״שעת נעילה״ (החצי הראשון) ||| חוזרים למלחמה ההיא בעשרה פרקים שמחברים בין הדורות

גם אני, כמו שלושה דורות של ישראלים בימי הקורונה האלה, רואה את ״שעת נעילה״ סדרת המלחמה המדוברת של כאן11 ואת הראיונות עם הלוחמים בתוכנית ״אחרי נעילה״ שבאה מייד אחריה.
הבטחתי לכתוב כאן את סיכום הרגשות והתובנות שלי כשתיגמר הסידרה, ובינתיים אני נכנס לפעמים לקבוצת הפייסבוק של התוכנית וקורא שם תגובות שונות ומגוונות. רוב התגובות מביעות התרגשות והזדהות עם גיבורי הסידרה, עם חללי מלחמה שהותירו חלל גדול בנפשות משפחותיהם וחבריהם, עם לוחמי 73 ועם הלומי הקרב ששרדו ועדיין מתהלכים בינינו.
חלק אחר מהתגובות מוצאות (כמוני) אי דיוקים מסוימים או הדגשות של דברים שלא הכרתי בשטח, אבל האווירה הכללית בסידרה, ובעיקר ההתמקדות בצוותים ובחיילים הלוחמים שבשטח בהחלט משכנעת, גם את מי שהיה שם.
באתר שהוקם עבור ״שעת נעילה״ נצברים עוד ועוד צילומים נדירים מהתקופה ההיא. לנו, בשטח, לא היו מצלמות ובוודאי שלא סמארטפונים (וגם לא כוח רצון) לתעד, לכן ההנצחה הויזואלית של ימי המלחמה היא מינימליסטית ביותר. טוב שנמצאו עכשיו, אחרי כל השנים, כמה עדויות של צלמים שמביאים אותן בתמונות דהויות ו״משופרות״.

במהלך יותר משמונה שנות הבלוג הזה כתבתי פוסטים לא מעטים על חוויות המלחמה, וברובם התרכזתי בדיוק בנושא שהסידרה עוסקת בו: בחיילים שבשטח ולא במפות האוגדות, במלחמות הגנרלים ובמדינאים שנכשלו או הנהיגו בקור רוח.
כמה חודשים אחרי שהשתחררנו באביב 1974, כמעט חצי שנה אחרי שנסתיימה המלחמה וארבעים וכמה שנים לפני שהגיעה ״שעת נעילה״ ציירתי כמה רישומים שניסו לתאר את ההרגשה שלי, כאחד מעשרות אלפי החיילים שהיו שם בחזית, אחד הטנקיסטים בטנקי השוֹט, הצנטוריונים (בדיוק כמו אלה שבסידרה, אבל בחזית המצרית וב״אפריקה״). ניסיתי לבטא את החור שבלב על רקע קורי ה״עכביש״ של מפת הקרבות שהחזיק בצריח כל מפקד טנק.

מאוחר יותר, שלושים שנה אחרי המלחמה, כתבתי את המילים האלה:

מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?

האיורים החצי-חובבניים (מלפני שיעורי הרישום והאיור בבצלאל) האלה עדיין תלויים מעל המכתבה שלי, קרובים תמיד למסך עליו מוקלדות המילים האלה. ״שעת נעילה״ לא מפתיעה את מי שהיה בימי המלחמה ההיא. היא מחזירה אותנו לאותם הימים ועוזרת לנו להסביר למי שלא היה שם (לפחות 95% מאזרחי וצעירי ישראל של היום) שמלחמה זה דבר נורא. ששום סידרה ושום רישום לא יכולים לשחזר ממש את החוויות. אם סידרת הטלוויזיה מצליחה להעביר למי שלא היה שם משהו מהרגשות זה כבר הישג גדול בתוך ים הריאליטי וברברת האולפנים שממלאת את החלל בימים כתיקונם (אם יש אצלנו ימים כאלה).

תודה ליוצרים המוכשרים, לשחקנים המצוינים ולערוץ כאן11 על הסידרה המושקעת. נחכה לסוף ולסידרת ההמשך על החזית המצרית (למרות שאנחנו יודעים בדיוק מה היה בסוף).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.