עוד משירי ארץ אהבתי ||| אצלנו בחצר – מנהיגי כל העולם הגיעו לבקר

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
תמונה | פורסם ב- מאת | עם התגים , | כתיבת תגובה

ארבע תמונות וסרטון ליום הנַּכְּסַה ||| פגישה, חצי פגישה, קטעי ניבים סתומים – זה די

נתניהו נפגש שוב עם מרקל, או אם לנקוט בלשון עממית פמיליארית ״כשביבי פגש את אנגלה״.
רה״מ המכהן (ושר החוץ בפועל) שוב נסעו לארצות העולם הגדול כדי לסדר את העניינים. הוא הצליח לסדר פגישות עם שלושת מנהיגי האימפריות האירופאיות: גרמניה, צרפת ובריטניה. הפרשנים המומחים שמלווים את השיירה המלכותית מדווחים מהשטח ומתחת לפני השטח. אבל כאן זה בלוג ויזואלי של צופה מן המניין שגר ליד היער השרוף, וכל מה שאני יכול להוסיף למדורת השבט וליריד ההבלים הפוליטי־הסברתי הזה הוא להציג מבחר מתמונות הפגישה הידידותית של אנגלה וביבי (ורמז לרקע היומיומי כאן בישראל).

נתחיל מהצד היפה: ב״מסיבת העיתונאים״ שנערכה בברלין הופיעו המנהיגים על רקע כחול חזק ואופטימי. חוקרי הצבע מסבירים: ״הכחול מחזיק את המשמעות הסמלית של שלום ושלווה. כחול הוא הצבע של מים קרים, הוא מרגיע ומייצג אמון והרמוניה, הכחול מחזק את האנרגיה במשמעות של רגיעה״.

מבחינה גרפית הרקע הגרמני מאוד מתחשב. כשצריך ״לצרוב״ את הדמויות עבור כל מיני משחקי גיף או באנרים היתוליים – קל יותר לנקות את הרקע כשהוא אחיד וקונטרסטי לדמויות (תוכלו לראות בסוף הפוסט את התוצאה של ה״צריבה״ הזאת).
מעבר לרקע הכחול האופטימי, מה שבלט בסיקור העיתונאי הוא איזו תמונה בחרו באתרי העיתונות השונים לשים בראש הדיווח מפגישת הפיסגה בברלין.

פגישת מרקל ונתניהו, 4.6.2016, ״הארץ״

ב״הארץ״ ״הסמולני האובסבִּיבִּי״, שמו תמונה סימבולית של מרקל מצביעה על סנטרו של ביבי בתוכחה (לכאורה), והוא עומד מבויש (עד כמה שהוא מסוגל להתבייש במשהו) ומנסה להדוף את ההאשמות ביד ימינו המושטת. הכותרת הראשית של ״הארץ״ מתעלמת מ״איראן־איראן־איראן״ (ראו בהמשך): ״נתניהו  אחרי הפגישה עם מרקל: בוחנים דרכים למנוע קריסה הומניטרית בעזה״.

לעומת זאת ב״ישראל היום״, הבִּיבִּיתון כפי שקוראים לו ״עוכרי מלך ישראל״, מציגים את נתניהו פורש ידיים בהרחבה ומסביר לקנצלרית קשת ההבנה את העובדות במזרח התיכון כפי שהן באמת (והמבט העגום של אנגלה נשאר נתון לפרשנויות שונות).

פגישת מרקל ונתניהו, 4.6.2016, ״ישראל היום״

ואילו ב״מעריב״ (זוכרים? היה פעם עיתון כזה) בחרו לשים, בין יתר התמונות, קלוזאפ של נתניהו עם אוזניית התרגום מגרמנית מקובעת לאוזן ימין שלו, כנראה במחווה לתסרוקת של נטע ברזלי, מלכת ישראל הנוכחית שהגיעה השבוע עד ניו יורק (״כבשנו את מנהטן״).

פגישת מרקל ונתניהו, 4.6.2016, ״מעריב״

וב״ידיעות אחרונות״ (בגילגולו כ-ynet) בחרו להביא את הסרטון הבִּיבִּיסטי הרגיל: נתניהו הזחוח (כשלצידו כתמיד רעיתו הענוגה) מספר מה היה בפגישה (בלשונו הקופירייטרית): ״איראן,איראן ואיראן.״ (אפילו ויתרו על הרווח בין כל האיראנים האלה).

נתניהו מספר לחבר׳ה על הפגישה, ynet

ולסיום, הבטחתי להדגים את מעשה ה״צריבה״, אז הנה ביצוע מהיר של החלפת הרקע הגרמני ה״כחול־אופטימי״ ברקע מציאותי אפור־שחור עם תמונה עצובה של הנעשה, באותם רגעים ממש, בשמורת בתרונות בארי שנשרפה השבוע בטרור העפיפונים.
נתניהו יכול לספר לכל העולם ואשתו עד כמה אנחנו הייטק ו״איראן,איראן,איראן״ אבל אז באים עפיפוני הלואו־טק העזתים המיואשים ושורפים את האיזור, רגע אחרי יום הנכבה ודקה לפני יום הנכסה.

המשך שבוע טוב לכל הקוראים כאן, בין הנַכְּבָּה לנַּכְּסַה ובין עפיפון לבִּיבִּיתון.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, עיתונות, תמונות | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורם של עלי הזית ||| תרופת סבתא, סמל השלום או הסוואה לסמל המנורה?

כבר מזמן רציתי לכתוב על סגולתיהם, הסמליות והרפואיות, של עלי הזית. ובכלל על זיתים.
אני אוהב זיתים. זה אחד המאכלים החביבים עליי ביותר, ולא שיש הרבה כאלה. פעם כתבתי על תופעת המיזוֹפוּדיה (שנאת האוכל) שלא רבים מכירים אותה, לצערי. אבל הנושא הפעם הוא לא אוכל. הוא דבר הרבה יותר חשוב, למרות שאני מודע לכך שרבים חושבים שאין דבר יותר חשוב מאוכל, וראו את כל תוכניות המזון ותחרויות השפים למיניהן שלא ראיתי אף פעם (חוץ מכמה פרומואים ופרודיות).
הנושא שעל הפרק הפעם הוא הסמל של עלה הזית. אצלנו נהוג לקשר את עלי הזית ליונה, אתם אולי זוכרים: יונה עם עלה של זית וכל החלומות האלה שנשכחו בין תחרויות המזון, משחקי השף ועלילות המלחמות האזוריות והתבערות ביער בארי ובשדות אחרים.

והנה אני קורא במאקו שמשערים שמקורו של עץ הזית באיראן. דווקא אצל האויב המיתולוגי שלנו – מאחשוורוש ועד חמינאי ורוחאני. איזו סמליות מוזרה: ״העדויות הראשונות לזית נמצאו עוד מלפני 7,000 שנה, במקום לא רחוק מכאן – איראן״. מנוולים האיראנים האלה, ואנחנו חשבנו שהמצאנו את הזיתים כאן בארץ ישראל. הרי העץ הזה הוא כל כך ארץ־ישראלי ומקובל אצלנו: בסמל המדינה – כתומך מנורה משני צדדיה, בסמל צה״ל (משולב עם חרב כמובן), בדרגות הקצונה של צה״ל (חוץ מרס״ן, סא״ל ואל״ם שמסתפקים בעלי גפן), בסיכות המ״מ ובצל״שים, במטבעות המנדטוריים (עץ או פלי), ובעצם בכל מקום בו אנחנו אוהבים לספר לעצמנו כמה רודפי שלום אנחנו ולפעמים גם עוקרי זיתים (של אחרים, כמובן).

 

מתברר שלעלי הזית יש גם סגולות רפואיות חשובות (חוץ מכיסוי תחת, שגם זה חשוב כפי שכולנו יודעים). הנה כמה מסגולותיהם של עלי הזית, כפי שקראתי בכתבה המרתקת במאקו: ״עלי זית נמצאו בראש ובראשונה כמרגיעים ותומכים במערכת העצבים, כך שהם יכולים להפחית מהעומס היומיומי ולתמוך במצבים של חרדות, חוסר שקט, דאגות, חוסר יציבות רגשית – דברים ששכיחותם במציאות היומיומית שלנו לא נמוכה. עלי זית נמצאו יעילים גם להורדת לחץ דם גבוה, בעיקר כזה הנובע מרקע של סטרס. הם מאטים ומרפים, כך שהם יכולים לתמוך במצבים של דופק מואץ, דפיקות לב חזקות (פלפיטציות) והרפיית כלי הדם״.

עלי הזית של מאקו ושאטרסטוק

ובפרפרזה אקטואלית על העצות הרפואיות המועילות האלה הייתי אומר כך:
עלי זית נמצאו בראש וראשונה כמטשטשים את הכוונות האגרסיביות של מצחצחי החרבות, הם תומכים במערכות העצבים במצב של חשש מהסדר מדיני וחוסר שקט ומסייעים להנהגה חסרת כיוון להתגבר על דפיקות לב הנובעות מחירטוטי שלום, דבר הכרוך בכאבי בטן לא קטנים, בעיקר ביהודה ובשומרון. רצוי לקחת אותם לפני השינה (הטרופה) או לפני מבצעים שמאפשרים המשך הסטטוס קוו.

״ממשלת השלום״ הנוכחית של ישראל בעת השבעתה (עם חילופי כמה אישים* בהתאם לנסיבות)

את הניתוח המלא: כמה עלי זית (וכמה זיתים) יש בסמל ארה״ב (13!) ובסמליהן של ידידות אחרות שלנו (כמו גוואטמלה), וגם בסמלי ארגונים עוינים (כמו האו״ם) – נדחה למועד אחר. ואת הסיפור על מטע הזיתים שלנו, כאן בכפר שב״עוטף השריפות והעפיפונים״, הבאתי כבר באחד הפוסטים הראשונים, עוד לפני שלקיתי במחלת הבּיבּיומזיס – מגיפה שהייתה נפוצה במאה הראשונה של האלף השלישי ובסופו של דבר טופלה במיגוון של שיקויים עשויים מעלי זית אמיתיים (שמקורם באיראן).

שרידי מטע הזיתים ב״פארק הזיתים״ שבכפר הנמצא באיזור ״עוטף העפיפונים״

שבת שלום, ותזכרו לפני השינה לשתות שיקוי זיתים ולשים חליטה של עלי זית על הבטן (ועל המצפון).

___
* אישים = אנשים שכתבו עליהם בעיתון כתב פעם ״מישהו״ (אולי קישון)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, מיתוג, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 3 תגובות

פרשת המים והצניעות ||| מעצמת המים העולמית מתייבשת (אבל בהחלט לא מתביישת)

״פרשת המים״ האחרונה (״חזרתי בגלל הבצורת״) היא דוגמא מצויינת למקום בו נמצאת ישראל בתקופת שלטונו של מלך נאומי המים והסייבר (והפצצות!) – בעצרות או״ם, בכנסת ישראל ובעיקר בפייסבוק.
מדינת ישראל יושבת, מאז הקמתה, במזרח השחוּן, כשרגליה במדבר וראשה בגליל הגשום־חלקית (ומ-1967 גם בגולן הרטוב ובחרמון המושלג). עוד טרם הקמתה התפרסמו מפעלי המים ששינעו את המים המצומצמים שלנו מהצפון לדרום בקווי המים החלוציים שהיו תוצאה של חזון גדול וביצוע חרוץ של ״האחראים על המים״ ושל מנהיגי המדינה בימיה הראשונים.

השיר ״הורה ממטרה״ של יחיאל מוהר מיטיב לתאר בצורה כל כך נרגשת, אוהבת ונאיבית את חדוות הבאת המים לנגב. דורות שלמים של ילדי חלוצים גדלו עם השיר הזה בנגב היבש, שנרטב במים שזרמו מצפון לדרום – בקו המים ההיסטורי מנירעם לישובי ארץ האש המפויחת – קו ירקון-נגב ובמפעל השפד״ן שבא אחריו.

  

היום הרבה פחות חשוב להקים מפעלים חלוציים וקווי מים, ומה שחשוב הוא לדבר עליהם. מדברים עליהם בחגיגות ובהצהרות, תחת כל סככת נאומים ומול כל מיקרופון רענן. מסע הפירסום המחודש של ״ישראל מתייבשת שוב״, עם כל האמפטיה כלפי הפרזנטורית הנעימה רננה רז, הוא דוגמא מצוינת להתנהגות המנהיגות של ימינו: מצד אחד רצים לספר לכל העולם איך המצאנו את המים (״כך הפכה ישראל למעצמת מים עולמית״) ולקשור קשרים (״מעריצים את היהודים החכמים״) עם מעצמות כמו הודו וסין. וגם עם פרגוואי, הונדורס וגואטמלה (שכנראה לא צריכות את המים שלנו ומעדיפות את מפעלי הנשק שפיתחנו לצד מכוני ההתפלה). ומצד שני מספרים לאזרח הקטן (והצמא) ש״ישראל שוב מתייבשת״.

  

זוהי הדוגמא המזוקקת ביותר לברברת הגאוותנית של ישראל הנוכחית, שלפרזנטור הראשי שלה יש בריכה פרטית־קיסרית, והוא מצטלם במכנסיים, מופשלים באופן סמלי, צמוד לידידו מהודו, ואחר־כך מספר לנתיניו ש״ישראל מתייבשת״ ומחכה שנאמין לו ושנתקלח שתי דקות פחות, נוריד רק חצי מהמים בשירותים ונשקה את הפרחים בממטרה חסכונית.

חזרתי. ישראל מתייבשת שוב.

נדמה שהגיע הזמן שישראל תייצא, בנוסף לפתרונות מים מתקדמים גם טיפת ״צניעות״ כערך יהודי חשוב. כידוע נמצאו בדרום הארץ מאגרים נדירים של צניעות בלתי מתוקשרת (וכמה ״מחצבי־חוסר־רברבנות״ עדיין קיימים גם בצפון ובמרכז). אולי הגיע הזמן ש״ישראל המתייבשת״ תוצג גם כ״ישראל מתביישת״.
ואולי, אין ברירה, צריך להחליף את הפרזנטור שלא מכיר את המילה ״בושה״.
ישראל מתביישת שוב.
אין.
פשוט אין לנו מים (וזמן) לבזבז.

(הכרזה משמאל: ״חבל על כל טיפה״; עיצוב משנות החמישים של סטודיו רולי)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

עם הרוח הנושבת, בגרון מחנק ||| ״כאן השיריונים״, ״כאן הקומביינים!״

הטנק והקומביין הגיעו לעולם, או לפחות לאיזור שלנו, שלובים זה בזה. לפעמים נדמה שכשמגיעה עת הקציר של צוות החקלאות, מגיעה גם שעתם של אנשי הצוות אפורי הפנים. עם הרוח הנושבת
בדרכי אבק, השרשרת מסתובבת, בגרון מחנק, אז אומרים אנשי הצוות אפורי הפנים: כאן השריונים! כאן הקומביינים!

קומביין בשדה ליד נתיבות, מעל פסי הרכבת, מאי 2018

טנקים חונים ליד הגדר מול חלוננו. תמונה מה״סבב״ הקודם; ״צוק איתן״ 2014

הקומביין, אותה מכונת קציר משוכללת ומשונה, הייתה בילדותנו הכפרית משאת נפש של כל ילד. קשה להסביר למי שלא נולד בין שדות חיטה לשטחי כותנה ותפוחי־אדמה, מה היה הקומביין עבורנו. אבל בכל זאת נעשה ניסיון, כי חודש סיון הוא הרי חודש הקומביינים (וכנראה גם זמנם של הטנקים). לפתע הם מופיעים בכל אתרי החדשות: בין תמרות־עשן ולוחמי־אש לבין פרשני־מסך חמורי סבר. בין עפיפוני־נפץ לשדות חרוכים – פתאום מופיעים הקומביינים.

לילדי הכפר לא צריך לספר מהו קומביין. עוד משחר ילדותנו היה הטרקטור הרכב הנכסף לעלות עליו ולנהוג בו (״בכאילו״ – כבר בחצר גן הילדים, ואחר־כך – כשהרגליים הגיעו לקלאץ׳ ולברקס – ״ממש לנהוג״), וכל בן כפר, גם אם הפך בסופו של דבר לגרפיקאי במפעל, או למהנדס או עורך־דין זכה להפעיל טרקטור כזה או אחר בשלב כלשהו בחייו.
אבל קומביין? זהו רכב מתוחכם ומסובך שרק מתי מעט זכו להפעיל אותו ולקצור בעזרתו את שדות החיטה.

 קומביינים פתוחים בשנות החמישים של האלף הקודם

קומביינים בשנות השבעים בשדות הנגב המערבי לפני שהפך ל״עוטף עזה״

קומביין ״ניו הולנד״ מתוצרת קלייסון בתהלוכת שבועות במאה שעברה (מארכיון הכפר)

כל־כך חשובים ונחשקים היו הקומביינים עד שבחג הביכורים נסע קומביין כזה בתהלוכת החג שחצתה את הכפר, וילדים ברי־מזל הורשו לעלות עליו וממש לעמוד ליד נהג הקומביין!
כמובן שהקומביינים הראשונים היו פתוחים, ללא תא ממוזג עבור המפעיל ולפעמים אפילו ללא גגון, והנהג-הקוצר נשם את כל אבק השדה ביחד עם הגרעינים והעלים היבשים בדומה למפקד הטנק שניצב ״חשוף בצריח״. אבל שניהם, הקוצר והמט״ק, נחשבו ל״גיבורי־תרבות״ ולא התלוננו גם כשהחום בחוץ היה יותר מארבעים מעלות (בצל! אבל איזה צל יש בשדה הפתוח?).

היום הקומביינים הם חלק מכלי המלחמה. ממש כמו הטנקים ומכוניות מכבי האש (שהפכו ל״לוחמי־אש״ באחד מאירועי העבר), הם שועטים לכל שדה בוער, מנסים לקצור חלקות חיטה לפני שיובערו, לפעמים גם בטרם הבשילו השיבולים. ולפעמים הם קוצרים שבילי ביניים בתוך השדה למניעת התפשטות האש (בטח יש לזה שם חקלאי־מקצועי, אבל אני שכחתי כבר מזמן מה זה להיות חקלאי) וכדי לצמצם את נזקי השריפה ולתחום אותה לשטחים מצומצמים.

כשמסתכלים על צלליתו המשונה של הקומביין עם הצינור הארוך שנועד לשפוך את הגרעינים, אפשר לפעמים לדמות אותו לציפור ענקית קדומה. או, למי שהאסוציאציות שלו ״קרביות״ יותר – לטנק ישראלי, עם התותח 105 או 120 מילימטר. כמו אלה שעדיין נעים בשטח החקלאי אצלנו, מדי כמה חודשים במבצע כזה או אחר. וליבנו נמצא עם השריונאים, ממש כמו עם החקלאים והכבאים הנאבקים עם האש בשדות.
וגם עם השכנים שמעבר לגבול – שלמעטים מאוד בעולם איכפת ממצבם היומיומי (אני שומע מיד את הזימזום האוטומטי: ״הם הביאו את זה על עצמם. למה בחרו בחמאס? אנחנו עשינו הכל לפתור את הבעיות שלהם״ האומנם?).

שלא תבינו לא נכון – אין בפוסט הזה שום בכי ונהי. מי שגר בסמוך לרצועה הנצורה יודע, כדבר השיר המצוטט כאן בכל ״סבב״ מחדש, ש״הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפרוש כתוב בעיתונים – שוב תתפרץ הלבה מן ההר / ותאיים לקבור את כל הכפר״ (מילים: דן אלמגור; לחן: דני ליטני. שרה: חוה אלברשטיין).

שריפה בשדה בנחל עוז (צילום: נמרוד בריל)

שריפה במכתש בארי (צילום: קווים ונקודות)

ונסיים בנימה אופטימית: אתמול בצהריים – בין ״צבע־אדום״־של־בוקר, לאזעקות שבאו במהלך כל הלילה – קצרו סוף־סוף את שדה החיטה שמול הבית שלנו. אותו שדה שחגגנו בו את חג העומר בפסח בעת ראשית הקציר – בחרמשים ואלומות בתופים ובמחולות. צילמתי כמה תמונות מעל הגדר ההיקפית.

הנה שתיים מהתמונות. בתקווה (חסרת שחר?) שכאן הגיע תפקידם של הקומביינים (והטנקים?) לקו־הסיום, לפחות לעונה זו ולסבב הזה. אשרי המאמין.

קומביין ג׳ון דיר קוצר בין אזעקה לאתרעה על רקע כביש 232, 29.5.2018

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, מלחמה ושלום, צבא וביטחון, תמונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

ישראל מתייבשת 2.0 ||| למדינת הסייבר, החקלאות והמים אין יותר מים לבזבז

חזרתי. (יצאתי לכמה שנים, עשיתי כמה דברים ובניתי בית חסכוני במים בקיסריה)
בגלל הבצורת. (וגם כי ראיתי שאתם לא מסתדרים בלעדיי)
כן, יש לנו מתקני התפלה (ואני נוסע בכל העולם ומספר לכולם עליהם)
אבל בואו נסתכל על חצי הכוס הריקה (לא כוס התה והשמפניה שלי, כמובן)
ההתפלה אינה מספיקה (הערבים והשמאלנים מבזבזים לכם את רוב המים)
אחרי חמש שנות בצורת (ותשע שנים ברצף שאני רה״מ המכהן)
שאבנו את כל מה שאפשר (הערבים נעים בכמויות אל הברזים)
אין מים בנחלים (חוץ ממקרים של שטפונות, שזה משמיים ואי אפשר היה לדעת)
אין מים במאגרי התהום (עמותות השמאל שאבו אותם עבור החקלאים שלא מצביעים עבורי)
אין מים בכינרת (הייתי שם בטיול עם רעייתי וראיתי שיש לנו ארץ נהדרת)
ולא משנה כמה מים נתפיל (סיפרתי לכולם שאנחנו אומת הסייבר והמים, אבל לא התכוונתי ברצינות)
ישראל מתייבשת שוב (תבחרו בי שוב ושוב, ותראו שתקבלו מים בחינם, ואפילו סופרטאנקר אביא לכם)
אין (אין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום!)
פשוט אין לנו מים לבזבז (ואני לא אחראי על כלום, זה פופטיץ… או הערבים… או השמאל)

וזה תשדיר הפרסומת המקורי של רשות המים
עם רננה רז ״השמאלנית״ המושמצת (אפשר לקרוא באתר מידה, אבל לא  מוכרחים):

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, פוליטיקה | עם התגים , , , , | 2 תגובות

לא רק שריפות ושטפונות ||| מפות הנגב, הארץ והעולם 1984-2016 באמצעות גוגל-לאפס

לפני חמש שנים הגעתי אל האופציה של צפייה במבט היסטורי על מפות וצילומי אוויר של גוגל והתרשמתי מאוד. פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הזה, עם הקישור לסיפור של האופציה הזאת:
A Terrifying, Fascinating Timelapse of 30 Years of Human Impact on Earth.
(מה זה טיים-לאפס? הנה מה שכתוב באנציקלופדיית אאוריקה – טיים-לאפס היא טכניקה שמציגה קפיצות זמן בוידאו. בטכניקה זו מתעדים בווידאו אירועים המתמשכים על פני זמן ארוך ואז מציגים אותם במהירות רבה).

הנגב המערבי 1984; גוגל טיים־לאפס

היום חזרתי לבקר בגוגל־טיים־לאפס. למי שלא זוכר (למשל אני) דובר על צילומי אוויר של כל העולם עם פרסטקטיבה של 32 שנים: מ־1984 ועד 2016. כמובן שאני התמקדתי באיזור שלנו – עוטף עזה. מה שרואים במפה המשתנה אלה שינויים ענקיים. אפשר לראות את השינויים, למשל בשדות החקלאיים.

אפשר לחפש בטיים־לאפס איזור שמעניין אתכם, וללחוץ ידנית למעבר בין השנים מ-1984 ועד 2016, ואפשר לתת למפה להתקדם עם השנים במהירויות שונות. שמתי כאן גם אנימציית גיף עם שמות עברית של כמה מהישובים, אבל בהחלט מומלץ להיכנס לאתר עצמו ולחפש את תמורות הזמנים במקום שקרוב לליבכם.

מעניין לצפות בהבדלים בין צילומי האוויר של רצועת עזה לעומת מה שנוהגים לקרוא ״עוטף עזה״ ובאיזור שמזרחה לעוטף. שינוי משמעותי לא פחות מהנעשה בשדות החקלאיים הוא הבנייה המסיבית: ברצועת עזה תוכלו לראות איך מחנה אל־בוריג׳ הקטן הופך לעיר של ממש, וממש מולו, אותו דבר קורה בערים עזה (שלהם) ונתיבות (שלנו), ובמידה מסוימת גם בישובי עוטף עזה ובנגב המערבי כולו.

הערת אגב באותו הקשר: מפת השריפות המעודכנת לא מופיעה בטיים־לאפס, אבל התנועה לעתיד הנגב המערבי טרחה כבר לעדכן (הקרדיט ל-Adele Raemer). תוכלו לראות כאן (שוב בסיוע גוגל-מפס) את מפת השריפות המעודכנת שמעניינת את המוני החוגגים כקליפת תפוח אדמה חרוכה.

מפת השריפות בנגב המערבי; מאי 2018; עריכה: Adele Raemer; התנועה לעתיד הנגב המערבי

צפו-צפו ושתפו-שתפו,
ושיהיה שבוע טוב, בלי שטפונות (מעשה ידי שמיים) ושריפות (מעשה ידי אדם).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מפות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הגענו לצומת מסוכנת/מסוכן* ||| האקדמיה ללשון עושה סדר בדרכי ישראל

זו לא פעם ראשונה שהפוסטים המחכימים (ולפעמים גם קצת משעשעים) שמתפרסמים בפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית נותנים לי נושא מיידי לפוסט, וכל הרשוּמות שהיו בתוכנית, ושהתחלתי לכתוב ב״טיוטות״ מתעכבות.

כך קרה הבוקר כשהגעתי לצומת של פוסט מספר 751. לא מדובר על ״צומת״ חנות הספרים ולא על המפלגה של רפול . מדובר על המילה העברית צומת – האם היא זכר הוא נקבה? ״צומת מסוכנת״ או ״צומת חדש״?
מעניין מה הייתם עונים אם הייתם מגיעים לצומת ההחלטה הקשה הזו. אני הייתי נוטה להיכנס (בזהירות, כמובן) ל״צומת מסוכנת״.
ומסתבר שטעיתי.

בדף של האקדמיה מסבירים שלמרות שרבים משתמשים בלשון נקבה עבור המילה ״צומת״, העברית הנכונה גורסת שצומת הוא ממין זכר. אולי הטעות נובעת מהאות המסיימת ת׳ המסמלת בדרך כלל מילים בלשון נקבה: מטפלת, מפקדת, תרנגולת, תסבוכת וכו׳.
כשניסיתי להיזכר איזה צמתים (או צמתות?) חשובים אני זוכר – הצומת הראשונה הראשון (ממש קשה לי עם זה…) הוא ״צומת סעד״. הצומת הזה לא היה ממש צומת כי היו בו רק שלושה כיווני כביש לבחור, ולמרות זאת הוא היה הסימן לתחילת הדרך הביתה (גם אל ״העולם הגדול״) – מכל הטיולים, המסעות והטרמפים בדרך לחופשה מהצבא הסדיר, מהמילואים, מהלימודים ובכלל. כתבתי על זה, לפני שנים, פוסט נרגש במקומון הנשכח שלנו ״כאן״ ובעקבותיו פרסמתי כאן, לפני חמש וחצי שנים, את אחד הפוסטים החביבים עליי: ״איך הגעת מהכביש?״.

הצומת השני הוא (ממש קשה עם זה) כמובן ״צומת קסטינה״. פעם, מזמן מאוד, היה הצומת הזה אמצע הדרך מהכפר שבדרום אל העיר הגדולה: ״תל־אביב״. האוטובוס היה של אגד כמובן – לפני כל ה״מטרופולין״ ו״קווים״ ו״דן בדרום״ והשד יודע איזו עוד חברת אוטובוסים מסיעה היום אנשים (וחיילים) מהמרכז לדרום ובחזרה.
מזמן לא ראיתי אוטובוס כזה מבפנים, וגם את צומת קסטינה (צומת מלאכי בשביל אנשים מההווה ובשביל אפליקציות ניווט) ראיתי רק בנסיעה ולא עצרתי שם עשרות שנים. אני זוכר שפעם אפשר היה לקנות שם ארטיק (או שלגון של חברת ״ארטיק״), היום הוקם שם מרכז מסחרי ״ביג״ ובקרוב גם מֶחְלָף.
ויש, כמובן, את צומת גולני (הרחוקה) וצומת גבעתי (הקרוב) ועוד כמה צמתים נוספים.

ומכל הצמתים אלה , הצומת העיקרי שחשבתי לציין ביום הצומת הבינלאומי שהמצאתי הבוקר הוא הצומת של הקיפוד ברל׳ה.
גם על ברל׳ה הקיפוד כבר סיפרתי כאן בראשית ימי הבלוג (ובהזדמנות הגדלתי היום את התמונות שם שאפשר יהיה גם לראות משהו). הפרק האהוב עליי ביותר מכל פרקי הקיפוד הכפרי שעבר את הגדר ויצא לחפש משמעות, היה הפרק על הצומת.

כולנו – אנשים וקהילות, ואפילו מדינות וקיפודים –  מגיעים בחיינו לכמה צמתים כאלה ומקבלים החלטה ללכת בכיוון אחד. ואז מתחרטים, כמו ברל׳ה, ומשנים כיוון. וממשיכים לחשוב שאולי הבחירה הראשונה הייתה הנכונה. הנה התיאור הויזואלי:

ועדיין עומדת בפנינו – קיפודים ואנשים – הברירה, לחשב מסלול מחדש בכל רגע נתון ולנסות לבחור בדרך הנכונה. ומהי הדרך הנכונה? זו שאלה גדולה בפני עצמה, שלא כאן המקום, וכו׳, וכיו״ב.

___
* התשובה לכוכבית בכותרת: יש לומר ולכתוב – צומת מסוכן!!! (בלשון זכר!)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה לשון, שילוט | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

זוּטוֹלוֹגיה היסטורית ||| דגלים, סמלים וטקסים בשגרירויות החדשות של מדינת פרטאצ׳יה

דגלים וסמלים הם בעיקר נושא סמלי. הדגל הלאומי הוא בסך הכל ״סמרטוט בד״ שמונף או תלוי, או מצויר, שקושרים לו כל מיני משמעויות הרות גורל.
בוויקיפדיה זה מנוסח ככה:
״דגל הוא פיסת בד המתנופפת על עמוד או תורן, בדרך כלל לסימון, לאיתות, או לזיהוי. השימוש בדגלים החל בשדות קרב עתיקים לשם תיאום וקישור בין יחידות ובמרוצת הזמן שוכללו לכלי איתות וזיהוי, במיוחד באזורים בהם היה קושי בתקשורת.

הדגל הלאומי הוא סמל חשוב ביותר והוא עשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. הדגלים הלאומיים עשויים לעורר אסוציאציות צבאיות עקב מקורם והשימוש הצבאי הנרחב בהם״.

אבל כאן זה מדור הזוּטוֹלוגיה, העוסק בפרטים הגרפיים של הגאווה וההקפדה על הדגל (או ״המלחמה על הדגל״). לכן, בתוך כל שלל האירועים המרגשים (פתיחת עשרות שגרירויות חדשות בירושלים), או המכעיסים (הנפה לרגע של דגל פלסטין על עמדה נטושה של צה״ל בעוטף עזה) בחרתי להביא בפוסט הזה מספר שיבושים שחלו בשימוש באותה ״פיסת בד מעוררת גאווה״.

ידוע שאנחנו כאן, באומת המחט״ב (מים, חקלאות, טכנולוגיה וביטחון – על פי האמירות החוזרות ומשתכפלות של הרוה״מ החשד״ר), רגישים מאוד לכבוד הניתן לדגל הלאומי שלנו. אבל הרבה פחות רגישים לעיצוב הנכון של הדגל שלנו. כתבתי על זה פוסטים רבים ולא אחזור על הנושא של שמירת הצבע הכחול, עובי המגן-דוד וכיו״ב.

   הסרת הלוט מעל שלט שגרירות פרגוואי עם דגל כיסוי של הולנד

מסתבר שחוסר ההקפדה, שלא לומר החפיפיוּת, מתבטא גם ביחס לדגלי האומות הידידותיות האחרות. דוגמא בולטת הוא הדגל נטול הסמל שכיסה את השלט בטקס פתיחת שגרירות פרגוואי, ומומחים גדולים ממני זיהו שהוא היה בעצם דגל הולנד. מה שהיה יכול לגרום לתקרית דיפלומטית גדולה עם אותה מדינה אירופאית סנובית, שרק עכשיו התפרסמה בכך שזלזלה כל־כך בהמנון החדש שלנו ״TOY״.

אפילו בטקס המרגש, עם הקושנרים, של פתיחת שגרירות ארה״ב בירושלים – בשקופית שהוקרנה מאחור הוצג דגל ישראל עם מגן דוד דקיק שנראה כאילו חסרים לו מים, חקלאות טכנולוגיה וביטחון. וגם הדגל האמריקאי סבל מחוסר שוליים לכוכבים הלבנים שעל רקע המלבן הכחול. ככה זה כשאוהבים, לא חייבים להתקטנן.

נתניהו נואם בטקס פתיחת השגרירות בירושלים. ברקע שקופית עם דגלים לא תקניים ולא מוקפדים


דגלי ארה״ב וישראל בגירסה הרשמית (ויקיפדיה). שימו לב לצבע, לעובי המגן־דוד ולשוליים של הכוכבים

והערה קטנה (לפני שאכתוב פוסט מיוחד בנושא) בקשר לסמלי המדינות שהקימו החודש שגרירויות בירושלים. שימו לב, איך בתמונות של נתניהו הקפידו הצלמים הרשמיים לתפוס את הרוה״מ כשחיצים, חרבות ורובים – המופיעים בסמלים המצועצעים של ידידותינו הטובות ביותר – מעטרים את ראשו של מנהיג העמים החדש־ישן.

עד כאן מנת ״הזוּטוֹלוֹגיה הסמלית״ היומית. ותזכרו שדגל הוא בסך הכל פיסת בד מוקפדת פחות או יותר. בדרך כלל – פחות. ושיהיה בסדר, פחות או יותר.

  

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, עיצוב גרפי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אטלס ישראל המצויר של פרידל ||| על המפה היפה שציירה המורה לרישום מבצלאל

יש אנשים רבים הקשורים למפה של ארץ מולדתם, ואחרים, לוקאל־פטריוטיים ונוסטלגיים, מתרפקים על מפת העיר שלהם, או איזור מגוריהם. הפעם מוצג כאן סיפור קרטוגרפי שריגש אותי באופן אישי, בגלל כמה תקופות שמשתלבות במפה מאוירת אחת מלפני יותר מ-60 שנה.

פעם, כשהתחלתי לחפש באינטרנט חומרים מעניינים להתייחסות בבלוג, מצאתי בויקיפדיה סריקה של מפה שעניינה אותי במיוחד. מדובר על מפה מתוך אטלס מצויר שציירה המורה לרישום המיתולוגית שלנו בבצלאל, הקריקטוריסטית העברית הראשונה פרידל שטרן.
את המפה הזאת ראיתי לא מזמן בהבזק קצרצר בתוך מצגת המוקרנת בתערוכת ״המפה״ שמתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. כתבתי כבר על התערוכה המקיפה והמעניינת שאצרה בתיה דונר (ששולבו בה גם כמה מהעבודות שפרסמתי בבלוג הזה). מי שלא ביקר מוזמן, התערוכה פתוחה עד אוקטובר 2018.

כשביקרתי בתערוכה שמתי לב שפרידל, המורה שכתבתי עליה פעם פוסט שלם בשם ״המורה עם הקו הרגיש״, הקדישה לאיזור ״בארי״ מפה מצוירת מיוחדת כחלק מאטלס מצויר של ישראל שיצא לאור בשנות ה־50 בהוצאת מחלקת המדידות והודפס על ידי ליאון המדפיס.
ניסיתי לצלם את המפה מהמצגת במוזיאון ולא ממש הצלחתי. היום מצאתי שהייתה אצלי במחשב סריקה (באיכות נמוכה) שהורדתי פעם מוויקיפדיה. נסיתי לחפש בגוגל יותר לעומק ומצאתי אתר מכירות הנקרא David Rumsey Historical Map Collection. באתר מוצג כל האטלס המצויר הנהדר שציירה פרידל שטרן ב-1957 (או ב-1953 על פי המסופר באתר מחלקת המדידות), ואפשר גם לרכוש הדפסות של המפות בגדלים ובמחירים שונים (מומלץ).
פרידל עבדה במחלקת המדידות כשרטטת (ציירת, כפי שהגדירה את תפקידה בראיון שנערך באוקטובר 2003). המפות נסרקו באיכות סריקה גבוהה במיוחד, המאפשרת להבחין בפרטי פרטים היסטוריים חשובים, שלפעמים מעלים חיוך (ולפעמים גם צער ועצב).

כך כתוב באתר המרכז למיפוי ישראל (לשעבר מחלקת המדידות במשרד העבודה):
״על הסיבה להוצאת האטלס שמענו מפיה של פרידל שטרן, בשפתה המשעשעת: ׳עבדתי בכרטוגרפיה, וכל יום שרטטתי רק קווי גובה. כל יום קווי גובה. נתנו לי מפות, והייתי צריכה לעשות קווי גובה בטוש. הייתי מומחית וכולם למדו ממני… כולם למדו ממני, אבל אני חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לסבול יותר… אז יום אחד נמאס לי הדבר הזה. באמת, אפשר להשתגע מלעשות קוים כאלה. בא לי רעיון. ביקשתי להיכנס לאל​סטר​ לחדר והצעתי: "אולי נעשה מפות עם ציורים שלי?" הוא אמר לי: "תעשי לי דוגמה", ועשיתי לי דוגמה בגודל כזה (מראה עם הידיים), עם אותה הצבעוניות, החאקי הזה (מצביעה על האטלס שציירה בשנות ה- 50', "ישראל – מפות מדברות"). עשיתי סקיצה כזו ביד, כנרת או משהו דומה, היה גם כחול, בעבודת יד, והבאתי לו את זה. הוא אמר: "אני מסכים". היה לו חוש הומור. איך אני שמחתי.׳
(משמאל: פרידל שטרן, קריקטורה עצמית)

האטלס כולל 14 מפות לפי אזורים בארץ. הפתיע אותי קצת שאחד מהאיזורים שקיבלו דף באטלס הזה – לצד איזורי תל־אביב, ירושלים, הכנרת וחיפה – נקרא איזור BEERI, כלומר בדיוק ״הכפר״ שלנו. היום חבל הארץ הזה מוכר יותר כ״עוטף עזה״ והחודש הוא התפרסם בעיקר ב״עפיפוני התבערה״ שהגיעו לשדותיו. אבל ההיסטוריה החלוצית הישראלית בנגב התחילה מוקדם יותר, וכמה מאבני דרך שלה מומחשות במפה של פרידל. החלטתי לשים כאן את מפת האיזור ״שלנו״ באיכות הגבוהה ביותר, כדי שתוכלו לצפות בפרטים הרבים שהקריקטוריסטית-המורה הכניסה לתוך המפה.
(אפשר להגדיל את המפה בלחיצה וללחוץ בצד ימין למטה: ״הצג בגודל מלא״).

כמה הסברים על המפה – מצפון לדרום:
שלושת הילדים חובשי הכיפה משקפים את קיבוץ סעד השייך לתנועת הקיבוץ הדתי. הנערה שחומת צמות וצוחקת המסמלת, כנראה, את מושב שוּבה.
הצינור בציור הוא קו המים מנירעם ליישובי הנגב המערבי שהונח בשנת 1947 ואיפשר את קיום החיים באיזור הצחיח (אז עוד לא דיברו על כלניות ו״דרום אדום״).

האנשים עם המכושים במכרה הצהוב מסמלים את ״מכרות הגופרית״ המפורסמים שנמצאים לא רחוק מקיבוץ בארי.
מתחת למכרות ולבארי מצוירים בגוון תכלכל ״חלומי״ דמויות שנראות כאילו נלקחו ישר מהתנ״ך. הכוונה, כנראה, לאברהם אבינו שביקר את אבימלך מלך גרר וכרת איתו ברית ליד הבאר, אחרי כמה אירועים מביכים של אי הבנה בין שני האישים.

משמאל לאברהם ואבימלך נוסע טרקטור אדום של קיבוץ כיסופים וחורש את השדות, עד גבול הרצועה ממש. בדיוק כמו ב״אירועי התבערה״ של ימינו. הטנקים (שנלחמים במשהו שנראה כמו קרב־קנה־אל־קנה) מסמלים את קרב נירים, בו הדפו חברי נירים ולוחמי הפלמ״ח את הצבא המצרי, היום לפני 70 שנה, ב-15 במאי 1948 (נדמה לי שטנקים ישראלים לא השתתפו בקרב הזה).
עוד במפה: ציור של שני פלמ״חניקים המציתים גשר בריטי ברצועה באירועי ליל הגשרים המפורסם (״מבצע מרכולת״ ב-16 ביוני 1946).

באיזור הרצועה ניתן לראות איור של ערבים סטריאוטופיים הבורחים מלוחמי הפלמ״ח האמיצים בין עזה לרפיח ומשאירים את נעליהם (מעין נבואה לאירועי ששת הימים, כפי שסופרו לנו).

קיבוץ אורים מומחש על ידי חברת קיבוץ עליזה עם מטפחת אדומה ומכנסיים קצרים ותפוחים מובילה מריצה עם ענבים.
עוד בתמונה ״מושבניק״ במבטחים בונה קיר (אדום?), באר מים בקיבוץ גבולות וחבר צאלים ״מבזבז״ מים, או משקה שדה, מהצינור של קו המים ההיסטורי.
בצד ימין אפשר לראות את המושבים פטיש, מסלול ורנן ומעליהם דמויות תנ״כיות, מתחת לנחל גרר, מצביעות לכיוון באר־שבע (אל הגרנד קניון או לסניף איקאה שנפתח 65 שנה אחרי שצוירה המפה).

האיזור שלנו כולו נראה במפה של פרידל תוסס ומלא חיים, כמעט כמו שאני מכיר אותו.
אם הייתי מוצא את המפה הזו כבר בשיעורי הרישום שהיא העבירה לנו, הייתי אומר לה תודה גדולה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה איורים, היסטוריה, ישראל, מפות | עם התגים , , , , | 4 תגובות