ים השיבולים עדיין כאן ||| וגם חג העומר, שאתמול חגגנו בשדה מול עזה ומעל הואדי שנשרף בקיץ האחרון

אתמול חגגו, כבכל שנה, את חג העומר בשדה השיבולים הצהובות (או הזהובות כמאמר השיר ״חד חד מחרב״: שיבולי זהב נקצור נקצור) מול עזה. במת החג מקושטת הדגלים הצבעוניים (בלי דגל אדום שנזנח כבר לפני עשרות שנים) הוצבה מעל הוואדי שנשרף בקיץ האחרון.
כתבתי בבלוג כמה פעמים על חג העומר, החג החקלאי־קיבוצי שיש לו מקורות תנ״כיים וש״חוּדש ב-1946 בקיבוץ רמת יוחנן, בעקבות מנהג קציר העומר שהתקיים בבית המקדש״ (ציטוט מוויקיפדיה). הזכרתי כמובן גם את השיר ״ים השיבולים״ ואת העובדה שחוזרים עליה כל פעם בפליאה שהשיר הזה, הכל כך ארץ־ישראלי, נכתב על ידי משורר ממוצא מרוקאי ומלחין ממוצא טורקי. כאילו שזה לא מובן מאליו שכל פזורות העם היהודי, שהתאספו כאן בארץ התנ״ך מאז המצאת הציונות, היו שותפים לזריעה ולקציר של השיבולים הישראליות בעת החדשה. את טקס העומר החדש, הנחוג כבר למעלה משבעים שנה ברבים מהקיבוצים, הגה ועיצב המלחין והמשורר מתתיהו שלם מקיבוץ רמת יוחנן. את מסכת טקס העומר שנחוג אצלנו כתב המשורר אֲנָדָד אֶלְדָן שגם היה בין הקוצרים בשנים עברו.

חג העומר תשע״ט, קיבוץ בארי 2019

לפני שש שנים העליתי פוסט עם מיטב התמונות מחגי העומר בכפר שבנגב המערבי (״העוטף״), משנת 1947 ועד ימינו. השיבולים נשארו אותן שיבולים שנמצאות גם בסמל המועצה האזורית שלנו, והשנה לראשונה לא השתתפו בין הקוצרים נציגים מדור המייסדים. אלה שנמצאים איתנו הם כבר הרבה מעל גיל תשעים ובשנה שעברה עוד הניפו את החרמש. לקראת החג התבקשתי לכתוב כמה מילים לכבודם של בני הדור הותיק של קוצרי העומר, וזה מה שהקריאו על בימת החג:

ים השיבולים
החברים שהקימו את בארי קצרו את שיבולי העומר כבר בנחביר ובקדמה, ואפילו בגדרה.
הם היו בני 20 (או פחות) כשקצרו את שיבולי החיטה של הנגב בפעם ראשונה.
אחר כך הם קצרו גם כאן בשדות הפלחה של בארי. הם קצרו בחרמש את ים הדגן גם כשהפלחה הפכה לגד״ש (גידולי שדה) ואחר כך ל״חקלאות בארי״.
הם קצרו בכל חג עומר, מאז שהתחילו לחגוג אותו על אדמת בארי ב-1949 (לפני 70 שנה). והם המשיכו לקצור גם כשהיו בני 30 ובני 50, ובני 70, ואפילו כשהיו בני 90 ויותר.
השנה הם כבר לא יקצרו אבל הם נשארים איתנו, ובניהם ונכדיהם, ואפילו ניניהם ימשיכו לקצור את שיבולי בארי. כי זו כוחה של מסורת. מסורת שהתחילו האבות המייסדים, החלוצים שהפריחו את הנגב.
הידד לקוצרים האלה (וגם למְאַלְּמוֹת שאספו את השיבולים לאלומות).
נמשיך ללכת בדרכם באהבה ובהוקרה,
חג קציר שמח.

לפני כמה שבועות שמענו בהיכל הקונכיה בבאר שבע את מקהלת הצבא האדום שרה עם להקת הגבעטרון את ״ים השיבולים״ של יצחק קינן וחיים אגמון. נכון שהחיילים הרוסיים לא ממש שיננו את המילים העבריות, אבל הם בהחלט הצטרפו, בכל כוחם המוזיקלי הממושמע, לפזמון ה״לה-לה-לה-לה״ המפורסם וזה נשמע, כמו תמיד אצל ״הצבא האדום״, עם הרבה עוצמה שהוסיפה כוח לזימרת הגבעטרון האהובה. הנה הקלטה חובבנית של קטע מהביצוע המרגש:

וככה זה נשמע ונראה אתמול בשדה מול רצועת עזה:

חג שמח לכל תושבי הכפר והעוטף ולכל תושבי ישראל, אלה שחוגגים את חג העומר וגם למי שחוגג מימונה או סתם שבת שלום.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, סיפורי הכפר | עם התגים , | 2 תגובות

האדמה של תפוח־האדמה ||| שרשרת המזון: מהשדה עד הסוּפר, מאדמת הנגב ועד מבצעי החג. מי מרוויח מכל זה וכמה?

חול המועד הוא מועד טוב לבדוק את ״שרשרת המזון״. למרות שאנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו ״עם הספר״ אפשר בקלות לכנות אותנו גם ״עם האוכל״. סדר הפסח, כמו חגים יהודיים אחרים, מבוסס, בנוסף לסיסמאות ומילות החג גם על המזון המונח על שולחן החג.
בספר ״ארץ אוכלת״ (מומלץ לקריאה בחול המועד ובמועדים אחרים) עוסק החוקר יחיל צבן בַאינטנסיביות, שלא לומר האובססיביות של עם הספר בקשר למזון, לנוהגי האכילה ולחוקי ארוחות החג וימי החול.

הפוסט הקצר הזה יתרכז בניגוד המסוים בין מקור האוכל – מאדמת הארץ הקדושה שלנו – למוצר הממותג שאנחנו קונים ואוכלים (או מכרסמים). אם תרצו אין זו הגדה, אלא סיפור על חקלאים ועל משווקים, על פרסומאים ועל פרזנטורים.

שמתי כאן שתי תמונות. שתיהן צולמו בכפר קטן ב״עוטף״ המפורסם, אצל מה שנקרא ״תושבי הדרום״. בתמונה הראשונה נראה שדה של תפוחי אדמה שצולם לפני כמה שבועות. אולי הנושא של גידולי השדה לא מוכר למי שצורך תפוחי אדמה רק במעדנים כמו אבקת פירה ותפוצ׳יפס, אבל תפוח־האדמה מקורו באדמה. בתמונה השנייה נראים מדפי התפוצ׳יפס העמוסים בכלבו המקומי.

בחודש ניסן צמחי תפוח־האדמה כבר גדולים והעלים הירוקים רומזים שמתחת לאדמה מתעבים התפודים עצמם, עוד מעט יבואו הטרקטורים עם קומביין־התפו״א ויוציאו אותם אל המיכלים הגדולים. משם יעשו תפוחי האדמה את דרכם אל המפעלים שיהפכו אותם למוצר מדף שווה לכל  נפש, בטעמים אקזוטיים, קראנצ׳יים או בטעם בצל, או טעם מקסיקני, ועוד מילים של מפרסמים שמכירים את נפש הצרכן הישראלי.

פעם מזמן קראתי על אחוזי הרווח במחירו הסופי של מוצר האוכל הבסיסי. סופר שם שמי שמרוויח הכי פחות הוא החקלאי, זה שחורש וזורע (ומתפלל, על פי העידכון של משרד החינוך) וקוצר ואוסף ואז מוכר את תוצריו במחיר מסוים שנקבע על ידי ועדות מכובדות של עסקנים. אחריו באים התעשיינים שהופכים את הפרי או הירק ל״מוצר״ (בדוגמא שלנו: תפוצ׳יפס בשקיות מרשרשות). תעשיינים אלה מרוויחים קצת יותר מהחקלאי עבור גרם של ה״מוצר״. אחרי התעשיינים באים המאחסנים והמובילים שמרוויחים קצת יותר, אחריהם באות רשתות השיווק שמוסיפות למחיר המוצר הבסיסי את רווחיהם הצנועים.

ומעל כולם עומדים הפרסומאים והפרזנטורים שהופכים את תפוח האדמה (או ״צ׳יפס קראנצ׳ בטעם מקסיקני״ כשמו על מדפי הסופר או הכלבו) למוצר נחשק. כמובן שאלה האחרונים מקבלים את האחוז הגדול ביותר מהמחיר הסופי לצרכן. כי ככה זה בעולמנו: בשביל תפוּד צריך לעבוד, ובשביל למכור צריך לפרסם, לזמר ולהציג. אלה הם החיים בעולם המערבי, ומי שזה לא נראה לו שיחזור למערה ויבשל תפוחי אדמה על שיפודים במדורת השבט. מה שמזכיר שהתחלנו כבר בספירת העומר ועוד מעט יגיע ל״ג בעומר עם המדורות וה״קרטושקעס״ – ״תפוחי אדמה לוהטים שאך יצאו מהמדורה״ – בלתי ממותגים לחלוטין וטעימים לא פחות מאלה הקראנצ׳יים והמקסיקניים.

מועדים לשמחה לכל אוכלי תפוחי־האדמה המקסיקנים והקרטושקעס הפלמ״חניקים – מעובדי האדמה ועד הספקים, המוֹכרים והזמרים בזמריר הקסוּם: ״מה? תפוח אדמה!״.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, מיתוג, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

״הבית הישראלי החדש״ ||| למי מפריעים הארמונות, הטירות והמבצרים של ראשי המדינה?

בין מאות הפוסטים שפרסמתי בפייסבוק בתקופת הבחירות ומיד לאחריהן היו כמה שזכו ליותר צפיות, לייקים ותגובות מהממוצע הרגיל. מעל כולם היה פוסט די מאולתר בנושא ״הבתים של מנהיגי הדור הנוכחי״. כותרת הפוסט הייתה ״ארבעה בתים וגעגוע״ כשמו של ספרו רב המכר של אשכול נבו (ובלי שום קשר מבחינת התוכן לספר המעניין הזה).

בפוסט הפייסבוק הנחתי, זו לצד זו, ארבע תמונות של בתים (או ״אחוזות״ או ״טירות״) שמסתובבת ברשת זמן רב. שלושה מהבתים האלה הם בני זמננו ואחד, של בן גוריון, מאמצע המאה שעברה. ואלה הבתים שהוצגו: האחוזה של נתניהו בקיסריה (עם העמודים והבריכה ורהיטי הגן), הטירה של גלנט במושב עמיקם (עם ארבעת הצריחים מימי הביניים והחלונות הגותיים), הבית רב המפלסים של משפחת דרעי במושב ספסופה. מול שלושת המבצרים הנחתי את ״צריף בן גוריון״ בשדה בוקר, כשלידו הפסל של ראש הממשלה הראשון עומד על ראשו.

הכוונה הייתה להציג תדמיות אקטואליות מול אלה של פעם. הפוסט הביא יותר מ-12,000 צפיות ומאות תגובות ושיתופים. כנראה ש״הבית היהודי של המאה ה-21״ מניע אנשים להגיב. רוב התגובות היו, כצפוי על ״עידן הנהנתנות״ שמתבטא בשלושת הבתים הראשונים. חלק מהמגיבים טענו שגם בן גוריון לא היה מי יודע מה צנוע, והצריף הוא רק חזית צנועה לכאורה, והיו שטענו שהיה לו אפילו צריף כפול! היו שטענו״ מה עניין גודל הבתים ואיכות המנהיגות. חלק אמרו שזו לא בושה לרצות בית יפה וגדול. כולנו רוצים כזה (נניח). אבל אותי מעניין למה דווקא הפוסט הזה משך את העין וגרם לתנועה כל כך עירנית בפייסבוק.

נדמה לי aמי שגר בבית/טירה/ארמון כזה בעצם רוצה בית שייצג, כמו פעם בימי המלכים והאצילים, את כוחו ומעמדו. היום כבר לא מנסים אפילו להיראות צנועים והמסתפקים במותרות ״סטנדרטיות״. בעלי הבתים האלה חושבים, כנראה, שמי שיכול לבנות טירה כזו, יש לו הכוח להיות גם השליט.

כזכור שלושת הבתים הראשונים היו מעורבים גם בכל מיני בעיות משפטיות קטנוּניות־לכאורה (רהיטי הגן בקיסריה, הפלישה לשטח ציבורי לכאורה של גלנט ופרשת מימון הבית של דרעי). אבל מה שקבע את רוב התגובות, שהיו שליליות בעיקרן, הוא בעיקר הפוזה. מה שפעם קראו הדאווין. מי צריך ארבעה צריחים ושלושה מפלסים לשימוש משפחתי? ברור שהכל נועד לסחוט את הקריאות ״מלך ישראל״ שאומנם נשמעות, עכשיו אחרי הבחירות, יותר מתמיד. נדמה שחצי מהציבור (54 אחוז לפי התוצאות) קונה את הפוזה וחצי אחר מגחך או מתעצבן.

ארמון המלך פרדיננד פדהצור (כתב: אפרים סידון; צייר: יוסי אבולעפיה)

כן, גם בענייני בתים הציבור מחולק. הפרשנים ומומחי הסקרים עדיין לא הוכיחו אם גודל וצורת הבית עוזרים או מפריעים לשליט לשלוט. נשאיר את זה מעורפל עד הפעם הבאה ותמיד צריך לזכור שיש בית אחר, הרבה פחות מרשים וגם פחות נוח, שממתין (כפוף לשימוע כמובן) למי שעושה עיסקאות מפוקפקות, מוכר וקונה מניות ובתים ושאר ירקות.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

איפה טעינו? ||| ההסבר המלא על הטעות הגדולה של הימין החדש

בין כל הפוסטים שפרסמנו בפייסבוק בשבועות הקדחתניים של תקופת הבחירות האחרונה הייתה גם התמונה של שקד ובנט מכריזים בכנסת על הקמת המיזם המפתיע (לכאורה) של הימין החדש. ראו שם את שרת המשפטים ושר החינוך מכריזים, מעל הדוכנים עם כותרת ״הכנסת״, על הקמת מפלגה חדשה שהייתה אמורה לשלוט במושכות של רה״מ החביב עליהם במיוחד.

מומחים לפוליטיקה,לספינים ולתורות ההתפלגות והאיחודים פירשו (בשמחה לאיד בולטת) את כשלון המיזם. דיברו שם שהעם הזה ״המפולג כל השנה״ אוהב איחודים ושונא פיצולים (לכאורה, לכאורה. הכל אצלנו לכאורה). דיברו גם על הזחיחוּת והילדותיות עם הצחקות בסגנון ״ארץ נהדרת״ ועל ״נפתוּל״ הלוחמני ואיילת נסיכת הקרח המסוכנת. היו שטענו שסרטוני ״בושם הפשיזם״ ו״היונה בכיכר״ גרמו למצביעים לזלזל במפלגה שמנסה להצחיק במקומות לגמרי לא מצחיקים. נושא אחד שלא הוסבר ולא נשקל מספיק ברצינות היה עיצוב הלוגו החדש של המפלגה החדשה.

נדמה לי שאף אחד, חוץ מהבלוג הקטנוּני והזוּטוֹלוגי הזה, לא התרגש מה״חצים״ בלוגו החדש. כל תלמיד שנה ראשונה בעיצוב לומד על הנושא של כיוון הקריאה בעברית (ובערבית) לעומת זה של רוב השפות המערביות. הכיוון מימין לשמאל גורם, על פי מחקרים, למחשבה ויזואלית המנתחת גם את הנוף הנראה מימין לשמאל. כהדגמה מוכרת לנושא משמש הציור בו נראה עיגול בצידה הימני של מסגרת. אלה שחושבים בעברית רואים עיגול נכנס למסגרת. אלה שחושבים באנגלית רואים עיגול יוצא מהמסגרת.

את ההסבר הזה לא ידעו, כנראה, ב״ימין החדש״ כשעיצבו ובחרו את הלוגו החדש. המעצבים השתמשו, כנהוג בישראל, בגווני הכחול (כמו ברוב לוגואי המפלגות) והיטו את האותיות קדימה כמקובל ברוב הלוגואים. את המגן־דוד שהיה בלוגו הראשוני פירקו והפכו לשני משולשים המהווים מעין ראש חץ המופנה (על פי הקריאה העברית) אחורה!
יתכן שהמחשבה הייתה להפנות לכיוון ימין, אבל מה שהתקבל בקריאה עברית הוא בהחלט חץ שמחזיר את המבט לאחור. והרי הוכח כבר שהמצביעים בישראל מסתכלים תמיד קדימה!
כשם שלא סביר שמפלגה חדשה תקרא לעצמה ״אחורה״ כך לא סביר שהלוגו שלה יצעד לאחור.

הלוגו והבאנרים של ״הימין החדש״ – מפסיקים להתנצל ומתבלבלים

אם בנט ושקד היו מודעים לנושא הקטנוּני הזה סביר שהיו עוברים את אחוז החסימה ואולי היו מצטרפים לאופוריה הגדולה של ממשלת נתניהו החמישית (שבמילא תישאר כפופה לשימוע, וספק אם תכהן קדנציה מלאה). בפעם הבאה שתקימו מפלגה תזכרו את הנושא ואל תתנו לחצים ולמשולשים לבלבל את הציבור.

בשביל להשלים את התמונה ההיסטורית נצרף לפוסט סיכום הימין החדש את התמונות של סרטוני ״בושם הפשיזם״ ו״היונה בכיכר״. סרטונים שגם הם לא סייעו כנראה למפלגה החדשה לעבור את אחוז החסימה.

תוספת קטנה באיחור אופנתי: גם בתמונת ״המנצח האמיתי״ של בחירות 2019 עשינו שינוי בגלל אותו ניתוח של כיוון הקריאה בעברית. הציפור של לוגו טוויטר שבדרך כלל טסה משמאל לימין (באנגלית) שינתה כיוון באיור של עמית סגל וטסה קדימה (מעניין אם מישהו הרגיש).

–>  <–

שבוע טוב למצביעי הימין החוגגים ולאנשי השמאל העגומים. כפי שאומרים אצלנו בקבוצת אל״ת (אופטימיים ללא תקנה) אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. יותר מהר מאשר משערים (לכאורה וכפוף לשימוע).

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, לשון, מיתוג, פוליטיקה | עם התגים , , , | 5 תגובות

רגע לפני ||| הסיפור המעודכן של אותיות הקלפי בבחירות 2019

הנושא של אותיות הקלפי בבחירות בישראל הוא מוטיב חוזר בבלוג הזה. עסקתי בתהליך נדידת האותיות מימי ה״אלף־קוף״ של הבחירות הראשונות ועד מערכת הבחירות ההזויה של 2019.
רגע לפני שעמישראל מתייצב שוב מאחורי הפרגוד לשים במעטפות את האותיות הנבחרות, הגיע הזמן לעשות סדר ב״אי-סדר״ הישראלי המפורסם. כידוע, המפלגות הישראליות מיוצגות באמצעות אותיות מאז מערכת הבחירות הראשונה ב-1949. כמבוא לסקר האותיות הגדול של בחירות 2019 – מוצגת האינפוגרפיקה שעשיתי עם השתלשלות אותיות המפלגות לאורך מערכות הבחירות.

בטבלה הצבעונית תוכלו לעקוב מה היו המרכיבים שהביאו לצירוף האותיות האטרקטיבי ״אמת״ של העבודה (צירוף של מפא״י –א׳. מפ״ם – מ׳, אחדות העבודה – תו), לצירוף המקרי ״מחל״ של הליכוד (מ׳ של הרשימה הממלכתית, ח׳ של חירות ו-ל׳ של הליברלים). ואפילו לצירוף המוזר ״ודעם״ של הרשימה המשותפת בבחירות 2015.
אפשר לעקוב בטבלה גם אחרי צירוף האותיות בעל הטעם הכי מוזר: ״חל טעם״.

לקראת הבחירות בעוד יומיים, מצורפת אינפוגרפיקה חדשה בה ניסיתי לעשות סטטיסטיקה שפרשנים פוליטיים בדרך כלל מדלגים עליה בתוכניות רוויות המלל המרצדות עכשיו בכל המסכים.
הטבלה הבלעדית המוצגת כאן חושפת שהאות המובילה בפתקי הבחירות לכנסת ה-21 היא, כמה לא מפתיע, האות ז׳. האות השביעית, על כל משמעותיה, מופיעה בתשעה(!) כינויי מפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות (מסומנת בתכלת באינפוגרפיקה החדשה). המקום השני (8 מופעים) שמור לאות נ׳ ובמקום השלישי האותיות ק׳ ו-י׳.

עד בחירות 1973 לא היה מקום לאותיות סופיות בייצוגי המפלגות.בבחירות ההן אחרי מלחמת יום כיפור, הגיעה למקום השני ״רשימת הליכוד – גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז החפשי, פעילי א"י השלמה״ שסימנה הייצוגי היה ״חל טעם״ (עם ם׳ סופית). מאז התרבו מאוד הייצוגים של האותיות הסופיות והפעם מצאתי 24 מופעים של אותיות סופיות בסימני המפלגות. המנצחת הגדולה בקרב האותיות הסופיות היא ה-ץ׳ הסופית והצירוף המוזר ביותר הוא ״זץ״ של חבר הכנסת היוצא (למזלנו) אורן חזן.

13 אותיות מתוך 22 אותיות האלף-בית משויכות בלעדית לרשימה אחת. זכור הקרב על האות ח׳ כשבני גנץ הקים לפני כמה חודשים את חוסן לישראל ורצה להשתמש ב-ח׳ של מחל (בסוף לפיד נתן לו את הפה שלו וה-ח׳ נשכחה). כמה סימלי שבעת הזאת הכוכב המסתמן של הבחירות הוא משה פייגלין עם מפלגת זהות שלו והאות ז׳.

צירופי האותיות המקריים, שנקבעו בגלל איחודים ופילוגים היסטוריים, הביאו לכמה מפלגות ותיקות שמות מעניינים: אמת ומחל שכבר הזכרנו. וגם הצירוף מרצ (חיבור של מ׳ – מפ״ם ורצ – של הרשימה לזכויות האזרח) נראה נמרץ.
אבל מה משמעות המחל? מאז ה״מחל, מחל, מחל, מחל, מחל״ של בגין ועד ימי ביבי. נשאלת השאלה האם הם באמת מחלו על משהו (מלבד על כבודם)?

ולסיום לא נותר לי אלא להציע לבחירות הקרובות בעוד שנה (אחרי השימוע) את ״הרשימה המלוכדת־ממלכתית־מאוחדת־של־עמישראל־חי״ שסימנה יהיה ״אבגדהוזחטיכלמנספצקרשת, ךםןףץ״.

שימו איזה פתק שתרצו בקלפי, העיקר שזה ייגמר כבר ושנוכל לסיים את סידרת ״מר כלוּם״ ו״פייק ניוּז״ ולעבור לאותיות ללא בחירות ונופי הדרום המקסימים (אם אפשר, אז בלי שריפות). שבוע טוב.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

הכל בגלל הציפורים! ||| במלאות שנה למהומות־הגדר ו״ארץ האש״: מתברר שהדיות מהמזבלה של עזה אשמות בכל הבלגן

השבוע ציינו בעזה ובסביבותיה שנה ל״מהומות על הגדר״ או בשמות האחרים ״צעדות השיבה״, ״הפרות הסדר״ או ״הכחשת אש״. כל אחד יכול לבחור איך לכנות את ״סבב העימותים״ הנוכחי (שמספרו 70414 או משהו דומה) בין הפלסטינאים לישראלים.

ב-ynet הביאו, לכבוד האירוע החגיגי, פרשנות מעניינת שנראית כדמיונית לחלוטין, אבל יש לה סימוכין בשטח:
את הרעיון למעבר האווירי מעל הגדרות והחומות שאבו העזתים מהדיות(!). אותן ציפורי טרף הנעות בכמויות משם לכאן ומכאן לשם.
ויקיפדיה מספרת על ציפורי החמד האלה כך:
״דַּיָּה מְצוּיָה (שם מדעי: Milvus migrans), מכונה גם דיה שחורה, היא עוף דורס ממשפחת הנציים. נחשבת לעוף הדורס הנפוץ ביותר בעולם. משקלה 600–1000 גרם, אורכה 55–60 ס"מ ומוטת כנפיה 135–150 ס"מ״.

לפני שש שנים(!) כתבתי על המבצע לספירת הדיות בו נספרו הדיות שחצו את הגבול, בלי שאף אחד הפריע להן. לפחות 6,000 ״פריטים״ נימנו במבצע הציפורים הגדול ההוא.
הדיות עוברות כבר שנים מהמיזבלה שברצועת עזה, דרך אתר יד אנז״ק, אל השדות של עוטף הזה (שפעם נקרא הנגב המערבי, ואולי עוד יחזור להיקרא כך פעם). מסתבר שהציפורים החברותיות האלה הן לא תמימות כמו שזה נראה מהקרקע של יער בארי. בעצם במושגים של ימינו הן יכולות להחשב כ"מסתננות".

המיזבלה ברצועת עזה מול יד אנז״ק (העשן סטנדרטי, לא שייך לשריפות הקיץ)

דיות מעל יער בארי

נתיב הדיות מהמיזבלה ויד אנז״ק לנגב המערבי

יד אנז״ק אחרי השריפה בקיץ 2018

כך כתבו ב-ynet במאמר לסיכום שנה של מהומות:

"בתחילת 2018 יצא פלסטיני מרפיח בשם אחמד אבו ארתימה לטייל עם חבריו בפאתיה המזרחיים של העיר עזה, וראה להקת ציפורים שחצתה במעופה את הגבול שבין הרצועה לישראל. ׳אמרתי לחברים שלי – תסתכלו, בסך הכול עשרות מטרים מפרידים בינינו לבין ישראל׳, הוא סיפר. אבו רתימה שב לביתו ובאותו ערב העלה פוסט לפייסבוק שבו כתב 'למה אנחנו לא יכולים להיות כמו הציפורים? הרי הן לא מכירות בגדר שמפרידה בינינו לבין האדמות שלנו מ-1948'". והשאר היסטוריה זואולוגית.

הנה סרטון שצולם בשמי מה שנקרא יער בארי בשנת 2017

אבל לא מוכרחים להיות כל כך שליליים. הדיות האלה יכולות גם להביא את השלום, אם מתייחסים אל מעופן כנתיב החוצה גבולות ושובר חומות. יכול להיות שיש ילד אחד מעוטף עזה ששמו הוא, נניח, חמודי אבי רותם, והוא ישלח עם הדיות שחוצות את הגבול בדרך חזרה אל המיזבלה מכתב עם מסר של שלום. הדיות שישובו ממסע השלום שלהן בשדות העוטף יעבירו לאחמד העזתי איגרת ובה יכול להיות כתוב:

״כולנו בני־דודים, ונכון שבני־דודים לפעמים רבים קצת (ואפילו קורה שאחים רבים, כפי שמוכיחה מערכת הבחירות המביישת של 2019). אבל בסוף היום, או החודש, או המאה – אפשר להשלים, כפי שכבר קרה לא פעם, אפילו אצלנו.

ואז נזכור שמי שהתחיל את כל הסבב האחרון היו ציפורי הטרף הסימפטיות מהמיזבלה של עזה. ההיסטוריה אולי תדע לספר בעתיד שהדיות הן שהביאו את השלום (ולאו דווקא היונים שזוכות למוניטין של ציפורי שלום רק בגלל היונה של נוח).

שיהיה המשך שבוע טוב וגמר סבב שקט.
ושתיגמר כבר מערכת הבחירות הנמוכה והעלובה הזאת, שכזכור נקבעה על ידי חשוד סדרתי מסוים (זה שלא ממהר להגיע, בניגוד לדיות, לביקור בעוטף עזה).

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, טבע ונוף, מלחמה ושלום | עם התגים | 3 תגובות

״ה-כ-ל ב-ס-ד-ר״ או ״הכל בסדר?״ ||| מה ״מתכוונים כשאומרים לנו ש״הכל בסדר״

בזמן האחרון אני שומע יותר מדי פעמים אנשים שאומרים ש״הכל בסדר״.
בדרך כלל האנשים שאומרים ״הכל בסדר״, מושכים את המילה האחרונה בצורה שכאילו מבקשת להגיד משהו אחר: ״הכל  ב-ס-ד-ר…״

למה מתכוונים אלה שאומרים ש״הכל בסדר״? בדרך כלל כשמישהו אומר ״הכל בסדר״ זה סימן ששום דבר לא בסדר. זה מין ביטוי של הרגעה שנועד לתת זמן רגיעה, הפסקה מהדברים שמציקים למי שעומד מולך מודאג, או לציבור המבולבל כולו.
אפשר לשמוע ולקרוא את ה״הכל בסדר״ החדש בכל מקום: בשיחות, בפייסבוק ובשידורים. זה הולך ככה: ״הכל ב-ס-ד-ר. אבל אתה לא צריך לדבר ככה, לחשוב ככה, לעשות ככה״. הבנת, יא חתיכת מטומטם/תמים/סמולני: ״הכל בסדר מבחינתי, רק אל תגיד את זה/תחשוב את זה/ תעשה את זה. תעשה מה שאני אומר לך ותשתוק. הכל בסדר, כן?״

זה לא ה״יהיה בסדר״ הישראלי הישן, השלוּמפרי, הפלמ״חניקי. זה שהיה אומר ״הכל טוב״ ו״אין בעיות״ ונועד לחפות על החפיפיוּת הישראלית שדובר עליה הרבה בבלוג הזה.

זה גם לא ה״אצלי הכל בסדר״ הרומנטי ששר בועז שרעבי למילותיה של שימרית אור, השיר שניסה לבטא הרגעה מסוימת לדואגים למצבו האישי של האדם השר:

״אצלי הכל בסדר / ולא חשוב אם לא אמצא תשובה,
אצלי הכל בסדר / היום כבר לא מתים מאהבה״.

 

ה״הכל בסדר״ החדש הוא תמצית הדיבור החדש, הפייק ניוּז, האמירות החלולות שנועדו להרגיע כאילו עוד מותר לחשוב אחרת, כאילו יש כאן עדיין דמוקרטיה, כאילו אפשר להביע דברי ביקורת ולא יסתמו לך את הפה (ואת הפייסבוק).

״הכל בסדר״, הבנתם את זה? אני יודע שאין לכם יותר מדי זמן לבזבז על חפירות מילוליות. ״הכל בסדר״ מבחינתי (או לפעמים ״זה בסדר״), רק תקשיבו טוב־טוב למה שאני אומר לכם, אחרת הכל יהיה לא בסדר. בסדר?

עוד לא גמרתי לכתוב את הפוסט והנה באה שרת התרבות והספורט ומביאה דוגמה לשימוש נכון בביטוי:

״הכל בסדר״, הבנתם את זה? אני יודע שאין לכם יותר מדי זמן לבזבז על חפירות מילוליות. ״הכל בסדר״ מבחינתי (או לפעמים ״זה ב-ס-ד-ר״), רק תקשיבו טוב־טוב למה שאני אומר לכם, אחרת הכל יהיה לא בסדר. בסדר?

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, לשון | עם התגים | כתיבת תגובה

גלגל עונות השנה ||| מה למדו האזרחים הקטנים (מסוג ב׳) על עונות השנה ועל הסבב הבא

כשמגיעים ילדי ישראל (מסוג ב׳) לכיתה א׳ מלמדים אותם על עונות השנה: קיץ, חורף, סתיו, אביב. בכל כיתה בישראל תולים את הפוסטר עם הציורים האופטימיים שמראים את חילופי העונות:
בקיץ יש שמש וחול ים, ואשכול ענבים עם שמיים בהירים, וגם כדור צבעוני ומטוס ממריא לנופש מוזל.
בסתיו נושרים העלים והנחליאלי והחלזונות מגיעים. וגם החצב פורח (אם הוא יכול).
בחורף לוקחים מטריה וממתינים להוראות של דני רופ. ואז פתאום רגע לפני שפורץ האביב, עם התחפושות של פורים ועם חופשת הפסח, מגיעה גם עת התבערות. הכבאיות מתחילות להתרוצץ בשטח, העשן חודר לעיניים, לפעמים (כלומר כל יומיים) צריך לרוץ לממ״ד. ממש נחמד. יש שמכנים את המעגל הנצחי הזה: ״הסבב״. וכולנו מסתובבים בו במעגל אינסופי של  גשם ואש, רוח ועשן.

ואחת לכל כמה שנים, כך בפירוש כתוב בעיתונים (ובטלוויזיה) מגיע גם טיל תועה (או אפילו שניים) לתל־אביב. או אז המבוגרים האחראים סופקים כפיים ומעירים את הילדים ואת כל הרשתות. שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא.

ואחת לארבע שנים (או לפעמים שלוש, תלוי בשימוע) נערכות בחירות, ולפתע המבוגרים מתרגשים באמת, לא ברור למה. ועושים המון רעש שמפריע את מנוחת השכנים מעזה. ואז בוחרים שוב את ביבי, והקיץ מגיע ואחריו הסתיו, וגלגל העונות הנצחי ממשיך להסתובב (לכאורה).

ויש לפעמים שמעגל חילופי העונות משתנה, וכבר בתחילת האביב שולחים את בנימין הביתה (או למקום אחר) והארץ נכנסת לעונת הקיץ שמחה וצוהלת. כי יש שמשיות ויש שופטים בישראל.

שבת שמח, אביב עליז לכל האזרחים. היכונו לקיץ חם ומפנק.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

רכבת לילה לפריז (דרך עזה) ||| היום נהגי הקטרים קצת חולים, לא מזמן הם נסעו עד עזה וקהיר

ברכבת ישראל נערכים לשיבושים קשים בתנועת הרכבות החל מהיום בצהריים, בשל עיצומים של נהגי הקטרים. לרכבת בישראל, למרות ההתפארות על התשתיות החדשניות, אין קונוטציות יותר מדי חיוביות: נהגי הקטרים חולים לעתים קרובות, הנוסעים נדחקים והרכבות נתקעות.

בשבוע שעבר הגענו, במסגרת טיול טבע קצר בנחל שקמה, לשרידי תחנת הרכבת הישנה דיר סניד (בערבית: دير سنيد, באנגלית: Deir Suneid). התחנה שנמצאת בסמוך לישובי ״העוטף התקוע״: יד מרדכי ונתיב העשרה נחנכה ב-1 בנובמבר 1920. התחנה הופעלה מחדש אחרי מלחמת ששת הימים ופסקה לפעול ב-1973. בביקור השבוע לא ראינו שם לא נוסעים חמוּצים ולא נהגי קטרים, רק חמציצים צהובים.

צילמתי כמה תמונות של מבני התחנה המגודרים בגדר ביטחונית וחשבתי, שוב, כמה שינויים עבר האיזור שלנו, מאז שמשון הגיבור, שהגיע לעזה עם שועלים ועד ימי שר התחבורה והאסטרטגיה ושר הביטחון והבריאות. אפילו רק במהלך השנים המעטות שאני זוכר כנוסע רכבות מזדמן הרכבת משתנה בכל רגע.

דרך נחל שקמה. תחנת דיר סנייד. שלט הסבר בכניסה

מבנה בתחנת הרכבת דיר סניד (יד מרדכי), מרץ 2019

מי היה מאמין שרק לפני 45 שנה עוד הייתה רכבת שנסעה מתל-אביב לעזה (והייתה תקופה שהיא נסעה אפילו לקנטרה שעל תעלת סואץ ומשם לקהיר).

לפני כמה סבבים ומלחמות, כשחנכו את תחנת הרכבת בשדרות, כתבתי על האפשרות הדימיונית שנעלה על הרכבת בתחנה בשדרות ונעבור דרך תל־אביב וחיפה וראש הנקרה לביירות ונגיע לטורקיה ובמסע קצר של כמה שעות, אפילו עד איטליה ופריז(!).

ולמרות שהיום אנחנו לא מרבים לנסוע ברכבות כבר כתבתי גם על הקו הדרומי מתל־אביב (וחשוב יותר – משדרות!) לאפריקה דרך עזה ומשם למצרים לוב, טוניסיה, אלג׳יר, מרוקו, ספרד ושוב – פריז!).

היום זה נשמע כאגדה, אבל מסתבר שלפני 45 שנה זו הייתה עובדה קיימת ואנשים (אפילו מתל־אביב!) נסעו לעזה על בסיס יומי. עובדים מעזה נסעו לישראל (ברכבת!) מדי יום. ודווקא היום כשחונכים בחיפזון ובעיצוב עתידני בומבסטי, את קו תל־אביב-ירושלים, הרכבות מאחרות להגיע בגלל מחלות שונות של נהגי הקטרים, וסיבות נוספות שקשה קצת להבין.

גשר הרכבת לעזה, נחל שקמה, מרץ 2019

מבנה בתחנת הרכבת דיר סניד (יד מרדכי), מרץ 2019

התחנה הסגורה בנחל שקמה מספרת את כל הסיפור של שינויי הזמנים, של אובדן התקווה והחזון. אני זוכר את הקו הזה דווקא מהיום שהחזרנו את הטנקים לארץ אחרי תקופת ההמתנה של אחרי מלחמת יום כיפור. אז העלינו את הכלים לרכבת המשא באל־עריש ונסענו איתם, דרך כל הרצועה עד ללוד, ומשם לימ״חים לצורך טל״ם (״טיפול אחרי מלחמה״). הסיפור על מסילת הברזל שבנו הבריטים בתקופת שהותם הקצרה בארץ־ישראל – בסך הכל כשלושים שנה – ממחיש עד כמה השתנו הזמנים, ואפשר לומר שלפי אנשי ״החזון״ הנוכחי משני הצדדים, הם גם לא עומדים להשתנות לטובה בקרוב. הויכוח כיום הוא רק על מי יותר ״חזק״ ולמי יש בלון יותר גדול.

כמי שמחשיב עצמו כחבר במפלגת אל״ת – אופטימיסטיים ללא תקנה, אני עדיין משוכנע שעוד יבוא היום ותחנת הרכבת דיר סניד (או תחנת יד מרדכי) תיפתח מחדש ונוכל לנסוע לקהיר-דרך-עזה בלילה ולהגיע לפריז ב-24 שעות או פחות. ואולי אפילו לקפוץ לקניות ולמלון בעזה בחמש דקות (או שעה מתל־אביב).

שיחי צבר, פרגים וקחוונים בקצה נחל שקמה ליד זיקים, מרץ 2019

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים / נראה אותם יותר מהר מאשר אנו משערים.
ובינתיים תוכלו לקפוץ לנחל שקמה לתחנת דיר סניד הישנה. הכל עוד ירוק ופורח שם, וגם אם נהגי הקטרים עוד לא החלימו ושרי התחבורה והאסטרטגיה והביטחון והבריאות עסוקים בעניינים חשובים אחרים – בשטח המראות הרבה יותר מעודדים. רק צריך להוסיף גג לתחנה ואפשר לצאת לדרך.

שבוע טוב לכל הנוסעים, והממתינים בתחנות לסיום המחלות והעיצומים. עיזבו אתכם מענייני חקירות והסטות – בקרוב יוצאים לדרך חדשה־ישנה. להתראות בעזה ובפריז.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, תחבורה | עם התגים , , , | 2 תגובות

כך נראה אתר מפלגת השלטון בארץ פרטאצ׳יה ||| כנסו כנסו!!! ואל תדלגו על שום פרט! 😜

עקב עבודות תחזוקה ברשת נכנסתי (בטעות) לאתר הליכוד, כדי לראות מי היו נציגינו בכנסת היוצאת. ומה רבה הייתה תדהמתי (לכאורה) לראות את האחידות, הסדר הטוב וההפתעות הרבות באופן הצגת חברי הכנסת של הליכוד (באתר הרשמי של המפלגה!).

לא צריך להוסיף הרבה הסברים. בחירת התמונות בגדלים ורקעים שונים, בלי שום אחידות או סדר (אפילו לא אלפביתי), הצבת דגלי ישראל – מנומרים עם סמל הליכוד כחותמת ביטחון – לחברי כנסת שלא מסרו את תמונותיהם עד סגירת הגיליון ועוד פרטים זוּטוֹלוגיים נוספים (למשל העדר הקידומת ח״כ לאבי דיכטר), הכל ביחד נראה כמופת של עיצוב וסדר שמסמלים, יותר מכל מה שאפשר לכתוב, את המצב אליו הגיעה אומת הסטארטאפ הסייבר והמים.

ובסיום הרשימה המבולגנת הזו מופיעה תמונה קטנטנה של ה״מנהיג החזק״ בהיותו פעוט בן יומו ביחד עם משפחתו. צניעות אופיינית מרנינה באוקינוס של רברבנות וזחיחות.

מוזמנים לצפות, להציע שיפורים, שידרוגים ושינמוכים.
בהצעות תוכלו לפנות אל חברי הכנסת (ואל הדגלים) כפי שכתוב בראש האתר.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה עיצוב גרפי, פוליטיקה, תמונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה