הסתיו הגיע, בלי שום קשר למועד הבחירות 2.0, ואיתו הגיע זמנו של החצב המצוי.
כל ילד ישראלי יודע שהחצב מבשר את בוא הסתיו. גם בסוף הקיץ המתיש הזה אפשר לראות בכל מקום את הפריחה היפה והמלכותית של הגיאופיט הנפוץ בישראל: בשטחי הטבע – על רקע החום והצהוב של סוף הקיץ (ולפעמים גם על רקע השחור של השריפות מהקיץ הקודם ומהקיץ הזה), בשולי הכבישים ובצדי השדות, בפינות בשטח הכפר, ואפילו בפייסבוק ובאינסטגרם (לפחות באלה שאני משתף).
כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה
ואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר
(נעמי שמר)
מה עושה את החצב למיוחד ופופולארי כל כך?
למה התלמידים משננים את השירים עליו ומנסים לצייר את פריחתו המלכותית בכל הדורות?
התשובה פשוטה מאוד: העיתוי! (״טיימינג״ בעברית עכשווית). החצבים מקדימים לפרוח, בצורה העדינה והמלכותית שלהם, לפני ששאר הפרחים הצבעוניים עטורי הרייטינג (ובראשם הכלניות) נזכרים לפרוח. ועיתוי, יודע כל יזם הוא הדבר העיקרי. כשמגיעים גשמי החורף, נופי הארץ מתמלאים באלף גוונים שכבר תיארתי כאן הרבה פעמים – באדום, בצהוב, בסגול וגם בלבן. אבל בסתיו – יש רק את החצב!
החצב, זריז שכמותו, פורח כבר בשלהי הקיץ (מה שקוראים בספרים ובשירים ״ראשית הסתיו״), בזמן שאפילו בריכת השחיה עדיין פתוחה, המזגנים עוד עובדים במלוא המרץ והשמש הישראלית מחממת ושורפת כל חלקה טובה – ואת כל מי שמעז לצאת מהמזגן – ברוב שעות היממה החמה.
כל שנה מחדש החצב מפתיע. יש כאלה שיודעים אפילו לקבוע, לפי העיתוי והכמות של פריחתו, אם יהיה חורף גשום או שחוּן. בשבוע האחרון צילמתי חצבים בכל המקומות שנתקלתי בהם בהליכות הבוקר שלי. אחרי שהעליתי תמונה אחת לפייסבוק נוכחתי שאהבת החצבים משותפת להרבה ישראלים. אז ריכזתי כאן כמה מהתמונות האלה, עבור כל האוהבים.
חצבים בבור בארי, סתיו 2019
חצבים בבור בארי, סתיו 2019
השריפה בבור בארי, קיץ 2018
חצבים – מבט מלמעלה ובצלים של חצבים שכבר לא יפרחו השנה
ותמונה אחרונה שצילמה רוני ר׳ בתוך ה״מחנה״ – חצבים פורחים בחזית ״האוליבר״ הטרקטור הראשון של הקיבוץ, שהגיע כל הדרך מגדרה ומנחביר (נקודת ההתיישבות הראשונה ב-1946) ומחצר גן ״שקד״, ומוצב היום בגאווה בחזית ״צריף הנוסטלגיה״.
אולי הגיע הזמן לתת לחצבים את הכבוד שאנחנו מרעיפים, בלי שום פרופורציות על הכלניות, ואולי הגיע הזמן להוסיף גם את פסטיבל ״דרום לבן״ בכל חודש אלול או ספטמבר. בינתיים. עד שהוועדה המארגנת תקבל את ההצעה, תוכלו לצפות במבחר תמונות החצבים משלהי קיץ תשע״ט וראשית ספטמבר 2019.
שיהיה לנו סתיו שמח, עם החצב הלבן, רצוי בלי הרקע השחור.
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
כתבת שיר הלל יפה לחצב יגאל. בהחלט מגיע לו. דרום לבן רעיון יפה. אבל החצב – שגם אני מצלם אותו בכל מצב – אולי מזכיר לאיכרים איפה גבולות החלקה שלהם, לי הוא מזכיר משהו אחר. למה "שוב פורח החצב…" וגו' בחודש אייר? ומעשה שהיה, כך היה. השנה 1966, מפגן יום העצמאות באצטדיון גבעת רם בבירתנו הנצחית.
שהינו שבועיים במאהל שהוקם בעמק המצלבה והתאמנו שעות כל יום כדי לצעוד בערב יום העצמאות. ומה היה השיר לפיו צעדנו? "שוב פורח החצב וזה סימן שבא הסתיו". לא סתיו, נעליים. ואני בקדר של הנח"ל עוד בשישייה הראשונה קיצוני מימין! מאז אני ממשיך לאהוב חצבים, אך לא כל כך את השיר….
סיפור יפה, דוד.
אני לא ״זכיתי״ לצעוד כחייל בשום צעדה. כנער, אני זוכר את ״צעדת ירושלים״ (לא ״המצעד״) שנגמרה בגשם סוחף ופינוי כל מאהל הצועדים לבית שימוש (אולי בבית שמש). חצבים משם אני לא זוכר, אבל עבר הרבה זמן.
אני סתם שאלה- למרות הפרחים הלבנים היפים שבודדים בעונתם ומושכים חרקים, רוב ריבוי החצב הוא דרך הבצל שמצמיח בצלי בת ליד הבצל העיקרי. דרך הזרעים יש מעט צמחים חדשים להבנתי
ובעיקר שנה טובה
שנה טובה, נמרוד.
שירבו חצבים בנופינו, וימעטו הצבעים השחורים והאדומים (חוץ מהכלניות והפרגים והדמומיות ועוד כמה).