נוסטלגיה חלק ב׳ (ההמשך הגיע למרות האיחור) ||| עוד כמה ״דברים״ על ״הדברים־שחבל־לזרוק״

לפני ארבע שנים שש וחצי שנים, כשהבלוג עוד היה צעיר, כתבתי פוסט המנסה לתאר את המהות הפנימית של חובבי הנוסטלגיה. כידוע לא כל האנשים הם אוהבי נוסטלגיה, יש רבים שהם ״מכחישני-עבר״. כאלה שכל מעשיות הנוסטלגיה והחפצים הישנים, והמוזיקה של פעם, והספרים הישנים – ממש לא מדברים אליהם. הבלוג הזה (וגם מפעילו הנוסטלגיוֹנר) שייכים באופן מובהק אל הזרם הנוסטלגי – אלה שמתגעגעים ומתעדים את הדברים הישנים, לפעמים עוד אפילו לפני שהם הפכו לישנים.

זה לא בהכרח אומר שלקבוצת ה״נוסטלגיוֹנרים״ אין יחס אל ההווה ואל העתיד. פשוט חבל להם לזרוק. הם (כלומר אנחנו) אוספים ורוטנים, או זורקים ובוכים, וכל ספר ישן או קופסא עתיקה מזכירים להם (לנו) משהו. בבלוג הזה שהוא אקלקטי מאוד כפי שציינתי הרבה פעמים, יש מקום להכל: ספרי ילדים של פעם, חפצים ומכשירים ישנים, מבנים וצריפים, מסטיקים ותקליטים מהסוג הישן, משחקי כדורגל היסטוריים, סרטים שהיו בקולנוע-של-פעם, טרקטורים עתיקים וקניונים עתיקים-מאוד.

צריף הנוסטלגיה ב״בית הכולל״ של הכיתה הראשונה בכפר

היה מתבקש כבר מזמן לכתוב את פרק ב׳ של ״צריף הנוסטלגיה״, אבל עניינים שוטפים ושטויות מזדמנות דחו את הפוסט הזה שוב ושוב. בינתיים הצריף שופץ וסודר, התערוכה שתחילתה לפני 18 שנה (ואיסוף החפצים המוצגים בה עוד מוקדם הרבה יותר) פתוחה למבקרים (בתיאום מראש, וכמובן שלא בימי המצור) והם יכולים לספוג בה משהו מניחוחות הימים הרחוקים ההם.

מדי פעם, לפני מגפת הבידוד והקורונה, יצא לי ללוות מבקרים שונים (כולל נכדים סקרנים) במסע הזה אל העבר, והחלטתי לשים כאן כמה מהתמונות היפות שצילמה הצלמת המוכשרת יהל בטיטו עבור הפרוספקט והקטלוג המלא שאולי ייצאו לאור פעם (כשמדברים על נוסטלגיה שום דבר לא בוער).

מראה כללי של הכניסה לצריף הנוסטלגיה

שולחנות של חדר אוכל ושל בתי הילדים

כלי האוכל של שנות החמישים בחדר האוכל הישן

המקלחת המשותפת בבתי הילדים המשותפים

חדר ילדים בבית הכולל בחינוך המשותף

כיתת לימוד ב״בית הכולל״ עם עבודות ילדים ופינת טבע

המעבר ל״נקודת הישוב״ בסוף שנות הארבעים

 פינות וחפצים ב״חדר ההורים״ (20 מ״ר בערך)

 

וקצת ציונות: ככה בנו פעם ישוב בנגב ״בטרם עצים, בטרם בתים, בטרם כל צל בחולות לוהטים״

נדמה לי שפריטי היום־יום הלכאורה־מקריים האלה – משנות הארבעים והחמישים והשישים – מדברים לקהל הרבה יותר גדול מאשר תושבי הכפר הקטן שלנו. זה ״הכפר״ המוצג כאן לא פעם כמין שמורה ארצישראלית ישנה (ותאמינו לי שהוא ממש לא כזה!).
ובימי הבידוד והמצור שנפלו על הכפר, על הארץ ועל העולם כולו טוב לחזור לחפצים הישנים ולהיזכר שאומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו (או קצת אחרי…).

נאחל שבקרוב נארוז גם את ״חפצי הקורונה״: מסכות (בצאתכם למרחב הציבורי), רעשנים (בכל תוכניות האקטואליה), שירים וריקודים (בזוּם או בוואטסאפ). חג שמח לכולם.

_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן