בימים טרופים אלה כשהעולם הולך וסוגר עלינו, מה יותר מעודד מלשים על הפטיפון(?) את התקליט(?!) הישן של חווה אלברשטיין עם השיר האופטימי מכולם: ״חיוכים״ שכתבה לאה נאור ללחן של אנחל קבראל.
גם אם יש רק קשר רופף בין המצב הקשה אליו נקלע העולם והארץ לפרחי העונה, כדאי תמיד להקשיב לשיר החיוכים של חווה:
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
אין לי מה להוסיף ולאף אחד אין סבלנות היום. אז רק שימרו את המרחק המומלץ ותציצו מדי פעם בפרחי החרציות שממלאים עכשיו כל פינה. וסליחה מהטבע הטבעי על זה שהוספתי לו את האמוג׳י הטיפשי האופנתי. סתם ניסיתי להשתלב ברוח התקופה, למרות שאני (וגם המדינה שנולדה חצי שנה לפניי) בכלל שייך לתקופה אחרת לגמרי, וגם בגיל של קבוצת הסיכון (גם המדינה, כמובן).
מתי לא היינו בסיכון בארץ היפה הזאת. ובכל זאת:
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר
😀😀😀
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
יגאל,
תודה!
בימים אלה שהרשתות מלאות במידע אמין או לא, ובשפע בלתי נדלה של בדיחות מוצלחות או לא, בצירוף המופלא של פוליטיקה ומחלה, הרשומה הזו היא לא פחות ממגדלור.
(אגב, ליצמן צדק, לפני פסח ראינו תחיית ה"מתים" – ביבי.)
מודה, מדי פעם אני שולח לחברים בנירים צילומי פרחים או ציפורים מגינת הבר הגדולה שלי, אבל הפעם אני אגנוב לך את הרעיון, אעשה בו שימוש תוך ציון העובדה שגנבתי ממך את הרעיון.
תודה
שמור על ההוראות! : – ))
דוד