גילגולו של משחק ||| על המונופול העברי, הערים בישראל והתרעות פיקוד העורף המעודכנות

משחק המונופול חוזר לאופנה בימים האחרונים בזכות הסרטון החביב עם המשחק של פיקוד העורף. משחק הכורסה הפופולארי הזה הומצא בארה״ב לפני 84 שנים וכך הוא מתואר בוויקיפדיה:
"המשחק הוצא לאור על ידי חברת הסברו בשמם של האחים פרקר ב-5 בנובמבר 1935, בעיצומן של שנות 'השפל הגדול'. הצלחת המשחק הייתה גורפת והוא זכה לגרסאות שונות בעולם בעשרות שפות. המשחק פורסם לראשונה בחנות כלבו בפילדלפיה".
בכל העולם וגם בישראל כבש המונופול את לב הילדים והוא נמכר במיליוני עותקים.

בגירסת פיקוד העורף החדשה לומדים הילדים המשחקים ב״מונופול העורף״ את שמות הערים והישובים בארץ, בעזרת ההסבר על שינוי סימון אזור ההתרעה – ממספרים שקשה לזכור – לשמות הערים.

בנימה אישית אוסיף, שהעיר הראשונה שנבחרה להדגמת שיטת ההתרעה החדשה היא רחובות, העיר בה נולדתי כשהמדינה עוד הייתה ממש בחיתוליה. המצחיק בכל הסיפור הזה הוא שגם את מספר איזור ההתרעה שלנו (227) היה לנו קל מאוד לזכור, משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא שהיו מספיק התרעות בעשור האחרון (כולל קסאם אחד ממש בדשא שלנו) שאפשרו לנו ללמוד ולשנן את המספר. הסיבה השניה שמספר הכביסה שלנו (יש עדיין דבר כזה בקיבוצים השיתופיים) הוא – איזה צירוף מקרים משעשע! – 227! (הסיפור המלא מאחד הסבבים – כאן).

ככה נראה הסרטון הנחמד של פיקוד העורף. סביר להניח שהוא גורם ל״ילדי ההתרעות״ לעטות חיוך גדול ולנסות לנחש מתי ואיפה תגיע ההתרעה הבאה:

המונופול העברי עבר גילגולים רבים לפני שהגיע לפיקוד העורף. הגירסה שנמצאת אצלנו בבית היא ודאי לא האחרונה, אבל גם לא זו שזכורה לי מילדותי בכפר (אחרי שעזבתי את רחובות בגיל 10 ימים, ואת גדרה בגיל 11 חודשים).

בתמונה למטה תוכלו לראות את לוח המשחק בגירסה ישנה. כל מי ששיחק במונופול הזה זוכר בעל פה את סדר הערים (ובעלי הזיכרון המופלג זוכרים גם את סדר הרחובות שלהן) וגם את הצבעים שלהם: אשקלון (סגול), טבריה (תכלת), באר שבע (ורוד), נתניה (כתום), רמת גן (אדום), ירושלים (צהוב!), חיפה (ירוק) ותל אביב (כחול, אבל למה רק שני רחובות: אלנבי ודיזנגוף?).
ואיפה אשדוד, פתח תקווה וראשון לציון (ורחובות?).

קדם למונופול העברי משחק ״הריכוז״ (1940) שאני זוכר אותו במעומעם. זה היה משחק מלפני קום המדינה (ימים שאפילו אני לא מכיר באופן אישי) והוא התנהל על פי אותם כללים של המונופול, אבל עם ערים אחרות לגמרי. המעניין הוא שגם ערים פלסטינאיות כמו שכם וג׳נין (ואפילו עזה!) היו אז חלק מהמשחק. ב״ריכוז״ במקום כל עיר היו איזורים, כשבכל איזור שלוש (או שתי) ערים וישובים. למשל באיזור הגליל העליון (מסומן בצהוב) היו שלושה אתרים: מטולה, תל־חי וצפת, ובאיזור הנגב היו עזה ובאר שבע.

אם נחזור לגירסת המונופול  המוכרת יותר – החלוקה הצבעונית הייתה כל כך משמעותית שכשעיצבנו את פוסטר המונופול בשנות ה-80 לא היה קשה לזכור את הסדר – מסגול לתכלת, ורוד, כתום, אדום, צהוב, ירוק וכחול. כך נראה הפוסטר הזה, שהדגש העיקרי בו היה על המוסדות הישראליים שהתנשאו מעל כל הערים הקטנות: חברת החשמל, סולל בונה (היום: ״שיכון ובינוי״) ומפעל המים (היום: ״מקורות״).

ולסיום – בשביל התיעוד ההיסטורי – זאת הגירסה שציירתי השבוע. מין וריאציה אקטואלית כשצבעי המונופול המוכרים מותאמים לאירועי הסבב והעוטף (והרה״מ כמובן) האחרונים. את התמונות הפסטורליות מלוח המונופול הישן החליפו באיזורי המושבים, הקיבוצים ו״צמודי הגדר״ תמונות חדשות ומעודכנות של שריפות ותבערות.
לפי ויקיפדיה (בניסוח שנשמע אקטואלי למדי): ״מטרת המשחק היא: להיות המשתתף היחיד שלא פשט את הרגל וכך גם לנצח, אולם לעיתים מפסיקים את המשחק לפני שמצב זה קורה וכאשר זה קורה בעל הרכוש הרב ביותר בנדל"ן ובמזומן מוכרז כמנצח״.
ולא הזכרנו כלל את משבצת ״לך לכלא!״ ואת ״דרך צלחה!״ (לפרטים אפשר ללחוץ להגדלה).

נאחל לכל ילדי ישראל דרך צלחה, ובעזרת פיקוד העורף נזכה לחזור לשחק במונופול הילדות, עם הרחובות הישנים, ההפתעות וצו הקופה. ושיבוא כבר החופש הגדול ונוכל לחזור לכדור (ולאייפד).

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, צבא וביטחון | עם התגים , , , | 6 תגובות

סוף העולם מתקרב שוב! ||| האם אנחנו ערוכים לכך ומה נשאיר לבאים אחרינו?

כמדי קיץ, בעונה היבשה, יש מדענים שצופים שהעולם עומד להיחרב (בהתייחסות המצומצמת שלנו, הכוונה היא לכדור הארץ שלנו בלבד, כך שאין לכם מה לדאוג). על פי המסורת היהודית (וויקיפדיה) העולם יחרב עוד מעט – בשנת 2238, 2239, או 2240. קרוב מאוד לשיר החורבן המיתולוגי של זגר ואוונס ״בשנת 2525״.

בקיץ לפני שנתיים כבר צפו מומחים שקץ העולם יבוא ב-23.9.2017, וזה לא התממש, אז אל תיתפסו לתאריך ספציפי ואל תעמדו עם סטופר ביד. יש והיו הרבה תיאוריות בנושא השוּלי הזה, ולא כאן המקום לדון בהם. רציתי להביא כאן רק כמה דוגמאות קטנות מהנעשה בשטח, לקראת אירוע הסיום.

שדה תפוחי אדמה מיובש, קיץ 2019 – מתחתיו היה בית המלאכה לכדים ביזנטיים לפני 1,500 שנה

עורבים מעל שדה תפוחי האדמה והחרסים הביזנטיים; הנגב המערבי, 2019

חרסי העבר

בימים אלה הגיע זמן איסוף תפוחי האדמה. בחלק מהשדות כבר נאספו התפוּדים, ושדה אחד יוּבש ומוכן למכונות האיסוף שיגיעו בעוד רגע. זהו השדה שבדרך לבתרונות בארי. השדה שליד הדרך בה שועטים רכבי הכיבוי בכל סבבי ״הכחשת האש״ של 2018-19.
מה שמייחד את החלקה הספציפית הזו (בלוק 8 קוראים לה אצלנו, אם אתם רוצים לדעת בדיוק) היא העובדה שהשדה נזרע על חלקה שבה מפוזרים רבבות חרסים היסטוריים, רובם מהאימפריה הביזנטית ששלטה כאן הרבה לפנינו ולפני בני-דודינו המוסלמים שמעבר לגדר.

תפוחי אדמה וחרסים ביזנטיים בשדה לפני בתרונות בארי, יוני 2019

חרסי העתיד

אלה ה״חרסים״ שאנחנו משאירים אחרינו לדורות הארכיאולוגים הבאים, שוודאי יהיו מהונדסים ומודפסים במדפסת דנ״א מתוחכמת. כדי לסייע להם ארמוז שמדובר בכלי פלסטיק עדינים שיוצרו בראשית המאה ה-21 וכללו תוויות מודפסות עם שמות שעדיין נמצאים בפיענוח במעבדות. חוקרים ישערו ש״קוקה קולה״ היה שמה של האלה הקדמונית ששלטה בחלקה המערבי של ממלכת הצריכה הראשונה (2525-1950), והאופטלגין (בתמונה האחרונה) הוא, ככל הנראה, שם של חומר משכך מודעוּת שהיה מקובל אצל ההומו סאפיינס בעוטף עזה.

 

 

  

בדיוק מתחת לשדה הזה היה – כך משערים הארכיאולוגים – מפעל לייצור כדים ואביזרי חרס אחרים. מאז חלפו יותר מ-1,500 שנים ורוב הכדים הפכו לשברי חרסים. אנחנו הולכים לשם לפעמים עם הנכדים הסקרנים לנסות למצוא כד שלם(!) או לפחות תחתית או ידית של כד. ואולי אפילו מטבע עתיק! בינתיים אפשר לומר שחיפושינו העלו חרס. אבל גם זה משהו.

השבוע צילמתי כמה תמונות בניסיון להמחיש את שיחי תפוחי האדמה המיובשים על רקע החרסים. חלק מהתמונות מוצג כאן ובהזדמנות זו הגעתי להבנה האמיתית: מה אנחנו נשאיר כאן לארכיאולוגים של אחרי ״סוף העולם״ המתקרב?
הממצאים המוצגים כאן בפוסט אינם מעודדים במיוחד. החוקרים העתידיים, שכנראה יהיו יצורים מתוכנתים שאבריהם ומוחותיהם יודפסו באפליקצייה עתידית כלשהי, ודאי יתרגשו – כמו שאנחנו מתרשמים מהחרסים הביזנטיים – כשינסו לזהות את הממצאים העתידיים: בקבוקים ושקיות מפלסטיק ופחיות פח של משקאות שאולי ישרדו את אירועי האפוקליפסה בסוף עידן ״ההומו־הישראלוס״. אולי דווקא בקבוק הקוקה-קולה שיימצא, בשנת 2525 יהיה הפריט החשוב ביותר במוזיאון הסאפיינס הישראלי שיוקם בעיר המוזיאונים העתידית (חולוֹנדון?).

בינתיים תוכלו כבר בקיץ 2019 לצפות כאן בקטלוג הממצאים שליקטתי עבורכם. ותזכרו יש לנו ארץ נהדרת שעברה הרבה כיבושים ואימפריות ושרדה את הביזנטים, הרומאים, הממלוכים, הערבים, וגם את ״עם הפלסטיק״ של ראשית המאה ה-21 (למניינם!).

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, טבע ונוף | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הפרק האחרון (לכאורה) ||| ״ממשלת החסינות״ נפלה, אבל בּיבּי יעקוף (כנראה) את בי ג׳י (ולא נשכח את איווט, גיבור הקומדיה הטרגית)

בחודשים המשוגעים האחרונים השתדלתי לא לפרסם כאן בבלוג פוסטים בנושאים פוליטיים והעברתי את כל ההתייחסויות השוטפות לדף הפייסבוק של ״קווים״. זו זירה שמתאימה יותר ל״שטויות הוויזואליות״ היומיומיות ולדברי ההבל שנשטפים למערכת הניקוז רגע אחרי פרסומם.
היום, אחרי המפץ הגדול והמשוגע (לכאורה) ועם פיזור הכנסת ה-21 (הקצרה בהיסטוריה!) ליקטתי כאן כמה תמונות ייצוגיות – בשביל התיעוד הארכיוני. וגם כדי שיהיה לי איפה לחפש כשיבואו – מיד כשתיגמר הפארסה הנוכחית – הבחירות החוזרות לכנסת ה-23.

פרשנים רבים סבורים (בתמימותם?) שעוד רגע עומד להיסגר פרק הבּיבּיוֹקרטיה הישראלית (שלטון בּיבּי הראשון או ״ממלכת בנימין״). יש אחרים שבטוחים שנישאר עם הרהמכה״ן והחשד״ר הנוכחי לנצח. אנחנו לא מהמרים, רק מתעדים ושומרים בזיכרון.

אלה היו התסריטים של ״ההצגה של איווט״ – המערכה האחרונה, שניסינו לנחש את סופה, ונכשלנו (יחד עם מיטב הפרשנים):

   

 

והאופציה שנבחרה בסוף (כשליברמן היה היחידי ששמר על מקומו ועל חיוכו המסתורי מאחורי הבלוק):

וזו גירסת האגדה של ״סינדרלה־איווט״ (עם השעון שצילצל חצות ומיקי, שליח הנסיך) שפעלה בסוף בדיוק לפי עלילת הסרט המקורי (אפשר להגדיל בלחיצה לצפייה בגיבורי הדרמה):

 

עוד כמה מעלילות ישנות יותר של אביגדור ליברמן – האיש והפתיל, שמתארך ומתקצר בהתאם לנסיבות:

 

וזו הטבלה שמניעה, כנראה, את הגיבור הטרגי של האירועים האחרונים.
בעוד 48 ימים, בהסתמך על נתוני ויקיפדיה, יעבור בנימין נתניהו את דוד בן גוריון ויתפוס את המקום הראשון במניין ימי כהונתו כראש ממשלת ישראל!
בתור מי שמצטייר כבעל מודעות עצמית גדולה, יכול להיות שזו בעצם המטרה העיקרית שלו: ״הנה הראיתי להם (ולרעייתי!) – אני הגדול מכולם! (או לפחות הארוך מכולם).

וכך נראה הגרף של ויקיפדיה בערך ״ראשי ממשלות ישראל זמני כהונה בשנים״ (סובבתי את הגרף בתשעים מעלות, נגד כיוון השעון, כדי להשאיר מקום לראשי הממשלה הבאים):

ולסיום: הפוטומונטז׳ המתבקש, שעשיתי לא מזמן, עם שני מובילי הטבלה הלאומית:

ואלה ״דבריו״ (המדומיינים) של המנהיג שעדיין מוביל את הטבלה, אבל בעוד 48 ימים עומד (על הראש?) להפסיד את מקומו:

שתהיה שבת שקטה, קיץ נעים ובחירות מתאימות – לכל עמישראל וליתר עמי העולם. אמן (ולכאורה).

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, עיתונות, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

ים החמניות ||| כמה מילים, והרבה תמונות, על הפרח האופטימי ביותר בעולם

ים החמניות שמסביב, על גליו לשוט יצא הרוח. אלף חיוכים אלי שלח האביב, שמש חביבה יצאה לשוח.

בזמן האחרון אני הולך בשדות כמעט כל יום. זה לא שלא הלכתי בדרכים ובשבילים ובוודאיות שמסביב לכפר מאז שהגעתי לכאן (זה היה די מזמן…). אבל עכשיו יש לי קצת יותר זמן (אני, כמובן, מקפיד כמו כולם להגיד שאף פעם ״אין_לי_זמן״).
היום לא מוכרחים לסחוב מצלמה כבדה, הסמארטפון זמין לכל אחד ואפשר לעצור ולצלם כל עץ שרוף או פרח זקוף, כל חפץ חשוד או אירוע חשוב. וכך ההרדיסק מתמלא בשיקוף של נפלאות מחזור החיים של עונות הטבע ושל גלגל ״הסבב״. זה המעגל הבלתי מסתיים כאן בארץ הנשכחת של ״דרום אדום״.

כמה שבועות אחרי שנזרעו הן כבר כאן, צובעות את המרחבים בירוק

אחרי הפריחה והלבלוב הנפלאים של החורף האחרון חזרו בשבועות האחרונים הבלונים והשריפות, ולגוון החום־צהוב של ראשית הקיץ חזר הצבע השחור.
אבל…
ויש אבל גדול השנה. נראה לי שיותר מבשנים הקודמות, נעטף ״הכפר העטוף״ שלנו בשדות רבים של חמניות. אי אפשר להגזים בתיאור היופי של פרחי החמניה הצהובים הענקיים, שמתחילים לפרוח כמה שבועות אחרי שנזרעו הזרעים הראשונים.
יש לחמניות – הודות לפרחיהן הענקיים המטים את ראשיהם אל השמש העולה במזרח – יופי מיוחד, כזה  שהשיבולים הכי גבוהות שמסביב לא יכולות להתחרות בו. אפילו וינסנט ואן גוך שכידוע לא ביקר בעוטף מעולם בחר בחמניות לציור המפורסם שלו. כנראה שגם הוא ידע והבין משהו על החמניות.

אין צורך להכביר עוד הרבה מילים, ניתן לאלבום צילומי ״חמניות 2019״ את המקום הראוי לו. החמניה (או חמנית בעברית יותר נכונה) הוא הפרח האופטימי בעולם (או לפחות בנגב), ואם נזכרים מה היה בשדות שלנו בקיץ הקודם, ומה כבר חוזר בדיוק באותו תסריט – הרי שליופיים של פרחי החמניות נוסף ערך נוסף.

אז הנה 14 תמונות חדשות (ועוד שתיים כתזכורת היסטורית). הכיתובים מתחת לתמונות יסבירו הכל.

פרחים ראשונים על רקע השכונה שלנו

גם אצל החמניות תמיד יש כאלה שקופצים בראש…

…ויש כאלה שסתם פורחים בלי לעשות עניין.

פרחי השמש בבוקר החמסין הגדול (44°) שהיה כאן לפני כמה ימים

בכל מזג אוויר, גם בערפל, הן שם, עטופות ועוטפות

חמניה מהמחזור הקודם בשדות גזרים

גם אצל החמניות יש מי שתמיד עומד קצת בצד

שדה חמניות מאחורי גדר הביטחון – מבט מבפנים החוצה

אותה חלקת חמניות – מבט מבחוץ פנימה

מגדל ביטחון משנות ה-50 ליד הבור שנשרף לפני שנה. ברקע שדה חמניות צעיר ואופטימי

אותו מגדל שמירה, לפני הרבה שנים

גם תושבי גוש דן תורמים לחמניות של הנגב המערבי – באמצעות מפעל השפד״ן

חמניות זה טוב ויפה. אבל מה שבטוח – ברקע נשקף מרחוק הבניין של דפוס בארי

שדה החמניות היום, ליד השטח שנשרף בשנה שעברה

השריפה בבור תחרויות האופניים (2018) ליד שדה חמניות 2019

פרח אחד גבוה שאומר: ״אנחנו כאן.״

אם מוסיפים ליופי הזה את הידיעה שבסופו של כל המראה הנהדר הזה יבואו הקומביינים ויהפכו את זרעי החמניות לפיצוחים האהובים, שהם כמעט המאכל הלאומי שלנו, אין ספק שהחמניות יכולות להיחשב כפרח האופטימי ביותר בעולם!

אמנים נוספים מחוץ לואן גוך מצאו בחמניות נושא מעניין לטיפול. כך הוצגה לפני שנתיים במוזיאון ישראל "זרעי חמניות", תערוכתו הנודדת של האמן הסיני הידוע איי וייווי שכללה (בין יתר העבודות הענקיות) משטח על רצפת החדר ובו לא פחות מ-10 מיליון גרעיני חמנייה עשויים פורצלן וצבועים בעבודת יד.

🌻🌻🌻
חמנית מצויה או חמנית חד-שנתית (בקיצור חמנית או חמנייה; שם מדעי: Helianthus annuus) היא מין צמח הנמנה עם משפחת המורכבים (Compositae). מוצא החמנית במערב אמריקה הצפונית. הסוג חמנית (Helianthus) כולל כ־50 מינים ובהם החמנית המצויה שהוא הצמח החקלאי העיקרי מסוג זה. גרעיני חמנית משמשים למאכל ולהפקת שמן. (ויקיפדיה)

 

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר | עם התגים , | 4 תגובות

״היום היום ל״ג בעומר…״ ||| האש ובר־כוכבא, תפוחי־אדמה ומרשמלו: הסמלים והלוגואים הבוערים

כל שנה בהגיע ספירת העומר ל-33 מגיע גם זמן התהיות והקריאות: ״מהו החג הזה לכם?״ ״הגיע הזמן לבטל את ל״ג בעומר!״, ״מה מסמל החג?״ ו״מאיפה משיגים קרשים למדורה?״.

ככה זה, אצל היהודים, בכל נושא יש 15 מיליון דעות של 15 מיליון אנשים. וגם אני, יהודי מהנגב המערבי – שלכאורה היה אמור כבר להתרגל למדורות הקבועות שמציתים בני הדודים מהרצועה באמצעות הבלונים הצבעוניים ועפיפוני האש החגיגיים – תוהה אם לא נסחפנו קצת עם האש המוגזמת הזו?.
נדמה לי שכאן בבלוג אפשר לוותר על העיסוק בסיקור מנהגי ״חג האש״ היהודי, ולדלג על הויכוח הישן בקשר לדמותו של בר כוכבא (גיבור או רמטכ״ל כושל?) ותרומתו לציונות המתחדשת.

החלטתי להתרכז השנה באש ובלהבות כסימבול גרפי בישראל (עם נגיעה עולמית אינטרנטית קטנה). מסתבר שהאש ולהבותיה הרשימה את האדם, ההומו ארקטוס, מאז שהתגלתה לו, לפני כ-790,000 שנה (הרבה לפני שהומצא האדם היהודי).

בחידון הקצרצר שהעליתי לפייסבוק שמתי תריסר סמלים שעלו על דעתי ועל דעת ויקיפדיה וגוגל. מסתבר שסמל האש מלווה אותנו הרבה מאוד שנים, גם בלי להתייחס לל״ג בעומר.

השלהבת המפורסמת נמצאת בכמה מסמלי האוניברסיטאות בישראל, אולי כסמל של מגדל המפיץ את חוכמתו למרחוק.
להבת האש נמצאת, כמתבקש, גם בלוגואים של חברות הגז (אמישראגז ופזגז) ובאופן לא מפתיע גם בסמלים צה״ליים, כמו סמלי יחידות (למשל אוגדה 162 שזכיתי להימנות בין חייליה) ובאות השירות המבצעי, שכינו אותו בזלזול מסוים – כשהומצא בשנות ה-70 – בשם ״פזגז״, בגלל להבת האש.

מעבר לכל סיפורי הגבורה והמלחמות הקשורים באש – הגיעו הלהבות, עם השועל המפורסם של הגיבור התנ״כי (שקדם לבר כוכבא) ״שמשון הגיבור״ עד ללוגו של דפדפן האינטרנט הפופולארי ״פיירפוקס״. ודווקא יחידות צה״ל המשתמשות ב״שועל של שמשון״ בשמותיהן וסמליהן – מ״שועלי שמשון״ ועד השועל של פיקוד דרום ושל חטיבת גבעתי ואוגדת עזה – לא צירפו לסמל שלהבת אש ממשית (אולי רק הזנב של גבעתי בוער קצת, עם קצת דמיון).

     

גם בסמל של ״כבאות והצלה לישראל״ – הארגון של לוחמי האש האמיצים והחרוצים, אלה שמסתובבים אצלנו על הכבישים כבר חודשים ארוכים, לא מופיעה שום אש. הם הרי יודעים מה זו אש אמיתית ולא צריכים אותה גם בסמל. וכך הם מסתפקים בקסדה ואביזרי כיבוי שונים.

 

אם נחזור לרגע לאש הוירטואלית חשוב היה לי לשים גם כאן (לא רק בפייסבוק) את טבלת האמוג׳ים השונים של האש, כפי שהם מפורטים באמוג׳יפדיה. אם אפשר היה להסתפק בלהבות הוירטואליות האלה – העולם אולי היה קצת פחות מתחמם ומעלה עשן.

ואם בכל זאת תתעקשו על מדורות, מומלץ על ידי הכבאים והחזאים לעשות מדורות קטנות, עם כמה שפחות להבות אש ותימרות עשן, ואם אפשר היינו מעדיפים לצייין את חג האש, בלי אש בשדות וב״שטחים הפתוחים״. בתיאבון כבר אמרתי לכם?

🔥🔥🔥🔥🔥🔥

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, מיתוג | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״מה שיהיה יהיה״ ❤️ ||| פרידה מהזמרת והשחקנית האגדית דוריס דיי

מה שיהיה כבר לא יהיה

דוריס דיי (3.4.1922 – 13.5.2019) זמרת ״הדור־שלפני־הדור־שלנו״ הצטרפה בגיל 97 לכוכבים ההיסטוריים מהמחזור שלה (רוק הדסון, ג'יימס סטיוארט ורבים אחרים…) והשאירה לנו את השיר האופטימי הנצחי: קֶה סֶרָה, סֶרָה
Que Sera, Sera – Whatever Will Be, Will Be (מה שיהיה, יהיה).

היום יתמלא הגוגל (גם בעברית) בסיפורה של הזמרת השחקנית האמריקאית שהלכה לעולמה אתמול בביתה בקליפורניה.
ולנו, הדור שמילמל והימהם וזימזם את השיר הזה – וגם כמה שירים אחרים כמו Secret Love ו-Dream A Little Dream of Me – לפני חמישים, ועשרים, ועשר שנים, וגם אתמול, נשאר רק להודות לה על האופטימיות וההשלמה הרב־דורית כפי שבוטאה בשיר הקלאסי (זוכה האוסקר 1956).

מילות השיר שהופיע במקור בסרט "האיש שידע יותר מדי" משנת 1956 בבימויו של אלפרד היצ'קוק, מעבירות מסר אופטימי של השלמה וקבלת העתיד: מסר העובר מבת לאמא, מנערה לאהוב ליבה ובסוף השיר – מהילדה שהפכה לאמא בעצמה ומשדרת את המסר, האופטימי והמשלים הזה, לבתה.
השיר ״ קֶה סֶרָה, סֶרָה״, דורג גבוה ברשימות הרייטינג האמריקאיות החשובות ונמצא גם אצלי (מאז שהומצא האינטרנט) ברשימת ״עשרת שירי היוטיוב הפופולאריים״, אלה שמתנגנים כשאני פותח את היוטיוב כמנגינת רקע – בנסיעה, בעבודות הבית וברקע עיסוקיי במחשב.

אז מה שיהיה יהיה.
ונקווה, ברוח האופטימית ששידרה דוריס דיי, שיהיה טוב. או לפחות שיהיה בסדר.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים | כתיבת תגובה

הכוכב והמגן־דוד ||| על הקשר המיוחד בין שניים מהסמלים החשובים בעולם

המגן דוד שלנו הוא, כידוע סמל עתיק שהיה בשימוש של עמים נוספים. הוא אוּמץ כסמל מזהה של עמנו בשלב די מאוחר של תולדות העם היהודי. הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים ומאז הוא מסמל את היהדות ואת מדינת ישראל. כל שימוש (שימוש נכון כמובן!) שעושים בו יהודים וציונים גורם, בדרך כלל, לגאווה ולזקיפות קומה. כך על דגל ישראל, על המדים השונים, בשילוטי חוצות ובסמלים רבים המשלבים את המגן דוד.

צוררי ישראל ואויביה, מצד שני, עושים בסמל המגן דוד שימוש מגונה. אם זה בטלאי הצהוב או בקריקטורות אנטישמיות. למשל זו האחרונה ב״ניו יורק טיימס״, עם הנשיא האמריקאי הכאילו־עיוור מוּבל על ידי הכלב-ביבי בקריקטורה שזכתה לגינויים מקיר לקיר (כמעט).

הכוכב, לעומת המגן דוד, נפוץ הרבה יותר בין אומות העולם. אפשר לעיין בתמונת כל דגלי מדינות העולם ולספור כוכבים (אני ספרתי עשרות דגלים עם כוכב, כזה או אחר, לעומת דגל אחד בלבד עם מגן דוד).

דגלי העולם: מוזמנים לנסות לספור כוכבים

אבל מה קורה כשמנסים לשלב את המגן דוד שלנו, על ששת צלעותיו, עם הכוכב בן חמשת הקודקודים של גויי העולם? זה בדיוק מה שניסו לעשות בסמל של כינוס הארגון היהודי AIPAC שנערך, כזכור ערב הבחירות האחרונות, והשתתפו בו גם האופוזיציונר החדש בני גנץ וגם נתניהו (שמיהר לעזוב את הכינוס עקב אירועי בחירות שכבר מזמן נשכחו). עברו כמה שבועות מאז, והכל כבר התהפך (ובעצם נשאר אותו דבר בדיוק). הנה, כך נראה הסמל של כינוס איפאק 2019 המשלב מגן דוד וכוכב (ובהזדמנות גם את האותיות D ו-G).

אפשר לשים לב לבעייתיות המסוימת שנוצרת כשמנסים לשלב את הכוכב, המסמל את ארה״ב, והמגן דוד המסמל אותנו. מעצבי הסמל הפגישו את שני הקודקודים העליונים במין תנועת התנשקות (דומה לנשיקה המפורסמת שנתן ראש הממשלה הישראלי לנשיא האמריקאי בחודש אדר ב׳ האחרון) וגם טרחו ליצור מיזוג צבעים בנקודת ההשקה/נשיקה, מה שיצר גוון סגלגל לפינות החיבור. אבל בגלל אי ההתאמה במספר הצלעות והקודקודים, ואחרי שטרחו לשלב (או לסבך) רגל ברגל, נוצרה בחלק התחתון של החיבור תמונה קצת מביכה – כאילו הכוכב בועט למגן דוד מתחת לחגורה. מין תרגיל ספורטיבי המוכר מתחרויות הג׳ודו באולימפיאדה. (אפשר לראות הדגמה בסרטון הזה שמדגיש את ״הנשיקה״ למעלה ומתעלם מ״הבעיטה הקטנה״ למטה).

בקיצור, כשהתרבויות הן שונות ואין התאמה מלאה, נוצרות סיטואציות מביכות, גם כששני העמים (ומנהיגיהם הנוכחיים) מאוד אוהבים אחד את השני. המסקנה הגרפית המתבקשת: שכל אחד ישמור על תרבותו, צבעיו ומנהגיו ושיעמדו אחד ליד השני בצורה המכבדת איש את סמלי רעהו. לא תמיד כדאי להתערבב ומגן דוד הוא לא הכוכב ה-51 של ארה״ב למרות שיש אצלנו כאלה שהיו רוצים שזה יקרה.

תוספת אקטואלית קטנה: סמל אירוויזיון 2019 ("Dare to Dream"), מפרק את שני המשולשים ״שלנו״ מהמגן־דוד, מוסיף עוד משולש זוהר חלול ויוצר מהם מין כוכב נוצץ, כראוי לתחרות זמר נוצצת ומהבהבת שכמעט יצרה כאן (בדרום) מלחמה שאף אחד לא רצה.

בפוסט משלים נדבר על סמל השלום והאם הוא מסוגל להתחבר למגן דוד שלנו (או להפך)
בינתיים – העזו לחלום ("Dare to Dream"). יום יגיע והמגן־דוד אולי עוד יתחבר ל״שלום״. לו יהי.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג | עם התגים , | כתיבת תגובה

מי שחלם ||| הוא לא יניח שנשכח את ההולכים

בכל יום זיכרון אנחנו מנסים לחפש את המילים הראויות, את המילים המתאימות ליום כל כך קשה ומלא זיכרונות כואבים. במהלך השנים האחרונות כתבתי כאן לא מעט בנושא הזה. ולפעמים קשה לכתוב מילים נוספות. כל מי שהשתתף במלחמות ישראל, בשדה הקרב ובעורף – לפני שבעים שנה, ארבעים שנה, עשרים או בשנה האחרונה – יש לו זיכרונות משלו ודרך לנסות לציין את היום הזה.

בחרתי הפעם לשים את מילות השיר ״מי שחלם״, שכתבו דידי מנוסי ויוחנן זראי ושרה להקת גייסות השריון של סוף שנות השישים. בתור שריונאי שהתגייס באותן שנים, זהו אחד השירים שמדברים ללבי, מאז השנים הרחוקות ההן. הנחתי את מילות השיר על רקע רישום שעשיתי קצת אחרי מלחמת יום כיפור.

הביצוע שבחרתי לשים הוא זה של להקת גייסות השריון הבלתי נשכחת ההיא, עם תיקי דיין ואבי טולדנו וטליה שפירא. לא מצאתי ביצוע עם חברי הלהקה, אבל התמונה של פרח דם המכבים האדום, הפרח שמסמל את יום הזכרון, בהחלט מתאימה.

״מי שעבר את כל הלילה וראה אור יום
הוא לא יניח שנשכח את ההולכים״

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הטראמפיאדה הישראלית ||| על השתלבות קווי האופי של הנשיא האמריקאי וישראל בתקופתנו

בזמן האחרון מדברים הרבה על הידידות המופלאה שנרקמת בין הנשיא האמריקאי, עם אופיו הנרקיסיסטי־שוביניסטי, והרה״מ הישראלי עם אופיו המיוחד, שמיותר להסביר (וגם עם ״רעייתי״ כמובן).
גם כאן, בבלוג הבלתי־אמריקאי והבלתי־נתניהואי, הופיעו מדי פעם כל מיני תובנות והמחשות בנושא (בעיקר בפייסבוק של הבלוג).
אין לי שום יומרה להבין בפוליטיקה, בכלכלה ואפילו לא בביטחון, אבל כל צופה בהופעות של צמד ה״שחקנים״ המיוחדים הזה, במסגרת האירועים שנכפים עלינו מדי כמה שבועות (או ימים), יכול לראות שמשהו מוזר מתרחש בשנים האחרונות מעל המסכים השונים של חיינו.

העיסוק המרכזי של הבלוג הזה מופיע בהגדרתו: ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״. הקווים האמריקאיים המשקפים את אופיו השתלטני־ילדותי והתוקפני־נזפני של הנשיא טראמפ מתבטאים בצורה הטובה ביותר בחתימת ידו המגלומנית. גם בלי להיכנס לניתוח גרפולוגי, כל מי שראה את החתימה הענקית מרובת הקווים האלכסוניים והזוויות החדות יכול להבין שיש כאן בעיה מסוימת. בעיה שהודות לידידות האמיצה עם המנהיג המקומי מוכפלת ומשולשת. מומחי גרפולוגיה שניתחו את חתימתו כתבו כך: ״חתימתו של טראמפ מביעה אכזריות, תוקפנות ומישהו ש׳יושב׳ על כעסים רבים, כזה שמשהו תמיד בוער בתוכו״. מצד שני מומחי ״מכון שבא לגרפולוגיה״ מצאו בניתוח כתב ידו של הנשיא גם תכונות נשיות רכות באופיו.

אולי בגלל ההתמקדות המשונה שלי בצד הויזואלי ראיתי לפתע את ההקבלה בין החתימה המגלומנית של הנשיא האמריקאי לצללית המבנים הצבעונית של הלוגו, החדש יחסית, של בירת ישראל. כדי לחדד את ההשוואה עשיתי מין פוטומונטז׳ שממחיש את הדימיון בין שני הנרקיסיסטיים: העיר והנשיא. השתמשתי באותה סקלת צבעים אופטימית ועכשיו אפשר יהיה לפזר אותה במקומות נוספים בארץ האפשרויות.

הסמל הנוכחי של העיר ירושלים (למטה) והווריאציה הטראמפית של הסמל (למעלה)

לפני יומיים נחתה עלי התובנה שממחישה בדיוק את התקופה בה אנחנו נמצאים. החתימה של הנשיא טראמפ מקבילה במידה מסוימת ללוגו החדש (שנחשף לראשונה ב-2012) של העיר ירושלים, בירת ישראל הנצחית, העיר שחוברה־לה עם הכותל והזהב וכל השאר. בזמנו של ראש העיר הקודם עוצב הלוגו החדש על ידי משרד הפרסום יורו ישראל. הנה ציטוט מההסבר לבחירה הצבעונית העליזה:
״הצבעוניות הרב גונית מאפיינת את המגוון האנושי, התרבותי והרגשי של ירושלים – עיר שיש בה הכול, וכל אחד יכול למצוא בה את הגוון שמתאים לו. ירושלים היא עיר בעלת מימדים מרובים, חגיגה של מראות, טעמים וריחות, שאותה בא לבטא הלוגו החדש בעיצובו הייחודי ובצבעוניות השמחה שלו״.

הסמל הקלאסי עם האריה העומד על שתי רגליו האחוריות (הדומה ללוגו של חברת פיג׳ו. דוגמאות סמלי פיג׳ו מאתר פיקסל פרפקט) ועם החומה ועלי הזית, לא הספיק לחובבי האטרקציות. הוא מוּזער ככל הניתן ונוספה לו צללית צבעונית שובבנית עם כל המבנים החשובים בעיר. משום מה הצללית הזאת הכוללת את מבני העיר לאורך הדורות (״החל ממגדל דוד ועד לגשר קלטראווה החדש, שכולם ייחודיים לירושלים ומייחדים אותה״) מקבלת תנופה ילדותית וקצת אגרסיבית. הכוונה הייתה ודאי לשוות לעיר הזקנה והמסורתית ומלאת אתרי הקודש, אטרקטיביות תחרותית ושמחת חיים. ראש העיר באותה תקופה, כבר מזמן לא שם. הוא אולי ימונה, בממשלה החדשה שתקום לפני השימוע, לשר הנגב והגליל, ירושלים והגולן.

חג שמח לכל החוגגים – מוושינגטון ועד הגולן, מירושלים ועד עוטף עזה. ואל תשכחו שיש לנו ארץ צבעונית!

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מיתוג, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , | כתיבת תגובה

ים השיבולים עדיין כאן ||| וגם חג העומר, שאתמול חגגנו בשדה מול עזה ומעל הואדי שנשרף בקיץ האחרון

אתמול חגגו, כבכל שנה, את חג העומר בשדה השיבולים הצהובות (או הזהובות כמאמר השיר ״חד חד מחרב״: שיבולי זהב נקצור נקצור) מול עזה. במת החג מקושטת הדגלים הצבעוניים (בלי דגל אדום שנזנח כבר לפני עשרות שנים) הוצבה מעל הוואדי שנשרף בקיץ האחרון.
כתבתי בבלוג כמה פעמים על חג העומר, החג החקלאי־קיבוצי שיש לו מקורות תנ״כיים וש״חוּדש ב-1946 בקיבוץ רמת יוחנן, בעקבות מנהג קציר העומר שהתקיים בבית המקדש״ (ציטוט מוויקיפדיה). הזכרתי כמובן גם את השיר ״ים השיבולים״ ואת העובדה שחוזרים עליה כל פעם בפליאה שהשיר הזה, הכל כך ארץ־ישראלי, נכתב על ידי משורר ממוצא מרוקאי ומלחין ממוצא טורקי. כאילו שזה לא מובן מאליו שכל פזורות העם היהודי, שהתאספו כאן בארץ התנ״ך מאז המצאת הציונות, היו שותפים לזריעה ולקציר של השיבולים הישראליות בעת החדשה. את טקס העומר החדש, הנחוג כבר למעלה משבעים שנה ברבים מהקיבוצים, הגה ועיצב המלחין והמשורר מתתיהו שלם מקיבוץ רמת יוחנן. את מסכת טקס העומר שנחוג אצלנו כתב המשורר אֲנָדָד אֶלְדָן שגם היה בין הקוצרים בשנים עברו.

חג העומר תשע״ט, קיבוץ בארי 2019

לפני שש שנים העליתי פוסט עם מיטב התמונות מחגי העומר בכפר שבנגב המערבי (״העוטף״), משנת 1947 ועד ימינו. השיבולים נשארו אותן שיבולים שנמצאות גם בסמל המועצה האזורית שלנו, והשנה לראשונה לא השתתפו בין הקוצרים נציגים מדור המייסדים. אלה שנמצאים איתנו הם כבר הרבה מעל גיל תשעים ובשנה שעברה עוד הניפו את החרמש. לקראת החג התבקשתי לכתוב כמה מילים לכבודם של בני הדור הותיק של קוצרי העומר, וזה מה שהקריאו על בימת החג:

ים השיבולים
החברים שהקימו את בארי קצרו את שיבולי העומר כבר בנחביר ובקדמה, ואפילו בגדרה.
הם היו בני 20 (או פחות) כשקצרו את שיבולי החיטה של הנגב בפעם ראשונה.
אחר כך הם קצרו גם כאן בשדות הפלחה של בארי. הם קצרו בחרמש את ים הדגן גם כשהפלחה הפכה לגד״ש (גידולי שדה) ואחר כך ל״חקלאות בארי״.
הם קצרו בכל חג עומר, מאז שהתחילו לחגוג אותו על אדמת בארי ב-1949 (לפני 70 שנה). והם המשיכו לקצור גם כשהיו בני 30 ובני 50, ובני 70, ואפילו כשהיו בני 90 ויותר.
השנה הם כבר לא יקצרו אבל הם נשארים איתנו, ובניהם ונכדיהם, ואפילו ניניהם ימשיכו לקצור את שיבולי בארי. כי זו כוחה של מסורת. מסורת שהתחילו האבות המייסדים, החלוצים שהפריחו את הנגב.
הידד לקוצרים האלה (וגם למְאַלְּמוֹת שאספו את השיבולים לאלומות).
נמשיך ללכת בדרכם באהבה ובהוקרה,
חג קציר שמח.

לפני כמה שבועות שמענו בהיכל הקונכיה בבאר שבע את מקהלת הצבא האדום שרה עם להקת הגבעטרון את ״ים השיבולים״ של יצחק קינן וחיים אגמון. נכון שהחיילים הרוסיים לא ממש שיננו את המילים העבריות, אבל הם בהחלט הצטרפו, בכל כוחם המוזיקלי הממושמע, לפזמון ה״לה-לה-לה-לה״ המפורסם וזה נשמע, כמו תמיד אצל ״הצבא האדום״, עם הרבה עוצמה שהוסיפה כוח לזימרת הגבעטרון האהובה. הנה הקלטה חובבנית של קטע מהביצוע המרגש:

וככה זה נשמע ונראה אתמול בשדה מול רצועת עזה:

חג שמח לכל תושבי הכפר והעוטף ולכל תושבי ישראל, אלה שחוגגים את חג העומר וגם למי שחוגג מימונה או סתם שבת שלום.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, סיפורי הכפר | עם התגים , | 2 תגובות