אותות מלחמה ||| למה דווקא ב״ארץ המלחמות״ ממעטים לחלק עיטורים, אותות ומדליות?

הנושא הזה של מסת הדרגות, האותות והעיטורים הנהוגה בצבאות העולם הוא לכאורה שולי ביותר. מה איכפת לנו, הישראלים – הצנועים והלוחמים, היפים והאמיצים – מאותות ומדליות של גנרלים בצבאות זרים?
נזכרתי בנושא השוּלי הזה בהקשר של מלחמת ההתשה שנכנסה אצלי לפיסקה אחת בפוסט על שיריו של המלחין רפי בן משה (״בסיירת שקד״). ציינתי שם את הפרשה של החלוקה המאוחרת (מאוד) של אותות המלחמה ההיא. ועכשיו אפשר לגלות, שלמרות שעל פי כל הקריטריונים המחמירים הקובעים שכל מי ששירת בתקופה ההיא בצה״ל זכאי (על פי פקודות מטכ״ל או אחרות) לקבל את העיטור החשוב – גם אני, כמו ודאי עוד רבבות חיילים של העת ההיא, לא זכיתי עד היום שהרמטכ״ל הנוכחי או מי מהאלופים או אלופי המשנה (או אפילו המ״פ שלי) יעניק לי את האות המגיע לי על פי כל דין. וכך נותרה חולצת א׳ הצבאית, ששמורה אצלי למסיבות פורים ולערב שירי להקות, נטולת העיטור החשוב.

(בויקיפדיה מספרים כך: ״אות מלחמת ההתשה הוא אות מערכה ישראלי המוענק על ידי צה"ל או משרד הביטחון למשתתפי מלחמת ההתשה. חלוקת האות, הניתן מכוח החלטות ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, החלה בשנת 2003. במשך שנים נמנעו ממשלות ישראל להכיר במלחמת ההתשה ולכן הוחלט להכריז עליה כעל מלחמה, ולהעניק בגינה אות מערכה, באיחור של 33 שנים״).

כדי לאייר את הנושא החשוב של ״האותות והמופתים״ בצורה ויזואלית (כראוי לשם הבלוג הזה) יצאתי ל״שדה המערכה״ של גוגל ואספתי למסדר של הפוסט הזה כמה תמונות מייצגות של גנרלים אמיצים מצבאות העולם הרחב. כדי לא לפגוע בשום מדינה ידידותית (או פחות ידידותית) לא ציינתי לצד כל מפקד מיהו ומאיזה צבא הוא הגיע לגוגל. חלקם ודאי מוכרים לכם משיעורי ההיסטוריה, או מתמרונים משותפים.

  

הנה כמה גנרלים ישנים יותר (אתם בטח מזהים אותם מהטירונות או מקורס מ״כים):

  

וכמובן שברשת השובבנית אפשר למצוא ״אנשים קטנים״ שמתלוצצים על הסמלים החשובים:

תמיד הפליאה אותי העובדה שדווקא בצה״ל, הצבא שנלחם הכי הרבה, עדיין מתקיים הויכוח החוזר אחרי כל ״סבב״ – אם האירוע יכול להיקרא ״מלחמה״ (ששווה חלוקת ״אות מלחמה״, או ״אות מערכה״ לפחות) או שזה היה רק ״מבצע״, או אפילו ״תקרית״ בלבד, או סתם ״היתקלות״. הנושא כל כך לא מוסדר, שיוצא שלמרות ההרגל הבלתי רשמי שלנו לצאת לקרב כל שנתיים (או פחות) הוא מעולם לא טוּפל בצורה יסודית.

 
שני רמטכ״לים ישראליים מעוּטי עיטורים ואותות (השמאלי לפחות קיבל כיכר על שמו)


״החייל המעוטר ביותר בצה״ל״ בחליפה נטולת-אותות (וללא עניבה) מרים כוסית במשרד הביטחון עם הרמטכ״ל והאלופים. ברקע אימרתו ההיסטורית של בן גוריון (זה ההוא מנתב״ג)

מה שמאחד את כל הגנרלים מחוץ-לארץ – מצביאים אמיצים מהמאה ה-18 ועד ימינו – הוא מצבור המדליות והעיטורים שהם נושאים על כתפיהם, על החזה שלהם, ובעצם על כל חלק פנוי בגופם. זה תמיד קצת הפליא אותי, בתור לוחם זוטר מהעבר שחולצתו הייתה ריקה יחסית ממדליות – כמה מתכת וסרטי בד, וכפתורים מוזהבים ו״שרוכי-הדרכה״ ושאר אותות ומופתים, צריך הגנרל הלא-ישראלי הזה לסחוב לכל מקום אליו יילך (או נכון יותר ירכב על הסוס או ייסע ברכב המשוריין שלו).

מוצגים כאן שני ״עיצובים״ שכבר פורסמו בבלוג בנושא: האחד איור ישן של שרשרת הפיקוד (עם גנרל לא-ישראלי בעליל וטירון-ישראלי-גנרי), וגליון פורים של מקומון-הכפר ״תוספתן״ עם הדמיית חייל עטור אותות ודרגות אקראיות, כולל כמה סיכות בלתי-צבאיות לחלוטין (״תו״, ״צבר״, ״הנוער העובד והלומד״).

 

וכשאני מסתכל על חולצות הגנרלים שלנו, אפילו ״הרמטכ״ל המעוטר ביותר בצה״ל״ וחבריו האמיצים (באמת), תראו כמה מעט שרוכים וזהבים יש להם על החזה. ועל מדליות של ממש בכלל קשה לחשוב.
ואז חשבתי פתאום שאולי זו הסיבה שאנחנו יוצאים לסבב כל שנתיים-שלוש (ובין לבין עושים כמה ״פעולות״ ועוד שניים-שלושה ״מבצעים״). אולי הגנרלים, ואולי אפילו השרים ששולחים אותם אל הקרב, פשוט מקנאים קצת בכל מפקדי העולם עטורי האותות?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום | עם התגים , , | כתיבת תגובה

העיקר זה הרווח! ||| הבעיה העיקרית בלוגואים של הערוצים החדשים 12, 13 ו-14

המהפך על מסך הטלוויזיה הישראלית, עם פיצולו של ערוץ 2 ההיסטורי, גרם ללא מעט בילבולים בקרב הציבור. הצופים בבית נוטים להתבלבל בקלות (בעיקר אם מבלבלים להם את המוח במשך שבועות ארוכים): ״12 זה ה-2 החדש״. ״עוברים לקשת 12״, ״13 זה השתיים האמיתי״, ״14 זה העשר הישן״. ועוד ועוד משחקי מילים וספרות שניסו להקדים תרופה למהפך הערוצים שהוכתב מלמעלה. הפוסט הזה יעסוק רק בנושא הלוגואים של הערוצים החדשים-ישנים, ולא באיכות השידורים או בנושאים שמאחורי הקלעים ובחדרי החדרים.

לערוץ 10 (״עשר החדש!״, ״14 בשלט״) מהפך המספרים היה קל יחסית. יש רק יורשת אחת לערוץ! ומבחינה מתמטית וויזואלית לא קשה להסביר לצופים הנאמנים, הרגילים לתעתועי לשון יומיומיים, ש״14 זה ה-10 החדש!״. כל כך קל לזכור!

לקשת ורשת, היורשים החוקיים של ערוץ 2, הנושא היה מעט יותר מבלבל. לא פלא ש״קשת״ שילמה 25 מיליון ש״ח על הזכות לקבל את ערוץ 12. כך חשבו קברניטי הערוץ לשמר את הספרה 2 וליצור זיהוי עם ערוץ 2 הישן. לעומתם, ל״רשת״ העניה יותר, לא נשארה ברירה אלא להתמתג עם הספרה 13 הבעייתית.
היה ברור לכולם שצריך ליצור מראית עין כאילו ערוץ 2 זה 12 (או 13). מי שיצליח לשכנע בצורה ויזואלית שהוא היורש האמיתי יזכה בכל הקופה (והקופה בימינו די ריקה, כפי שידוע לכולם).

וכרגיל, מי שאין לו מספיק כסף צריך לדעת להתחכם. וזה מה שעשו הממתגים של רשת. הם קיבלו ״השראה גרפית״ מהלוגו הותיק של ערוץ 2, לוגו המוכר כבר עשרות שנים.
אחרי שהפסידו בקרב על הספרה ״2״. לקחו ברשת את עיצוב הספרות עם הקווים המקבילים והרווח החינני שבין הקווים. וכך הם הצליחו ליצור לוגו שיש לו מאפיינים בולטים של ערוץ 2 הישן, למרות שאין בו את הספרה 2 (וליתר ביטחון גם השאירו אותו אדום, כמו 2 הישן).

ודווקא בקשת, החזקה והעשירה יותר, פיספסו בהתחלה והכינו לוגו עם כל צבעי הקשת, אבל בלי הרווח המוכר בתוך הספרות. ככה הוצג לראשונה הלוגו החדש (ראו בדוגמה למטה את הלוגו הראשון מימין). בקשת שיחקו על הצבעים החזקים והמוכרים של קבוצת קשת. הם היו בטוחים שהזכייה בספרה ״2״ עם חיבור לצבעים החזקים שלהם תיצור את ההכרה שקשת זה ערוץ 2 החדש. ולא ייחסו חשיבות למבנה החלול של הספרות.

אחרי שהבינו בקשת, עוד לפני שעלו הערוצים לאוויר, את הפספוס הגדול, מיהרו לתקן את הטעות ושינו (באיחור מסוים) את הפונט של הספרות 12. אבל מי שמאחר תמיד מגיע אחרון, וכך יצא שרשת זכתה באיפיון חשוב שלא עלה לה כסף.
ואם להיות זוּטוֹלוּג קטנוני עד הסוף, אומר שגם העיצוב המעודכן של קשת, דמוי-ערוץ 2 הישן, עדיין מפספס משהו בספרה ״1״ החדשה. העיצוב, בשונה מעיצוב הספרה 1 של רשת, משאיר בסיס סגור בתחתית הספרה. בצורה זו לא נשמר היופי שבאווריריות החלולה.
ראו את ההבדלים בין ה-1 של קשת וה-1 של רשת. הרווח הפתוח הוא כל הסיפור!

  

אם היו משקיעים שם קצת יותר מחשבה ויזואלית-טיפוגרפית היו ודאי נזכרים בפונט הקלאסי ״הצבי חלול״ שכל האותיות והספרות שלו מעוצבות בסגנון הקווים מקבילים (או הרווח הפנימי) כמו שאימצו ב״רשת״. הנה הדוגמא מ״קטלוג מולכו ההיסטורי״ של בצלאל:

(הערת אגב בסוגריים: זכרתי שלפונט הצבי הייתה גם גירסה חלולה אבל סגורה. נכנסתי לגוגל לחפש ומצאתי את השנה-טובה מלפני 51 שנה שפורסמה אצלי בבלוג והודפסה בדפוס שלנו, באותיות הבלט של הסדריה הישנה):

ונחזור לקשת. כמובן שבקמפיינים ובפרומואים ניצחה הזכיינית העשירה על שלל כוכביה. קשת הצליחה להציג בגדול ובענקבמקום שתיים-שתיים – לוחצים אחת-שתיים, זה הכל״) את הלוגו החדש והמתוקן כיורש האמיתי של ערוץ 2. ״רשת״ מצידה ניסתה להתמודד, בהצלחה יחסית (״לא צריך להתבלבל ברביעי עוברים מערוץ 2 לערוץ 13״ הם אומרים בסרטון שלהם המשתדל ומשדל)

שלשום, בנסיעה צפונה, ראינו שכל נתיבי אילון נכבשו על ידי קשת, על שלל כוכביה. כך שאולי הפיספוס הקטן בלוגו לא ממש מפריע כשיש כיסים צבעוניים ועמוקים.

בסופו של דבר כל הערוצים התיישרו על פונט חלול די אחיד, וכל אחד בחר לו את הצבעים המתאימים לו:

ואחרי כל הזוּטוֹלוגיה הפרטנית נאחל לכולנו צפייה נעימה בכל הערוצים החדשים 11, 12, 13 ו-14 (ותנסו גם את 10 ו-22 – הערוצים השקטים (אם אתם רוצים ערוץ ממש לטעמכם).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, מיתוג | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

השירים שאהבנו לשמוע ||| שירי המלחין רפי בן משה. שלא לאהוב אותך?

״שלא לאהוב אותך איך אפשר?״
דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית הצעיר פרסם פוסט כואב על המלחין רפי בן משה. הוא כתב בין היתר בפוסט בפייסבוק:
״עצוב לי, עצוב לי מאד. אני מתבייש עד כלות נשמתי. לפני כמה ימים פניתי ללא מעט כלי תקשורת (רדיו וטלוויזיה) בכדי שישמיעו שיר אחד של רפי בן משה, מגדולי המלחינים בארצנו שחגג השבוע יום הולדתו ה-89 בכדי לחלוק לו כבוד, ונחרדתי מאד לגלות כי מרביתם חשבו שרפי חלילה נפטר (וזאת כשחלקם בכלל לא שמע עליו מעולם), שאינו עמנו ואלו שכן שמעו על שמו "במקרה", הסבירו כי הם ממעטים להשמיע שיריו בתואנה ש"הוא לא מוכר רייטינג", ש"שיריו אינם רלוונטיים" וש"הוא לא מעניין" (אלו הציטוטים שנזרקו במהלך שיחות הטלפון)״.

והוא הוסיף: ״אני מבקש, לרגל יום הולדתו של רפי ובכלל, מכל מי שקורא פוסט זה, אנא שתפו, השמיעו, הזכירו ולו בפוסט קטן את שיריו של רפי כי אתם, הקהל ברשתות החברתיות, בעלי הכח האמיתי לחלוק לרפי את הכבוד הענק לו הוא ראוי. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות למי שתרם כל כך הרבה למוסיקה שלנו״.

אמנם היה לי פוסט אחר, כמעט מוכן להיום, בנושא הלוגואים של ערוצי הטלוויזיה החדשים. אבל מה  חשובה הזוּטוֹלוֹגיה הצבעונית והשוּלית הזו לעומת המלחין של ״דרך הטבק״ ו״סיירת שקד״ ו״לילה ראשון בלי אמא״, ועוד שירים שהם חלק בלתי נפרד מהדנ״א הישראלי של פעם, הרבה לפני ש״קשת״ ו״רשת״ נולדו וחוברו להם יחד ופוצלו להם לחוד.

הצטערתי לראות שלמלחין כל כך מרכזי אין ערך בוויקיפדיה (מה שיש להרבה דוגמניות ומגישי טלוויזיה, עכשווים אבל לא ממש משמעותיים). דודי פטימר (בתמונה משמאל עם רפי בן משה) מנסה לתקן את העובדה המצערת הזו ב״דודיפדיה״ שהקים, שם תוכלו לקרוא על רפי בן משה פרטים ביוגרפיים מעניינים.
בין היתר גיליתי שרפי בן משה היה המנהל של להקת גייסות השריון, ובגלל הביוגרפיה האישית שלי, יש לי לחיל הזה סימפטיה מיוחדת. את חלק מהשירים שלו אפילו זכיתי לשמוע בזמן אמת מהלהקה המיתולוגית עם אבי טולדנו ותיקי דיין.

מכיוון שפתחתי בלוג לפני 5 שנים (ורבע), ושלפני כמעט 13 שנה המציאו את היוטיוב, אני מנצל את הבמה הקטנה שלי לשים כאן כמה משיריו של המלחין רפי בן משה. עם איחולי בריאות ותודה על השירים שהלחין, שעד היום הם אהובים על רבים מאיתנו ומזכירים את שנות חיינו היפות ביותר.
הוספתי כמה מילות קישור עם אסוציאציות אישיות לשירים, והנה הם באים (לפי סדר מקרי, כרגיל אצלי):

בנצי השמן – מילים: דן אלמגור / לחן: רפי בן משה
בנצי השמן הקדים אותי קצת עם ״חיל השריונים״ וה״סופר-שרמנים״ שלו, ומילות השיר אולי לוקות במה שהיום קוראים ״שמנופוביה״, אבל פעם שריונר – תמיד שריונר. גם אם הוא קצת שמן.
ספוילר: ״כל חבריו השתחררו מזמן /  אז למה הוא בחיל גם כעת? / כי פעם הוא נכנס לאיזה טנק / ולא הצליח עד היום לצאת!״

 

לילה ראשון בלי אמא – מילים: יוסי גמזו / לחן: רפי בן משה
״אל אלוהים עוד שנתיים וחצי / שנתיים וחצי, שנתיים וחצי / שנת… / נו? – / ועבר רק יום!״
״איזה "סידור", חברה לֵצים / איזה תכסיס שקוף! / אל אלוהים, עוד שתיים וחצי…״
למרות שאצלנו כבר לא היו ״חברה לֵצים״ בטירונות השריון, השיר הזה מזכיר לי שאנחנו התגייסנו באמת לשנתיים וחצי, אבל כבר בטירונות האריכו לנו את השירות בחצי שנה. ועד היום לא הצליחו להחזיר, לכמה דורות של חיילים ושריונאים, את החצי-שנה האבודה הזאת.

 

בסיירת שקד – מילים: דליה רביקוביץ' / לחן: רפי בן משה
זה שיר מובהק של מלחמת ההתשה. המלחמה שלא זכתה לתהילה ולהכרה, וגם אות המלחמה שחולק 33 שנים אחרי סיום המלחמה (ומלחמות נוספות שבאו אחריה) לא הצליח להכניס אותה לתודעה. עד כמה שידוע לי השיר נכתב על ידי המשוררת דליה רביקוביץ׳ אחרי ביקור במעוזי התעלה בתקופת ההתשה ההיא ואפשר לשמוע בו את מתי כספי בתחילת דרכו: ״בסיירת שקד, יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט, וחוזרים גם אחרי חשכה / ואת הרעים / שאבדו בדרכי העפר, שומרים בלבם, מכל משמר״.

ועכשיו שני שירים קצת יותר ישנים, הזכורים לי מהילדות:

הלילה לטיילת – מילים: יוסי גמזו / לחן: רפי בן משה
משום מה בשירים המוצגים ביוטיוב אין קרדיט למלחין. הגיע הזמן להוסיף. ומי שמתעניין מי זו רביעיית הטיילת ימצא את התשובה כאן״רוצה איתך הלילה לטיילת / רוצה איתך הלילה אל החול / רוצה להתפנק איתך, כילד / בתוך סינור החושך הכחול…״ 

דרך הטבק – מילים ולחן: רפי בן משה
״ארץ עזובה היא דרך הטבק / צהובת קוצים היא / וענן אבק״.
לשיר הזה סיפור מעניין במיוחד: ״המנגינה של "דרך הטבק" נותרה לרפי ללא מילים, והוא החל לחפש כותבי מילים שישלימו את החסר. אף כותב לא קלע לרצונו של רפי והוא החליט לבסוף לכתוב את המילים בעצמו. הצמד ׳יונה ומתי׳ (יונה עטרי ומתי עינב) עבדו על השיר ב-1958. הם ניסו, ללא הצלחה, להתקבל עם השיר הזה לתכנית הבידור של אד סאליבן. יום אחד, הדודאים (בני אמדורסקי וישראל גוריון) שמעו את השיר ופנו לרפי שהם רוצים להקליט אותו. הדודאים הקליטו את השיר והשיר הפך לשלאגר היסטרי״ (מתוך דודיפדיה).

והנה השיר, שלא יכול להיות שאין לו רייטינג ושהוא ״אינו רלוונטיי. הרי את השיר הזה שרים במאות גני ילדים מדי שבת. מה יותר רלוונטי מזה?

מי אוהב את השבת – מילים: אהוד מנור / לחן: רפי בן משה;
״מי אוהב את השבת? / אמא ואבא! / מי אוהב את השבת? / סבתא וסבא! / מי אוהב את השבת? / אני, אתה ואת. / כל העולם כמעט! / אז למה לא כל יום שבת?״
באמת למה?

ואחרון אחרון להיום: אבי טולדנו, הסולן של להקת גייסות השריון בלהיט הרומנטי (וה״לא-רלוונטי״) שהרטיט הרבה לבבות בשנות השבעים (ונדמה לי שהוא מרטיט עד היום).

שלא לאהוב אותך איך אפשר / מילים: יוסי גמזו / לחן: רפי בן משה
״שלא לאהוב אותך איך אפשר / אם יופייך הגועש מדליק כך לפתע בלב השר / סרנדות של אש״.

וגם אני שואל: איך אפשר, איך אפשר, איך אפשר?
תודה שהקשבתם, ותודה לדודי פטימר שממשיך לשמר את הזמר העברי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

 

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , | 4 תגובות

בואו נא לראות. מהר! ||| פרפר נחמד! פרח ורוד!! אמא הדוגרת!! טלה קטן!!! פרה אדומה!!!! אוטו שלנו!!!!!! טרקטור בא!!!!!!! כלבי הנאמן!!!!!!!!

לא צריך הרבה סיבות כדי לחזור אל ספר הילדים הקלאסי ״בוא אלי פרפר נחמד״. הטריגר הפעם היה פרסום על המחברת פניה ברגשטיין שפורסם בבלוג ״הספרנים״ של הספריה הלאומית.
משוררת הילדים הנפלאה, חברת קיבוץ גבת, הלכה לעולמה בת 42 בלבד, והשאירה לנו כמה מהטובים בספרי הילדים בעברית. ״בוא אלי פרפר נחמד״ הוא אולי המפורסם שבהם (ויש גם ספרי ילדים רבים אחרים, למשל זה).
יש לי קשר עמוק לספר על הפרפר הנחמד, ושמורים אצלנו בבית לפחות חמש מהדורות שלו (כולל אחת באייפד שכתבתי עליה כבר לפני חמש שנים). כבר מזמן סרקתי את כל שירי הספר (סך הכל שמונה שירים, עם האיורים הקלאסיים של אילזה דאוס שגם היא כבר הוזכרה בבלוג).

בהתחלה חשבתי לנסות לעשות איזה פוטומונטז׳ שיחבר את כל האיורים לציור אחד גדול, שיתאר את יופיים של זיכרונות הילדות של דור שלם (או שלושה דורות). אבל בסוף החלטתי לא להתחכם יותר מדי, ופשוט להניח כאן את דפי הספר, אפילו ללא טיפול בפילטרים שיכולים להחיות את הצבעים ולהלבין את הדפים שהצהיבו עם השנים. (המהדורה הראשונה הודפסה ב-1945 והראשונה שבידי היא מ-1975)

בשל אהבתי לספר, לחרוזיו ולאיוריו, במשך חמש שנות הבלוג(+) התייחסתי לרבים מהדפים בהקשרים קצת פחות תמימים מהכוונה המקורית. למשל כאן וכאן וכאן. פעם גם קישרתי לביקורות שרואות את הגדרות המופיעות ברוב האיורים כרמז לתרבות האיסורים והאזהרות שעולם המבוגרים כופה על הילדים (או לפחות כפה פעם, כשלמבוגרים עוד הייתה מילה).

כמו אחרים שצמחו וגדלו בין ״הפרח הורוד״ ו״הפרפר הנחמד״ ל״טלה הקטן״ ו״הפרה האדומה״, בין ״הטרקטור הרועש״ ל״אוטו הירוק של תנובה״, ובין ״אמא הדוגרת״ ל״כלבי הנאמן״ – גם אני חושב שהביקורת על ריבוי הגדרות והאיסורים נובעת מחוסר היכרות מספקת עם עולם הילדים בכפרים (בעיקר בקיבוצים, אבל גם במושבים ובמושבות). נדמה לי שאילזה קנטור, הציירת מקיבוץ חפציבה, ציירה פשוט את מה שראתה ב״חצר״. כמו למשל ב״בואו נא לראות מהר, טרקטור בא אל החצר״ – הגדר היא גדר הקיבוץ והשער הוא שער הכפר, לפני שהם הפכו למערכות אלקטרוניות עם התראות מבוקרות בביתן מרוחק. פעם גדר הייתה סתם גדר. ואפילו הגדר של ״הפרה האדומה״ היא בדיוק מהסוג שהיה מקובל (ואולי עדיין מקובל) ברוב הרפתות.

בגירסת האייפד ניסו (בהצלחה מסוימת) גם להנפיש קצת את הגיבורים הילדותיים (האפרוחים, הפרה הטרקטור והאוטו), אבל גם בדפים הסטטיים הספר הזה הוא תמצית התמימות הילדית-הכפרית שבהרבה מקומות לא נעלמה לגמרי. לא פלא שהספר ממשיך להימכר גם ב-2017, כאילו לא חלפו 72 שנים מאז ראה אור לראשונה, וכאילו כל עולם המושגים הארצישראלי לא התהפך מאז.

כמעט כל אחד מהשירים והאיורים מזכיר לי (ולבני שלושה דורות לפחות) מקומות וחוויות כפריות שלא יישכחו. תודה לסופרת ולמאיירת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד שממשיכה להפיץ את בשורת התמימות גם לילדים הדיגיטליים של ימינו (₪40 בלבד באתר למהדורה-המי-יודע-איזו).
את הקטע האחרון בספר: ״זה כלבנו השומר, לנו לילה טוב אומר״, אני זוכר ממש באופן אישי, ואפילו יכול להצביע בדיוק על המקום שהוא קרה אצלנו. היום, למרבה המזל אין כבר ״לינה משותפת״ וסיפור כזה כבר לא יכול לקרות. אבל הכלבים ממשיכים לנבוח גם היום. והשיירה ממשיכה לעבור.

קריאה נעימה ולילה טוב (עם גדרות ואם אפשר אז בלעדיהן).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר, ספרי ילדים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האוסטרלים והניו-זילנדים חוזרים! ||| 100 שנה לקרבות אנזאק, 50 שנה ליד אנז״ק

יש כאלה שהתזכורות האחרונות על קרבות היחידה האוסטרלית-ניו-זילנדית של הצבא הבריטי, לפני 100 שנה (במסגרת נצחון האימפריה הבריטית על הצבא הטורקי) מפתיעות אותם ומחדשות להם דברים מהעבר הרחוק (100 שנה, מי יכול לזכור?).
האימפריה העות׳מאנית שלטה בא״י כ-400 שנה עד שבאו הבריטים וצבאותיהם, כולל יחידות אנזא״ק (ראשי תיבות של Australian and New Zealand Army Corps), כבשו את הארץ, ונשארו בה בסך הכל כשלושים שנה.

אצלנו, כאן ב״עוטף-עזה״ ובתחנה הראשונה של נתיב אנז״ק, מדובר על מסורת מוכרת של לפחות חמישים שנה. ב-1967 נחנכה לא רחוק מנחביר (אתר בארי הישנה) אנדרטת יד אנזק, בנוכחות נציגים מהיבשת הרחוקה, כולל כומר ומכובדים אחרים. האתר משמש עד היום, בשל קירבתו לגבול הרצועה, נקודת תצפית שאפשר לראות ממנה את השכנים מעזה ממש מקרוב. ובעיקר לראות את אלפי הדיות שמעופפות וחוצות את הגבול בלי שום בעייה – מהר המזבלה של עזה עד ליערות קק״ל והשדות ובחזרה.

  

  תמונות מחנוכת יד אנז״ק, אפריל 1967 (מארכיון הכפר)

סוסים אוסטרלים-ישראלים ודיוֹת פלסטינאיות-ישראליות בנתיב אנז״ק

השבוע כל כלי התקשורת נרתמו לעקוב אחרי מסע השחזור של הסוסים האוסטרלים בנתיב אנז״ק. אצלנו האתר ״יד אנז״ק״ הוא מקום לביקורים תכופים, בכל העונות ובעיקר בחורף כשהכלניות מגיעות.
האנדרטה המפורסמת, הוקמה לפני חמישים שנה כשמלאו לקרבות שהוזכרו 50 שנה. אתמול מלאו בדיוק 100 שנה לקרב המפורסם על באר שבע, בו כבשו את העיר חייליו של לוטננט גנרל הארי שובל, בפיקוד הפילדמרשל אדמונד אלנבי.

מפת הקרב על עזה, 1917 (למעלה) ומפת נתיב אנז״ק, קילומטר מהרצועה.


מפת נתיב אנז״ק 1917-2017 – מבתרונות בארי ועד למזרח באר שבע

הגורמים האחראים למה שקורה בשטח, כלומר הקרן הקיימת לישראל ועיריית באר שבע, דאגו לחגיגות מתוקשרות ומעניינות. לא השתתפתי בחגיגות האלה, עקב התחייבויות קודמות לנכדה מתוקה, שה״מעשיות״ האלה מעניינות אותה כמו השלג דאשתקד (שירד כאן ב-1950), והרבה פחות מתיבת הנגינה הצבעונית והמזמרת שלה.

אבל למרות העדרותי מהטקסים, שבחלק מהם השתתפו גדולי הדור – מהרהמכה״ן של ישראל ועד ראש ממשלת אוסטרליה, ועוד שגרירים ואלפי אורחים – אנחנו עוקבים כבר שבועות רבים אחרי מצפה אנז״ק (מבואת בארי) הנבנה מעל בתרונות בארי.
בשל קשיי תכנון ועיכובי ועדות המוכרים לכולנו, המצפה שהיה אמור להיות תחילת המסלול המכונה ״נתיב אנז״ק״ לא נחנך במועד האירועים, והשלמת בנייתו התעכבה קצת. בשל כך יכלו הרוכבים האוסטרלים שבאו לטקס אירועי 100 שנה לכיבוש ב״ש לקצר את המסלול המשחזר את מסע יחידות אנז״ק מאיזור הקרבות מדרום לעיר עזה, דרך נחל הבשור ופארק גולדה ועד למזרח באר שבע. מהאיזור הזה, בסוף הנתיב, תקפו היחידות האוסטרליות-ניו-זילנדיות במפתיע את הצבא הטורקי ב-31 באוקטובר 1917 (אתמול לפני מאה שנה). ראש העיר באר שבע (״בירת ההזדמנויות של ישראל״! כלשון הסלוגן של העיר) ידע לרתום את האירוע להדגשת חשיבותה ההיסטורית של עירו, ולפי האתר המיוחד שהוקם עבור החגיגות, התקיימו בעירו שלל אירועים: צעדה, מירוץ סוסים, חנוכת מוזיאון, מופע אופרה, נאומים ועוד אירועים מרתקים.

חיילים וסוסים אוסטרליים בנתיב אנז״ק 1917 (המקור: ״הארץ״)

חיילים וסוסים אוסטרליים בנתיב אנז״ק 1917 (המקור: ״אתר 100 שנים לאנז״ק, עיריית באר-שבע״)

חיילים וסוסים אוסטרליים בשחזור הקרב על באר שבע 2017


מפת הקרב על באר שבע, 31.10.1917 (ויקיפדיה)

ואצלנו, בבתרונות בארי, נערכים לסיום העבודות על מרפסת התצפית המשקיפה על כל איזור הקרבות העתיקים ההם. אי אפשר להגזים בחשיבות האירוע מבחינת מדינת ישראל. כיבוש הארץ על ידי הבריטים שהתחיל כאן והגיע לירושלים ותל-אביב והארץ כולה, סימן תקופה חדשה, והביא להצהרת בלפור (שגם לה יחגג חג ה-100 בדיוק השבוע).

  

  

נתיב אנז״ק – מבואת בארי, בתרומת קק״ל אוסטרליה: תהליכי הבנייה הולכים ונשלמים

אנחנו, כאן בדרום, נמשיך לטייל לבתרונות גם אם לא תמיד נזכור את כל האירועים הדרמטיים שהתחוללו כאן לפני מאה שנה. ועוד כמה שבועות כבר נוכל לראות בשטח הנהדר של הבתרונות (שיש המכנים אותו ״מכתש בארי״) סתווניות ראשונות ואחר כך גם עיריות וכלניות ועוד עשרות סוגים של פרחי ארץ ישראל שהיו כאן עוד לפני שהורינו החלוצים הגיעו לכאן, ואפילו לפני האוסטרלים מאנז״ק, הטורקים והממלוכים וכל האחרים. ואולי חלק מהפרחים היו כאן אפילו לפני דוד המלך.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , , , , , | 4 תגובות

תוספת למערכת השמש ||| עוד תגלית אסטרונומית מדהימהההההה!!!!!!!1

תמונת הנושא של הבלוג הזה ״קווים ונקודות״ היא כבר חמש שנים (איך הזמן עובר מהר כשנהנים) מין איור אלטרנטיבי של מערכת השמש.
הנושא האסטרונומי חביב עליי מימי ״חוג האסטרונומיה״ שהיינו שותפים לו במצפה הכוכבים ההיסטורי של ב׳. כבר אז למדנו להבחין בין נוגה לשאר הכוכבים, לזהות קבוצות כוכבים למצוא את כוכב הצפון בעזרת הקסיופיאה והעגלה הגדולה, ולהכיר (במידה מסוימת) את כוכבי הלכת  של מערכת השמש.

אולי הניסיון המוקדם הזה גרם לי להביט אל הכוכבים שבשמיים במבט שאיננו רק רומנטי וויזואלי. ואולי הוא שדחף אותי לאייר את הגלויה הישנה ״אילת EILAT״ שצוירה כחלק ממערכת השמש. כשפתחתי את הבלוג נראה היה לי שזו התמונה המתאימה ביותר לשמש כתמונת נושא. השילוב הגרפי של כוכבי הלכת עם הים היפה והשמש היוקדת של אילת, נראה לי מתאים לנושאים העתידיים שאכתוב. אז עוד לא ידעתי שהבלוג יאריך ימים (ופוסטים), ומאז לא שיניתי את התמונה הזו.

והנה אני קורא אתמול ב״הארץ״ שלראשונה (לפחות בצורה מתועדת) עצם שמקורו מחוץ למערכת השמש זוהה ליד כדור הארץ. ״אורכו של סלע החלל הקטן – במונחי האסטרונומיה – 400 מטרים, וכעת מדענים מרחבי העולם ממהרים לחקור אותו, לפני שיצא ממערכת השמש במהירות בה נכנס״ כך כתבו בהארץ, והנה גם ההדמיה שמספרת את הסיפור.

 

״הסלע״ ההיסטורי שקיבל את השם A/2017 U1 נצפה על ידי האסטרונום רוב ווריק מהמכון לאסטרונומיה של הוואי, הוצג בתקשורת כגורם השמיימי הראשון שהגיע אלינו מהעולמות הרחוקים וגם תועד.

כמובן, כל זה מתאים למי שמאמין לכל ״הסיפורים המדעיים״ האלה על בריאת העולם על ידי ״המפץ הגדול״ ולא לגירסה התנ״כית האלוהית. וגם למי שחושב שהעולם שלנו מורכב מגלקסיות, ושמערכת השמש שלנו היא רק טיפה קטנטנה בים האינסופי, ולא שהעולם נוצר לפני 5778 שנים.
את הגירסה התנ״כית לאירוע בריאת העולם (כולל תיקוני הצלוטייפ) כבר הצגתי פעם, אבל כדי להשוות אני מביא אותה כאן מתוך הספר הנהדר ״סיפורי התנ״ך בצבעים״.

לפי הידיעה בהארץ, הסלע A/2017 U1 עבר ב-14 באוקטובר (לפני שבועיים בלבד) כ-24 מיליון ק"מ מכדור הארץ(!) מעניין איך לא שמנו לב והמשכנו לדבר על חוקים צרפתיים ושטויות אחרות. הרי בעולם מתוקן ובמערכת שמש נורמלית זה היה הדיון המרכזי. סלע באורך 400 מטר הגיע לביקור ממש כאן!

לא נותר לי אלא לעדכן את ציור מערכת האילתית שלי ולהוסיף את ה״סלע״ ההיסטורי למערכת. ואולי אם הייתי מעיז קצת יותר, הייתי אפילו קורא לו ״סלע קיומנו״. אבל לא צריך להגזים, מחר השמש תזרח שוב, באיחור של שעה בגלל שעון החורף וכל החדשות ימשיכו לעסוק בחוקים צרפתיים ובפגישות אנגליות.
הנה התרשים שלי של  סלע החלל A/2017 U1 שעבר ממש לידינו לפני שבועיים:

ככה זה בעולמנו הקטן. מרוב ״חדשות״ ישנות וטפלות לא רואים את הדברים החשובים.

____
תוספת אסטרונומית מפוסט ישן בבלוג שמלאו לו כבר חמש שנים: אם תרצו עכשיו להרחיב אופקים ולצפות בכוכבים, אין קל מזה ולא צריך מצפה כוכבים – היכנסו לקישור הזה ותוכלו לראות מפה אינטראקטיבית ומעודכנת להיום, המאפשרת לכם לצפות ולזהות כוכבים מכל נקודה בכדור הארץ (עדכון: אפשר לצפות גם מישראל – תל אביב, ירושלים וחיפה ומבאר שבע ואפילו מבארי, וכמובן גם מקהיר או פריז ורומא).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, יסודות וכלונסאות, מדע וטכנולוגיה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

תמונות סוף השבוע ||| מה מסתתר מאחורי ובתוך התמונות האחרונות

לפעמים אני חושב שעדיף לא להעלות פוסט נוסף, כי יש גבול ליכולת הזיפזוף והקליטה גם של קוראים נאמנים כמו שיש ל״קווים״ ואפילו ל״נקודות״.
לכן חשבתי שאפשר להסתפק בכמה הערות שוליים בפייסבוק. אבל התמונות זועקות וקוראות לי: ״תכתוב ותספר למה התכוון המשורר (והגרפיקאי), תרחיב טיפה את היריעה הפייסבוקית״. ואני תמיד מקשיב למה שהתמונות אומרות, אז החלטתי (למרות שעון החורף שמחייב קצת יותר עצלתיים) לכתוב כאן את ההערות הקצרות לתמונות הסופ״ש.

העניין התחיל בשבת על הבוקר כשהרובוט של פייסבוק, שמגלה עניין עצום במצב העננים באזורנו, שלח לי הודעה אישית: ״בוקר טוב, יגאל!״ (עם סימן קריאה!). ההודעה מתארת את מצב העננים והגשמים באזורנו. וזה היה עוד לפני שפתחתי את הוילון וראיתי שבאמת טיפטף קצת בלילה. הוא גם טרח לציין שהוא יודע בדיוק איפה אני גר: ״יורד גשם עכשיו בבארי (קיבוץ)״. מעניין איך הוא יודע כאלה דברים אישיים? הרי אני מכנה כל הזמן את המקום שאני גר בו: ״הכפר״?

התרשמתי מאוד מהמידע המדויק, ועוד יותר התלהבתי מהאיור הנאה שהרשת החברתית טרחה לצרף. מצויירים בו עננים מסוגננים הממטירים קווי גשם נאים על גבעות שנראות כאילו הן לקוחות מצילומי הבוקר שאני מפרסם בפייסבוק מדי פעם (או בעצם כמעט כל יום).
כנראה שהעוקבים בקליפורניה יודעים להתאים לכל לקוח את איורי האיזור שלו. הם אפילו הוסיפו עץ מסוגנן שדומה ל״עץ שלנו״. אמנם קצת פספסו עם הצמרת והעלים, אצלנו העץ המצולם נטול עלים לחלוטין כבר חמישים שנה. וגם שני הצבאים (אם הבחנתי נכון) לא צולמו שם בזמן האחרון, אלא רק דיות שמגיעות לביקור יומיומי מהמזבלה של עזה. אבל זה לא אומר שאין אצלנו צבאים (ולא רק בפינת חי).

כזוּטוֹלוג של טיפוגרפיה, ברור שמה שהטריד אותי יותר מהעננים והצבאים הוא סימן המעלות!
איך יכול להיות שרשת שחולשת על רוב המידע שהאנושות צורכת בימינו מרשה לעצמה לבלבל את הציבור עד כדי כך. בכותרת הגדולה מופיע סימן המעלות משמאל לספרה:

°20

וגם בסיפור המעשה (״התחזית היום תהיה °26 לכל היותר…״) הוא מופיע ככה. אפילו בפירוט המעלות לפי השעות ביממה – הסימן עדיין משמאל!
זה נראה לי שגוי, אבל חשבתי שאולי העדפות מערכת ההפעלה העברית השונות מאלה של קליפורניה יכולות לשבש דברים. אם כך למה מתחת לפירוט ״סופות רעמים״ כתוב כשסימן המעלות מימין: ״26° מקס׳ 16° מיני׳״  – לרובוטים האמריקאיים הפתרונים. (נסיונותי למצוא אצל המתחרים מגוגל את ההוראה המדויקת ״איפה שמים את סימן המעלות״ העלו חרס וגבבה – אבל אתם בטח יודעים מה נכון).

ואם נחזור לתמונה שאני צילמתי באותו מקום בשבת, נראה שאמנם אין צבאים בשדה והעץ נטול עלים, אבל יש משהו חדש שהעוקבים של פייסבוק לא זיהו: תעלה ארוכה נחפרה באמצע השדה וצינור השקייה שחור מונח לצד הכביש, מחכה שיגיע זמנו. על זה בדיוק כתב המשורר (יחיאל מוהר): ״רון קילוח בצינור / צינורות עורקי הנגב / זה דרכו של המזמור״.
אני מקווה שבפעם הבאה שישלחו לי עדכון מזג אוויר יקפידו יותר על סימן המעלות ויוסיפו את הצינור.

אגב, העיסוק בנושא של סימני הכתב הישנים (אלה שלפני דור האמוג׳ים) רשום לי ב״רשימת ההמתנה״ כנושא חשוב ביותר לחקירה וכתיבה. למשל: מי המציא את סימן השאלה? ומתי הוכנסה הסולמית והכרוכית (שטרודל)? על זה האחרון כבר כתב הלשונאי רוביק רוזנטל פוסט מעניין: ״האיש שהמציא את השטרודל״, אבל הוא עסק בכינוי בעברית ולא בהמצאה עצמה. ואתם יודעים שאין לי (ובעיקר לכם) יותר מדי זמן להתעמק ב״שטויות״ האלה.

ועוד אוסיף שלפני שלוש שנים כבר הצעתי ל״אחראי על האינטרנט״ להוסיף סימן שטרודל חדש. בפוסט הישן ההוא תמצאו עוד הרבה מידע שגוגל לא ממהר למסור לכם.

גם סימן מהפכני לדבל-יוּ-דבל-יוּ-דבל-יוּ (WWW) כבר ״המצאתי״. אבל, לצערי, אף אחד לא מקשיב לי ב״חלונות״ הגבוהים.

ותודה, שוב, למארק בקליפורניה על שטרח לעדכן אותי.

  

ואחרי שפורסם הפוסט הסתבר לי שפייסבוק לא בירך אותי באופן מקרי וחד-פעמי. הוא ממשיך לשלוח לי ברכות ״ערב טוב, יגאל!״ ו״אחר הצהריים טובים, יגאל!״, ״מעונן עכשיו בבארי (קיבוץ)״ ו״השמש זורחת עכשיו בבארי (קיבוץ)״. הברכות מלוות באיורים חביבים עם בית סימבולי עם ארובה ועצים ויונה או אולי אנפה. וסימן המעלות נשאר בצד הלא נכון, גם כשהאוויר מתחמם ל-°23 (או ל-23°). טוב שיש עקביות.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, בשדה ובניר, סיפורי הכפר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ישנן בנות ||| מצעד שירי הבנות – מבת-שבע, דרך סימונה וסיגל, ועד מאיה וגלי

הפוסט האחרון על השטרות החדשים, עם ה"בנות" רחל (המשוררת = ₪20) ולאה (גולדברג = ₪100), הזכיר לי שעוד לא הצגתי כאן את מצעד ״שירי הבנות״. הכוונה לשירים עם שמות מפורשים, לא סתם שירים על בנות. שירים כאלה היו נפוצים כאן תמיד – מימי ״שושנה, שושנה״, ״בת-שבע״ ו״ציפ ציפ, ציפי, ציפי״ של הפלמ״ח, עד השירים היפים שכתב אהוד מנור לבנותיו (״בואי גלי, בואי גלי לי״ ו״קוראים לה ליבי״). השירים האלה היו מאז ומעולם אבני דרך בפזמונאות הישראלית.

החלטתי לאסוף 12 מהשירים למצעד לא מחייב, דוגמת המצעדים השונים שכבר הצגתי כאן, שעיקרם געגועים נוסטלגיים לימים של שירים רומנטיים פשוטים, עם מנגינות נעימות ובלי הרבה אפקטים. סביר ששכחתי כמה בנות, אתםן מוזמנים/ות להזכיר לי את מי שכחתי. ותודה גם ליוטיוב שעמד (עמדה?) לצידי כל הדרך, וגם לשירונט הצנועה והנחמדה.
הסדר הכרונולוגי של המצעד לא לגמרי מחייב. התחלתי מהבנות הראשונות שזכורות לי משירי הילדות -מבת-שבע וציפ מהפלמ״ח ועד סימונה מדימונה, מיכל שלי, אהובתי יעל, חמדתי סיגל, אם תזכרי אותי סיון, ולאה ורחל מהתנ״ך. וכמובן שאי אפשר בלי מאיה וגלי.
רוב הזמרים, מטבע הדברים, הם בנים (חוץ משושנה דמארי שקיבלה את השיר הפותח בתוקף מקומה כמלכת הזמר העברי). אז הנה ״מצעד הבנות״. לשיפוטכם:

בת-שבע – שושנה דמארי. מילים: חיים חפר / לחן: משה וילנסקי
בת שבע, בת שבע / הזמר הוא לך / מדן עד באר שבע / אותך לא נשכח
ממרום השמים / לך זמר נשלח / נשתה נא לחיים / עם כל הפלמ"ח / בת שבע

 

ציפ ציפ – הצ'יזבטרון מילים: חיים חפר; לחן: שמואל פרשקו
ציפ, ציפ, ציפ, ציפ, ציפי, ציפי, / לדבר אל נא תוסיפי! / כי כשאת ממול עוברת /  כל הארץ מסתחררת… 

 

סימונה מדימונה  ישראל יצחקי. מילים: חיים שלמוני; לחן: שלמה וייספיש
בי יוקדת אהבה / לשחורה ולנאוה / וליבי לה רון ירונה / לסימונה מדימונה.
וליבי לה רון ירונה / לסימונה מדימונה.

 

רחל – להקת הנח"ל (עם הסולן איתמר כהן) . מילים: יחיאל מוהר; לחן: משה וילנסקי
ילדה היתה אי שם בכפר / ביתה טבל בשדות דגן / קלת כנף היתה, פרפר / לבין הגורן והגן / ולה ביום הרוח שר / הלילה יתנגן.
רחל, רחל, אורך יהל / בצמותייך הזהב נושק זהב / רחל, רחל, יינך אפל / ובעינייך העינב נושק עינב.

 

מיכל שלי – האחים שלם. מילים: אילן ישי. לחן: שלום שלם.
בבוקר מעורפל חמה עולה אל על / בין רסיסי הטל לקול נדנוד עלעל / חרש תהלך בדד מיכל שלי, מיכל…

 

אהובתי יעל – הגשש החיוור. מילים: יורם טהרלב / לחן: יוחנן זראי
אהובתי יעל היתה כה ביישנית. / כשראתה אותי / עובר מול בית הוריה / ברחה אל השדה… / אז רצתי אחריה.

 

סיגל  אריס סאן. מילים: יובב כץ; לחן: אריס סאן
מים לא לגמתי עיניים לא עצמתי / אוכל לא טעמתי חלמתי וחלמתי / מול קרני הסהר את לבבי השחתי / אין אני אני מאז את לי סיגל

 

סיון – יגאל בשן. מילים: שמוליק צ'יזיק; לחן: יגאל בשן ושמוליק צ'יזיק
אם תזכרי אותי סיון / האם תקדישי לי קצת זמן / עכשיו כשאת הרחק מכאן

 

גלי  נועם קניאל. מילים: אהוד מנור / לחן: קובי בואי גלי,
בואי גלי לי, / מאין הצחוק המתוק? / בואי גלי / בואי גלי לי /  גם אני עוד רוצה לצחוק.

 

מאיה – שלום חנוך. מילים ולחן: שלום
מאי מאי מאיה / מאיה קטנה שלי / מה את חושבת / מה את אוהבת בי.
מה היה בי מאיה / מה השתנה בי / מאיה גלי לי / גוזלי שלי

 

רותי – אריק איינשטיין. מילים: חיים חפר / לחן: עממי רוסי
לי כל גל נושא מזכרת / מן הבית, מן החוף / מן העצים יפי צמרת / וזהב שלכת בת חלוף.
הנשאי, ספינה, ושוטי  / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים

 

אני אוהב אותך לאה – צביקה פיק. מילים: אהוד מנור; לחן: צביקה
הנה ימים רבים חלפו / ושתי ידי עייפו / ועינייך מה יפו / כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה / אוהב אותך גאה / אם אשכח אותך לאה / שמי לא ישראל.

עד כאן ״הבנות״. סליחה עם כל הבנות שלא נכנסו למצעד הזה, וגם עם כל הבנות עם השמות הלועזיים – מרוזה-רוזה ועד מישל. אימרו ללורה שאני אוהב אותה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה | עם התגים , , , , | 6 תגובות

המשוררות באות! ||| המשך המעקב על סדרת השטרות החדשים והצעה מהפכנית!!

השבוע נודע שבקרוב מאוד נזכה לאחוז ולמשש את השטרות החדשים בעריכים שעוד לא חולקו של 20 ו-100 ש״ח.
כשפורסמה סדרת השטרות הנוכחית, המתמקדת הפעם במשוררים ולא במנהיגים (קראתי שמשפחתו של מנחם בגין התנגדה להנצחתו על שטר) היה נדמה לרגע שיהיה שקט מסוים והעם ה״חמוץ״, שאז עוד לא ידע שהוא כזה, יירגע לרגע.
למרות שמדובר בכסף, וכסף הוא לא בדיוק נושא שמביא לרוגע ושלווה, כידוע.

לפני יותר משלוש שנים כתבתי פוסט בנושא, שהתמקד בדמיון ובהבדלים של שני השפמים המופיעים על השטרות הירוקים – הישן של 20 ש״ח עם משה שרת, והחדש של 50 ש״ח עם שאול טשרניחובסקי. כתבתי שהבלבול האפשרי בין השטרות הנושאים ערך שונה, הוא לא בגלל הדמות על השטר ולא בגלל הצבע – אלא בגלל הדמיון בשפמים. 

הוועדה שבחרה את דמויות המשוררים על השטרות החדשים, ואת חלוקת הצבעים והעריכים, התרשלה שוב (כרגיל אצלנו)  והסעירה את השכונה הגועשת ממילא. נכון שהסדרה הנוכחית מקפידה על חלוקה מגדרית שווה: שני משוררים ושתי משוררות. אלא שלמרות כל הניסיון ולמרות הקרבות ה״תרבותיים״ המוכרים המתרחשים כאן בכל נושא, אף אחד מהארבע/ה (המופיעים כאן בסדר עולה לפי העריכים, לא חס וחלילה לפי חשיבותם/ן): רחל המשוררת, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן – איננו ״ספרדי״. (למרות זאת אפשר לשבח את בנק ישראל על המידע הרב המונגש לציבור בקשר לשטרות החדשים, עיצובם והאמצעים הביטחוניים נגד זיוף המוטבעים בהם).

כמובן שזה פתח שוב את הפצעים הישנים, וכפי שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי (הרבה לפני המצאת ה״חמוצים״) העם הזה תמיד ימצא סיבה לקטר ולהחמיץ פנים. נתנו להם כבר שני זאבים (הרצל וז׳בוטינסקי), והביאו להם (כלומר לנו) את כל המויש׳ס: הרמב״ם (רבי משה בן מימון) ומשה מונטיפיורי, ואפילו את משה שרת – ולא נחה דעתם (כלומר דעתנו).
ועכשיו הסיפור הזה עם המשוררות: ״למה הבנות תמיד בסוף?״ ו״למה הן בעריכים הנמוכים יותר?״ ו״למה אין מזרחיות?״. אין סוף לטעויות ולתלונות (המוצדקות!).

בקיצור, הקופירייטר של מופעי הסטאנדאפ של הרהמכ״ן צדק: אנחנו ״עם של חמוצים״.
אולי מה שהכי מתאים לעם כזה הוא סדרה חדשה של שטרות חמוצים (וכבושים!):
כרוב סגול (₪20) – בסגול
מלפפונים מלוחים (₪50) – בירוק
פלפלים קלויים (₪100) – בכתום
וזיתים דפוקים (₪200) – השטר הכי שווה, לזכר ״ארץ זית שמן ודבש״, בכחול הלאומי (ואולי בהזדמנות גם יחליטו כבר מה הוא הכחול הזה).
ברור שגם אם ההצעה הזו תתקבל, יקומו מומחים למשמעויות ההיסטוריות של  הצבעים וישאלו: ״ומה עם הטורקיז, והאפור והחום? ו״ירושלים של זהב״ ו״העיר הלבנה״? 

לעם חמוץ – מגיעים שטרות חמוצים (או כבושים). אולי יש לכם עודף מלאה גולדברג? 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, עיצוב גרפי, שעשועים | עם התגים , , , | תגובה אחת

היסטוריה ופרה-היסטוריה של הטלוויזיה ||| קווים ונקודות לדמותה של התקשורת בארצנו

את הפיצול הקרוב של זכיניות ערוץ 2 – ״קשת״ ו״רשת״ – לשני ערוצים נפרדים, אפשר לסקר בהרבה מאוד ״קווים״ ו״נקודות״ ומכל מיני זוויות. המובן מאליו הוא לסקר את הימים החלוציים של הקמת ערוץ 2 הניסיוני. אפשר גם לדבר על תוכניות הטלוויזיה ועל הסדרות הנוסטלגיות ולעשות מזה כתבת תחקיר מקיפה. ואפשר כמובן – מה שהייתה נטייתי הראשונה כ״זוּטולוֹג״ – לעקוב אחרי השתנות הלוגואים בראי השנים. אבל כל זה נראה לי בנאלי, מייגע וטרחני (וגם היו לפני רבים שעסקו בנושא בצורה מקצועית).

המיתוג החדש של ערוצי הטלוויזיה הישנים (מהמגזין של אאא המעניינים תמיד)

בסוף, לאחר ישיבת המערכת השבועית, הוחלט ללכת על הפן האישי-הנוסטלגי. אני שייך לדור הקדמוני שהתחיל את חייו התרבותיים ללא טלוויזיה (ובילדות המוקדמת אפילו ללא רדיו). משהו בין האדם הניאנדרטלי להוֹמוֹ-טלוויזיוֹניס. האגדה הכפרית מספרת שכשהיינו ילדים קטנטנים נרתמו כל חברי הכפר (כולל חברות ואמהות!) לשמירה בלילות על קידוח הנפט של חברת ״מחצבי ישראל״ שהוצב במרחבי השדות באיזור, כדי לאסוף כמה פרוטות ולקנות מכשירי רדיו לכל חבר(!).

מהכסף תמורת השמירה קיבלו כל החברים רדיו ״פילקו״ אחיד, בו שמעו כולם אחר-כך את החדשות עם ששת הפיפסים שלהן, את התוכנית ״שלושה בסירה אחת״ (כל נושא כזה ראוי לפוסט נפרד) ובעיקר את נחמיה בן אברהם משדר את המשחק באיצטדיון רמת גן בין ישראל לברית המועצות (רוסיה) בה התוצאה הייתה כידוע 1:2 לטובת רוסיה, אבל הניצחון היה של כולנו.

מאוחר יותר פשטו השמועות שיש ב״עיר״ וב״אמריקה״ מין מכשיר של ״רדיו-עם-תמונות״, כלומר לא רק ששומעים את משה חובב מקריא את החדשות אחרי הפיפסים, אלא גם ניתן לראות (אמנם במטושטש) תמונות זזות של ממש. באחד הביקורים שלנו אצל הסבא והסבתא בחופש בחיפה ראינו בבית קפה(!) במרכז הכרמל(!!) מכשיר פלא שכזה שממש הראה תמונות זזות!!!

אחר כך חלפו עוד כמה מלחמות וב-24 במרץ 1966 – רגע לפני שסיימנו ללמוד ושני רגעים לפני המלחמה ההיא – פרצו השידורים של הטלוויזיה הישראלית (בשחור-לבן).
ב-1983 חלוקת הטלוויזיות הצבעוניות לחברים הייתה אירוע שהתחרה ב״מבצע מקלטי הרדיו״ ושקולה כמעט לחלוקת הטלפונים האישיים הראשונים. טרקטור גדול עם פלטפורמה עמוסה עבר בכל השכונות וכל משפחה קיבלה מכשיר טלוויזיה של ״סילורה״ מתוצרת החברה הישראלית מכפר מסריק(!).


מבצעי תקשורת: חלוקת הטלוויזיות הראשונות ומבצע חלוקת הטלפונים הראשונים ב-1983

מאז צפינו בכל חילופי הערוצים – מהשידורים הנסיוניים של הערוץ הראשון, עד הניסיונות הראשוניים של הערוץ השני ושלושת(!) הזכייניות: קשת, רשת וטלעד הזכורה לטוב. אחר כך ב-2012 הצטרף ערוץ 10 והפך לערוץ המועדף שלנו (לא תמיד. לפעמים שיחקנו עם התחנות בעזרת השלט המתקדם של הוט).

ועכשיו, אחרי כל ההיסטוריה (והפרה-היסטוריה) שתיארתי כאן בקיצור נמרץ – מישהו מצפה שנתרגש ב-1.11.2017 כשנקבל את סדר הערוצים החדש: כאן 11, קשת 12, רשת 13. וערוץ 10 (כמה שובבני) יהיה ערוץ 14. קטעים איתכם, חשבתם שחמוּצי כל העולם יתאחדו (לכאורה) סביב הערוצים החדשים-ישנים של התקשורת השמאלנית? במילא כולם עברו לצפות בפייסבוק ובנטפליקס. יוחזרו חיים יבין ומשה חובב, ובעיקר נחמיה בן אברהם (אולי איתו יש סיכוי שנעלה פעם לאיזה מונדיאל או יוּרו).

צפייה נעימה בכל ערוץ שתבחרו, גם אם אין לכם בכלל טלוויזיה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מיתוג, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה