המאה ה-21, שנבצרו (אולי) על ידי עובדים זרים (או ילדי המאה ה-21) ותיזכרו בטעם הענבים של פעם, מהגפנים של ששת המינים מארץ הנגב.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כרם הילדות שלנו ||| על ״ילדי הענבים״ שהלכו לכרם וחזרו בזמן ל״ארוחת ארבע״

  1. bnrus הגיב:

    אם הזכרת את הפסלים על מאגרי התחמושת היה כדאי להזכיר את אירועי פסטיבל האמנות שהיו ועדיין נשארו חלק מהמיצגים באזור מכרות הגפרית ומאגרי התחמושת.

  2. דוד לב הגיב:

    כשהגרעין שלנו הגיע לנירים, הכרם כבר היה היסטוריה לא "בת זמננו", אלא שכצפוי, השכונה שנבנתה על מיקומו נקראת 'אין כרם', מה שגרם ללא מעט הערות של מבקרים: צריך לכתוב 'עין כרם'. הלו, זה לא ירושלים פה!

    • igalz הגיב:

      אצלנו בכפר שם הומוריסטי כמו ״אין כרם״ לא היה עובר. הכי הומוריסטי שאושר הייתה שכונת ״משמר הגבול:

  3. עדה ב. הגיב:

    תודה על הנוסטלגיה. כיף להיזכר.
    כילדת ענבים נהנית מכל לחיצה על המזמרה המיוחדת …. אצלינו שרנו למוסיק (ז"ל ס- לכן כבר לא חוששת שיתפוס אותי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.