2013-2003-1973 ||| ארבעים אחרי המלחמה

לפני עשר שנים, כשמלאו שלושים שנה למלחמת יום כיפור ובאמצע תקופת האינתיפיאדה השנייה, יצאה לדרך יוזמת "המפקד הלאומי". היא סימנה עבורנו – הדור של יום כיפור 73' – תקווה מעורפלת לשינוי. בראש "המפקד" עמד עמי אילון, גיבור ישראל עתיר זכויות, ומישהו שיודע מה זאת מלחמה, שניסה להצית בלבבות האדישים והמיואשים תקווה חדשה. באופן אישי הושפעתי מהיוזמה וכתבתי רשימה ששלחתי, בתמימות מסוימת אבל גם בתחושת שליחות, למקומון הקיבוצים (אז עוד לא היה לי בלוג ועוד לא הייתה רשת חברתית). כתבתי שם כמה מהתחושות של מי שהיה אחד מ"חיילי יום כיפור 73". כמובן שהייתה תמימות לחשוב שכמה מילים במקומון יכולות להזיז למישהו. היום יש אינטרנט שמשנה עולמות ומפיל ממשלות ולמרות שאת הקישור לרשימה הזו הבאתי כבר לפני שנה, עם מותו של מפקד האוגדה שלנו, האלוף אברהם אדן (ברן) – אני לא יודע כמה נכנסו וניסו לקרוא.

עכשיו, כשכל אמצעי התקשורת מביאים יום-יום את אירועי הימים הנוראים ההם של אוקטובר 1973 ומנסים למצוא זווית חדשה, קולות שטרם נשמעו וסיפורי לוחמים שעדיין לא סופרו – מצאתי לנכון לפרסם את הרשימה ההיא במלואה, כאן בבלוג שלי. חילצתי אותה מהקישור שוודאי עוד מעט יימחק, אם האתר שמחזיק אותו ייסגר כדרכם של אתרים רבים. מאז שנכתבה הרשימה עברו עשר שנים ודבר לא נשתנה. הצורך הדחוף בהסדר או במה שפעם קראו "שלום" הפך לעניין שולי שממשלות סוחרות בו כ"עוד-נושא" במגעים הקואליציוניים, ולא בהכרח הדחוף שבהם. אני יודע גם שלא כל מי שהיה שותף לחווית מלחמת יום כיפור מחזיק באותן דעות "נאיביות" – שצריך לעשות הכול על מנת למצוא את הדרך שמלחמה כזו לא תחזור.

היום החליפה את רשת הקשר העמוסה של החטיבה והגדוד – רשת האינטרנט, וחוקרים אובייקטיביים שהמלחמה בשבילם היא שדה מחקר, לא שדה קרב, מספרים שיותר ממחצית תושבי המדינה כיום (אלה שנולדו אחרי, ואלה שעלו לארץ מאז) לא חוו ולא מכירים בכלל את חוויית מלחמת יום כיפור – לא כאזרחים או ילדים מודאגים, וודאי שלא כלוחמים. ואולי בגלל זה, לא נראה שהשאיפה להגיע להסדר בוערת למישהו. אז אני מנסה כאן, בכוחותי הדלים, לחזור ולטעון את הטענה שלכאורה היא מובנת מאליה – שמלחמה היא דבר נורא. שצריך להיות אחרת, מוכרח להיות ואפשר שיהיה אחרת. שצריך לעשות הכול על מנת שמלחמה כזו לא תחזור. שהשקט של עכשיו הוא מדומה, שכבר נפגענו מהשאננות, ושתחושת היציבות שמישהו ניסה ומנסה לשדר היא מדומה. ושלא "יהיה בסדר". וגם שדבר לא יקרה אם לא נאמין שאפשר אחרת. נכון, אני תמים ונאיבי, אבל יותר טוב להיות אדיש ופסיבי?!
אני מתעקש להיות נאיבי. אני רוצה להאמין לח' שטילפן אלינו מעזה, כמנהגו, בערב ראש-השנה ואמר כהרגלו: "שנה טובה ואינשאללה שיבוא שלום". אני רוצה להאמין שישנם עוד מיליונים כמוהו בעזה וברמאללה, וגם אצלנו. ושלמרות שחצי האוכלוסיה לא יודעת מה זאת בדיוק מלחמה – יימצאו המיליונים, אם רק יבוא מי שידע לקרוא: "אחרי!"

טנקים של החטיבה בחיץ החקלאי ב"אפריקה", אחרי הצליחה (מתוך "ההולכים ראשונה" סיפורה של חטיבת נתקה במלחמת יום-הכפורים). למעלה – טנקים של החטיבה בסיני, בשלב הבלימה (מאותו ספר)

לפניכם הרשימה המלאה מאוקטובר 2003, שלושים שנה למלחמה ההיא, עם "מפת-מזכרת" של "קוד סיריוס" האותנטי של מהלכי הקרבות של החטיבה, שחולקה למפקדים אחרי השחרור (ושכדרכם של רוב הזיכרונות מעליית-הגג, כורסמה בשוליה על ידי שיני הזמן ועל-ידי מכרסמים אחרים – אבל עדיין ניתן למצוא בה את ציר "מאדים" וציר "עכביש" ו"טרטור" ו"לקסיקון" ושאר הצירים בסיני וב"אפריקה" שם השארנו את תמימותנו):

המלחמה ההיא

אל המלחמה ההיא, בסתיו של 1973, יצאנו אופטימיים וחדורי ביטחון. שש שנים לפניה  – למרות שהייתי כבר בן שמונה-עשרה וחצי – לא לקחתי חלק בניצחון המזהיר של ששת הימים.
שכבנו בשוחה, במוצב מספוא, כאן בבארי, אני ואסף ש', המחנך שלי מכיתה ז', סופרים כמה פגזים ביום הראשון, ובלילה מביטים בהתרגשות מערבה, באלפי הנותבים שבישרו את כיבוש הרצועה. מלחמה יכולה להיות די פוטוגנית, אם לא ממש לוקחים בה חלק.

כשנגמרה המלחמה הקצרה ההיא, יצאתי, יחד עם חברי המדריכים מהקומונה של רמת-גן, לתור את גבולות האימפריה החדשה: בגולן, בסיני ובגדה. עמדנו משתאים לראות שיש חיים מעבר לגבול שסגר על ילדותנו, שתינו סבן-אפ, קנינו כדים ומזכרות אחרות. החיים נראו יפים ומבטיחים. יחד עם כולם טעינו לחשוב שנוכל להחזיק את כול זה לנצח. אחר-כך התגייסנו לצבא המנצח והגדול. האופוריה הייתה שלמה: תמונות האלופים הפכו למחזיקי מפתחות, הלהקות הצבאיות כיכבו במצעדי הפזמונים: "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "כאן השריונים", "הייתי נער…"

שש שנים אחרי ששת הימים, התעוררתי משינה ארוכה של יום-כיפור שליו אל קריאות הגיוס של המלחמה "שלי". עשרים וארבע שעות אחר כך, בערוב היום השני למלחמה, כבר הייתי בטנק בודד, חולף על פני הכלים השרופים הראשונים של החטיבה ברומאני, נוסע על ציר טסה-בלוזה ומחפש את הגדוד שחנה בצדי הציר במקום כלשהו. איתן, הסמג"ד, כיוון אותנו אל החניון המאולתר. למחרת כבר היו הוא וכול הצוות שלו בטנק הראשון של הגדוד שעלה באש, בדרך לפירדאן. בעשרים הימים הבאים בלמנו, השמדנו, חילצנו, הותקפנו, צלחנו וכיתרנו. לישון, לחשוב או להרגיש – לא ממש הצלחנו.
מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?
מאוחר יותר, כשישבנו במיתלה ארבעה חודשים, במבנים שאלתרנו מארגזי תחמושת ריקים – מוכנים להשלים את המלאכה, להשמיד את הארמיה השלישית הנצורה שלפנינו – ביקשנו רק שייגמר הכול, שלא נשמיד אף אחד ושנוכל כבר לחזור הביתה בשלום. ההיסטוריה יודעת לספר (אם רק ישאלו אותה…) שדווקא העובדה שלא השמדנו אז שום ארמיה – הביאה, שנים ספורות אחר כך, את הסכם השלום עם מצרים. אם תרצו, יכולנו להבין כבר אז שדווקא איפוק והימנעות ממלחמה טומנים בחובם את זרעי השלום והפיוס. אבל שלושים שנה חלפו מאז – והלקח עוד לא נלמד.

אחרי המלחמה כתב ארנון לפיד את "הזמנה לבכי": "אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: כי נבכה שעות וביחד, כי לבד לא יוצא לי. משך כול המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי, עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו. אני אבכה על המתים שלי, ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות שמהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו לקטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי השקר שעלו לגדולה, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין". (הנוסח המלא כאן)

ואנחנו קראנו והנהנו, אבל לבכות – לא בכינו עד היום…
כשיצאו גיבורי המלחמה ההיא, בחורף שנת 73, ועמדו בדובונים צבאיים מול משרדי הממשלה האטומה והזחוחה, איש לא האמין שאנשים מהשורה, מעטים אבל צודקים, יכולים לשנות משהו ולהזיז ל"גדולי האומה" שבמשרדים הנעולים. אבל הממשלה ההיא נפלה, ואתה קרסה גם דרכה, מעוצמת המחאה הכנה ההיא.

היום, אחרי שלוש שנים של מלחמה [הכוונה הייתה כמובן לאינתיפאדה השנייה], שמאיימת להיות הארוכה ואולי המייאשת ביותר בתולדותינו, קמה שוב יוזמה אמיצה וחכמה מהשטח: באומץ, בביטחון, ביושר ואפילו בצניעות, מחוללים יוזמיה את המהפכה שיכולה לשנות את עתידנו. בפעם הראשונה אין כאן חלומות ומשאלות בלבד, לא הכתבה מלמעלה – אלא יוזמה מפוכחת, של שני הצדדים, לשים סוף לסיוט המתמשך. שלושה חודשים אחרי שעלה "המפקד הלאומי", בהנהגת עמי אילון וסרי נוסייבה, חתמו עליו 71,500 ישראלים ו-45,000 פלסטינים. זה הרבה, אבל מעט מדי. [בסופו של דבר אתר האינטרנט של המפקד דיווח ש-251,240 ישראלים ו־160,800 פלסטינים חתמו על היוזמה] . אני מאמין שיש כאן לפחות מיליון אנשים המוכנים, כמוני, לתת את קולם לפתרון המוצע. אולי שני מיליון. קולנו לא נשמע עד כה, כי נכון – אנחנו אדישים ועייפים, מלאי אכזבות, פצועים והלומי קרב מכול המלחמות שעברנו. היום, שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, זה הזמן לחשבון נפש, למאמץ קטנטן עכשיו, שיכול להביא שינוי ענק מחר. כשיחתמו מיליון אזרחים על "המפקד הלאומי" – שום ממשלה לא תוכל להתעלם או להחזיר את ההיסטוריה לאחור.

***
אתם בהחלט יכולים להגיד היום: "הנה חתמו רבע מיליון – ומה השתנה? האם שלושת-רבעי מיליון חותמים נוספים היו משנים משהו?"  אני לא יודע. אני רק בלוגר חדש ונאיבי, לא מומחה להיסטוריה שיודע בדיוק לאן פניה מועדות, וגם לא שועל פוליטי ותיק וערמומי, אבל אני כן יודע מה זאת מלחמה כוללת. אולי חסרים לנו כמה מנהיגים "נאיביים" שינסו "לתת לשמש לעלות".

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.