דואר עברי ||| הבולים שבאלבום: סיפור על ארץ קטנה שהייתה כאן פעם

חג שמח.
החלטתי להתעלם מכל הרעשים שמסביב. במקום הביקורת והפרודיות על הטקסים ועל הנאומים, פשוט לפרסם לכבוד יום העצמאות ו״לתפארת מדינת ישראל״ את אוסף בולי ישראל הילדותי שלי.
אני מסתכל באוסף הילדותי-חובבני הזה והזיכרונות הנוסטלגיים עולים מעצמם. אני בטוח שילדי דור המדינה – לא רק חובבי הבוּלאוּת שביניהם – יכולים למצוא כאן, כל אחד לפי טעמו, זיכרונות משלהם.
מוצגים כאן כל העמודים מאלבום הילדות שלי שעמוד אחד ממנו פרסמתי ערב החג בפייסבוק.

התחלתי את האוסף עם בולי ״דאר עברי״ (בעיצובו של הותיק במעצבים אוטה וליש) – הבולים הראשונים של המדינה! אלה הודפסו עוד לפני שהמדינה נקראה ״ישראל״ בכלל. [בסוגריים אספר שגם בולים קדומים יותר מתקופת המנדט, בולים של א״י (פלשתינה) יש לי באיזו מגירה, אבל הם לא שייכים לאלבום הישראלי הזה והם שווים פוסט מיוחד].
גם במקרה של בולי ״דאר עברי״ וגם בולי ״פלשתינה (א״י)״ לא היו לי, כמובן, את הבולים ה״יותר שווים״, כי צריך לזכור שהייתי בסך הכל ילד קטן שקיבל את הבולים העודפים בשביל האלבום הילדותי שלו.

מעצבי הבולים האלה – אוטה וליש, צבי נרקיס, ג. המורי, האחים שמירמרים קרולי ואחרים, הם כולם אמנים ידועי שם, שעיצבו, בשירות המדינה, גם את כרזות יום העצמאות (שנעלמו בשנים האחרונות עם פיתוחו של משרד התרבות והספורט). הם עיצבו גם שטרות ועוד מוצרים לאומיים של המדינה התמימה שישראל הייתה בראשית דרכה.
יש באוסף המוצג כאן את כל סמלי המדינה הצעירה בשנותיה הראשונות: חגיגות העצמאות, מועדים לשמחה, איינשטיין ורוטשילד, מגן-דוד-אדום, הרצל, הרמב״ם וחיים וייצמן, צנחנים ואריות, יד מרדכי ויחיעם, יונים ורקפות, סיפורי גבורה ומורשת וסיפורים מהתנ״ך, שבעת המינים (רק ארבעה מהם הצלחתי להשיג בזמנו) ושנים-עשר המזלות (כולל גרסאות עם עדכוני מחיר).
והכל לתפארת מדינת ישראל, עוד לפני שה״תפארת״ הפכה למשהו קצת שנוי במחלוקת.
בקיצור, כל טוּב הארץ הזאת מודפס על גבי פיסות נייר צבעוניות שנאספו באהבה ובתחושת הזדהות מלאה על ידי ילד אחד מבני דור 48. והילד הזה הוא אני.

  

  

  

ומי שרוצה (למשל אני) להעמיק יותר וללמוד על כל אחת מסדרות הבולים (סריוֹת כפי שאמרנו אז) – מוזמן להיכנס לאתר ״התאחדות בולאי ישראל״. שם כל הבולים מסודרים בשלשות ורביעיות, לפי שנים, נושאים ומעצבים. ואפשר אפילו לראות את מעטפות היום הראשון, שאני כילד לא זכיתי לצרף לאוסף.

חג שמח להמוני בית ישראל, חובבי הבולים הלאומיים והזכרונות הטובים, וגם למדליקי המנגלים בפארקים הלאומיים. לתפארת מדינת ישראל.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל | עם התגים , , | 4 תגובות

ה״בייבי בוּמרס״ של ישראל ||| אנחנו הילדים של חורף שנת ארבעים ושמונה

כשלהקת חינוך מיוחד שרה ביום העצמאות 1994 את השיר ״הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש״, אני באופן אישי הזדהיתי עם רוב המילים. שמואל הספרי כתב בזמנו מילים שעוררו הזדהות מצד אחד, וגם ביקורת לא מעטה (על הנימה ה״תבוסתנית״ וה״תלונתית״: ״הבטחתם יונה, עלה של זית״, ״הבטחתם לקיים הבטחות״). המילים של השיר דיברו אלי, לא בגלל ההבטחה שההורים לא קיימו, אלא יותר בהקשר של החיבור בין הדורות, והתיאור העצוב של התקווה לשלום, המתבדה בכל דור מחדש: ״ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב / כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב״. בשנים האחרונות נדמה שיש מין הסכמה והשלמה שהמצב הנוכחי יימשך לעד. ״שואלים אותי האם לעד נחיה על חרבנו. כן.״ אמר רה״מ (המכהן, המחהן) ב-2015 ואישר ש״בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין״.
וכך שרה הלהקה ב-1994:
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם אוֹתָנוּ לָרִאשׁוֹנָה עִם שַׁחַר, בְּתֹם הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם גְּבָרִים עֲיֵפִים שֶׁהוֹדוּ לְמָזָלָם הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן נָשִׁים צְעִירוֹת מֻדְאָגוֹת וּרְצִיתֶן כָּל כָּך לֶאֱהֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּחֹרֶף שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
רְצִיתֶם לְמַלֵּא בְּגוּפְכֶם אֶת מָה שֶׁחִסְּרָה הַמִּלְחָמָה.
(הבית הראשון בשירמילים: שמואל הספרי; לחן: אורי וידיסלבסקי)

אנחנו, דור הילדים שנולד בשנים הראשונות של המדינה – ה״בייבי בוּמרס״ של ישראל, היינו גם אלה שלקחו חלק במלחמת 73: במוצבים בגולן ובסיני, בטנקים על גדות התעלה ומעבר לה – בים, ביבשה ובאוויר. והיינו גם אלה שהביאו לעולם את ״הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש״ (וגם את הילדים שנולדו קצת אחרי זה). אני לא זוכר אם הבטחנו להם יונה, אבל ודאי שחינכנו אותם שהיונה היא סמל השלום. וקיווינו שהשלום בוא יבוא, בעזרת היונה או בלעדיה.

ילדי תש״ח בראשית ההתיישבות בנגב המערבי

עשרים ואחת שנים לפני ״הילדים של 73״, התקיים פסטיבל הזמר והפזמון במסגרת חגיגות חצי היובל למדינה, ביום העצמאות 1973. זה היה כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה הנוראה ההיא, ועדנה לב שרה שם את השיר שזכה במקום הראשון ״את ואני נולדנו בתש״ח״. אני נולדתי ב-1948, באותו זמן התנהל ״מבצע אסף״ באיזור הנגב המערבי, במהלך מלחמת העצמאות (לא זכיתי להיוולד ממש בתש״ח, אלא בתחילת תש״ט), ולמרות זאת הרגשתי שמילות השיר מדברות גם עלי:
את ואני נולדנו בתש"ח / יפתה מאוד כסותך מאז – הביטי בך
שאי סביב עיניים וראי כולם פה עמך / נקבצו לחוג, באו לך.
היום הזה – לפני כ"ה שנים / נשתל אילן בינות קוצים וברקנים
עכשיו הביטי צמרתו בעננים / ועמו אילנות לרוב מוריקים
ישראל – דרך כל ימי / ארצי – מצאתי בך ציורי חיי
ישראל – דרך עלומי / אלך לי בנתיבך כל ימי,
שירי אשיר לך
(מילים: מוטי גלעדי; לחן: יגאל בשן)
למי שמעונין להתעמק – יש גם ביצוע יותר רך ופחות דרמטי של יגאל בשן

היום הייתי רוצה להגיד לילדי הדור השלישי: אנחנו אמנם נולדנו בתש״ח (או בתש״ט) ולא הצלחנו עדיין להביא את היונה, אבל אל תתיאשו: היא עוד תגיע מתישהו. אני לא יודע בדיוק איזה שירים לימדו אותם בבית הספר לקראת יום העצמאות ה-69, למרות ששמחתי לשמוע שהם יודעים לשיר את ״לך לך למדבר, הדרכים יובילו״, שיר שקדם לשני השירים שהזכרתי בכמה שנים טובות. הייתי רוצה שלא יתלוננו שהבטחנו להם יונה ולא קיימנו, אבל שיאמינו שאחרי החושך עוד יבוא שחר של יום חדש, והיונה עוד תחזור עם עלה של זית. ושיאמינו שהיא בהישג ידינו (ואולי גם יעשו משהו בשביל להחיש את בואה).

יונה עם עלה של זית / צאי מן התמונה,
השיבי את האמונה / שהשלום יבוא בעקבותייך
(מילים ולחן: תלמה אליגון רוז).
השיר האחרון בפוסט הזה, בביצוע להקת פיקוד דרום זכה במקום ראשון בפסטיבל הזמר של 1987 שהיה משולב בפסטיבל ערד. שם גם הוא הושמע לראשונההסולנית בשיר היא חיה סמיר, בת למשפחה מוסלמית שגדלה כיהודיה והיתה הערביה הראשונה בלהקה צבאית.

מאז חלפו כבר שלושים שנה! והיונה עדיין מתמהמהת. אולי הגיע הזמן לא לסמוך על היונה, ולא לחכות שהשלום יבוא בעזרתה, אלא לנסות לעשות משהו קצת יותר מעשי?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , | 2 תגובות

דברים של לא כלום ||| מסע בעקבות השלטים הריקים בארצנו

שלטים הם המצאה של האדם המודרני. להומו סאפינס הראשון, שהיה סבא-של-סבא-של סבא שלנו וגר גם כאן בארץ הנהדרת שלנו, לא היה צורך בשום שֶלֶט. כשהיה צריך לנדוד, בעקבות הידלדלות מקורות המחיה או בשל סיבות אחרות, הוא פשוט התחיל לנדוד לכיוון שנראה לו נכון. אחרי המהפכה החקלאית, כשהמציאות נהייתה יותר מורכבת, האדם המודרני (שזה אנחנו) המציא את השלטים. מאז אי אפשר ללכת לשום מקום בלי שלטים.
כמובן שאין לי ענין לגזול לתעשיית השילוט את פרנסתה. מרכיב נכבד בבלוג הזה מוקדש לשלטים למיניהם: שלטי דרכים, שילוט עירוני, שלטים במרחב הכפרי ובמשרד, וסתם שלטים מיוחדים או מקושקשים, שנמצאים כיום בכל מקום.

בימינו יש מגמה של מחיקת שלטים ושל שלטים חסרי משמעות, וגם של כאלה שלא מפנים לשום מקום. יותר ויותר שלטים לא אומרים היום כלום. חלקם דהו עם הזמן, אחרים נלקחו לתיקון ונשארו רק מסגרות השלטים שממסגרות את השמיים או קטעי נוף מקריים. ויש כאלה שאף פעם לא הייתה סיבה להציב אותם, חוץ מהנטייה האנושית לדבוק במוסכמות ובנוהלים ישנים.

  

היום, בתקופת הוויז והמפות של גוגל, כשהכל כתוב בסמארטפון, יש כאלה שחושבים שבעצם אין כבר סיבה להציב שלטים חדשים. בשבועות האחרונים צילמתי כמה וכמה שלטים כאלה מהסביבה הקרובה אליי. ודאי יש עוד רבים אחרים גם בסביבה שלכם.
בפייסבוק של הבלוג הצגתי כמה פתרונות גרפיים, שמתכתבים לא רק עם השינוי הטכנולוגי, אלא גם עם המגמה של מנהיגים מסוימים לא להגיד כלום (כי אין כלום!).
אבל את המסגרות הרי חייבים להמשיך לקיים מסביב לכל הכלום הזה. למה? אל תשאלו אותי, כי לא יהיה כלום, ואין לי כלום לחדש. ליקטתי כאן כמה מהדוגמאות בתקווה להחזיר לכלוּם את מקומו הטבעי. יתכן שאפשר היה להציב מעל הארץ שלט אחד גדול של כלום, והוא כבר יפנה כל אחד לאן שירצה.

אז מה אמרתי כאן בעצם? כלום, או לא כלום, אבל לפחות הבאתי דוגמאות מעניינות (של כלום) ושרתי שירים של לא-כלום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טבע ונוף, ישראל, שילוט | עם התגים , , | 2 תגובות

גירוש מונפרנאס ||| סיפור על צייר קרוב-רחוק שלמד בבצלאל ואבד בשואה


את הסיפור הזה אפשר לספר בכמה צורות: כסיפור חיפוש דרמטי שהעלה רק קצה חוט: ציור אחד, תמונה אחת וביוגרפיה חלקית. או שאפשר לספר אותו כסיפור אחד מני רבים, על יהודי אחד מתוך שישה מיליון, לוי מאדים זרודינסקי Levi madim Zarudinski שהיה גם קרוב-רחוק (בן דוד של סבא שלי) וגם תלמיד בצלאל וצייר באסכולת פריז של שנות ה-30. ואפשר גם לספר אותו דרך החיפושים בארכיון המשפחתי ובתערוכה שהתקיימה לפני כעשר שנים במוסד ״יד ושם״.
או פשוט כדאי לנסות להעלות את שברי הסיפור, בתקווה שבמשך השנים ייקשרו יתר חוטי הסיפור והרשת-חובקת-הכל של ימינו תשלים את החסר בפאזל, שרק כמה רסיסים ממנו מצויים בידי.
בחרתי לספר את הסיפור בקיצור, כפי שאני מכיר אותו, ולצרף את מעט הממצאים שבידי.

הפרטים שאכתוב כאן מבוססים על ביוגרפיה ביידיש שנמצאה בבית לוחמי הגיטאות יחד עם כמה מציוריו של לוי מאדים. הביוגרפיה ״תורגמה״ על ידי הוריי בתרגום מילולי קצת ארכאי, ומסופר בה על לוי מאדים זרודינסקי, שהיה בן-דוד-של-סבא-שלי (ההורים שלהם היו אחים). הוא נשא את אותו שם פרטי ואותו שם משפחה כמו סבא-לוי ונולד ב-18 בנובמבר 1902 בעיירה ווראנוביצה מחוז פודוליה ברוסיה (אוקראינה כיום). לוי קיבל השכלה יהודית וכללית וכלשון הביוגרפיה ״אהב להעמיק בקלסיקה העברית, היהודית והרוסית והיה נטול עניינים פרקטיים. בימי ילדותו נתגלה בו כשרון לצבע וציור״. עוד נכתב עליו ש״הפלקאטים שלו, שבוצעו באופן אמנותי, ועבודות אחרות עיטרו לעתים קרובות כנסים תנועתיים ותרבותיים. בגיל 18 הצטרף ל׳צעירי ציון׳ ואחר-כך ל׳החלוץ׳ ונהג גם לעבוד בכל מיני עבודות פיזיות שהתנועה הייתה מחלקת; אך עם זאת לא שכח את תמצית חייו – העבודה האמנותית״.

ב-1921 הוא הגיע, לאחר נדודים, לארץ ישראל ומיד התחיל את לימודיו בבצלאל (התמונה משמאל מ-1913). הוא למד את אמנות הציור אצל פרופ׳ בוריס שץ, מנהל בית הספר. כמו תלמידים עניים רבים הוא ״עבד בזמן לימודיו בכל עבודה מזדמנת: ייבוש ביצות, סיתות אבנים, כביש וכדומה. יחד עם חבריו החלוצים הוא היה מלא התלהבות ותקווה ואמונה בעם ישראל ובעולם. בלילות הדליקו תלמידי בצלאל מדורות וישבו סביבן, מדברים, מתווכחים בענייני אמנות, ספרות ומה לא? הם היו מסיימים בשירה וריקודים סביב המדורה ובהורה סוערת עד השעה שלוש בלילה״.
אחרי לימודיו עבר לוי מאדים ב-1925 לפריז יחד עם חברו מבצלאל יהודה כהן. הם שהו בפירנצה חודשים מספר ובפריז נרשם לוי לאקדמיה לאמנות כדי להעמיק בעבודתו האמנותית. הוא צייר בעיקר נופים ופורטרטים ו״אף פעם לא היה מרוצה מעבודתו ולא שש להראות את הישגיו האמנותיים. למרות זאת הוא הציג בגלריות הפריזאיות ״נוּבוֹ״ ו״גַרבּוֹ״. ביישנותו וחוסר הבטחון שלו מנעו ממנו לחתום על רוב יצירותיו״.

הסיפור על סוף ימיו מעורפל מאוד: הוא נשא אישה והיה להם בן, כשהגיעו הנאצים לפריז ב-1940 הוא עזב את העיר ושהה תקופה ב״פאליא דֶעפַארטעמֶנעט שָארָאנט״(?). בספטמבר 1940 שב עם משפחתו לפריז וביולי 1942, כשהחל גירוש יהודי פריז למחנות ההשמדה, ולפי התרגום ״כאשר הציד והרדיפות החלו להתרגש לעתים מזומנות הוציא לוי מאדים זרודינסקי את נשמתו הסוערת״. במקורות אחרים שמצאתי כתוב שהוא נספה באושוויץ.

הסיפור המיוחד הזה משך אותי, בעיקר מהסיבה שכיובל שנים אחריו גם אני הלכתי ללמוד בבצלאל, כנראה באותו בנין היסטורי (וכעבור עוד שלושים וכמה שנים למדה גם בתי באותו המוסד, בבנין החדש שבהר הצופים). לכן כששמעתי לפני כעשר שנים על תערוכה על ״גירוש מונפרנאס״ המוצגת ביד ושם, עלינו לירושלים וביקרנו בתערוכה. חיפשנו בין עשרות הציורים זכר לבן-דוד-של סבא-לוי, ובאמת אחרי שיטוט קצר בתערוכה ראינו את הציור המוצג כאן. לידו היה תלוי ציור נוסף – פורטרט של לוי מאדים זרודינסקי שצייר חברו הטוב יהודה כהן שלפי הביוגרפיה שבידי ״נפל על קידוש השם בארץ השמש״, ולפי הקישור שמצאתי נספה באושוויץ.


״דומם עם כד" – ציור של לוי זרודינסקי משנת 1938.

   
יהודה כהן: דיוקן של לוי מאדים זרודינסקי וקטלוג התערוכה ב״יד ושם״

אוצרת התערוכה ראתה את ההתרגשות שלנו וסיפרה לנו שציורים נוספים של לוי מאדים מצויים באוסף מוזיאון ישראל, אבל אנחנו לא המשכנו בחיפושינו. אוסיף רק עוד סיפור קטן: בחיפושים באינטרנט מצאנו שם של שחקנית קומית צרפתיה צעירה בשם אדלין זרודינסקי. מכיוון שהשם הזה (שאיתו נולדתי גם אני) איננו נפוץ במיוחד, ניסינו ליצור איתה קשר בפייסבוק כדי לברר אולי היא נינתו של לוי מאדים, שכאמור השאיר אחריו אישה ובן. אדלין לא ענתה לנו וסביר שאין לה קשר לסיפור העצוב. גם ב״קטלוג בצלאל״ לא מצאנו זכר לתלמיד ״לוי מאדים זרודינסקי״ וכנראה הניירות הבודדים שבידיי הם הזכרון האחרון.

וכך, מה שנותר הוא להציג את הציור האחד שראינו ולספר על קרוב-רחוק – בזמן ובמרחב – שלמד באותו בית-ספר (לימים אקדמיה) בירושלים והרחיק לנדוד ולחיות בין האמנים הגדולים שהיו חלק מ״אסכולת פריז״ (l'école de Paris) של שנות השלושים במונפרנאס בפריז – שאגאל, סוטין ואחרים, ומצא את מותו כאחד מששת מיליוני היהודים שנספו בשואה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה | עם התגים , , , | 2 תגובות

השולחן של מרים ||| סיפור על האות ח׳ בפונט שמלווה את פרנק-ריהל


ערב חג הפסח פרסמתי בפייסבוק חידה שהקוראים התקשו לפתור אותה. פתרון החידה היה העיצוב הייחודי של האות ח׳ בפונט הידוע והמוכר ״מרים״. כידוע (למי שמתעניין ויודע) האות הזו עוצבה ע״י רפאל פרנק, החזן מלייפציג שעיצב גם את האות המוכרת והנפוצה ביותר בעברית – פרנק-ריהל. האות נקראת על שם בתו מרים. עכשיו כשהסתיים שבוע הפסח על כל ספיחיו, הגיע הזמן להרחיב קצת על הח׳ של מרים, על מרים עצמה ואולי לתרום עוד שבב מידע על המעצב רפאל פרנק.

הנה הפתרון המלא לחידה ולצידו משפחתו של רפאל פרנק:
 

הגופן מרים הוא אולי הגופן העברי הראשון שבו עוצבו כל חלקי האות בעובי אחיד. קשה לומר שהיא לגמרי נטולת תגים (סן-סריפית בז׳רגון של הטיפוגרפים), יותר מדויק לומר שכל הקווים שלה – האופקיים והאנכיים הם בעובי שווה, אולי מה שנקרא סלב-סריף. הדוגמא משמאל היא מתוך קטלוג מולכו של בצלאל.
רפאל פרנק, שקרא לגופן על שם בתו מרים, עיצב כבר לפני יותר ממאה שנה פונט שנראה עד היום מודרני ונועז במיוחד. לרוב האותיות של הפונט, למשל ט׳, מ׳, ל׳ ו-ק׳ יש צורה שונה לחלוטין מכל מה שנראה לפני העיצוב של מרים (שלא לדבר על ה-ש׳ בצורת ״אבזם״ ששווה פוסט מיוחד).

צורת הפונט השפיעה על פונטים רבים שעוצבו עשרות שנים מאוחר יותר, והאות מרים זכתה לגרסאות רבות במהלך השנים. ניתן להשיג אותה אצל רוב החברות המציעות גופנים עבריים בישראל (כולל גירסה חינמית חדשה בגוגל פונטס שעיצבה מיכל סהר והיא שונה למדי מהעיצוב המקורי, אבל שומרת על ה-ח׳ וה-ש׳ המיוחדות של המקור).
חלק מהפונטים שעוצבו על בסיס האות מרים הם בגירסת המונוספייס (כלומר רוחב אחיד לכל האותיות – מה-יוד ועד ה-שין). תכונה שהייתה הכרחית בזמן השימוש במקשי מכונות הכתיבה, ועדיין משמשת בעיצובי דאטה מיושנים (אצלנו קוראים לזה ״אות פוזיציונית״) אבל לא נראה לי שזו הייתה כוונתו המקורית של רפאל פרנק.

  
מימין: מרים מונו של מסטרפונט (ויתר על ה״אבזם״ של ה-ש׳ ועל ה-ט׳); משמאל: מרים פיקס של ווינדוס (שינתה את ה-ח׳ הייחודית)

הפונט מרים נקרא על שם בתו של רפאל פרנק. את הסיפור של משפחת פרנק והיכרותי עם נינתו אילה, הזכרתי באחד הפוסטים הראשונים בבלוג (לפני כמעט ארבע שנים). שם גם הבטחתי שאכתוב פוסט מלא על האות פרנק-ריהל ועל מעצב האות. אלא שמאז ראיתי שנכתבו כבר הרבה דברים, חלקם מדויקים וחלקם אולי קצת פחות. רציתי להביא כאן סריקה מלאה של ספרו של רפאל פרנק (בגרמנית) עם הפרטים על עיצוב האות המיתולוגית שלו, שקיבלתי (בהתרגשות רבה) ממשפחתו, אבל בינתיים ראיתי שהקדימו אותי (כולל תרגום המאמר) – אז אסתפק בכמה עמודים מתוך הספר שבידי.

   
עטיפת הספר שכתב רפאל פרנק על עיצוב האות פרנק-ריהל ותמונה עם חתימה בכתב ידו

עמוד מתוך ספרו של רפאל פרנק (מתאים לפסח). סריקה ברזולציה גבוהה – תוכלו להגדיל ולראות את הגירסה המקורית הראשונה של הפונט הפופולארי ביותר בשפה העברית, יותר ממאה שנה אחרי עיצובו

   
דוגמאות הפונטים פרנק-ריהל ומרים (שריפט מיריאם), מתוך קטלוג ברתהולד, 1924

סיפורו של רפאל פרנק המוצג למטה הוא מתוך הספר המשפחתי שכתבה נכדתו. דפים שמסר לי ד׳, מבני כפרנו שנישא לאילה, נינתו של רפאל פרנק.

ונסיים שוב ב-ח׳ ״השולחנית״ של מרים. רפאל פרנק בחר לעצב את הפינה הימנית העליונה של האות בצורה נועזת במיוחד. הוא יצר אות סימטרית שבה הח׳ היא דמוית האות היוונית פאי, או כפי שלי היא נראתה – בצורה של שולחן. היום יש עוד גופנים שהמשיכו עם הווריאציה מרחיקת הלכת הזו. אבל עדיין העיצוב הזה הוא בהחלט ייחודי וחלוצי. לכן היה קשה לקוראים לפתור במלואה את חידת הפסח שלי (ויכול להיות גם שרוב קוראי הפייסבוק של הבלוג מתעניינים יותר בפרחים ובפוסטים אקטואליים ופחות בגופנים עתיקים בני מאה ויותר).


שבת שלום לכל הקוראים, עם מרים ופרנק-ריהל,
ועם סיפורו של החזן מלייפציג (ותודה לבני משפחתו שנתנו לי את החומרים המעניינים)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

איקס לעצמאות ישראל ||| מסע החיפושים אחרי כרזת יום העצמאות 2017 נמשך

הנושא של כרזות יום העצמאות הוא סוגיה לא פתורה בבלוג הזה, וכנראה גם בתרבות הישראלית. טיפלתי בנושא הזה כבר כמה וכמה פעמים. השנה, כשלא מצאתי בשום מקום ברשת תיעוד כלשהו לכרזת יום העצמאות ה-69, פרסמתי פוסט קטן בפייסבוק. תהיתי שם אם מישהו ראה או יודע איפה אפשר לחזות בכרזה של יום העצמאות 2017 (שיחול בעוד פחות משבועיים!). אבל בפייסבוק, כפי שכולם יודעים, הכל נזיל ונדיף, ונשכח רגע אחרי הפרסום – וכאן מדובר בנושא עיצובי היסטורי. אז הנה אני מביע את הפליאה גם כאן בבלוג, בשם ההיסטוריה הלאומית ולמען תיעוד תולדות המדינה מ-1948 ועד ימינו.

תוכניות החג, לרבות זהות מדליקי המשואות השנה ולוח ההופעות של גדולי הזמרים ביום החג (במקומות הראשונים – איל גולן, משה פרץ ושרית חדד) כבר פורסמו. לוח האירועים בכל הערים והמועצות כבר זמין ברשת, ורק על הכרזה – שצריך עוד להדפיס ולחלק למוסדות הציבור ולבתי הספר והגנים – לא פורסם דבר. זה נשמע מפליא למדי, בעיקר אם זוכרים את השתלשלות הדברים המוזרה בשנה שעברה.
אז יכולות להיות שלוש אפשרויות:
א. הכרזה נבחרה, הודפסה ורק קשה למצוא לכך תיעוד – בגוגל ובאתרי משרד התרבות ומשרד ההסברה.
ב. שוב מישהו שכח (בכוונה או בטעות) את הנושא, ואולי רגע לפני החג ימציאו משהו (כמו בשנה שעברה).
ג. הכל בסדר – הכרזה נבחרה, הודפסה וחולקה ורק שומרים על צניעות ושקט תעשייתי, כדי לא לבלבל.
איזו אפשרות נראית לכם הכי סבירה? כותב הבלוג הזה ישמח מאוד לשמוע שאפשרות ג׳ היא הנכונה, ויותר מכך – אשמח לראות את הכרזה ולהציג אותה כאן, לצד הכרזות שכבר הצגתי בעבר.

בינתיים, עד שאראה את הכרזה ואשמע פרטים על עיצובה, אני מניח כאן כרזה גנרית שניתן להשתמש בה (ללא כל זכויות יוצרים) בכל אתר הרוצה בכך ובכל מוסדות החינוך בארץ הנהדרת שלנו.

הנה הציטוט מויקיפדיה (שמרתי את כל הקישורים למען המתענינים יותר לעומק בנושא):
כרזת יום העצמאות
היא כרזה המופקת בכל שנה החל משנת ה'תש"ט1949 (למעט שנת 1957[1]), לקראת יום העצמאות, כחלק מחגיגות העצמאות למדינת ישראל.
את הכרזה בוחר ומפיק מרכז ההסברה שבמשרד התרבות והספורט.
בכל שנה בוחרת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים תחילה את הנושא הלאומי המרכזי של יום העצמאות. הנושא, המלווה את הטקסים הממלכתיים הנערכים באותו יום, ובראשם טקס הדלקת המשואות וטקס פרס ישראל, משמש השראה ליצירת הכרזה ולעיצובה, וכן לבחירת משיאי 12 המשואות בטקס המרכזי בהר הרצל. לדוגמה, הכרזה ליום העצמאות ה-66 למדינת ישראל מייצגת מוטיבים בהשראת הנושא שנבחר באותה שנה: "זמן נשים", להעצמת הנשים בישראל. הכרזה משקפת סמלית את הנושא ומשמשת לאורך החג כולו, החל בנעילת אירועי יום הזיכרון בהר הרצל וכלה במוצאי יום העצמאות, בטקסטים הלאומיים ובאירועים הממלכתיים. כרזת יום העצמאות ממלאת תפקיד בולט כמוטיב בטקסים, והיא בעלת נוכחות ומשמעות מרכזית במסריה. היא נועדה לייצג בדרך מקורית את ערכיה של המדינה וכן את רוממות הרוח המאפיינת את יום העצמאות.

על גבי כל כרזה מופיע הכיתוב "x לעצמאות ישראל" (x מייצג את מניין שנות העצמאות למדינה) או "יום העצמאות y" (y מייצג את שנת ההפקה של הכרזה ליום העצמאות לפי הלוח העברי). במשך השנים עיצבו את הכרזות מעצבים ישראלים ידועי שם, כגון פאול קור, ציונה שמשי, דוד טרטקובר, דן ריזינגר ואחרים.

חגעצמאותשמח. 

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ישראל, פוסטרים | עם התגים , | 8 תגובות

דרום ורוד ||| אירועי ״חבלבל על הזמן״ לרגל ציון 50 שנה לשחרור הרצועה

חבלבל על הזמן

אנו מכריזים בזאת על פתיחת פסטיבל ״דרום ורוד״ בצפון הנגב. הפסטיבל יתקיים השנה בסימן שנת חיבור החשמל לנגב (לא כולל עזה) ושחרור ירושלים המאוחדת (לא כולל ירושלים המזרחית). הוא יכלול: פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה, סיורים מודרכים, מופעי מוזיקה, שחקנים ופעילויות בין הפרחים, צעדת החבלבלים המסורתית, שווקים וירידים חקלאיים, מירוץ החבלבלים ועוד…

אני האחרון שיזלזל באירועי ״דרום אדום״. דאגתי יותר מפעם אחת לציין את יופיה של פריחת הכלניות האדומה בנגב המערבי ואת האירועים הרבים, בהם תושבי צפון הנגב מזמינים את עמישראל לחגוג עימם את יופי הטבע בחלק זה של ״ארצנו היפה״. למרות זאת כבר ציינתי פעם שגם הצהוב הוא צבע די יפה ומרבדי החרציות, הסביונים, הכתמות וכל חבריהן הצהובים שווים פסטיבל צהוב, שישמור על רצף החגיגות באזורנו.

  

השבוע הבחנתי (לראשונה!) שיש צבע אחד שקצת קופח בין פסטיבלי הצבעים המציינים את חג האביב. זהו כמובן – הצבע הוורוד! הטיול האחרון, בין השדות המצהיבים ופרחי החרציות הנאחזות בכוחן האחרון באדמת החורף והאביב, הבהיר לי ששכחנו את הוורוד.
וזה כל-כך סמלי שעמישראל, שבונה כל-כך הרבה על ניסים ונפלאות ומאמין במנהיגים שמחליפים צבעים עוד הרבה יותר מהטבע, שכח לגמרי את התקוות הורודות. ואז בא החבלבל וממלא את כל השטח שהתפנה בצבעים אופטימיים ורודים (וגם לבן ועוד כמה גוונים נוספים). אם רק היינו קולטים מה הטבע מנסה לשדר לנו – רגע לפני שהכל כומש ומצהיב, רגע לפני שחרמשי ומזמרות חג קציר העומר הופכים לחניתות ולטנקים – היינו חוגגים בגדול גם את החג הורוד.

  

החבלבל הכפני הוא שיח נמוך ומשתרע בעל ענפים דקים ומשתרגים. העלים התחתונים דמויי ביצה או לב. העלים העליונים מחולקים לאונות צרות כעין כף יד כשהאונה המרכזית היא הארוכה ביותר. הפרחים וורודים. עלי הכותרת מאוחים לצורת משפך. הפרי כמעט כדורי בקוטר כ-55 מ"מ מכיל 4 זרעים כהים.
נפוץ בשדות בור ושטחים פתוחים בחבל הים-תיכוני וצפון הנגב. תפוצתו ים-תיכונית. (הציטוט מאתר ״צמח השדה״; האיור מהספרון ״פינת טבע״ שכתבה סמדר בהוצאת קיבוץ בארי).
אפשר למצוא עכשיו את החבלבלים בכל מקום – בוואדיות ובפארקי הקק״ל, מציצים בין החרציות והגדילנים של סוף החורף, מטפסים על השיחים וסופגים את אבק הדרכים של מכוניות המטיילים ורכבי הביטחון הצהליים. החבלבל הוא ישראלי מאוד באופיו – הוא מצטופף עם חבריו בכל מקום. אולי אם נקבל ממנו גם את האופטימיות הורודה שלו – עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.

ויש לנו אפילו סלוגן מוכן ומתבקש לאירועי ״הזמן הוורוד״, כך שלא צריך להיעזר בשום מומחי שיווק ומיתוג: ״חבלבל על הזמן״. מה יותר מתאים, סימלי ואופטימי. אז צאו אל הטבע היום ומחר, בחג השני והשלישי, במימונה ובפסטיבל ״דרום ורוד״, ויחד נהפוך את הורוד לצבע הלאומי. חג שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, חגים ומועדים, ישראל, סיפורי הכפר | עם התגים , , | 2 תגובות

הצעקה האחרונה 2.0 ||| איך פייסבוק מלמדת אותנו לצעוק גם בצבע סגול זרחני

אפשר אולי לתהות מה גורם לי לעסוק כל כך הרבה (באופן יחסי) ברשת החברתית (פייסבוק) וברה״מ (נתניהו). יש רבים הסבורים ששניהם – פייסבוק ונתניהו – היו ויהיו איתנו כאן לנצח וצריך פשוט להתרגל לשיגיונותיהם ולקבל כל שינוי וכל קפריזה שלהם כמבורכת. מי שבוחר להיחשף לשני אמצעי התקשורת המשפיעים האלה (ביבי ופייסבוק) – הבעייה היא שלו.
אבל כמובן שזה לא כל כך פשוט, הרשת החברתית הגדולה בעולם וראש הממשלה המתמיד בישראל (והשילוב הקטלני של שניהם בדף הרשמי של האחרון) משנים לאט-לאט, ובעצם די מהר, את האקלים החברתי בארץ (ובכדור-הארץ). כל קפריזה שלהם משפיעה על מיליונים (ביבי) ועל מיליארדים (צוּקי).

  

כל החלטה, על פתיחת תאגיד תקשורתי או ביטולו, או על הוספת פיצ׳ר מהפכני חדש לפייסבוק משנים את האופן בו אנחנו חושבים, מגיבים ומתנהגים. אל עלילות נתניהו בחרתי להתייחס בדרך כלל בהומור מסוים, ברוח ההומורסקות של קישון. הרי כל פוסט וכל נאום שלו נראים כמו מערכון או קטע מ״ארץ נהדרת״ (הוא, אגב, מחקה את עצמו הרבה יותר טוב ממריאנו). משמאל יש דוגמא קטנה מביקור המנהיג ורעייתו במבצר המונפור בחג הפסח (״סיירתי היום יחד עם רעייתי שרה במבצר המונפור… אנחנו מאד נהנים לטייל בגליל ובארץ היפה שלנו״).

משפטי המפתח שלו ודמותו התקשורתית הזכירו לי בשנה האחרונה את הסדרה הקלאסית של ספרי ה״מרים״ שכתב ואייר רוג׳ר הרגריבס, עם ״מר שמח״, ״מר איפכא״, ״מר כלוּם״ וכל היתר. הסדרה הזאת הייתה פופולרית מאוד אצלנו במשפחה והתגלתה כחביבה גם על בני דור האייפד הצעירים מהמילניום הנוכחי.
הפלטפורמה של פייסבוק מאפשרת לי להעלות ״ספרים״ חדשים בסידרה בכל פעם שנתניהו עושה או אומר משהו שנראה כהומורסקה. עוד לא העליתי את כל הסידרה לאיחסון יותר מסודר ונגיש בבלוג. אולי אחרי החגים אתפנה למשימה החשובה הזאת. בינתיים שמתי כאן רק טעימה קטנה:

  

ועכשיו נעבור לפייסבוק.
הרשת החברתית מעוצבת, בעקרון, בצורה סולידית שאמורה למשוך את משתתפיה לשתף עוד ועוד פוסטים, עם חוויות אישיות ועם תמונות ואמירות חכמות על החיים-עצמם. והיא עושה את זה בצורה מצוינת! עובדה שכבר יותר מעשור היא המדיה שמיליארדי אנשים בכל העולם בוחרים כדי לתקשר עם מילארדי אנשים נוספים (נכון להיום לפי האתר statista, מספר החשבונות הפעילים הוא 1,968,000,000).
המעצבים של פייסבוק חושבים כל הזמן איך לשפר את הניראות של הדף. הם מגדירים שטחים לפוסטים, אזורי פרסומות, מאגרים של תמונות וסרטונים וארכיוני תמונות של ״חברים״. למרות ש״החברים״ יכולים להעלות חוכמות חיים ״גבוהות״, או כל דבר שטות ואיוולת – בלשון ספרותית מוקפדת, או בשגיאות כתיב ופיסוק מגוחכות – העמוד תמיד נראה מסודר יפה ומאורגן כמו קטלוג טוב או מגזין מוקפד.

אבל זה לא מספיק, כדי לנעול את המשתמשים בבית של הרשת ״החברתית״, וכדי שלא יחשבו אפילו לנהור לרשתות אחרות – מעצבי החברה חייבים להמציא כל הזמן דברים חדשים. כך היה כשלפני כמה חודשים המציאו את האות המוגדלת לפוסטים קצרים. פיצ׳ר שהפך גם אמירה סתמית, שאנשים משגרים בהיסח הדעת לחלל הפייסבוק, לכותרת ראשית צעקנית, כמו זו למשל:

בוקר טוב! מתחילה את היום מול החלון,,,,

לי זה נראה קצת מופרז, אבל המשתתפים הצביעו ברגליים, נהרו בהמוניהם ופירסמו עוד ועוד פוסטים צעקניים כאלה, עד שכל הפיד נראה כמו סמטוחה אחת גדולה.

זה לא הספיק לאנשים של פייסבוק ובדצמבר של השנה שעברה עלה לאוויר הפיצ׳ר המהפכני המאפשר לאנשים לפרסם פוסטים צבעוניים מודגשים, כשהפונט הוא נגטיבי לבן והרקעים ניתנים לבחירה (מוזרה קצת) מתוך 8 אפשרויות הכוללות מעברים של סגול-ורדרד וטורקיז-ירקרק, או רקעים סולידיים של ״אפור-עירוני״ או ״צהוב-חמסיני״. ההמונים מיהרו להשתמש בתכונה החדשה ולפתע נראה כל דף הפייסבוק כמו אוסף של כרזות טיפוגרפיות חובבניות.
מכיוון שלפייסבוק, עם כל הדומיננטיות שלה ברשת, אין שליטה על כל מערכות ההפעלה במחשבים של מיליארדי נתיניה – יוצא שלפעמים היישור המרכזי של הטקסט משתבש, וגם הפונט לא ניתן לשליטה ונראה קצת מצ׳וקמק. ברוב המקרים זהו הגופן אריאל שעדיין לא הצליחו לעקור אותו מהרשת, למרות כל המאמצים של גוגל ושל מעצבי פונטים מקצועיים ששיחררו לשימוש חופשי כמה פונטים טובים בהרבה מאריאל (למשל אלף של הגילדה, אופן-סנס של יונטף ואסיסטנט של בן נתן).

 
דוגמאות פונטים עבריים טובים יותר מאריאל – מימין: אלף. משמאל: אופן-סנס

פייסבוק גם החליטה בשנה שעברה שמיגוון האימוג׳ים שהיא מספקת לא מכסה את כל קשת הרגשות של האדם המודרני, ושידרגה את סימן ה״לייק״ (זה שהביא לה את כל קהל הלייקוהוליסטים הגדול) עם שישה ריגשונים חדשים, הזמינים לכל מי שרוצה להגיד יותר מסתם ״אהבתי״.

ההצעה שלי להוסיף גווני ביניים לא הגיעה בינתיים אל קובעי ההחלטות של הרשת החברתית, אבל עכשיו יצאה פייסבוק עם קשת רגשות גדולה בהרבה. באופציות שאפשר להגיע אליהן יחד עם הפוסטים הצבעוניים החדשים ספרתי 91 ״הבעות״ (חלק מהן חוזרות על עצמן, כי כמה פרצופים כבר אפשר לעשות, אפילו אם יש רשת של 2 מיליארד אנשים מאחוריך).

החיבור בין ראש הממשלה המעודכן שלנו (״מר אין-כלוּם״, או מר ״תקשורת״) ופייסבוק היה מיידי ודף הפייסבוק שלו הוא הכלי העיקרי שבו הוא מתקשר עם ״העם״. מי שיציץ לשם ויקרא את הפוסטים הלכאורה חסרי מודעוּת עצמית (ובעצם מתוּכננים ומתוּכנתים לפרטי פרטים), יכול לראות שם מערך משומן שמנצל את כל היכולות של הרשת לשפוך עוד ועוד דברי הסתה והסטה.‏ 2,018,221 ה״אוהבים״ (נכון למועד פירסום הפוסט וברור לי שלא כולם אוהבים-באמת) של המנהיג הגדול מזדהים איתו באופן טוטאלי (״אוהבים אותך ביבי! אתה המנהיג הגדול מכולם,,,״ ו-״נתניהו המלך, לא יעזור לסמול הבוגדני כלום!!!!!1״) בלי להטיל אפילו ספק קל שבקלים. וככה הפיצ׳רים הצבעוניים של פייסבוק מתאחדים עם הצבעוניות הבלתי-מוּדעת/מוּדעת-לגמרי של ״המלך״, ולא נתפלא אם חילופי הצבעים על ראשו של נתניהו אכן מושפעים מהפיצ׳ר החדש של פייסבוק. ככה זה כשאוהבים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, ישראל, עיצוב גרפי, פוליטיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

לילי הציירת ||| המורה לאמנות שציירה את התפאורה של פסח בשנות החמישים

לילי הייתה הציירת של הכפר בשנות החמישים. היא הייתה רווקה וגרה באחד החדרים הקטנטנים שהקצו אז למי שעוד לא הקים משפחה (לא שה״חדרים״ המשפחתיים היו גדולים יותר מ-30 מטר מרובע). לילי הייתה גם המורה לציור שלנו, ואנחנו הילדים חשבנו שהיא הציירת הכי טובה בעולם.

בערב פסח, כשצריף חדר-אוכל ״הישן״ לבש חג, היו תולים את קישוטי החג על קירות העץ. השיבולים והגבעולים הוצמדו לקיר בנעצים ומסמרים. מעל קו החלונות בצריף הפיני הישן של חדר-אוכל (שעדיין עומד במקומו ומשמש כיום כמתפרה, ״קניון״ בגדים, וגלריה לאמנות) יש מין תומכי-גג אלכסוניים שביניהם לתקרה נוצר קטע בגובה של כמה עשרות סנטימטרים. על השטח הזה, לרוחב כל חדר-אוכל, נתלו ציורי הפסח של לילי: סיפור יציאת מצרים, הסנה, המסע במדבר וכל השאר.

אלה היו ציורים צבעוניים שחשבנו שאין יפים מהם, והיינו מסתכלים עליהם בהערצה. לילי ציירה גם את החד-גדיא על קרטונים מצולעים. היו שם כולם: הֶחָתוּל (אֲרוֹךְ שָׂפָם), הַכְּלַבְלַב שֶׁבֶּחָצֵר, הַמַקֵּל, שְׁבִיב הָאֵשׁ, שֶׁטֶף המַיִם, הַשּׁוֹר הַגַּרְגְּרָן, והכי מרתק: הַטַּבָּח (כינוי קצת פחות מפחיד מ״השוחט״) והמַלְאָךְ (שבָּא מִשָּׁמַיִם). אלה היו ציורים מדהימים שהיינו מרותקים אליהם (בעיקר, כמובן ל״מלאך״).
בכל חיפושי במאגרי הסריקות של צילומי ארכיון הכפר לא מצאתי שום תמונה צבעונית שתמחיש את יופי הציורים האלה. מצאתי רק כמה צילומי שחור-לבן, שמשקפים במשהו את האמנות הנוסטלגית של לילי. הצלם האנונימי רצה לצלם את מקהלת הילדים (עם איזי, המנצח האגדי) ששרה את החד גדיא, או מזמור אביבי אחר כלשהו מההגדה הקיבוצית, ובמקרה נכנסו לתמונה גם הציורים של לילי.

והנה גיליתי בין התמונות שהעליתי לפני שלוש שנים תמונה צבעונית עם ציורי הפסח שנראים כאילו נעשו על בסיס הציורים של לילי.

    

לילי הייתה המורה לאמנות שלנו, הראשונה שלימדה אותנו להחזיק מכחול ולנסות לצייר ציורים ״אמנותיים״ משלנו. ציורים שכמובן חיקו את סגנונה. בין היתר היא ציירה בקו חופשי, בציפורן, קריקטורות למקומון של הכפר (״היומן״). הנה שתי דוגמאות יפות שמצאתי בלקט פזמוני הקבוצה.

אחר-כך לילי התחתנה ועזבה את הקיבוץ וכמעט לא שמענו עליה, כי מי מתעניין במה שקורה למורה לציור מהילדות שלו.
לפני בערך שנה טיילנו באשדוד בפארק לכיש שליד הנמל, ובסוף הגענו, רגע לפני שעת הסגירה, למוזיאון חדש ליד גבעת יונה. הוצגה שם תערוכה של כסאות אמנותיים. בפינה של התערוכה על קיר גבוה הוצגו תמונות של ״אמני אשדוד שאינם עימנו עוד״. ובין האמנים שהוזכרו שם היה דיוקן עצמי של לילי גרוסמן אדלר. המורה לאמנות המיתולוגית שלנו!
צילמתי (בצורה קצת חפוזה) את הציור עם המבט העצוב של לילי, כי ידעתי שיום אחד ארצה לספר את הסיפור על המורה לציור שלנו. לפי מה שנכתב מתחת לתמונה, לילי נפטרה ב-1987, לפני שלושים שנה. אבל אני לא אשכח את המורה הראשונה שלנו לאמנות, המורה שציירה גם את ציורי הפסח, ואולי בזכותה הגעתי אל המכחול, הציפורן והארטליין.

צירפתי עוד תמונה צבעונית מסדר פסח בחדר-אוכל הישן. הצילום אמנם קצת מטושטש, אבל בהחלט משקף את אווירת החג של הימים ההם. ולמרות שלא התקבלתי למקהלת הילדים ששרה את החד-גדיא בנוסח הקיבוצי (״הַאֲזִינוּ חֶבְרַיָּא / מַעֲשֶׂה בְּחַד גַּדְיָא. הַסִּפּוּר אִישׁ לֹא בָּדָה / כָּךְ כָּתוּב בַּהַגָּדָה!״), אני זוכר עד היום כל מילה של השיר (הניקוד בעזרת אתר זֶמֶרֶשֶת, מילים: בנימין כספי, לחן: משה ביק): מ״הֶחָתוּל אֲרוֹךְ שָׂפָם״ ועד ״בַּשָּׁמַיִם קוֹל יִקְרָא: קֵץ לָרֶשַׁע קֵץ לָרַע / מִן הָאָרֶץ שֹׁד יִתַּם / וְשָׁלוֹם עַל הָעוֹלָם"!״, אולי בזכות הציורים היפים של המורה לילי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, חגים ומועדים, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | 2 תגובות

הספרים הנכחדים ||| גוגל זורקת לפח את כל ספרי העזר הישנים שלנו (וגם סיפור על הר ״דמיוני״)

זה לא סיפור חדש, כל יום אפשר להיתקל בתמונות הממחישות את מהפכת המידע העוברת על העולם. כל ספרי העזר: המילונים, האטלסים והאנציקלופדיות – שהיו פעם הבסיס לכל ספריה, בכל דירה – מושלכים היום לפח. האמת היא שבהרבה מהבתים החדשים המושג ״ספריה״, או ״ארון ספרים״, או ״כוננית ספרים״, או אפילו ״מדף ספרים״, בוטל לחלוטין. מי צריך ספרים כשיש לנו אייפון וגוגל.

  

היום, למשל, ראיתי ליד פח האשפה המרכזי אצלנו את כל כרכי מילון אבן-שושן, שהיה בילדותנו המקור העיקרי לידע כללי. אלה היו ספרים שאיפשרו לנו לבדוק, למשל, מה זה ״עזניה״ או ״אוזניה״, או מה פירוש כל מיני מילים שהופיעו רק בתשבצים. הכרכים של אבן-שושן שמצאתי היו מונחים בשקיות נילון כאבן שאין לה הופכין.
מאוחר יותר, כשפתחתי את תא המטען של האוטו שקיבלתי, מצאתי שם זרוק כרך של ״אטלס הזהב״ של ״מפה״ במהדורת 2011. מסתבר שלאנשים לא נעים לזרוק, או לגרוס את הספרים. עדיין נותרו להם הסנטימנטים הישנים, אבל מי צריך את כל המטען הזה כשבלחיצה על אייקון קטן נפרשת כל האינפורמציה – בגוגל, בווייז (שזה גם גוגל) ובויקיפדיה (שעוד לא נרכשה ע״י גוגל או פייסבוק).

ובהזדמנות זו שנזכרתי באטלס המצוין של חברת ״מפה״ – שלא הייתה נסיעה, לפני המצאת הווייז, שלא לקחנו אותו איתנו כדי לדעת לאן לפנות וכמה קילומטר עוד צריך לנסוע – רציתי לברר איזו נקודה שעדיין לא סגורה אצלי, והיא שייכת למדור הילש״ט (יכול להיות שאני טועה).
האטלס הזה (שעדיין ממשיך לצאת במהדורה 11 שלו) היה בזמנו ציוד חובה לכל נסיעה – כמו מים, כובע ומשקפי-שמש.
פעם הסתכלתי בעמודים 48-49 שלו במהדורת 2013 והבחנתי שממש באיזור שלנו, קצת דרומה לניר עוז, מסומן ב״אטלס הזהב״ הר בגובה 550 !
חמש-מאות וחמישים מטר! זה נראה לי משונה עד מדהים. הרי אנחנו כאן בישובי הנגב המערבי (״העוטף״ הזה המשתרבב בכל קיץ למהדורות החדשות) שוכנים בשפלת החוף בעצם. הגובה המקובל כאן הוא 50-70 מ׳ מעל פני הים. תל ג׳מה למשל הוא בגובה 61 מ׳ גובה. הר התבור המפורסם הוא בגובה 556 מ׳ (על פי ״מפה״ מהדורת 2013). אז איך צץ כאן הר של 550 מטר ולא הרגשנו! אם באמת היה הר כזה ודאי היו יורדים עליו שלגים מדי פעם, כמו שקרה כמה פעמים בהר להבים שבנגב המזרחי (שגובהו 518 מ׳ על פי אטלס ״מפה״).

כל כך הטרידה אותי הגבעה (הדמיונית?) הזו, עד ששלחתי פעם הערת תיקון או בירור למערכת ״מפה״. המערכת ביקשה את עזרת הציבור להציע תיקוני נתונים לפני הדפסת כל מהדורה חדשה. למרות הערתי, חברת ״מפה״ לא שינתה את הנתון המדהים, וכנראה שאני באמת טועה. צילמתי את האטלס, הכרוך בספירלה חזקה והחזרתי אותו למדף הספרים-שלא-יהיו-כבר-בשימוש.
אם לקוראים יש הסברים לתופעה, כאלה שנעלמו מעיניי – אשמח ללמוד ולתקן.

עוד אני כותב על השתלטות גוגל ו-WAZE על תחום האינפורמציה באמצעות מפות, והנה אני שומע על בעיות אחרות לגמרי שמפריעות לאנשים. בעיות שנגרמות דווקא בגלל הטכנולוגיה החדשה – הדוגמא שהביאו היא מקרה חוזר ונשנה בו ווייז מפנה את כל התנועה מכביש החוף לשכונה שקטה בהרצליה בגלל פקקים זמניים (כאלה שרק ״התקשורת האובססיבת״ רואה). אולי כדאי לשקול להחזיר את ״אטלס הזהב״ של ״מפה״ למדף הספרים השימושיים, וגם להתחיל שוב לקחת אותו לנסיעות?

שתהיה שבת שלום לכל מחפשי הנתיבים – ב״פקקים שאינם״, וב״פקקים של לפני סדר פסח״, לאלה שנוסעים עם ווייז, ולאלה שנוסעים עם ״אטלס הזהב״. ושיהיה חג שמח לכולם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מפות, ספרים | עם התגים , , , , | 2 תגובות