ט״ו בשבט הגיע ||| והנה הרשימה המלאה של עצי הכפר: חג שמח לזלקובה, לאלביציה ולכורזיה וגם לאשל, לחרוב, לדולב ולאלון!

האילן
מילים: רפאל ספורטה; לחן: מרדכי זעירא

אוֹר וּתְכֵלֶת עַל רֹאשִׁי
עֲנָפַי נָעִים בָּרוּחַ
צַמַּרְתִּי הוֹמָה, צַמַּרְתִּי הוֹמָה
הוֹ-הוֹ…

בֵּין בַּדַּי צִפּוֹר תָּשִׁיר
בְּצִלִּי עָיֵף יָנוּחַ
אִישׁ הָאֲדָמָה, אִישׁ הָאֲדָמָה
הוֹ-הוֹ…

  

ט״ו בשבט הגיע חג לאילנות. וחשבתי – אחרי שהבלוג הזה כבר עבר חמישה חגי ט״ו בשבט – שהגיע הזמן להעלות, בפעם הראשונה, את הרשימה המלאה של כל עצי הכפר. זו רשימה מייצגת, אבל של כפר אחד בלבד, וסביר שאין מי שיודע, גם בכפר שלנו, למנות את כל שמונים וחמישה מיני העצים המופיעים בשילוט החגיגי הזה שהוכן ב־2011. החלטתי, לכבוד ט״ו בשבט תשע״ח, להציג כאן את הרשימה המלאה.

את הגרפיקה לשילוט הזה הכנתי פעם לבקשת מרכז הנוי, ועד היום פזורים ברחבי הכפר עשרות שלטים כאלה. כדי שהשלטים לא יתחרו בצבעי הצמחיה והעצים הם עוצבו בצבעים ירוקים ובפונט זורם וצומח – ״נרקיסים״ של המעצב והטיפוגרף הישראלי החשוב צבי נרקיס.
גם היום ניתן עדיין למצוא ליד עצים רבים את השלטים הקטנים האלה, וכל ילד יכול לדעת איך נראית זלקובה משורית, אלמוגן רחב עלים, אלביציה ורודה ואפילו טבבויה יפא.
הנה כל השלטים מ״תיק הגרפיקה השימושית״ מרוכזים בפוסט ירוק אחד. שימו ליבכם לשמות המיוחדים, שנקבצו מירושלים עד פנסילבניה, מהודו ועד סין ואפילו מסוריה ועד גשר הזיו:

  

חוץ משלטים יש אצלנו גם עצים של ממש, ולא מעט פוסטים הוקדשו להם כאן בבלוג – כליל החורש הישן ליד הצריף השוודי, שהדבקתי לו פעם את תמונות ״ארבעת המופלאים״, הפיקוס הענק והזקן שנפל פתאום (ואיש אולי לא שמע), העצים המחובקיםהשסק (שהיה בעצם גויאבה) ועץ הדומים שכבר לא תפוס. תיארתי כאן גם את תלאותיהם של העצים ה״פרטיים״ שלנו – הברכיכיטון שנפצע קשה מקסאם מזדמן ועץ גרגר הפנמה שהתייבש. (תוכלו להיכנס לקישורי העצים ולהיזכר).

  

חג שמח לכל העצים והאילנות, וגם לאנשי האדמה הנחים בצילם כדברי השיר של רפאל ספורטה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
תמונה | פורסם ב- מאת | עם התגים , , | כתיבת תגובה

לכל עיר יש שם, ״כינוי״ ו״מיתוג״ ||| מיהי ״בירת הגליל העליון״? מיהי ״עיר העתיד״ ומי ״העיר הירוקה״ בישראל?

הכל התחיל (כרגיל) מבדיחה לא במיוחד מצחיקה. פרסמתי בפייסבוק מהדורת Fake news של החינמון ״ישראל היום״ (לכאורה). ב״עיתון״ ההיתולי הזה הופיעה הכותרת: ״טראמפ יכריז היום: באר שבע בירת הנגב!״.

הבדיחה הזו התכתבה עם הכותרות האחרונות על הכרזת הנשיא טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. הכרזה שהפכה מייד לויכוח ישראלי רגיל ונדוש בין שמאל לימין, בין המאמינים בסיכוי להסכם כלשהו עם שכנינו הפלסטינאיים לבין הרוצים לחדש את ממלכת דוד. ו״הרעש עד לב השמיים״.

ירושלים היא בירת ישראל הנצחית, והיא הייתה בירת ישראל מאז הקמת המדינה -הרבה לפני ההכרזה ה״היסטורית״ האחרונה. אולי לא מיותר להזכיר שירושלים היא בירת ישראל בכל ספרי הלימוד ובכל האנציקלופדיות (אפילו בוויקיפדיה ברוסית!). לירושלים שמורים גם כינויים רבים, יותר מכל עיר אחרת בארץ. ואם הייתי צריך למנות אותם היה יוצא מזה פוסט שלם. לכן רק אצרף כאן את הקישור לפיסקה על ״שבעים שמות לירושלים״ בערך ״שמות ירושלים״ בוויקיפדיה בעברית.

ועכשיו, אחרי ששכך קצת הרעש ופינה מקום לרעשים אחרים, משונים לא פחות, נשארתי עם ההבנה שלא כולם זוכרים מהו הכינוי / הסיסמה / ההגדרה העצמית של כל עיר בישראל. כשניגשתי לוויקיפדיה – שהיא היום המקור הכי מעודכן בנושאים האלה – התגלה לי שלרבות מהערים בישראל יש אכן כינוי משלהם. לרוב הוא נשמע כמו משהו שהפירסומאים ואנשי היח״צ המציאו במסגרת קמפיין לטיפוח הגאווה הלאומית של ראש העיר.
לחלק מערי ישראל יש כינויים המסתמכים על משהו אמיתי שקשור לייחודה של העיר (״חולון עיר הילדים״, ״חדרה עיר האנרגיה״, ״כרמיאל עיר המחולות״). ערים אחרות – כמו ״באר שבע בירת הנגב״, שבגללה נפתח כל הסיפור הזה – מתגאות בהיותן בירה של חבל ארץ כלשהו: מ״חיפה בירת הצפון״, דרך ״נתניה בירת השרון״ ועד ״עפולה בירת העמק״. ולעיר שלא נשאר כבר איזור להיות הבירה שלו, תמיד שמורה האפשרות להיות ״פנינה״ כמו: ״כרמיאל פנינת הגליל״ ו״רעננה פנינת השרון״.

ואם לא נשארו ״בירות״ ו״פנינים״? אל תדאגו, הקופירייטרים לא ישאירו את הערים בלי סלוגן טוב. זה יכול להיות משהו לא מחייב, כמו ״אשדוד העיר הישראלית״ (ואירועי המרכולים והשבתות אכן מצדיקים את הסיסמה הגנרית הזו) או מודיעין-מכבים-רעות שהיא ״עיר העתיד״. ואם למשל התואר ״העיר הירוקה״ נתפס כבר על ידי כפר סבא, אין בעייה להגדיר את נס ציונה כ״עיר הירוקה בישראל״. כשנכנסים יותר לעומק הנושא, מגלים שבאר שבע היא לא רק ״בירת הנגב״. היום היא גם ״בירת ההזדמנויות של ישראל״, כפי שיודע כל מי שמסתובב בקניונים שלה ומוצא שם אלפי הזדמנויות (מעניין אם גם הנשיא טראמפ שמע על זה).

לערים גדולות, כמו תל־אביב-יפו, חיפה וראשון־לציון, שמורה הזכות להחזיק בכמה סיסמאות: תל־אביב היא ״העיר הלבנה״ וגם "העיר העברית הראשונה" ו"עיר ללא הפסקה". ויש לה עוד כמה כינויים שנויים במחלוקת כמו "מדינת תל אביב" ו"עיר עורכי-הדין" (הכל על פי ויקיפדיה).

החלטתי שצריך לעשות מעשה. כיום קשה למצוא במקום אחד את כל כינויי ערי ישראל. אדם מן הישוב (או מן העיר) נתקל מדי פעם בשלט או פירסום של ״עכו, עיר תרבויות הים התיכון״ ולא תמיד מצליח לזכור שראש העין היא ״ראש המעיינות״. לכן דרושה מפה חדשה ואינטרקטיבית, שתהיה מחוברת לאפליקציית Waze, ובכל פעם שתתקרב לעיר מסוימת – בנוסף לדיווח ״שוטר לפניך״ או ״רכב נעצר בשולי הדרך״ – תופיע ההודעה ״ראשון לציון – עיר לכל המשפחה״ או ״פתח תקווה – אם המושבות״. וככה תדעו מייד איפה אתם נמצאים (או איפה אתם תקועים בפקק).

הנחתי כאן רק את ה״סקיצה״ לרעיון החדש (״קווים ונקודות – עיר הרעיונות החדשים״). הפיתוח יישאר בידי הדור הבא. חתכתי את המפה מדרום ל״באר שבע בירת הנגב״. הרי יש רק עוד שתי ערים מדרום לבירת הנגב: דימונה (אולי עם הסלוגן: ״בירת הגרעינים של ישראל״?) ואילת, שמותגה (כנראה בלי לעדכן את ויקיפדיה) כ״בירת הים האדום״, במסגרת קמפיין שיווק לעיר הדרומית, תחת הקונספט של "אילת פלוס‭."‬ אני מקווה שהמפה והאפליקציה החדשות יעזרו לאזרחי המדינה (וגם לתושבים הארעיים ומבקשי המקלט) להכיר טוב יותר את הערים שבישראל ואת כינויהן.

זה הכל להיום בנושא שידרוג מפות ישראל. יש לי עוד רעיונות מעניינים נוספים בנושא מפת שמות כל הישובים בארץ – אבל נשאיר את זה לפוסט אחר.
צאו לטייל ברחבי ישראל, ונסו להכיר את הערים היפות של הארץ, וגם את כינויהן.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מפות, ערים, תחבורה | עם התגים , , , | 2 תגובות

אתם זוכרים את השירים? ||| הנסיך הקטן מפלוגה ב׳ והכבש השישה עשר עוד כאן

״אתם זוכרים את השירים / ששרנו אז, את שמי הפז
אתם זוכרים בערבים / מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים / היינו לפעמים שרים״.

אתם זוכרים את השירים / מילים: יהונתן גפן; לחן וביצוע: חנן יובל

כאן זה לא גלי צה״ל, ואני לא חייב (בינתיים) לקבל הוראות משר הביטחון, או כל שר אחר. לכן בחרתי להציג היום כמה משיריו של ״משורר המריבה״ התורן – יהונתן גפן.
לפעמים אירועי האקטואליה סוחפים אתכם למקומות שלא רציתם להגיע אליהם – לכל מצעדי הצעקות ולעימותים המוכרים והשחוקים, לפסטיבלי הקללות והחלוקות האוטומטיות: ״סמולנים-ימנים״, ״מזרחיים-אשכנזיים״, ״ותיקים-עולים״, ״ציונים-אנטי־ציונים״, וכל הסמטוחה הישראלית הצעקנית הבלתי נגמרת הזו.
ולמרות שגם אני נסחפתי לפעמים והוספתי לא מעט קרשים וקיסמים למדורה הזו, לאותה אש מכוערת שהציתו והסיתו מסת״לים (מסיתים לאומיים) למיניהם – דווקא בפרשת ״גפן-ליברמן״ (או ״איווט-יהונתן״) בא לי לעזוב את כל ההקנטות וההתחשבנויות, ובהזדמנות הזו שחזרנו ליהונתן גפן ולשיריו, לבחור מצעד קטן מהשירים הבלתי נשכחים שלו – שירים שליוו את הדור שלי וגם של ילדיי (ואולי גם נכדיי) שנים רבות. בחרתי מתוך מאות השירים המופיעים באתר השירים  ״שירונט״ עשרים שירים ל״מצעד הגפן״ שלי.

1.   אבשלום
2.   אוריה החיתי
3.   איך שיר נולד
4.   אין מדינה לאהבה
5.   איפה נטשה ופייר
6.   אתם זוכרים את השירים
7.   גמרתי להכין את כל השעורים
8.   גן סגור
9.   דון קישוט
10. האישה שאיתי
11. הבלדה על חדוה ושלומיק
12. הילד הכי קטן בכיתה
13. הילדה הכי יפה בגן
14. הכבש השישה עשר
15. הנסיך הקטן
16. זה היה סיפור של חורף
17. יהיה טוב
18. יונתן סע הביתה
19. ככה את רצית אותי
20. סיגליות

כשחשבתי איזה אימג׳ ראוי שילווה את כל הפוסט הזה – ידעתי מייד, כמה בנאלי, שזו תהיה דמותו של ״הנסיך הקטן״. קראתי את הפרשנויות המלומדות על נסיבות כתיבת השיר: בראיונות סיפר גפן שהשיר נכתב על חייל ששירת בצנחנים ביחד עם גפן. הכינוי שלו היה "ציפציף" עקב מראהו הצנום וגובהו הנמוך. הוא נהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ ולא במלחמת יום הכיפורים, כפי שרבים טעו לחשוב.
בטור "אכן חצי העם" שכתב גפן ב-2007 לאתר האינטרנט nrg הוא מספר על הרקע לכתיבת השיר:
"הוא לא היה צריך להיות שם! הוא היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר. תמיד במסעות האלונקה הוא היה על האלונקה משום שהיה כל כך קל, ורק בעיניו העצובות ראינו שהוא כל כך כבד, כל כך לא במקום שלו, עד שבבוקר אחד הוא שוב נישא על אלונקה, והפעם על אמת, ובפעם האחרונה".

חשבתי לצרף אילוסטרציה של כריכת הספר עם תמונת חיילים כלשהי. אבל רציתי שיהיה לזה מימד קצת יותר אישי. לכן הורדתי מהמדף את הספר הקלאסי של הטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי, ושמתי בתוכו, כסימניה, תמונה מאלבום תמונות הצבא שלי (שיש בו בקושי עשרים תמונות, כי מי הצטלם בימי טרום־הסלפי הרחוקים ההם). בחרתי תמונה מהטירונות, כי הדמויות המופיעות בה לא מזוהות, ורק הצללית ה״אינדיאנית״ עם כובעי הפלדה (והענפים שלימדו אותנו לתקוע בהם לצורך הסוואה מצ׳וקמקת) מוכיחה שמדובר בחיילים. הפלוגה היא לא בדיוק פלוגה ב׳, כמו בשיר של יהונתן גפן, נדמה לי שהפלוגה שלי בטירונות נקראה ״פלוגה א״. ואחר כך במלחמה, שאחריה נכתב השיר, זו הייתה ״פלוגה ג׳״. אבל כפי שיודע כל מי שהיה בפלוגה קרבית – כל הפלוגות דומות הן.

הנה מילות השיר (למי שמתעצל להיכנס לקישורים)
הנסיך הקטן
מילים: יהונתן גפן; לחן: שם טוב לוי

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר
יָפָה שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ לְלֵב עָצוּב
צִיַּרְתִּי לוֹ עֵץ וְכִבְשָׂה עַל נְיָר
וְהוּא הִבְטִיחַ לִי שֶׁיָּשׁוּב

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו הֵן קוֹצִים כָּעֵת
וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כַּקֶּרַח

וְאִם אֵי פַּעַם תַּגִּיעוּ לְכָאן
תֵּדְעוּ שֶׁכָּאן הוּא חֶרֶשׁ צָנַח
וְקוֹל הַנְּפִילָה מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע
בִּגְלַל הַחוֹל הָרַךְ

וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ שָׁם יֶלֶד קָטָן
שֶׁפָּנָיו שׁוֹתְקוֹת וְשֵׂעָר לוֹ זָהָב
תֵּדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ יָד
וְלַטְּפוּ אֶת אֲבַק הַמִּדְבָּר מֵעֵינָיו

וְאָז תַּעֲשׂוּ עִמִּי חֶסֶד קָטָן
כִּתְבוּ נָא מַהֵר לְכָל אִמּוֹתֵינוּ
שֶׁיִּרְוַח לָהֶן קְצָת וְיָפוּג צַעֲרָן
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ

פזמון…

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר…

לכולם ברור שהשיר הזה מתאים, יותר מכל שיריו של יהונתן גפן, לאירועי השבוע האחרון. התלבטתי לרגע באיזה ביצוע לבחור, מתוך שבעת הביצועים המופיעים בשירונט. ובסוף בחרתי דווקא את אחד המאוחרים יותר, הביצוע של נינט, אולי ״בגלל החול הרך״.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , | כתיבת תגובה

משק יגור (טיוטה) ||| יורם טהרלב חוגג שמונים, וכל ״בני המשק״ חוגגים איתו

היום ימלאו שמונים ליורם טהרלב, משורר, פזמונאי, סופר וסטנדאפיסט (כך הוא מוגדר בוויקיפדיה וכך הוא גם מגדיר את עצמו באתר שלו).
תקצר היריעה לסכם ולתמצת את כל יצירתו של המשורר־פזמונאי הישראלי הנהדר הזה.
אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, כתב: ״כזה הוא יורם טהרלב: פזמונאי מתעד, ולא רק בגלל הבלדה על יואל משה סולומון או גבעת התחמושת, או שירי הצנחנים והשריונאים וחיל הים. כמעט כל שיר שלו הוא פיסת תיעוד של פרקי הווי, פולקלור ישראלי מתהווה והולך ושפה עברית חיה הנמצאת בתהליכי תמורה והתעדכנות מתמידים״ (הציטוט מהאתר של טהרלב, כדאי לכם לקרוא את כל הרשימה כאן)

חשבתי לשים, כדרכי, מצעד משיריו, אלה החרוטים בזיכרונו של כל ילד/נער/חייל/אבא/סבא ישראלי שנולד במאה הקודמת. יש מאות שירים כאלה (לא אתאפק ואביא חמישה מהם בסוף).

אבל החלטתי להתרכז בספרון דקיק, כמעט חוברת, בשם ״משק יגור טיוטה״ שיצא לאור בשנים 1976-1975 בכמה מהדורות בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ואפילו הודפס אצלנו בדפוס בארי. הספרון הזה היה חדשני ביותר בשעתו: גם סגנון השירים וגם העריכה הגרפית והעטיפה הייחודית של מיכל אפרת.
כל אחד מהשירים הקצרים האלה של יורם טהרלב הוא חוויה קיבוצית שכל ״בן־משק־של־פעם״ יכול להזדהות איתה – מהתיאורים הנפלאים של החגים ועד כדי החלב והאספקה הקטנה. נדמה ש״משק יגור״, הקיבוץ בו נולד וגדל טהרלב, הוא סמל וייצוג לתקופה שהייתה, לחוויות ילדי המשק (הקיבוץ) של פעם.

למרות שהילדות שלי הייתה מאוחרת קצת מילדותו של המשורר ממשק יגור – מצאתי, כבר כשהודפס הספר, קשר עמוק לשיריו וראיתי בהם את שיקוף החוויה של ״בני המשק״ במיטבה: בזכרונות של הפרטים הכי קטנים, בהומור הנפלא ובדקוּת ההבחנה.
לפחות שני עותקים של הספר מצאתי מונחים על מדפיי (נדמה לי שיש עוד כמה). סרקתי כמה עמודים לטובת הדור שלא ידע את יורם (יש דור כזה?), ואני ממליץ לכל מי שהשירים והחוויות מדברים אליהם לרכוש עותק מהספר הנהדר הזה. באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד כתוב ש״עטיפת הספר אינה זמינה״ והוא מקוטלג: ״לנוער (גילאי 10-15)״, אבל לדעתי הספר מתאים לכל ילד ישראלי, בעיקר בגילאי 10-85 (והוא מוצע שם ב-25 ש״ח בלבד!).

על כל שיר המוצג כאן הייתי יכול לכתוב (ואולי כבר כתבתי) פוסט כפרי־נוסטלגי, אבל למה לכתוב כשיורם טהרלב כבר תימצת כל כך יפה את החוויות כבר לפני יותר מארבעים שנה. הרשיתי לעצמי לפזר בין הדפים כמה תמונות נוסטלגיות מה״משק״ שלנו, שכמו כל ה״משקים״ היה פעם טיוטה למה שבא אחר כך. (אפשר להגדיל בלחיצה לקריאה נוחה).

 

   

    

  

  

והנה חמישה (מתוך 1000!) שירים שכתב יורם טהרלב. היה קשה מאוד לבחור (את שירי המלחמות, הזכורים לכולם, השארתי רק בקישורים שהופיעו למעלה בציטוט מדברי אליהו הכהן):

ההר הירוק תמיד / מילים יורם טהרלב;  לחן מוני אמריליו / רוחמה רז

קום והתהלך בארץ / מילים: יורם טהרלב; לחן: יאיר קלינגר / להקת פיקוד צפון

בשביל אל הבריכות / מילים: יורם טהרלב; לחן: אלונה טוראל / חווה אלברשטיין

הדרך אל הכפר / מילים: יורם טהרלב; לחן: נורית הירש / רבקה זוהר

אם תשוב / מילים: יורם טהרלב; לחן: אפי נצר / להקת פיקוד צפון עם עדנה לב

מזל טוב ליורם טהרלב. אצלי הוא כבר קיבל מזמן את פרס ישראל.
ואל תשכחו ש:
״העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר 
לא שמים בכלל עלינו / לא נורא, נסתדר 
העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר 
גם אנחנו עליהם / לא שמים יותר!״ 
(מילים: יורם טהרלב; לחן: קובי אאושרת)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה סיפורי הכפר, ספרים | עם התגים , | 2 תגובות

חולות נודדים ||| מהמעפילים של ״שבתאי לוז׳ינסקי״ וקפריסין, ועד מגורשי רואנדה ו״סהרונים״

הדיון על ״גירוש״ / ״סילוק מרצון״ / ״עזיבה נעימה״ – של ״מבקשי המקלט״ / ״המסתננים״ / ״הפליטים״ הוא דיון עקרוני ומורכב. או שבעצם הוא די פשוט, ומגדיר את הרשמיוּת הממלכתית שסיגלנו לעצמנו כאן בארץ היהודים בשבעים השנים של ״מסורת של חדשנות״.
קראתי (בהארץ, אלא מה) את המסמך נוטף החביבות וטוּב הלב של רשות האוכלוסין וההגירה. הוא מחולק למועמדים לגירוש והיה לי קשה להאמין שמכתב אטוּם, רשמי ומיופיף כזה נכתב על ידי מדינה, ועל ידי נציגי העם שרק לפני שבעים שנה המילה ״גירוש״ הייתה עבורו הקשה מכל המילים.

מבצע הגירוש, ״הארץ״, 21.1.2018

מבצע חילוץ מעפילי ״שבתאי לוז׳ינסקי״ בחוף ניצנים, 12.3.1947

משום מה נזכרתי דווקא בסיפור של אניית המעפילים ״שבתאי לוז׳ינסקי״. ולמה נזכרתי דווקא בה? הרי תקופת ההעפלה מזוהה ומוכרת (באמת מוכרת?) לרבים יותר עם ״אקסודוס״ (בזכות פול ניומן, כמובן). אלא שאצלנו ב״כפר״, וגם במשפחה – הסיפור שסופר מילדותנו הישנה היה הסיפור של שבתאי לוז׳ינסקי. רבים מהחברים (כולל אבא שלי) השתתפו במבצע חילוץ המעפילים של האוניה הזו. האוניה שנשאה 823 מעפילים נקראה גם שושנה (סוזנה), ויש אומרים שעלייה כתב חיים חפר את השיר  ״שושנה, שושנה״.

מבצע חילוץ המעפילים בוצע על ידי חברי הפלמ״ח בחוף ניצנים במרץ 1947, והמיתוס של האמירה: ״אני יהודי מארץ ישראל״ – שהתבקשו להגיד המעפילים והמחלצים כשנעצרו על ידי השלטונות הבריטיים – סוּפר במשפחה עשרות ומאות פעמים. וגם את הסיפור על המעפילים, שנתלו על כתפי המחלצים והתחננו ביידיש להגיע כבר אל החוף, שמענו פעמים רבות.
״הצבא (הבריטי) עצר מאות יהודים וכל אלה שנחשדו כמעפילים, כולל מאות ארצישראליים, הועברו במשאיות לנמל חיפה. שם ערכו הבריטים סינון נוסף, כ-240 שזוהו כארצישראלים הושארו בארץ, וכ-700 הועלו על שתי אניות גירוש והובלו למחנות קפריסין. ב-15 במרס הוחזרו ארצה 250 איש, וב-28 במרס – עוד 75 איש. בין השבים היו גם כ-85 מעפילים שהצליחו להתחזות לארצישראליים״ (מאתר הפלי״ם).

יתכן בהחלט שגם היום יש ״מסתננים״ שיצליחו להתחזות כ״ארצישראליים״, כמו 85 המעפילים של ״שבתאי לוז׳ינסקי״. ועכשיו ״רשות האוכלוסין וההגירה״ מחלקת להם את המכתב הזה, המכונה בכותרת הסימפטית: ״דף מידע למסתנן היוצא למדינה שלישית בטוחה״ (תוכלו לקרוא כאן את המכתב המלא).

והנה עוד ״מסמך״ שמצאתי ברשת, המספר לילדי ישראל (עם ניקוד!) מה הייתה ״ההעפלה״:

קבוצת סופרים המתנגדת לגירוש הפליטים כתבה מכתב לראש הממשלה, ובו נכתב בין היתר: "ההיסטוריה שלנו כעם מתהפכת בקבר הזה שכורים לה. אסור שיהודים ירדפו ויגרשו פליטים, אסור שמדינת ישראל תחולל את האסון ההומניטרי הזה, ובידיכם הזכות למנוע אותו".
כמובן שהנושא הוא ״לא כזה פשוט״, והוא מורכב ובעייתי, וכל הסופרים השמאלנים ואנשי האקדמיה יפי הנפש לא מבינים את הקושי הרב של תושבי דרום תל־אביב, שתומכים בממשלה ומחכים שתפתור גם את בעיות הקיום הקשות שלהם.
ישראל היא לא ה״מולדת״ של הפליטים האפריקאיים האלה, בניגוד למעפילים ״ההם״, וגם ״אין מה להשוות״ ו״זה לא גירוש, אלא עזיבה מרצון״. המגורשים יקבלו ״מענק של 3,500 דולר״ (״תאמינו לי – לנו זה עולה יותר!״ כרוח דבריו של ראש ממשלת הגירוש ושר האוצר לשעבר של מדינת היהודים: ״אל תשכחו שישראל משקיעה כאן הון תועפות בזמן שהייתם כאן, וגם במעבר שלהם לאותה מדינה שלישית להמשך חייהם״).

ועוד דברי עידוד נכתבו – במכתב הרשמי של מדינת ישראל –  לפליטים / המסתננים / מוותרי המקלט: ״צוות מקומי ימתין לך, ילווה אותך בימים הראשונים ויערוך לך מפגש היכרות״, אבל ״דע לך שבמקרה של הרחקה, המענק הכספי שהוצע לך יקטן באופן משמעותי״.

ובזאת באנו על החתום, בצורה מסודרת והוגנת, רשות האוכלוסין ההגירה, ממשלת ישראל 2018.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל | עם התגים , , , , | 3 תגובות

ארבע ציפורים במכה אחת ||| הטווס והדוכיפת (או הזרזיר והעורב)

לא לחינם הלכה הדוכיפת אצל הטווס.
בתוך מבול הדיווחים והטקסים של ביקור נתניהו בהודו קצת נשמט ממרכז העניינים הנושא הסימבולי. הרה״מכהן של ישראל זכה לשלל גינוני טקס הודיים וברכות הנושאות את תמונתו הוצבו בכל הדרכים הראשיות בהן עברה הפמליה הישראלית. במקום מפגינים חמוּצים הוא ראה רקדנים חמוּדים שפיזזו לפניו, וצלמים הנציחו כל תנועה הודית מסורתית וכל חיבוק יהודי מאולץ. אבל את תשומת לבו של הזוּטוֹלוג, שתמיד נמשך לסמלים שוּליים וחסרי חשיבות (לכאורה), משך דווקא הציור היפה באחד משלטי הענק, המתאר את יחסי הידידות האמיצים באמצעות הציפורים הלאומיות של שתי המעצמות – ישראל והודו.

בציור זה נראה הטווס, הציפור הלאומית של הודו מאז ומתמיד, והדוכיפת – הציפור הלאומית של ישראל מאז 2008, משולבים בסמל אחד כאילו באמת שוררת בין שני העופות הלאומיים, עטורי הכתרים והנוצות, אהבה גדולה.

  

יצאתי לברר מי הם העופות הייצוגיים האלה ומה מאפיין אותם, וגיליתי מה שיודע כל ילד שמכיר את שירו היפה של ע. הלל, שהדוכיפת היא בעצם ציפור די אדישה, ובעיקר איכפת לה מעצמה (ראו בטקסט מתחת לאיור היפה של מיכל אפרת).

באתר הצפרות הישראלי מספרים על הדוכיפת שהיא: ״ציפור בינונית המצויה בעיקר בשטחים פתוחים, בשדות, גינות נוי, מטעים ופארקים עירוניים. מבלה לעתים תכופות במדשאות גדולות ומטופחות (מושקות היטב) שם היא מוצאת את מזונה המורכב מזחלים של חרקים, תולעים, חיפושיות ולפעמים גם זוחלים קטנים. הדוכיפת היא אחת הציפורים המוכרות בישראל, בעיקר בזכות ציצית הנוצות על ראשה…
הצעירים דומים לבוגרים אך דהויים יותר. מעופה של הדוכיפת "מרפרף", תנועת הכנפיים אינה אחידה – נחלשת ומתגברת לסירוגין, כאילו שהיא לא בטוחה בעצמה
הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית הוא "הוּדהוּד". גם שמה בשפה הלטינית, "הוּפּוּפּה" (upupa) נובע מחיקוי קולות הקריאה שלה. הקולות מושמעים בעיקר על ידי הזכרים למשיכת נקבות. תדירות השירה יורדת לאחר ההטלה. פרט למשיכת בת זוג, הקריאה משמשת גם לחידוש קשר שנותק עם בת הזוג. ההבדלים בין קולות זכרים שונים הם בעיקר באורך הצליל. נמצא כי נקבות נמשכות יותר לשירת זכרים הבנויה מ"בתים" ארוכים״. (ההדגשות שלי).

על הטווס ההודי נאמר בוויקיפדיה (גם כאן – ההדגשות שלי) ש״הוא מין של עוף צבעוני שבוּית בעיקר לצורכי נוי (הטווס מהווה אטרקציה פופולרית בגני חיות ופינות חי) אך נפוץ בטבע גם כחיית בר. בתי הגידול הטבעיים שלו הם יערות נשירים פתוחים. הן בטבע והן בשבי הטווס הוא אוכל כול. למרות זנבו הארוך הכבד והמפואר הטווס יכול לעוף כאשר יש לו צורך בכךבשל יופיו והידורו הרב השפיע הטווס על התרבות והדת ברחבי הודו (שם מקורו), אסיה ואירופה, לשם הובא על ידי האדם״.

  
מימין: נתניהו מוחא כף לתמונתו ולפניה תזמורת הודית מסורתית. משמאל: גרפיקה שמשקפת את גודלן של שתי המעצמות ואת היחסים החמים ביניהן (המפות מהאינטרנט)

בקיצור: הטווס הוא עוף ״כבד ומפואר״, עם יכולות תעופה (גרעיניות!) והוא אוכל כול והדוכיפת? ״אני לעצמי, אני הדוכיפת. מאוד מאוד איכפת״.

נתניהו אגב התרשם מאוד מהחגיגות הטווסיוֹת והדוּכיפתיוֹת. הוא אמר:
"אני בחיים הדיפלומטיים כבר 30 שנה או יותר ועוד לא ראיתי דבר כזה… היו שם רבבות. מאות אלפים בהערכה שמרנית. מעולם לא ראיתי את התמונה שלי כך. זה מרגש וצריך לשמח כל אזרח בישראל כי הודו היא מעצמה עולמית. הם צועקים ביבי, מאיפה הם מכירים? מודי, ביבי…" ולי זה הזכיר, משום מה, ספר אחר על מלך אחר:

עד כאן, על מין שמצא את מינו (בינתיים). על מלכים ונסיכים, ועל עופות לא כל כך מוזרים.
שיהיה שבוע טוב לכל הציפורים והעופות – מהודו ועד כוּש, וגם לדרורים המקומיים שנשארו על הגדר.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, טבע ונוף, ישראל, ספרי ילדים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

יוצאים מהקופסא (כלומר מהקופסה) ||| איך לא שמנו לב שהאלף המסיימת התחלפה בה״א

ישבתי על הכורסא ופתאום ראיתי (בדף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית) שיותר לא כותבים דוגמא וקופסא וכורסא, ועוד מילים שמסתיימות ב-א׳ הארמית.
מקדמת דנא, אני זוכר שעל כל עיצוב של טבלה (לא כתבנו טבלא משום מה) או המחאה או סתם טופס, היינו מוסיפים את החותמת ״דוגמא״ (עם אלף בסוף). ואפילו את הטנקים שהחוליה הטכנית לא הצליחה לתקן הבאנו לפעמים לסדנא (ולא לסדנה) ובזה סגרנו את העסקה (ולא את העסקא). ואיש אז לא שאל את עצמו מה פתאום? למה לפעמים משמרים את המקור הארמי הישן ולפעמים לא? פשוט ישבנו על הכיסא או שקענו בכורסא, נסענו לסדנא וסיימנו באלף רבתי.

ועכשיו באה האקדמיה ועושה סדר בדברים. כך כתוב (ומצויר) בדף הפייסבוק המשעשע והמחכים שלה:

קופסא או קופסה? דוגמא או דוגמה?
קופסה ודוגמה!

הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע (מקבילה לה"א הידיעה בעברית): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, ועָלְמָא – הָעוֹלָם.
שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, טבלא וגם דוגמא וקופסא. שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a, כלומר: דוגמה ולא דוגמא, קופסה ולא קופסא. כך גם המילים עסקה, כורסה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, טבלה ועוד.
‍‍‍‍‍‍בצורת רבים אפשר לנקוט קופסות וגם קופסאות, דוגמות וגם דוגמאות, עֲסָקות וגם עִסקאות.

האקדמיה מכריזה בזאת שצריך ״להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה״, כלומר עם סיומת ה׳ ולא א׳בלשון רבים האקדמיה קצת יותר סלחנית והיא מתירה גם את השימוש בקופסאות ובכורסאות. ובכך היא  נותנת דוגמה יפה להתחשבות ברגשות הציבור.

משמאל הבאתי, סתם כדוגמא, פרסומת ישנה לסיגריות ״דוגמא״ (עיצוב: האחים שמיר).
החלטתי לזרוק את כל הקופסאות המיותרות שהצטברו אצלי על האִצְטָבָאוֹת של איקאה (או אולי, בגירסה של אבשלום קור: על השְׁמַרְדַפִים) ולהשתרע בכורסה, או בשְׁקַעְבִּי, בלשונו של הדוקטור. (על חוסר המוּדעוּת המוּדעת ועל ההומור והחיקוי העצמיים של דר׳ אבשלום קור תוכלו לקרוא ניתוח מעניין באתר ״המזבלה״).
ועל כל התורה של ביטול ״א׳ היידוע״ הארמית תוכלו לקרוא כאן, כולל תגובות מחאה זועמות של הציבור והסברים מה עושים עם ״סבתא״, ״אימא״ ו״אבא״ וגם עם ה״משכנתה״ וה״סיסמה״ (עכשיו חוץ מלנסות לזכור את הסיסמא המופרכת שבחרתם – צריך גם לדעת לחפש בקופסא/ה את הסיסמה ולא את הסיסמא).

לרגל סוף הסערה ולכבוד השבוע שיבוא עלינו לטובה – משליכים את הארמית, מוותרים על אלף הסיום ומשתקעים בכורסה (או יותר טוב – יוצאים אל הטבע).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, לשון, שעשועים | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

סיפורם של ״הביצורים״ ||| מתחם התחמושת הבריטי בתוך השדות הירוקים

כמה פעמים יצא לי להעלות כאן תמונות של מה שנקרא ״אתרי תיירות בארי״. בדרך כלל אני נוהג להתייחס באירוניה וקורטוב של הומור עצמי להגדרה הבומבסטית הזו, וכתבתי פעם באיזה פוסט: ״אתרי תיירות? כאילו מדובר כאן על מגדל אייפל, פסל החירות והביג בן…״. אבל אם מסתכלים בצורה יותר אובייקטיבית, באמת יש לנו כאן בחצר האחורית אתרי תיירות של ממש.

למכרות הגופרית יש ערך שלם (עם הרבה תמונות) בוויקיפדיה, והם שווים בהחלט ביקור וגם פוסט נפרד. אבל ״מתחם התחמושת״, שאצלנו קראו לו בדרך כלל ״הביצורים״ לא זכה ליותר מדי איזכורים בגוגל. היו כמה אורחים מבחוץ שביקרו במקום והתרשמו. למשל מיכאל יעקובסון, בפוסט מלפני 6 שנים שצולם בקיץ היבש, בבלוג ״חלון אחורי״. יובל בן עמי הגדיל לעשות ובספרו ״ארץ הפלאות -מקומות מוזרים, הפתעות ותעלומות בישראל״, מתואר מתחם התחמושת כאחד האתרים המפתיעים השווים ביקור. ״הביצורים״ שלנו מתוארים שם כ״קברי ענקים השוכבים על צידם״.

בסוכות 1996 נחנך פרוייקט פיסול בדרך נחאביר שבאיזור מתחם התחמושת ובתחילת המאה ה-21 עוטרו חלק מהביצורים בעבודות פיסוליות של בוריס ב׳, ממייסדי בארי ומי שכתב את זכרונות ״הכפר״ בכמה ספרים מקומיים. רוב הפסלים האלה עדיין מקשטים את ״אתרי התיירות״ שלנו.

בשבוע שעבר התקרבתי קצת יותר אל חלק מקירות האבן המזדקרים מתוך השדות – שעכשיו הם ירוקים (וגם רטובים בבוקר) – וצילמתי כמה תמונות להמחשה. רציתי שהפוסט הזה יהיה בעיקר ויזואלי, אבל מה לעשות שלפעמים מתבקש לתת הסבר קצר, כפי שנהוג לומר בימינו: ״אבל אני מסביר, אבל אני מסביר״.

צילום אוויר של ״מתחם התחמושת״ כולל פירוט הפסלים ב״דרך הפסלים״ מתוך הקטלוג בחנוכת הפרויקט

אז הנה ההסבר: תיאור הרקע ההיסטורי (מאתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, במילותיו של ידידי איש השטח רמי ח׳, שמכיר כל אבן וגבעה באיזור – מלפני מיליוני שנים ועד היום):
״פעילותו האינטנסיבית של מפעל הגופרית נגדעה עת הגיעה מלחמת העולם השנייה לאזורנו ולא ניתן היה לייבא חלקים למכונות ולייצא את הגופרית. המקום הסב את ייעודו והבריטים זיהו בו תשתית טובה למתחם צבאי וניצלו את התשתיות הרבות, כולל מסילות רכבת צרות, מתקני המים ומבני מפעל הגופרית, להקמת מתחם גדול לאחסון פצצות אווירונים, כחלק ממערך ההגנה נגד פלישה אפשרית של צבאות גרמניה לארץ. שדה התעופה הוקם בעזה (סמוך למעבר קרני של היום), וממנו נסלל כביש מבטון אל עבר בית החרושת לגופרית. הכביש נסלל מבטון, זאת בעיקר מאחר שיועד לשאת משאיות כבדות עם פצצות אווירונים. בשטח נבנו למעלה מ-170 מחסנים בצורת האות ח', חלקם עם קיר אבן בחזית וחלקם ללא, אלה יועדו לאחסון פצצות עבור האווירונים שיחנו בשדה התעופה בעזה. רשת כבישי הבטון נמצאת בשימוש עד היום ובשני מקומות על גבי כביש הבטון ניתן להבחין גם בכתובת החקוקה בבטון שבה רואים סמל בצורת האות V וראשי התיבות R.A.F – חיל האוויר המלכותי הבריטי״. (הכתובת שבצילום למעלה נחשפה לא מזמן וצולמה השבוע).

והנה כמה מהתמונות שצילמתי בשבוע שעבר:

אם מתקרבים אל הביצורים אפשר לראות כמה כתובות מהמקורות ואפילו תיאור היסטורי מקומי שכתב ס.ב.א. (שהוא בוריס). חלק מהכיתובים והפסלים כבר נפגעו משיני הזמן ופגעי מזג האוויר.

סיפורה של וירנדה – אם תרצו לקרוא הסבר על מקור עמודי הבטון ועל המטעים שהיו – לחצו על התמונה להגדלה ותוכלו לקרוא את הסיפור המעניין שכתב ס.ב.א.

כאן ניפרד מ״ארץ הפלאות״ רבת השכבות והמשמעויות ובטח עוד אחזור אליה הרבה פעמים, כי הרי היא נמצאת בסך הכל קילומטר וחצי מהבית שלי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, סיפורי הכפר, תמונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״מורשת של חדשנות״ ||| נבחר סמל 70 לישראל, עוד לא אבדה תקוותנו… והחמוצים חוגגים

אז זהו זה. אחרי סאגה ופארסה (בעברית תקנית: בַּדְחִית) והרבה תגובות חמוצות, נבחר ברוב של קול אחד סמל חגיגות ה־70 לישראל. הנושא של סמלים ודגלים לאומיים קרוב מאוד לליבי, והבלוג הזה כבר התייחס לנושא סמל ה־70. אז הנה הגיע היום (יום שלישי, עליו נאמר ״פעמיים כי טוב״) ולפניכם הפוסט המסכם שלי בנושא החשוב הזה.

למרות שהייתה פניה לציבור כולו להשתתף בתחרות העיצוב, בסופו של דבר הסמל עוצב על ידי משרד האירועים טרגט מרקט, המשרד שממונה על הפקת כל אירועי ה־70. הלוגו הוצג על ידי שרת התרבות בטקס חגיגי אתמול בלטרון(!). השרה הציגה את הלוגו ואמרה על החגיגות הצפויות: ״אלה יהיו שבעים שעות של חגיגה ישראלית… שבעים שעות של אירועים מתגלגלים״…
מומחים קצת יותר מעודכנים ממני כבר הספיקו להביע ביקורת לא מרומזת בכלל על הלוגו החדש. למשל הנה הביקורת של עודד בן יהודה ב-xnet. והנה עוד התייחסות לנושא.

בזמנו, כשהתפרסמה הקריאה הדמוקרטית לציבור להציע הצעות ככל אשר עולה בדעתו, הובעה תרעומת (קצת חמוּצה) על ה״חגיגה״ ה״ליכודיאדית״ הזו שאיננה נותנת כבוד למקצוע העיצוב. היו שהזכירו שאת חלק מסמלי חגיגות העשורים הקודמים עיצבו בכירי המעצבים הישראליים לדורותיהם.

אני בחרתי בדרך ה״הלצה-סטירה-פרודיה-סרקזם״ והצגתי ״לוגו״ משלי לחגיגות. הכנסתי לתוכו כל מה שניתן לאסוף ״מן הים הכללי וטיפה משלי״ (כפי שניסח כל כך יפה החרזן הלאומי חנניה רייכמן). חשבתי שזו הלצה סבירה. מסתבר שבאגף הטקסים והסמלים שבמשרד ההסברה של משרד התרבות והספורט לקחו את ההלצה כפשוטה, והגיעו לסמל אקלקטי עם ערב רב של מוטיבים. הלוגו אמנם לא ממש דומה מבחינה ויזואלית לסמל שלי – אבל גם לא כל כך רחוק ממנו.

ועכשיו, אחרי שתיארתי את מהלך האירועים, הנה עוד שלושה זרקורים לפינות גרפיות בסמל הנבחר, שהמבקרים המלומדים דילגו עליהן בביקורת המעניינת שלהם:

1. הבחירה בפונט בנוסח כתב סת״ם המסורתי היא לא סתם. הרי הסלוגן שנבחר הוא ״מורשת של חדשנות״. ובנושא המורשת – המעצבים אכן קלעו בדיוק לכוונת הדרג המבצע: אם תשימו לב, התג המסורתי בחלק העליון השמאלי של האות ש׳ – נמצא בדיוק הנדסי באמצע לוגו ה-70. מדדתי והייתי ממש המום מהדיוק המופלא, המסמל, כמובן, את הידע וההקפדה הישראליים המוכרים לנו.

2. הריבועים  הקליפ-ארטיים היוצאים מצידו השמאלי של המגן־דוד אמורים, כנראה לסמל את מרכיב ה״חדשנות״. יתכן שהכוונה הייתה להראות כיצד רבבות רעיונות חדשניים, סייבריים, חקלאיים וביטחוניים ממריאים מאומת הסטארט־אפ אל העולם הרחב. אלה שקוראים את הלוגו הפוך (כלומר משמאל לימין, כדרכם של הגויים), אולי יחשבו שהכוונה הייתה דווקא שכל הריבועים האלה מסמלים את המוני בית ישראל שנאספו מכל הגלויות. נשאיר את זה עמום כדרכו של כל סמל טוב.

3. היו שהתרעמו למה פתאום, עמוק בתוך המאה ה־21, אומת הסייבר משתמשת באות מנוקדת. אני דווקא מבין את הרצון להיות אור לגויים גם בנושא זה. אבל אם כבר ״אור״, הרי כזוּטוֹלוֹג טרחן הסתכלתי עם זכוכית מגדלת על הלוגו וגיליתי שמרוב ״מורשת של חדשנות״ הומצא כאן סימן ניקוד חדש! זה לא קמץ ולא חטף פתח ואפילו לא שווא נע. כנראה שעדיין לא נעצרה ההתפתחות של הכתב והניקוד העבריים, גם אחרי שבעים שנות עצמאות (וכמה אלפי שנים מאז שפותח על ידי הטיפוגרפים של ממלכת יהודה וקבוצת סטארטאפיסטים משבטי ישראל).

  

הלוגו החדש מצטרף לאחיו הלוגואים של חגיגות ה-70: לוגו 70 לכנסת ישראל ולוגו 70 לצבא הגנה לישראל – כולם זכו למקלחת צוננת של ציבור החמוצים שאיננו יודע להעריך מה טוב בשבילו.
לכן חשבתי להציע לוגו מאוחד המצרף את כל המוטיבים של שנת ה-70: חדשנות של כולנו עם ניצחון לכנסת, לצה״ל ולמדינה. מה דעתכם?

 

שיהיה חג שמח לכל החוגגים, חמוצים או מתוקים, מלוחים וחריפים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, שעשועים | עם התגים , | כתיבת תגובה

נח״ל איתן ||| למה התגייסתי? לאן צועד צבא הגנה לישראל

זה יהיה פוסט צה״לי שמורכב משלושה נושאים, כפי שמקובל בצה״ל (או שהיה מקובל, כשהשתייכתי לשורותיו). אני מקווה שאצליח למצוא את החוט המקשר בין כל האייטמים הצבאיים שהצטברו על שולחן המערכת.
הכל התחיל בכתבה שקראתי בשבוע שעבר במוסף השבת של ״ידיעות אחרונות״ על נגמ״ש ה״איתן״ החדש שפותח ע״י יחידת מטמ״ן (זו שהייתה פעם מנת״ק). קראתי את כל הכתבה וכשריונר בדימוס, שגם הטנק שלו – הצנטוריון, הוזכר ברשימה, מצאתי בכתבה עניין ״מקצועי״.
למרות שנראה לי קצת מוזר שהכתבה של כתב הרכב אודי עציון על נגמ״ש צה״ל העתידי ערוכה כמין נסיעת מבחן אטרקטיבית, בנוסח הנסיעות שכתבי הרכב עורכים עם כל מיני דגמי ג׳יפים ורכבי שטח.

מנסיוני הישן, נגמ״שים זה לא צחוק, וכשהם מעורבים בשדה קרב אמיתי המיגוּן של הצוות חשוב הרבה יותר מהמהירות העצומה (90 קמ״ש!) שנגמ״ש ״איתן״ העתידי יכול להגיע אליה באמצעות המנוע האמריקאי המשוכלל והגלגלים שהחליפו את השרשראות. אני עדיין זוכר את הנגמ״שים שליוו אותנו ב״אפריקה״ וכמה הם היו חסרי אונים בהפגזה המסיבית אחרי הצליחה, בגלל השריון המוגבל שלהם.
כשעברו לפני שלוש וחצי שנים, במה שהפך להיות מבצע ״צוק איתן״, אותם נגמ״שי M-113 עתיקים (שפעם קראנו להם ״זלדות״) ליד הגדר מול החלון שלנו, הבעתי פליאה בפני אלה שהיו לידי: איך נגמ״ש כזה – 40 שנה אחרי יום כיפור ההוא – הולך להיכנס לשטח האש בעזה. והסוף ידוע.

נגמ״ש העבר והעבר הרחוק M-113: נסע בכל מלחמות ישראל מיום כיפור (1973) ועד צוק איתן (2014)

נגמ״ש העתיד איתן: 8×8 גלגלים, 12 לוחמים, 90 קמ״ש, תותח 30 מ״מ, מתאים לכל מלחמה 

בעקבות הטראומה של הנגמ״שים בצוק איתן פותח ה״איתן״ – נגמ״ש העתיד. אבל למרות תותח ה-30 מ״מ שבו יצויד הנגמ״ש ו״הצידוד בזווית של עד 60 מעלות״ (טעות קטנה בהבנה שריונאית: צידוד זה סיבוב לצדדים, כשמכוונים למעלה – זו הגבהה)״ – כזוּטולוג של עברית הפתיעו אותי בכתבה דווקא ראשי התיבות של מטמ״ןמבצעים, טכנולוגיות, מו״פ וניסויים.
את רוב ראשי התיבות שנכתבו שם בשפע עוד ניתן להבין: נגמ״ש, יודע כל ילד ישראלי, הוא נושא גייסות משורין. מזקו״ם, יודעים השריונאים, הוא מערכת זחלים, קפיצים ומַרְכּוֹבִים. מנת״ק – זה כבר מבנה לשוני שלא מסתדר כל כך – ״מנהלת תכנית טנק״. ומטמ״ן הוא באמת מטמון אחד רחוק מדי.

החיפושים הבלשניים האלה הובילו אותי גם אל הנמ״ר המוכר הרבה יותר. ואז נזכרתי שהנמר הזה הקדים את המטמ״ן בסוגיית הרר״ת״ת (ר״ת בתוך ר״ת). נמ״ר הוא הרי  נגמ״ש מרכבה, כך שכל התיאוריה שלי על החידוש הלשוני קצת התמסמסה. אולי בעתיד נראה את הנמ״רים והאיתנים במקומות מוזרים שאפילו הצנטוריונים והזלדות של 73׳ לא הגיעו אליהם (ונקווה, כמובן, שלא).

הנושא הצבאי השני שנזכרתי בו השבוע היה סמל הנח״ל ממחנה הנח״ל הישן בכפר שלנו. צילמתי את שרידיו וניסיתי להפוך את זה לחידה ״ארכיאולוגית״. נושא הנח״ל שווה פוסט נפרד, אחד לפחות, על הנח״ל לדורותיו (עם ההאחזויות והגרעינים ולהקת הנח״ל!). לפי המסופר בכתבה ב״ידיעות״ – חטיבת הנח״ל תהיה הראשונה להצטייד בנגמ״ש האיתן המבטיח. הפוסט שאכתוב על הנח״ל יהיה עם הסתכלות מהצד, של מי שלא זכה להיות נח״לאי, אבל יש לו הרבה קישורים וחיבה לחטיבה הזו.

והנושא ה״צבאי״ השלישי הוא התמונות האלה שצילמתי אתמול בשטח:

   

כידוע לכל מי שמסתובב בארץ, כתובות כאלה מצוירות בצמתים רבים. הכתובת ״למה התגייסתי?״ שכיחה כמעט כמו ה״נ-נח-נחמ-נחמן״ המוכרת לכל ישראלי. פעם, כשהמדינה (והחיילים) עוד היו צעירים ותמימים לא הייתה שאלה כזאת אפשרית. נכון שגם אז היו חיילים מקשקשים כתובות בבתי השימוש הצבאיים וסופרים, באותו סוג של יאוש, את הימים שנשארו עד השחרור (בסלנג הצבאי המוכר ״עוד שנתיים וחצי יאמנייק״), אבל השאלה ״למה התגייסתי?״ לא הייתה עולה בכלל. כולם (או רובם) התגייסו כדי ״לשמור על המולדת״.
נדמה שהיום, למרות 8×8 הגלגלים של האיתן, זה קצת פחות ברור. או שקרוב לודאי – לפי מיקום הכתובת הקרבית – זו עוד דרך של החיילים הקרביים של 2018 לשחרר קצת קיטור במהלך הסיורים.

שיהיה שבוע טוב לכל החיילים אשר על המשמרת (בנמ״רים ובאיתנים ובשאר הכלים), וגם לחיילים שכבר סיימו את המשמרת ועדיין זוכרים מזקו״ם וסיור בוקר מהם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה