לו הייתי ברוש (או אקליפטוס) בעוטף ||| חזרה ליער השרוף עם הופעתו של הירוק החדש

לפני חודשיים הבאתי כאן פוסט עם כמה צילומים מהשריפה בחורשה שקראתי לה ״יער הגמדים״. זו הייתה תזכורת לפוסט ישן מלפני שש שנים, בו תיארתי, באמצעות תמונות מדומיינות, דמויות של גמדים מספר ילדים ישן שהגיעו לרחבת היער הנמצאת לא רחוק מהכפר שלנו.
האיזור הזה נשרף בסבב השריפות של הקיץ האחרון, יחד עם ואדיות רבים בנגב המערבי. עכשיו הגיעה, כמקובל אצלנו, ההתחלה של שלב ההתאוששות. וכדי לשמור על מצב רוח אופטימי לקראת הסופ״ש החלטתי לפרסם את אלבום התמונות המעודכן של מצב היער בשבוע זה.

תחילה התמונה מלפני חודשיים:

מראה ״רחבת הגמדים״, אוגוסט 2020

וההדמייה מלפני שש שנים:

מראה ״רחבת הגמדים״, נובמבר 2014 (עם הנפשה מדומיינת)

השבוע עברתי שם שוב בהליכת הבוקר וראיתי, כמו שיודע כל תושב של איזורי ״סבבי השריפות״, שלאקליפטוסים יש כושר התאוששות מדהים. תכונה שהם למדו, כנראה, באוסטרליה מולדתם.
צילמתי אתמול כמה תמונות מעודכנות בשביל פוסט אוקטובר האופטימי הזה. על השטח האפור ומתחת לשלדי העצים השחורים השרופים מבצבצים עלים ירוקים טריים שמבשרים התחדשות המשמחת את הלב.

וקטע בסוגריים שלא ממש קשור לנושא:​דווקא עכשיו בסוף אוקטובר חוזר הזיכרון הלאומי (וגם הזיכרון האישי שלי) לשטחים שרופים אחרים במקומות הרבה יותר רחוקים – בגולן, בסיני וב״אפריקה״.
סידרת הטלוויזיה ״שעת נעילה״ שהפרק הראשון שלה שודר השבוע מחזירה את מי שהיה שם (ומטבע הדברים זה מיעוט קטן מבחינה סטטיסטית מאוכלוסיית ישראל של ימינו) לימים הנוראים ההם.
נדמה לי שמי שהיה שם יכול להתרשם שהשיחזור הפיזי של הטנקים די דומה למה שהיה במלחמה. גם לי יצא להיות חלק מחטיבת טנקי צנטוריון (שנקראו אז ״שוֹטים״) כמו אלה ששוחזרו בסידרה. אמנם לא ברמת הגולן המתוארת בפרק הראשון, אלא בחזית של סיני ובאפריקה. מבחינה ויזואלית המאורעות נראים די קרובים למה שהיה. אבל את התחושות הפנימיות שנושא איתו כל מי שהיה חלק מהאירועים ההם – קשה לבטא גם בסידרה מושקעת כמו זו.
לאן תתפתח העלילה עוד לא ברור. חלק מהדמויות, שנועדו כנראה ליצור סיפור מעניין, ממש לא מוכרות לי מהשטח (בניגוד לטנקים, כאמור). נשמור את ההתייחסות היותר מפורטת לסידרה לפוסט מאוחר יותר, אחרי עוד כמה פרקים, ובכל מקרה זו סידרה חשובה שמציגה דברים שרבים נוטים לשכוח.

בחזרה לצילומים השחורים־ירוקים של האקליפטוסים:
הלוואי שהנפשות של הלוחמים, היו יכולות לאמץ כמה מתכונות ההתאוששות של האקליפטוסים. העצים האוסטרליים האלה לא שואלים הרבה שאלות, שורפים אותם והם חוזרים ללבלב אחרי חודשיים, כאילו לא הייתה כאן מלחמה. לו הייתי ברוש (או לפחות אקליפטוס).

נקווה שנוכל לחקות במשהו את העצים ושיבוא בקרוב חורף עם גשמי ברכה ובלי מימטרים מסוג אחר.
(ושגם הנגיף יינגף כבר וייצא מחיינו). שיהיה סופ״ש אופטימי לכולנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, תמונות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על לו הייתי ברוש (או אקליפטוס) בעוטף ||| חזרה ליער השרוף עם הופעתו של הירוק החדש

  1. arikbenedek הגיב:

    העצים מתחדשים. הדשן, החומרים הביולוגיים, המינרלים ושאר חומרים הנחוצים כלכך מחלחלים לאדמה בעקבות השריפה והגשמים, ומאפשרים צמיחה חדשה.
    שריפות יער בדר"כ פועלות כנגד המציתים את היער מתוך זדון, שנאה או פחד.

  2. shik100 הגיב:

    כל כך מעודדת המהירות של השיקום. זוכרת בכרמל…
    אצלנו היתה שריפה גדולה לפני שבועיים. והנה כשיגיעו הגשמים בטח נראה גם אצלנו תחילתה של התאוששות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.