חוזרים לאותיות האלף־בית בבחירות 4.0 ||| הטבלה המעודכנת של אותיות הקלפי בישראל 2021-1949

האינפוגרפיקה שעשיתי ב-2015, כדי לשנן לעצמי ולקוראי הבלוג, את מסען של אותיות הקלפי מהבחירות הראשונות ב-1949 ועד ימינו, הפכה לכלי מעקב שנכנס ללקסיקון המידע הישראלי (ראו למשל בויקיפדיה). ל״קווים ונקודות״ יש רק כמה מאות קוראים, ולעתים נדירות כמה אלפים (על פי מנגנון המעקב של פלטפורמת הבלוגים וורדפרס), אבל אם כבר התחלתי במשימה אני מרגיש חובה לעדכן את הגרפיקה מדי פעם כשנופלות עלינו בחירות חדשות פתאום באופן לגמרי לא צפוי.

כחובב אותיות וכמי שהיה שותף, מדי פעם, בהדפסות עבור מערכות הבחירות בישראל, תמיד עניין אותי איך קרה, למשל, שהאות מ׳ מופיעה בפתקי הקלפי של מי שהיו פעם שתי המפלגות המובילות: הליכוד והעבודה (המערך) – ״מחל״ מול ״אמת״.
הפתרון מופיע בבחירות ההיסטוריות של 1973 (אחרי המלחמה ההיא) כשהרשימה הממלכתית שסימנה עמ שהוקמה ב-1969 ע״י יגאל הורוביץ ודוד בן גוריון הצטרפה ב-1973 למנחם בגין (בלי ב״ג, כמובן) והקימה את ״הליכוד״ שסימנו המוזר היה ״חל טעם״. בגין זכה בשלטון ארבע שנים אחר כך בבחירות 1977 – בעימות הראשון של מחל מול אמת, והשאר היסטוריה.
האות מ׳ שראשיתה במפלגת מפ״ם ההיסטורית נדדה בבחירות 1992 גם למרצ שנוצרה ע״י איחוד עם התנועה לזכויות האזרח שסימנה היה רצ. ונשארה שם עד היום (בתקווה שתעבור את אחוז החסימה).

רשימת כל המפלגות והאותיות, הבחירות לכנסת ה-24 (מתוך אתר הבחירות הרשמי)

השרטוט מופיע כאן מעודכן לבחירות 4.0, הבחירות הראשונות ב-2021 (ולפי הסקרים לא ברור אם גם האחרונות) אפשר לעקוב אחרי כל הצירופים, חלקם מוזרים ומקוריים לגמרי, כמו הצירוף ״כן״ ו״הן״.
המסע של האות ב׳ המזוהה מהבחירות הראשונות עם המפד״ל מעניין גם הוא. אותו דבר בקשר לאות ל׳ (פעם הליברלים ומשם לגח״ל ולמח״ל, והיום ה-ל׳ מייצגת גם את ליברמן ברשימת ״ישראל ביתנו״).
גם האות ת׳ נדדה במסלול מעניין מה-תו של מפלגת ״אחדות העבודה״ ההיסטורית (וזה חלקה בצירוף של אמת) ועד לתקווה חדשה של גדעון סער, איש הימין.

אפשר למצוא עוד הרבה סיפורים מעניינים כשעוקבים אחרי נדידת האותיות ואחרי החיבורים והפיצולים של המפלגות, והנושא מתחבר גם לייצוג הפרסונלי בבחירות בישראל שהחליף את המצע המפלגתי.
בפוסטים הקודמים בנושא העירו לי שהגיע הזמן לבטל לגמרי  את המנהג האנכרוניסטי של אותיות הקלפי, מנהג שמבלבל את המצביע הישראלי ופשוט לשים את שם המפלגה, אם כי גם השמות נהיו מבלבלים בעצמם בימינו: ״תקווה חדשה״ ו״יש עתיד״ שיכנסו בטוח, ועוד מפלגות שלא יעברו עם שמות משעשעים כמו: ״רפא רק בריאות״, ״אנחנו״ (שסימנה ״נץ״ ופעם ״עיצבתי״ לה לוגו, כי חשבתי שזה שם גנרי מצחיק ואפשרי), ״אני ואתה״, ״עולם חדש״ ו״כבוד האדם״… נדמה שאין צירוף מילים שלא שויך כבר למפלגה.

מצורפת הטבלה המעודכנת. האותיות לבחירות מרץ 2021 עדיין לא סופיות (למשל מפלגת ימינה ומפלגת תקווה חדשה). הנתונים לקוחים מאתר הבחירות הרשמי הכולל עוד עשרות מפלגות קיקיוניות שלא צפויות לעבור את אחוז החסימה, אבל גם להן צריך לאשר (ולהדפיס!) פתקים עם אותיות.
באמצעות הקווים המחברים תוכלו לעקוב אחרי נדידת האותיות השונות וכמובן שאפשר גם למצוא הפתעות ותובנות נוספות בקשר לפוליטיקה הישראלית, עד כמה שהיא מעניינת עדיין מישהו.

מצורפת גירסת ה-pdf למי שרוצה חדות מקסימלית.

נקווה שהבחירות הקרובות יהיו האחרונות לשנה זו, מה שלגמרי לא בטוח, ושהישראלים (עוד מפלגה שהייתה לרגע) ישכילו למצוא את דרכם בין שלל צירופי האותיות.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה | כתיבת תגובה

צבא ההגנה לחקלאות ||| הגדר הטובה (לכאורה) ששומרת על עצי המנגו והאבוקדו מגנבי העתיד

כמי שגדל רוב חייו כמה קילומטרים מהגבול ועניין המסתננים, הפדאיונים, המחבלים וגנבי הציוד החקלאי טבוע בזיכרונותיי מימי הילדות הראשונים – נושא הגדרות למיניהן תופס מקום לא קטן בפוסטים שמופיעים בבלוג הזה.
הבאתי כאן כבר פעם את הדימוי של ״המסתננים״ כפי שדמיינתי אותם בילדותי. כבר אז חלק ממה שיוחס לאותם ״מסתננים״ מרצועת עזה היה גניבות חקלאיות של אביזרי השקייה, ציוד חקלאי ואפילו שתילי עצים שזה עתה ניטעו במטעים הצעירים של הכפר.

שנים רבות אחר כך ואחרי כמה מבצעים ומלחמות לא הרבה השתנה. הרצועה הוקפה בגדרות, במחסומים ובמכשול תת־קרקעי של מיליוני טונות בטון, והגניבות לא פסקו. אולי אפילו התגברו.

את ארץ הגדרות ההקפיות והפנימיות תיארתי באחד מתרשימי ארץ הסגרים ומדינת האי, בין הסבבים בדרום והקורונה בצפון, במזרח, במערב… ובדרום. בשרטוט המופיע כאן, מלפני תקופת הקורונה, הדגשתי את הגדרות המקיפות את גני הילדים בכפר שבעוטף (בניגוד גמור למרחבים הפתוחים שהיו בילדות שלנו).

גדר גן ילדים ממוגן בתוך ארץ ממוגנת (מדינת אי)

ילדי שנות החמישים בנוף הפתוח

תרשים החומות והגדרות של ״סֶגֶר סוכות״

למרות כל המכשולים ושלטי האזהרה, הגניבות והחדירות (שהחליפו את ההסתננויות) לא פסקו. אבל הגדרות החדשות שהוקמו השבוע סביב למטע המנגו הצעיר ממחישות משהו עצוב לא פחות. החקלאים בכל אזורי הארץ חוששים יותר מאזרחים ״טובים ולגיטימיים״ של ״ארץ הגדר״ מאשר ממסתננים. האזרחים המטייליםהאלה לא מבדילים בין שדה חיטה למשטחי רכיבה של ג׳יפים, טרקטורונים ואופנועי שטח וסוללים נתיבים לוליניים המתאימים לאיזה ריאליטי חדש: ״העבריין השובב״, אולי.

 

טרקטורונים מחבלים בשדות חקלאיים (כתבה בערוץ 12, מתוך דף ״השומר החדש״)

הנה כמה מתמונות גדר המנגו החדשה שהוקמה השבוע. הגדר שאולי תמנע מחובבי הפרי הכתום לאסוף אותו לבגאז׳יהם כשהעצים יתחילו לתת פרי בעוד שלוש שנים, במסגרת אירועי ״דרום כתום״.

נקווה שהגדר החקלאית שמקלקלת את המראה הפסטורלי תעשה את העבודה כשהמנגו יבשיל ושציבור חובבי המנגו יוכל להשיג את הפרי בדרכים המקובלות.
ואולי באחרית הימים יגיעו גם זמנים שלא יצטרכו לגדר שום מטע. לו יהי.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, טבע ונוף, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , , | תגובה אחת

האבוקדו ששבר אותי ||| מספרים לנו שהגיע הסוף של עידן היצירתיות. מעכשיו הכל ייעשה (וכבר נעשה) בעזרת אלגוריתמים

״המאמר של עפרי אילני במוסף ״הארץ״ מהשבוע שעבר על מחוללי הבינה המלאכותית קצת שבר אותי. המאמר סוקר מחקרים אחרונים שמתארים את ״סוף עידן היצירתיות״. בעזרת תוכנות של בינה מלאכותית, שכבר כיום שולטות בחיינו, נכתבו ״יצירות ספרותיות״ שנראות ונקראות כאילו נכתבו על ידי סופרים בשר ודם. ולא רק זה – גם תחום העיצוב, הקרוב לליבי, שייך כבר לאלגוריתמים שיכולים ליצור בשנייה, על בסיס מאגרי נתונים אינסופיים עיצובים מדהימים שיד ומוח אנושי אפילו לא חלמו ליצור.

הנה קטע מהמאמר המעניין של עפרי אילני:
״מאז עליית האינטרנט כטכנולוגיה זמינה בשנות ה-90, הפכה היצירתיות לאידיאל החינוכי הדומיננטי של תקופתנו. מאחורי האידיאולוגיה של החינוך ליצירתיות עומדת הנחה פשוטה: בעידן שבו אינספור מאגרי מידע זמינים לנו בלחיצת כפתור, אין עוד סיבה לצבור ידע ולשנן שמות, תאריכים וכללים. מעמסת הזיכרון הועברה לשרתים של חברות הטכנולוגיה. מה שצריך לפתח, לעומת זאת, הוא יכולת אנושית אחרת: היכולת לחבר כמה פרטים ולעשות מהם רעיון חדש – מדעי, אמנותי או עסקי…
כל זה היה נכון עד לשנה האחרונה. השקת מחולל הטקסטים GPT–3 של חברת OpenAI הוכיחה לראשונה שבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב סיפור, שיר או מאמר חדש, כזה שלא התקיים בעולם לפני כן. למעשה, היא מסוגלת לכתוב אינספור סיפורים, שירים ומאמרים – הרבה יותר ממה שאדם כלשהו יוכל לקרוא אי־פעם…
בשבוע שעבר התברר שהבינה המלאכותית פרצה מחסום נוסף. ב-5 בינואר, יממה לפני הפריצה של תומכי טראמפ לגבעת הקפיטול, פירסמה חברת OpenAI מודל ממוחשב שעשוי להיזכר כאירוע היסטורי לא פחות: אלגוריתם שמסוגל לצייר דימויים על סמך טקסט. כאשר הזינו לו למשל את ההוראה "כורסה בצורת אבוקדו", צייר המחולל עשרות גרסאות שונות של כורסאות כאלה – אף על פי שרהיט מסוג זה לא היה קיים לפני כן. הוא ידע לצייר גם תמונות מפוברקות של צנון בחצאית מטייל עם כלב או של קנגורו עשוי מבייגלה, או ליצור מיד 30 תמונות של מוזיאונים ישראליים מדומיינים. למעשה, האלגוריתם ידע לצייר כל דבר שביקשו ממנו.״

כיסא האבוקדו של OpenAI. ״האלגוריתם מסוגל ליצור צורות שאפילו לא ניתן היה לדמיין״

כדוגמא למעשה העיצוב החדשני מוצגות במאמר ״כורסאות אבוקדו״ נהדרות שעוצבו באמצעות תוכנת Open Ai שיודעת לחולל עיצובים חדשניים, כאלה שהמוח האנושי (אפילו של בוגרי בצלאל ומחלקות העיצוב בכל האקדמיות האחרות) לא היו מסוגל לחשוב עליהם (לכאורה).

מכיוון שהבלוג הזה התמחה בעיקר בעיצובים ״שטותיים״ ו״מפתיעים״ הייתי אמור להרים ידיים, לסגור את הבלוג, שמתקיים כבר יותר משמונה שנים, ולעבור לעבוד בגינה או להכין לנכדים כריך עם אבוקדו.
אבל, לאחר ישיבה וירטואלית ואלגוריתמית סוערת עם עצמי החלטתי לכפור במסקנות הנמהרות של המחקר ולהמשיך בפרסום ה״קישקושים״ שלי שנעשים אומנם באמצעות מחשב מקינטוש ותוכנות גרפיות, אבל נובעים מהמוח האנושי הישן והאנכרוניסטי. אותו מוח שהתחיל לעצב עם עפרונות של שנות החמישים (באלף הקודם!) ועבר לרפידוגרף בשנות ה-70 ורק בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת גילה את העכבר והמסך.

כדי לבדוק אם האלגוריתם הפנימי המיושן שלי יכול לייצר ״יצירות״ על בסיס המוח הקשיש חיפשתי ומצאתי במאגרי הבלוג כמה ״המצאות עיצוביות״ שלי מהתקופה של לפני האלגוריתמים. אלה כמה עיצובים שהצגתי כאן במהלך השנים, אבל אפילו אני שכחתי אותם בגלל מגבלות כרטיס הזיכרון של 256mb.

טלפון חוגה עם שפופרת בננה. עיצוב שלי (בעפרונות ללא אלגוריתם), שנות ה-80

 

מספריים ביטחוניות לילדים ומזלג שוודי מתכוונן לפי רוחב הפה. (ללא אלגוריתם), שנות ה-80

 

קומקום מהפכני ולידו הקומקום המשפחתי (הראשון שחולק בכפר לכל החברים בשנות ה-50) 

היום ניסיתי לייצר, בפוטושופ אבל ללא שום אלגוריתם, גם אבוקדו חדשני ללא גרעין. וזה מה שיצא לי. סביר שגם העיצוב הזה ייכנס, בעזרת גוגל והרשתות, למאגר האימג׳ים האינסופי וישמש את כל מי שירצה לחולל אבוקדואים משלו.


עיצוב אבוקדו ללא גרעין: 1. אבוקדו מקורי; 2. המטרה: אבוקדו ללא גרעין; 3. התוצאה המאכזבת

שיהיה סופ״ש מוצלח ושמשי לכל המבודדים בסֶגֶר 3.0 ולכל מטיילי ה-1.0 ק״מ 🌞
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה גרפיקה ממוחשבת, מדע וטכנולוגיה, שעשועים | עם התגים , , , | 7 תגובות

החיסוניאדה הראשונה ||| אוסף תמונות החיסון הלאומי עם פתיחת מוזיאון הקורונה בירושלים

אתמול קיבלנו במתחם קופת חולים ״כללית״ בעיר המחוז נתיבות את החיסון השני. חשבתי שאירוע חשוב כזה, בצירוף לדיבורים על ניחושי מועדי הסגר השלישי והרביעי זה זמן טוב לפרסם פוסט לקט בבלוג שיישאר ויסתובב ברשת עד סגירתה הסופית של הרשת (או של הקורונה).
קיבלתי השראה מהצילומים שהעלה לרשת הנאשם והמחוסן מס׳ 1 והחלטתי שזה בדיוק הזמן המתאים לפרסם כאן בבלוג את לקט ״צילומי״ החיסונים. הרי ״הנאשם המכהן״ שאינו חשוד בהצטנעות יתר, מפרסם מדי יום ברשתות ה״חברתיות״ (עד שגם הוא ייחסם כפי שנחסם חברו שמעבר לים).

אז הנה הלקט החלקי (יש להניח שתמונות נוספות יתווספו בימים הקרובים, ממשיכים לעדכן ככל שיימשכו הסגר והמגפה)

כנראה שמחוסן מס׳ 1 ראה את הפוסט הזה וכמי שמחובר מאז ומתמיד להיסטוריה של עמישראל הוא חנך אתמול את ״מוזיאון הקורונה״. גולשים וצייצנים רבים מצפים שמוצרים נוספים יצורפו בקרוב למוזיאון הזה (תוכלו לראות כאן "מוצגים" קצת פחות זהירים ומאופקים מהמגבון שהוספתי לאוסף).

נאחל לעמישראל ולעמי עולם האחרים שבקרוב נתגבר גם על הקורונה וגם על הבּיבּיוֹמָטִיזִיס, מחלה שבינתיים התפשטה בעיקר בארץ קטנה ומוקפת נגיפים במזרח התיכון. רק בריאות ל-כ-ו-ל-ם!!!!!!!!!1

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

סיום הטראמפיאדה הראשונה ||| אלבום תמונות הטראמפולינה שמסתיימת בימים אלה

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית (והיסטרית) כך אומרים כל הפרשנים והמומחים לחוקת ארצות הברית של אמריקה. הקריאות להדחת הנשיא היוצא הולכות ומתרבות.
מעולם לא היה נשיא אמריקאי כל כך ״מיוחד״. ותיקי העוקבים אחרי נשיאי ארה״ב עוד זוכרים את ריצ׳רד ניקסון של פרשת ווטרגייט, ויש אפילו כמה אזרחים מבוגרים מ״קבוצת סיכון״ שזוכרים את ג׳ון קנדי (פרשת משבר הטילים בקובה) ואת הארי טרומן (הירושימה ונגאסקי). אבל גם הם לא זוכרים נשיא כל כך ״צבעוני״ שלא לומר ״משוגע״ כמו דונלד ג׳ון טראמפ שנכנס לתפקידו בינואר 2017 בקול תרועה ומחיאות כפיים ויוצא ממנו בימים אלה בצעקות וחריקת שיניים.

במשך כל תקופת כהונתו של הנשיא שהבטיח להחזיר את אמריקה להיות גדולה (Make America Great Again), התקיימו יחסים חמים וקרובים בין הנשיא המוזר של אמריקה (ושל העולם) לבין ראש הממשלה הצנוע של ישראל (״בכל העולם מסתכלים עליי ושואלים איך עשיתי את זה?!״)
בשנים האלה פורסמו ב״קווים ונקודות״, בעיקר בפייסבוק של הבלוג, עשרות פוסטים עם תמונות וציורים של הידידות המופלאה שנשמרה בין הנשיא האמריקאי המסיים ל״נאשם המאומת״ שלנו. עכשיו, רגע לפני סיום התקופה הנהדרת, הגיע הזמן לפרסם לקט של הפוסטים היצוגיים, כדי שבעתיד יוכלו המחפשים בגוגל למצוא גם את התיעוד הזה, בין שלל הפוסטים המטורפים שאפשר כבר עכשיו למצוא שם.

הנה לקט מקוצר, שרובו מטבע הדברים נוגע ליחסים החמים בין שני המנהיגים העולמיים – שלנו ושלהם:

ידידות מופלאה בין שני מנהיגי העולם

ביקור בבית המוזהב של הנשיא עם חילופי תסרוקות

היה כיף בטראמפולינה, אבל לפעמים החגיגה נגמרת

סיפוּח שמיפוּח, העיקר שתמיד תהיה לנו אבו דאבי

ארצות הברית לאן?

״פגישה היסטורית״ ליד השלט של הישוב רמת טראמפ ברמת הגולן (הדמייה בלבד!)

סידרת כובעים משותפים במאבק נגד האויבים המשותפים

כל תוכנית היא בסיס לשינויים ותמיד אפשר להביא תוכנית חדשה

״ליגה אחרת״: לפעמים יורדים ליגה. זה לא כל כך נורא…

בינתיים נסתפק בתריסר התמונות האלה, יש עוד הרבה תמונות במחסני החירום שלנו אבל למדנו מהנשיא שלא כדאי להגזים. שתהיה שבת שלום וסֶגֶר קל לכל המחכים בטראמפיאדה ובטראמפולינה.
כולנו מחכים כבר לתקופה המשעממת עם מנהיגותו של הנשיא ״הקשיש״ החדש ג'ו ביידן. ותזכרו תמיד:  ישראל זה לא אמריקה. או שאולי כן… ימים יגידו (וגם אתם).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , | 6 תגובות

האטלס האחרון ||| פוסט קרטוגרפי נוסטלגי לזיכרו של פרופ׳ משה ברוור מלך האטלסים הישראלי

אתמול הלך לעולמו בגיל 101 פרופ׳ משה ברוור, מלך האטלסים של ישראל.
כמו הרבה ילדים שגדלו במדינת ישראל מיום הקמתה גם אני נחשפתי כבר בגן מעבר או בכיתה ב׳ לאטלס של משה ברוור שהראשון שבהם ראה אור ב-1950 (קצת אחרי שאני ראיתי אור). כחובב מפות מושבע הייתי מעלעל בכל הדפים, עובר את גבול הרצועה ונוסע בדמיוני לארצות השכנות וליבשות רחוקות. עד היום שמורים על מדפיי ובארכיוני הספרים הישנים שלי אטלסים רבים. את רוב האטלסים – לפני אלה של הוצאת ״מפה״ והרבה לפני אלה של גוגל-מפ – כתב וערך במשך עשרות שנים משה ברוור.

פרופ׳ משה ברוור, מלך האטלסים של ישראל

בבלוג הזה, שהגדרתו ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״, שמור מקום מיוחד לפוסטים על אטלסים ומפות.
לזיכרו של האיש שבזכותו ילדי ישראל לדורותיהם ידעו למצוא את אלסקה ואת נברסקה, את קמצ׳טקה ואת כפר סבא, ריכזתי בפוסט הזיכרון הזה כמה דוגמאות מתוך אטלסי ברוור.
באתר המרכז למיפוי ישראל פורסם ראיון מ-2004 עם פרופ' משה ברוור, וכך הוא מספר שם על תחילת הדרך: ״בשנים הראשונות של המנדט, עד 1927, כל המפות שהוכנו כאן הודפסו במצרים על ידי ה- SURVEY OF EGYPT. אחרי שמחלקת המדידות של המנדט התבססה, התחילו, החל מ-1927-1928, להדפיס גם פה מפות, והוקם בית דפוס ליד מחלקת המדידות. אבי החל להשתמש בשירותים שלהם כדי להדפיס מפות. בהתחלה התגובה לא הייתה חיובית, כי הם סברו שמוסד ממשלתי לא יכול לשרת גוף פרטי, מחבר פרטי או מו"ל פרטי. הם גם לא רצו להפיק מפות פרט לאנגלית, לא בערבית ולא בעברית. זה היה המצב.״

הנה כמה מפות (וגם אינפוגרפיקה אחת מאטלס ישן של ברוור) שהופיעו בבלוג הזה במהלך השנים:

 

כחובב מפות ומעצב גרפי בעתיד, ​אחד הדברים שמשכו את עיניי מאז ימי הילדות, הייתה ״התוספת הקטנה״ שהופיעה ברוב עמודי האטלסים ואיפשרה להכניס את קצה ים סוף למפה – או את סַילון (היא סרי לנקה של ימינו) ואיי כַף וֶרדֶה – בחריגה מעבר למסגרת  הסטנדרטית. כתבתי על זה פוסט מיוחד לפני שנים והבאתי בפוסט נוסף הדגמות מאיזורנו שנקרא בשנים האחרונות בשם הגיאוגרפי המשונה: ״עוטף עזה״.

כמי שהושפע כל כך מהאטלסים של ברוור פתחתי כאן מדור שלם של ״קרטו-גרפיקה״ הכולל וריאציות גרפיות אקטואליות על מפת ישראל ורבים מהפוסטים שלי לאורך השנים עסקו במפות שהתבססו על עבודתו היסודית של ברוור.

כששמעתי אתמול על לכתו של פרופ׳ משה ברוור אספתי מהמדפים חלק מהאטלסים שהוא ערך ושעדיין נמצאים אצלי והוספתי לפוסט עוד כמה צילומי דפים שהזכירו לי את ימי הילדות שכללו חיפושים ושיטוטים בין דפי האטלס.

 

הורדתי מהמדף העליון כמה אטלסים משנות ה-70 ועד שנות ה-90 של המאה שעברה והוספתי עוד כמה דפים המייצגים משהו מהקרטוגרפיה והגיאוגרפיה, שכל כך חביבה עליי ועל עוד רבים מילדי ישראל. אלה שכבר מזמן הם בעצמם הורים וסבים וסבתות.
אותם ילדים, בני דורי, נשמו את האטלסים של פרופ׳ ברוור הרבה לפני שהתחילו בשיטוט וטיול אמיתי בין היבשות המיוצגות בהם. ויש גם כמה, כמוני, שהדפים עם המפות עושים עליהם לא פחות רושם מהצילומים והגלויות (והפוסטים ברשתות ה״חברתיות״!) ולפעמים אפילו יותר מהנופים עצמם.

מפת ישראל וסיני, אטלס 1975. קצת אחרי מלחמת יום כיפור (ראו את קו הגבול ממזרח לתעלה) ולפני שהחזרנו את סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

מפת המזרח התיכון (פיסית), אטלס 1975: הרבה לפני שנחתמו כל הסכמי ״השלום תמורת שלום״

ולסיום מבט לידידתנו הגדולה אמריקה עם כל מיני סוגי מפות: מדינית, פיסית, מחצבים וצמחייה (הרבה הרבה לפני שגוגל גילו את הצפון). גם כאן העורך המיתולוגי של האטלסים איפשר לקצה המזרחי של קנדה, לאיים האנטילים ולאלסקה לצאת מעבר לקווי המסגרת החמורים.

תודה לפרופ׳ ברוור על כל האטלסים והמפות שנתת לנו במשך עשרות רבות של שנים. זיכרך נמצא בלבבות כל ילדי המדינה שגדלו על המפות שתכננת והדפסת עבורנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספרים | עם התגים , , | 3 תגובות

ציפורי הדרור האינדיבידואליסטיות ||| סיפור על ציפורי דרור ועל ילדי כיתת ״דרור״ וציפורים אחרות

השבוע התפרסם ב״הארץ״ מחקר מעניין שנערך באוניברסיטת ת״א. במסגרת המחקר עקבו החוקרים אחרי קבוצת דרורים (או ציפורי דרור). התגלית העיקרית הייתה שהפרטים שהלכו נגד הזרם (או אלה שלא הלכו בתלם) ״פיתחו דרכים משלהם להשגת מזון״.

המחקר הזה ממש משחק לידיי, בתור בן קבוצת ״דרור״, המחזור השלישי של הכפר (שהיום כבר מתויגים כ״קבוצת סיכון״ יחד עם כל ילידי שנת הקמת המדינה), מחזור שכבר תועד כאן בבלוג יותר מפעם אחת. שם קבוצתנו היה במשך שנים חריג – כשכמעט כל הקבוצות נקראו בשמות מן הצומח: עצים, פרחים וצמחים אנחנו היינו ציפור! בשנים האחרונות – אחרי שעשרות שנים היינו הציפור היחידה – נוספו עוד כמה ציפורים לאוסף, אבל אנחנו עדיין מיעוט בטל בשישים מחזורים – מ״אשל״ (1963) ועד ״פיסטוק״ (2020).

נחזור למחקר. כך כתבו ב״הארץ״ על מחקר הדרורים המעודכן:
״בשנים האחרונות מוקדשת תשומת לב מדעית רבה לסוגיה של למידה חברתית. מחקרים שנערכו בבעלי חיים שונים הראו עד כמה חשובה הלמידה החברתית בחייהם של מינים שונים עד מאוד. אבל מחקר חדש, שנערך בדרורים, מצביע על החסרונות האפשריים שיש להליכה בתלם. המחקר, שנערך בהובלת הדוקטורנטית נעמה אלחדף במעבדתו של פרופ' ארנון לוטם באוניברסיטת תל אביב, הראה כי מצב של מחסור במשאבים מעודד אינדיבידואליזם והתמחות של פרטים בקבוצה בשיטות שונות להשגת מזון״.

מי שמתעניין בדיוק איך נערך המחקר, עם סימון הצלחות בצבעים שונים ומעקב אחרי חיפושי המזון של הדרורים ה״מרובעות״ והדרורים ההרפתקניות יותר, מוזמן להיכנס לכתבה המלאה.
אני אפנה מכאן לציפורי דרור קצת אחרות.

בתמונה למטה, שצולמה במסגרת ״מחקר״ אחר על גידול ״דרורים״ במסגרת ״החינוך המשותף״ נראים בני המחזור שלי – כיתת ״דרור״, על הסולם של מגדל המים בצילומים ה״משעשעים״ וה״נועזים״ של חג המחזור. כל הבנים לבושים בחולצת המחזור המפורסמת של אותם ימים וארבעת הבנות בשמלות תואמות עומדות כבסיס איתן.

קבוצת ״דרור״, מחזור 1966 בניסוי שנערך בדרום הארץ

לא כאן המקום להציג כל המסקנות מהמחקר המקומי המעניין, אבל המסקנה העיקרית שמייחסת לדרורים האינדיבידואליסטיות יתרון, מתחברת למחקרים עממיים שעשיתי במהלך עשרות שנים ובמסגרתם ציירתי כמה דוגמאות שמדגישות את ה״דרור״ האינדיבידואליסט, זה שמקפיד מדי פעם ללכת נגד הזרם (או לעמוד בצד), למשל כמו בפוסטר העתיק אנרכיה שעשיתי בשנה א׳ בבצלאל והצגתי כאן פעם (הדגש כאן הוא על הדמות המסומנת – זו המשתינה בצד, כמובן).

בתמונות ציפורי הדרורים, שצילמתי בשבוע שעבר על שיח בגדר ליד ביתרונות בארי, רואים את ״קבוצת דרור״ האמיתית יושבת כולה מקובצת ביחד על שיח. כשהתקדמתי לעברה עם האייפון במצב צילום, היו הדרורים היותר אינדיבדואליסטיות הראשונות לפרוש כנפיים (כמעט כמו בניסוי של האוניברסיטה, למרות שכאן היו אלה דרורי נגב חסרות השכלה אוניברסטאית שלא עברו שום מבחנים אקדמיים).

עד כאן על הדרורים המלומדות מאוניברסיטת תל אביב, על כיתת דרור ועל דרורי הביתרונות.

🕎 גמר חג חנוכה שמח עם הדלקת הנר השמיני ואיתו כל החנוכיה, ממש כמו זו שמודלקת מדי ערב בשבוע החנוכה ממש על אותו מגדל בו צולמו בני כיתת ״דרור״ ומשמשת בכל השנה כבסיס ליונים דווקא.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

 

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מדע וטכנולוגיה, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

משפחת השיריון ||| למה אפשר להשוות את הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה?

הערב תגיע הסידרה ״שעת נעילה״ של ערוץ ״כאן״ לפרק הסיום. הסידרה עוררה תשומת לב רבה וחוללה רגשות סוערים למדי בציבור הישראלי, הנמצא ממילא באחת התקופות הקשות שעברו על ישראל.
השוואת ״מלחמת הקורונה״ ומחדליה למלחמת יום כיפור (ו״המחדל״)  נראית לי קצת מאולצת, אבל רגע לפני הסיום ולפני שאכתוב את דעותיי עליה (המתנדנדות ומשתנות בכל פרק ואחרי כל שיחה עם קרובים וחברים), החלטתי להתייחס היום למשהו שלא קשור ממש לאופן בו מתוארים השריונאים של 73׳ בסידרה וגם לא להקשרים פוליטיים או חברתיים של ימינו.

כשריונר במילואים, שהיה ״שם״ בתקופה עליה מספרת ״שעת נעילה״ (אמנם בחזית המצרית ולא בזו של הגולן המתוארת בפרקים שראינו) אני מקפיד לצפות בסידרה בדבקות שיריונאית. יש לי גם כמה תובנות, אבל נחכה עם הסיכום ועם ניתוח המראות והעלילות, אחרי שנראה את פרק הסיום.
לפי ניתוח דמוגרפי־סטטיסטי ברור שרוב קהל הצופים לא היה שם בקווי החזית של המלחמה ההיא, ויש דורות שהסידרה מהווה עבורם הצגה ראשונה של המראות הקשים שבקושי דיברו עליהם, במשך עשרות שנים. אפילו רק בשביל זה היה שווה המאמץ שהושקע בהפקת ״שעת נעילה״.

בפוסט הזה אנסה להציג השוואה שתיראה לכם אולי קצת מופרכת, בין יחידות השיריון: הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה למבנים וליחסים המשפחתיים. זו אולי נראית השוואה מופרכת, כי מה לצוות טנק ולאבא־אמא והילדים, ומה למחלקה, פלוגה וגדוד ולדודות ולדודים ולסבים ולסבתות.

אנסה לערוך את ההשוואה ״המופרכת־לכאורה״ בכמה משפטים עבור מי שלא ישב שעות בתוך צריח הטנק או ימים ארוכים בחניון מתחת לרשתות ההסוואה:

צוות טנק מונה ארבעה אנשים, שזה כמו משפחה גרעינית ישראלית ממוצעת, במקום אבא־אמא ושני ילדים יש: מט״ק, תותחן, טען־קשר ונהג. בזמני מלחמות וגם באימוני שדה, הצוות ישן בצוותא על הטנק או בתוכו, או לצידו (תלוי בנסיבות הקרביות, ממש כמו בחיי משפחה – בשיגרה, בטיולים ובצימרים).

מחלקת טנקים מורכבת משלושה טנקים, כלומר 12 אנשי צוות שזה מקביל בערך למשפחה מלאה סטנדרטית, אחרי שנולדו לאחים ולאחיות ילדים ונוספו כלות וחתנים. אצלנו זה כולל כבר 15 בני משפחה, שכולם התכנסו אצלנו בשבת האחרונה. אבל יש משפחות שמקבילות למחלקת טנקים מתוגברת ומונות גם 25-50 אנשי צוות ובני משפחה.

פלוגת טנקים מונה 11 טנקים שזה 44 טנקיסטים, ועוד חוליה טכנית ומיפקדת הפלוגה: רב סמל פלוגתי, אפסנאים, פקידה פלוגתית (או פקיד). זה יוצא ביחד כמה עשרות אנשים ומקביל למשפחה המורחבת, הכוללת כל מיני יחסים בין מרכיביה. למשל בני־דודים רחוקים שלא מדברים ביניהם וכל מיני יחסי אהבה/שנאה/קנאה/ידידות, כמו בכל חברה אנושית מצומצמת (שכונה, גרעין, קיבוץ וכיו״ב) בה כולם מכירים את כולם לפחות בשמות, ויודעים מאין הם הגיעו (לא רק הפנתרים והקיבוצניקים ההמומים).

גדוד טנקים כולל כמה עשרות טנקים וכלים נוספים עם מפקדה גדולה (יחסית), אבל עדיין מכירים את רוב השמות, לפחות של המפקדים ושל צוותי הטנקים. חלק היו יחד במסלול הסדיר ואולי אפילו עברו כבר מלחמה שקדמה לכיפור, וחלק ״צעירים״ שהצטרפו רגע לפני המלחמה (כמוני). ועדיין, כשאתה אומר שהיית בגדוד 142 מיד ישאלו אותך אם אתה מכיר את א׳ ו-ב׳ ו-ג׳ ו-צ׳.

חטיבת טנקים כוללת כמה מאות טנקים וזה כבר משול ליישוב קטן. כולם יודעים מי המח״ט ולפעמים החטיבה נקראת בשמו (״החטיבה של נתק׳ה״ למשל). לכל חיילי החטיבה, כולל דרגי החימוש והדרגים הלוגיסטיים יש גאוות יחידה ואפילו תג יחידה משותף (אם כי במילואים אף אחד לא לובש חולצות א׳ ואין שום תגים ואותות ושרוכים, כמו שיש בסדיר). יש בהחלט גאווה חטיבתית, אבל בגלל כמות החיילים לא יוצא לכולם להיפגש ביחד באותו מקום. גם לא במלחמות, לכל גדוד נתיב ומסלול משלו.

בעקבי הדרך – להקת גייסות השריון
מילים: שוש פלדי; לחן: יאיר רוזנבלום

ולסיום, מה שראיתם בסידרה, לפי מה שבחרו להראות יוצרי הסידרה, לא משקף, לדעתי, את הרעוּת השריונאית. בשביל להמחיש את אותה רעוּת – למרות החשש מגלישה לקיטש מסוים – כדאי להקשיב לשיר ״בעקבי הדרך״. שיר שמילותיו אולי נשמעות בימינו קצת ״בומבסטיות״, אבל יש בהן משהו המתאר את הרעוּת השריונאית, זאת שאולי הלכה בעקבות הרעוּת הפלמ״חניקית, שהיום הס מלהזכיר אותה, פן ניחשד בהתנשאות, חלילה וחס(ה).

משימחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

הסקר הגדול: ״קיץ או חורף?״, מה אתם מעדיפים? ||| הפילוג הגדול ביותר בעמישראל ובמשפחת ההומו־סאפיינס.

כל חורף כשמתחיל (במפתיע!) לרדת גשם – טיפטוף קל או שטפונות בנגב ובערבה (ובצפון… ואפילו בשפלת החוף!) – עולה השאלה, בתקשורת הישנה וברשתות ה״חברתיות״: מה את(ה) אוהב(ת) יותר? קיץ או חורף? שמש או גשם?

זאת שאלה קשה מאוד. כלומר כמי שגדל בילדותו בארץ השמש, עם צל ראשוני של עצים שננטעו לכבודנו, ועם כמות מילימטרים סימלית של גשמים, ברור שאני אוהב יותר את החורף! לראות את הטיפטוף של הגשם דרך החלון וללכת בערוצי הוואדי המתחיל להוריק אחרי הקיץ החום והשחור, זה ודאי עדיף על להתבשל בחמסין ולהזיע כמו חמור (חמורים בכלל לא מזיעים, יתקנו אותי עוד רגע החמורולוגים). אבל אל תקשיבו לי! שכל אחד יצביע לפי העדפותיו האמיתיות. תנו לשמש לעלות (וגם לגשם).

גרף ישן בנושאים דומים. אל תיתנו לו לבלבל אתכם בהצבעה

בציבור הכללי יש, כך נדמה לי, חלוקה די דומה לחלוקה הפוליטית בין ״חובבי הנאשם״ למתנגדיו, בערך 44% אחוז לכל צד (גשם או שמש, ״נאשם מכהן״ או ״צדיק נרדף״) ועוד 12% נמנעים וכאלה שלא מעונינים להשתתף במישאל כל כך טיפשי (לכאורה).

כדי לבדוק אם יש עוד כמה קוראים שנכנסים לפוסטים בבלוג ולא רק לפרסומים בפייסבוק, החלטתי לערוך סקר דעת קהל, ברוח הסקרים שערכתי כאן בימיו הראשונים של הבלוג. המומחים שיינתחו את התוצאות מקווים להשתתפות של לפחות מניין (עשרה!) משיבים, שבעזרת תשובותיהם ניתן יהיה לפלח את המגמה הכללית בציבור הישראלי (והעולמי! יש כמה קוראים שמגיעים לכאן מארצות רחוקות שמעבר לקו האופק).

לפני הסקר, בחרתי להציג שוב את הפוסטר ״גשמי ברכה״ שעשיתי בשנות ה-90 של המאה הקודמת. פוסטר שמשקף את כמות הגשמים המועטה שנתברכה בהם ארצנו בימים שלפני עידן ההצפות ההמוניות, ולפני עליית מפלס הכנרת וירידת מפלס המצב־רוח.

הנה הסקר כאן למטה. חשוב להדגיש שהתשובות הן אנונימיות ואף אחד לא יידע באמת מה אתם מעדיפים, וכך לא תיפלו קורבן להתנכלויות של הגשם או השמש. בנוסף לזה המבנה של הסקר לא מאפשר מענה כפול מאותה כתובת אינטרנט, כך שלא ייתכנו זיופי הצבעה כפי שמקובל (לכאורה) כאן ומעבר לים.
לכו להצביע. חובבי הגשם והשמש נעים בכמויות אל הקלפי, אל תיתנו להם לסלף את העדפות הציבור.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל, סקרי דעת קהל | עם התגים , , , | 2 תגובות

חלזונות אחרי הגשם ||| החלזונות חוזרים ולא נזהרים בחציית הכביש

כל ילד בישראל יודע שאחרי הגשם מגיעים החלזונות. ואם הוא במקרה לא יודע (או לא זוכר) אנחנו כאן כדי לצלם ולהזכיר.
בהליכת הבוקר בשבוע החולף, ראיתי עשרות, אם לא מאות, חלזונות נעים בכמויות על כביש השדות המוביל מהכפר מזרחה. הם לוקחים על עצמם סיכון גדול, למרות שהתנועה בכביש הזה איננה סואנת במיוחד: רק כמה מכוניות של חקלאים וטרקטורים שנעים אל ומהכביש הסואן של העוטף – שמספרו 232.

לחלזון, שהיה כאן בנגב המערבי (ובעולם כולו) הרבה לפנינו, אין הרגלי בטיחות והוא לא מקפיד על חציית הכביש בזהירות הנדרשת. אחסוך לכם את התמונות הקשות של החלזונות שלא שרדו את חציית הכביש, ואביא כאן כמה תמונות שצילמתי בהם נראים חלזונות דוהרים בפראות על הכביש בלי לשים לב לתנועה ולכללי הבטיחות של משרד התחבורה.

החלטתי לעצב תמרור אזהרה: ״זהירות חלזונות בדרך!״ כמו התמרורים האמיתיים שיש כבר לחיות קצת יותר פריבילגיות כמו הצבי למשל (שנבחר אצלנו, כזכור  לחיה הלאומית!) או הגמל.
ליתר ביטחון נכנסתי לגוגל לפני שאעצב תמרור חדשני ומצאתי לא מעט תמרורים כאלה. נדמה לי שכל התמרורים האלה הם בגדר ״היתול והלצה״, ולמרות זאת העתקתי תמרור אחד ועשיתי גם הדמייה אמיתית לתמרור מקומי ליד הגשר האירי (שגם הוא זכה כאן כבר לתיעוד בפוסט הישן: ״אירלנד זה כאן!״)

גם את הדרכים הפשוטות יותר חוצים החלזונות, שלא משנה להם אספלט או כורכר.

בהליכה נוספת בוואדי השרוף המתאושש (תמונות נוספות בהמשך) ראיתי גם חלזונות אחרים שהתמזל מזלם לגור במקומות קצת יותר מתאימים ויותר צמודי קרקע. הנה שניים מהם.

ולסיום, גם בתוך הכפר, בשולי המדרכה ליד גינה מטופחת, גילינו (הנכדה המקומית ואני) מושבה של חלזונות שמעלים קצף לבן. הקצף משמש להם, כפי שקראתי כהגנה מפני טורפים והוא נראה כמעט כמו ממתק ה״צמר גפן מתוק״ שילדים כל כך אוהבים (והוא, כמובן, לא מומלץ, כמו רוב הדברים שחביבים על בני האדם הקטנים).

שיהיה שבוע טוב לכל דיירי הארץ הזאת, אנשים ובעלי חיים כולל חלזונות. ותיזהרו בכביש, גם מחלזונות. הם היו כאן לפנינו ויישארו אחרינו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, טבע ונוף | עם התגים , , | 2 תגובות