סיפורי מצדה ״האמיתית״ ו״המקומית״ ||| ״נתגלה״ אתר ״מיני מצדה״ בצפון הנגב המערבי ☺️

במסגרת הליכות הבוקר ירדתי בשבוע שעבר ל״מכתש״ המקומי (בתרונות בארי) ובניגוד לביקורים הרגילים שם שכללו תצפית שגרתית לכיוון מערב – אל הים של עזה, המשכתי הפעם ללכת בתוך ערוצי ״המכתש״. רציתי לראות (ולצלם) מה השתנה שם מאז שהמכתש נשרף כולו בקיץ שעבר והוריק מחדש בחורף ובאביב שבאו אחרי הקיץ השחור.
לא היו הרבה דברים חדשים בשטח: עיריות יבשות, צמחיה צהובה והרבה ״סימנים״ שמשאירות הפרות המשוטטות שם מדי יום. כשהרחקתי לכת קצת יותר נגלה לי פתאום רכס, או ״הר״ במושגים של איזורנו, שלא משופע בפסגות של ממש.

תצפית ל״מכתש״ השרוף, יוני 2018

ה״הר״ בשמורת ״בתרונות בארי״, יולי 2019

זריחה במצדה (הצילום מאתר ״ערד תיירות״)

מזווית הצילום בערוץ הוואדי, הגבעה הזו נראתה לי כמו מצדה. ואז חזרתי בזכרונותי אל ״מצדה שלי״.
סיפור גבורת מצדה הוא היום קצת שנוי במחלוקת (כמו כל דבר), הגיבורים הקנאים שהתבצרו והתאבדו בשנת 73 לספירה (לפני 1946 שנה!) כבר לא תמיד בקונצנזוס. באתר ״טיולי״ כותבים על מצדה ככה:
״בימים שלפני קום המדינה היוותה מצדה אתר עליה לרגל פופולרי מאוד לקבוצות של תנועות נוער ופלמ"ח כסמל לעצמאות שהייתה וחרבה״. ובאמת בשנות השישים של האלף הקודם, מצדה הייתה סמל מרכזי וחשוב שכלל כמה שלבים בהתפתחותו של ״הנוער הישראלי הישן״. זה סיפור מצדה שלי:

השלב הראשון – במסגרת הטיול השנתי למדבר יהודה בכיתה י׳ או י״א, כלל עלייה ב״שביל הנחש״ וביקור באתרים שעל ההר ובארמון הורדוס. בעיקר זכורה מהמסע הזה השינה בשקי שינה בקור המקפיא של מדבר יהודה, אחרי הקומזיץ המסורתי, בתוך גומחות ובורות מאולתרים למרגלות ההר המיתולוגי.

השלב השני – שלב ״החפירות״: התמזל מזלו של הדור שלי להיות בין קבוצות תלמידי התיכון שחפרו את העתיקות, במשלחת החפירות בניהולו של פרופ׳ יגאל ידין. שבועיים ימים בילינו ב-1965 (כנראה) במחנה הארעי שהוקם למרגלות מצדה בצד המערבי שלה עם ״הסוללה״ המפורסמת. על המחנה פיקד רס״ר המשלחת הזכור לטוב, שהיה מעיר אותנו כל יום בשאגות בארבע בבוקר, למסדר השכמה עם ארוחה סמלית. מייד אחר כך, ממש עם שחר, עלינו דרך הסוללה על המצדה – לחפירות! עוד זכורים שם המתנדבים (והמתנדבות!) מחו״ל שנימנו גם הם (והן) עם צוות החופרים.

מצדה עם סימון המחסן שעזרנו בחפירותיו בשנות השישים

באופן אישי לא זכיתי בהגרלה מרתקת במיוחד לחפור באתר חפירות חשוב על המצדה. השתייכתי לצוות שחפר במחסן ד׳ (או ה׳, לך תזכור אחרי יותר מ-50 שנה), מקום שלא היו צפויות בו מציאות ארכיאלוגיות חשובות. בין מריצה למריצה שהעמסנו במהלך פינוי המחסן מהאבנים המיותרות, זכינו לביקור של רב אלוף פרופ׳ יגאל ידין – האיש עם המקטרת, השפם והכסא המתקפל. עליו הוא ישב ושאל את קבוצת החופרים במחסן הנידח שעל הר הגבורה: ״שמעתי שגם אצלכם יש יגאל אחד?! מי זה?״ רציתי לקבור את עצמי ולהתחבא מתחת לשברי אבני מחסן ד׳, אבל הפרופ׳ כבר עבר לחופרים במחסן ו׳ או לחופרי הארמון עצמו.

אחר כך היה גם ביקור בהר הגבורה במסגרת שנת ההדרכה, עם חניכי הנוער העובד והלומד מסניף רמת־גן.
ושנה אחרי זה – טקס השבעת טירוני השריון שנערך, בימי האופוריה של אחרי ״ששת הימים״, גם הוא במצדה.אולי בגלל הניסיון שלי כ״כובש מצדה״ ותיק, הייתי בקבוצת החלוץ שהגיעה לאתר לפני כל פלוגת הטירונים וסימנה בסיד ״מודרני״ את מתחם ההשבעה. בטקס עצמו זכיתי להיות בין מדליקי הלפידים (אם לדייק: ה״גוזניקים״ שנעשו מפחיות שימורים), וכשהאש של הלפיד עם השק הבוער ליחכה את האצבע שלי – נאמן למורשת גיבורי ההר – לא זרקתי את הלפיד. אחר כך כל הטירונות הסתובבתי עם תחבושת מלוכלכת משמן ואבק על האצבע, ומתחת לה שלפוחית של כוויה שלא נרפאה עד מסדר הסיום (אפשר לראות בתמונה למעלה).

המשכתי לבקר במצדה (כמו כל ההורים הממושמעים) גם עם הילדים בשנת הבר מצווה שלהם. מסתבר שהאתר, שנתגלה להמוני הישראלים רק בתחילת המאה הקודמת, והפך לאתר לאומי המסמל את הגבורה היהודית, נשאר כזה במשך יותר ממאה שנים מאז המסע הראשון אליו ב-1912.

היום יש גם את מצדה של ההופעות מרובות הקהל, עם דויד ברוזה, בארי סחרוף ואחרים. ויש את ה״זריחות״ המפורסמות שמופיעות אפילו ב״שבט אחים ואחיות״, שיר ההמונים של ימינו: ״מֵהַמְּצָדָה של הזריחות / ירושלים בַּסְּלִיחוֹת / מֵחוֹף כִּנֶּרֶת ואכזיב / מהמסיבות של תל אביב״. לצערי לא זכיתי להתחבר לשלב הזה של ההר (בינתיים).

תצפית לעבר ״המכתש״ עם סימון ״מצדה הקטנה״

במקום כל ה״זריחות״ האלה גיליתי השבוע, ממש קרוב לבית את מצדה המיניאטורית האלטרנטיבית. היא נמצאת במרחק כמה מאות מטרים מהחניון החדש של בתרונות בארי המתאר קרבות קצת יותר מודרניים מלוחמיו של אלעזר בן יאיר – הקרבות של חיילי צבא אנז״ק הניו זילנדים והאוסטרליים, מצבא הוד מלכותו הבריטי, לכיבוש עזה וארץ ישראל ב-1917. אבל זה כבר סיפור אחר שכבר סופר כאן פעם.

עד כאן. חפרתי לכם מספיק. הציבור מוזמן לבקר באתר (הנה הנ״צ המדויק) ויפה שעה אחת קודם. לפני שיבוא הסבב הבא והאיזור שוב ישמש כשטחי כינוס של נגמ״שים וטנקים וייאסר לכניסת אזרחים.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, מלחמה ושלום, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: