חרבות ועלי זית ||| על ההבדלים בין הדגל הסעודי והישראלי

המסע הטראמפי ההיסטורי בין שלושת הדתות – מריאד (סעודיה) לירושלים (ישראל) ועד לרומא (וותיקן) – מזמן מעקב חוזר אחרי הדגלים של הדתות, או המדינות המארחות במסע הזה, שעיקרו לוגיסטיקה וסימבוליקה עם מעט גסטרונומיה וביקורת אופנה.

נושאים סמליים רבים מלווים את מעופו של ה״איירפורס 1״ והנוסע הנכבד/מוזר שבתוכו. בחרתי בשלב ראשון להתייחס רק לדגלים של שני אתרי המסע הראשונים: ערב הסעודית וישראל. את הוותיקן נשאיר לפעם אחרת.
לכאורה, הדגלים האלה מייצגים את הדימוי שאנחנו כאן בישראל היינו רוצים להציג לעולם (ובעיקר לעצמנו): הם באים עם חרבות ואנחנו עם פסים כחולים של שלום ומגן-דוד. ״המתגונן״ מול ״החרבות האיסלמיות הרצחניות״. אנחנו פונים אל המוסלמים כשעלה של זית בידינו, והם מציגים את מחול החרבות הברוטאלי. בדיוק האמירה השחוקה שמנהיגינו דקלמו השבוע, בקקפוניה של רחפנים וזרקורים, בחגיגות חמישים שנה לאיחוד/כיבוש בירתנו הנצחית שחוברה-לה/אוחדה-לה/נכבשה-לה השבוע לפני 50 שנה.

״דגל ערב הסעודית (בערבית: علم السعودية) הוא דגלה הלאומי של ערב הסעודית. עיצובו רקע ירוק, ועליו כתובת ה"שהאדה" בערבית וחרב המסמלת צדק, שניהם בצבע לבן.
הכיתוב הערבי על הדגל נושא את ה"שהאדה" – הצהרת האמונה האיסלמית:
لا إله إلا الله محمد رسول الله
ובתעתוק לעברית: לַא אִלַּהַה אִלַּא (א)לְלַה מֻחַמַּד רַסוּל (א)לְלַה
שפירושן: אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד שליח אללה״
״צבעו הירוק של הדגל הוא הצבע המסורתי שמזוהה עם האסלאם, ובדומה לדגלים אסלאמיים אחרים, הצבע נגזר, על פי המסורת, מהגלימה הירוקה שעטה הנביא מוחמד״. (מתוך ויקיפדיה) 

החרב והדגל הסעודים עברו כמה שלבים מחרב מעוקמת ולוחמנית עם פס לבן בצד הרקע הירוק, עד הגירסה הנוכחית בה בוטל הפס, החרב התיישרה והוקטנה וה״שהאדה״ צומצמה.

בניגוד לחרבות הפרימיטיביות והתוקפניות האלה הדגל הישראלי כולל את פסי הטלית הכחולים ומגן-דוד. כל כך סמלי – חרב מול מגן, תוקפנות מול מגננה. כמה אנחנו מתקדמים ויפים (לכאורה).

  מימין: מחול החרבות הסעודי (תמונה אמיתית). משמאל: מסדר עלי הזית הישראלי (פייק ניוז)

אלה שהדברים הם לא כל כך פשוטים, שלא לומר פשטניים. המגן-דוד שלנו הוא סמל ישן מאוד שנפוץ גם במזרח הרחוק והפרשנויות עליו רבות:
(מתוך ויקיפדיה) ״המגן דוד הוא הקסגרמה (כוכב בעל שישה קודקודים) שבו מונחים שני משולשים שווי צלעות זה על זה – העליון חודו כלפי מעלה, והתחתון חודו כלפי מטה – ויוצרים מבנה של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות משושה משוכלל. על פי מסורות יהודיות ואחרות, סמל זה היה מצויר או חרוט על מגיני לוחמיו של דוד המלך. מסורת נוספת היא שמקור המגן דוד הוא בעצם חתימתו של דוד המלך: האות ד בכתב עברי עתיק נראית כמו משולש, ומגן דוד מורכב משני משולשים, אחד על השני״. (בתמונה המגן-דוד משורטט ע״י חיילינו במסדר יום העצמאות בשנה שעברה).

גם אצלנו יש חרב בסמלים הלאומיים של צה״ל (אפילו בסיכת מ״מ המבוססת על סמל ״ההגנה״). הרי לא יתכן שיהיה צבא בלי חרב! המפליא הוא שכשקבעו את הסמלים בימים הראשונים של המדינה דאגו לצרף גם עלה של זית משולב בחרב. ועל סמל זה חונכו דורות של חיילים וקצינים. היום נדמה שזנחנו את עלה הזית ורק שכחו לעדכן את הסמל. מעניין אם פגישותיו המנומסות של הנשיא האמריקאי עם המלך הסעודי, ראש הממשלה הישראלי ונשיא הרשות הפלסטינאית (וגם עם האפיפיור) יחזירו את עלה הזית ואולי אפילו יקדמו את מעמדו. בינתיים נישאר ספקנים, בזוכרנו גם את בר אילן, גם את ״לעד נחיה על חרבנו״ של נתניהו, וגם את שבט נפתלי.

וגם בלי להיכנס לפרשנויות היסטוריוגרפיות, כל מי שעוקב אחרי מה שקורה כאן יודע מזמן ש״ההגנה״ מזמן לא באופנה וכדברי הפסוק הצבאי הידוע: ״ההגנה הטובה ביותר היא התקפה״ (רצוי באיגוף ימני, למרות שבקק״ש נדמה לי שדובר על איגוף שמאלי).
פעם, מזמן-מזמן, עשינו על זה סקיצה לפוסטר. זה המקום להציג אותו שוב.

כיום, מסתבר שהפתגם על ההגנה וההתקפה חוזר בווריאציות חדשות של תנועת הפייק-ניוז. על כל התקפה או ביקורת שמופנית אל גורמי השלטון השונים, נוהגים ה״מותקפים״ להשיב בעוּבדוֹת-חדשות. וה״עובדות״ החדשות האלה, מופרכות ככל שיהיו, משמשות את הדוברים כדרך מצוינת להטיית הנושא. המצטיינים העיקריים בתחום הזה הם כבודהנשיא טראמפ, הוד ראשממשלתנו נתניהו והשרלביטחוןפנים, השרלנושאיםאסטרטגיים ושרההסברה והשריפות והפיגועים ארדן.

והלוואי שאתבדה, ואוכל לאכול את כומתת השיריון השחורה והישנה, ששמרתי בארון בדיוק בשביל זה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, פוליטיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

פלייליסט אישי לחג ||| עשרה שירים שנס ליחם

לכל אדם יש שם, וכמעט לכל אדם יש בלוג (אם הוא רק רוצה. זה בחינם!) ולכל בלוגר יכול להיות פלייליסט. זה מה שיפה בעידן הדיגיטלי-הוירטואלי, כל אחד יכול להיתפס לשירים שעושים לו את זה, ולנגן אותם מתי שהוא רוצה: בעיתות חג ומועד וסתם בימי חול, האדם המודרני רק צריך לגשת לקניון הגוגל הקרוב למקום מגוריו, להיכנס לחנות היוטיוב השכונתית ולנגן את מה שבא לו. הבעייה המודרנית היא שאף אחד לא חייב וגם לא רוצה להקשיב היא שוּלית. בעידן הזה – זה ממש לא חשוב. אדם לאדם זהב. (דח׳אגב הכל זהב או זאב, אין שום הבדל).

אז הבוקר, בתוך שלל האירועים והשידורים ניגשתי לחלקה הקטנה שסידרתי לי בערוגת ה״קווים ונקודות״ ואני משמיע, לעצמי ולכל מי שירצה להצטרף את הפלייליסט היומי שלי. זה לא גל״צ ולא בג״צ. המיקבץ מתאים, כמובן, רק למצברוח שלי, אף אחד לא חייב להצטרף, והוא אסוציאטיבי לגמרי – שיר מוביל לשיר, והכל, כמובן, אנכרוניסטי לחלוטין (הרי כבר אמרה לי הנכדה הראשונה, לפני שנים: ״סבא אתה לא מעכשיו״). אני גם מקבל את זה שכל השירים האלה ביחד, שנוגנו במשך 69 שנות הארץ הזאת, לא מקבלים עשירית מאחוז הצפייה של ״זהב״ של סטטיק ובנאל (שמנגן לי בראש הנכד השני). אלה החיים – הכל זהב (25,333,202 צפיות נכון לרגע הפירסום. אופס… כבר 28,444,303!)

הנה מתחילים, ונראה לאן ניסחף, הקצבתי מקום לעשרה שירים, אל תלכו לשום מקום. כלומר כל אחד יכול ללכת לדרכו. זה לא מצעד ולא ״המיטב״ – סתם שירים ישראליים. בוא נצא לדרך:

מישהו הולך תמיד איתי | עופרה חזה | מילים: רמי קידר | לחן: אפי נצר

שומר החומות | להקת פיקוד מרכז | מילים: דן אלמגור | לחן: בני נגרי

ארץ | אילנית | מילים ולחן: שייקה פייקוב

קום והתהלך בארץ | להקת פיקוד צפון | מילים: יורם טהרלב | לחן: יאיר קלינגר

אין לי ארץ אחרת | גלי עטרי | מילים: אהוד מנור | לחן: קורין אלאל

הדרך אל הכפר | רבקה זוהר | מילים: יורם טהרלב | לחן: נורית הירש

מחכים למשיח | שלום חנוך | מילים ולחן: שלום חנוך

כמו צמח בר | חוה אלברשטיין | מילים: רחל שפירא | לחן: נחצ'ה היימן

יש בי אהבה | אריק איינשטיין | מילים ולחן: ארקדי דוכין

אין לי יותר מה לומר | יגאל בשן | מילים: מירה מאיר | לחן: אפי נצר

אין לי יותר מה לומר. מה שהיה כבר עבר…

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה | עם התגים | כתיבת תגובה

סמלים לאומיים ||| סיכום זמני של מצב הגרפיקה הלאומית במדינת פרטאצ׳יה

אחד העיסוקים האינטנסיביים ביותר של הבלוג הזה הוא הסמלים הלאומיים שלנו. הדגל, סמל המדינה, המפות, הלוגואים של משרדי הממשלה, הפודיום של ראש הממשלה ולאחרונה גם כרזות יום העצמאות – כולם זכו כבר לאיזכורים רבים. הנושאים האלה מתחברים לשני תחומי עיסוק שהם בבסיס הבלוג: זוּטולוֹגיה ועיצוב גרפי. הזוּטולוגיה (או ניטפוּק, כפי שאמרו לי שהתחום נקרא) היא עיסוק בקוצו של יוד ובזוּטי דברים, לכאורה טפלים ובלתי חשובים. היא עוסקת בהקפדה יתרה על אופן הצגת האותיות, עובי קווי הדגל, קביעת צבע מדויק לדגל הלאומי ועוד דברים כאלה שבמדינת פרטאצ׳יה שלנו הם דברים מיותרים לחלוטין.
(בתמונה למעלה: נתניהו בביקורו בסין, על רקע דגלים עם מגן דוד דק ולא תקני).

יותר מפעם אחת עסקתי – לקראת החגים הלאומיים, או ביקורי נכבדים בישראל, או נכבדים ישראליים בחו״ל – בדגל ישראל, ותהיתי איך שלטון שכל-כך עסוק בהקפדה על כבוד ועל אי-ביזוי של דגל ישראל לא יודע לשמור על הפרופורציות של מרכיבי הדגל הישראלי. גם סמל המדינה (שעיצבו האחים שמיר) זוכה לעשרות וריאציות ושימושים שונים ומשונים. ואני לא מתכוון רק לאופן הצגתו בכיתות ובגני ילדים. אפילו השימוש בסמל באתרי משרדי הממשלה הוא רשלני, בלתי מוקפד, או בקיצור פרטאצ׳י.

תהיתי גם יותר מפעם אחת מי האחראי על כל התדמית הגרפית הלאומית. האם יתכן שדווקא חברי הממשלה הלאומיים כל-כך, שכל שני וחמישי מעלים לדיון (המלווה בהסתה תוקפנית בדרך כלל) נושאים ״לאומיים״ של ביזוי הדגל, או דילוג על שירת ההמנון בטקס כלשהו, ושומרים (לכאורה) בקנאות על כבוד הסמלים, האם הם לא מסוגלים להקים מינהלת או סתם אתר אינטרנט מסודר, בו יופיעו כל הסמלים הלאומיים, עם הצבעים והפונטים והפרופורציות הנכונות. באתר כזה יוכלו הגננות והמורים וכל גוף שיירצה להשתמש בסמלי הלאום בצורה ראויה, להוריד את דגל ישראל המדויק ואולי אפילו את המפה המוסכמת (נושא בעייתי במיוחד).

למעלה: הפרופורציות של דגל ישראל שלא נשמרות בדגלים הרשמיים
למטה: האותיות העקומות וההפוכות בפודיום הרשמי של ראש הממשלה הלאומי

   נתניהו עם פוטין ודגלים עם מגני-דוד דקיקים ועם אובמה ומגני דוד בעוביים משתנים. הוא לא אשם שהרוסים, האמריקאים (והסינים שמייצרים את כל הדגלים) לא קוראים את הבלוג הזה. אבל לפחות שיתקן כבר את האותיות העקומות בפודיום הרשמי שלו.


אפילו פוטין עיקם את האף כשגילה שהמגן-דוד בדגל הישראלי שמאחוריו שונה מזה שבדגל של נתניהו.
נסו לנחש איזה מהדגלים הוא הנכון?

זו לא פנטזיה, בהרבה מדינות מתוקנות (למשל כאן וכאן וכאן) יש אתרים כאלה. ולמרבה האבסורד – לכל חברה גדולה: בנק או חברת אשראי או סלולר, או רשת מרכולים, או אפילו לארקיע, יש ספרי מותג מדוקדקים ומוקפדים העוסקים בנושאים האלה בדיוק. ויש אנשים שמופקדים על שמירת הלוגו הנכון והמעודכן, הצבעים המדויקים והפרופורציות.

  

וריאציות של מפות ישראל, על פי ״הבייס״ הימני – מימין, ועל פי הצוות של טראמפ – משמאל.

למעלה: כמה וריאציות על סמל המדינה (המקור: גוגל) – כחול, צהוב, כתום, שטוח. תלת-מימד ועוד.
למטה: ״שמלות ירושלים השלמה״ – ריטה בטקס העצמאות ושרת התרבות והספורט בפסטיבל קאן 2017

לגמרי לא מפתיע שכשעוסקים כל הזמן בפרובוקציות לאומיות, בקטנוניוּת ובהסתה נגד גופים שונים במדינה, דווקא אותם שומרי החומה העוסקים בקטנות לא מתפנים לעסוק בסמלים עצמם, עליהם הם מגינים (לכאורה) בחירוף נפש כמעט בלתי נשלט.

בקיצור: מה שווה השלטון, אם לא יודעים להקפיד על סמלי שלטון. ותקנו אותי אם אני טועה (כרגיל).

   

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, מפות, עיצוב גרפי | עם התגים , , , | 4 תגובות

ישראבלוף 2017 ||| החיפושים אחרי כרזת העצמאות ה-69 הסתיימו בשין-קוף-ריש

הפרשה של כרזות יום העצמאות היא פארסה מתמשכת שהתחילה בשנה שעברה, או אולי אפילו לפני שנתיים, והסתיימה עשרה ימים אחרי יום העצמאות האחרון בבלוף נוסף של משרד התרבות והספורט / מדור הכזבים. השתלשלות הפרשה מרגיזה משלוש סיבות לפחות:
הסיבה הראשונה היא היחס (או חוסר היחס) למוסד תרבותי שהתקיים כאן 66 שנים. המוסד הזה נפח את נשמתו בדממה תקשורתית וממשלתית מלאה. ציפור (וגם שום שר או שרה) לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה… הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש (שם, שם).
הסיבה השנייה היא העמדת הפנים והבלוף שבהתנהלות משרד התרבות והספורט, מרכז ההסברה – המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים, ובראשם כבוד השרה שכל כך אוהבת להתהדר בטקסים, דגלים וסמלים מצד אחד, ומגלה אדישות גמורה, חלמאות ואולי אפילו סוג של רמאות, בהתנהלות בסוגיית הכרזה.
הסיבה השלישית היא העלבון שיכולים לחוש מעצבי הכרזות לאורך כל שנות המדינה שהיו שותפים למפעל יפה שנקטע בלי שום הסברים (למשל: פאול קור, ציונה שמשי, דוד טרטקובר, דן ריזינגר ואחרים).

  

ההתנהלות בנושא הייתה השנה נלעגת ומעציבה אפילו יותר מטקס הסיום העלוב והחפוז שאילתרו עם סגירת השידורים של ערוץ 1 וקול ישראל.
תזכורת קצרה ואחרונה לשנה זו: לפני שנתיים בשנת 2015, פורסמה באיחור (וספק אם הודפסה) כרזה מאולתרת של ״ישראלים פורצי דרך״ מטפסים במגלשת זיקוקים עם בלונים צבעוניים בידיהם. מישהו מצא ״משהו״ והעלה אותו לאן שהוא, מתי שהוא. העניין לא היה לגמרי ברור.
בשנה שעברה היו כאלה שניהלו מצוד אחרי הכרזה האבודה, וברגע האחרון, אחרי יום העצמאות, הועלתה כרזה מגוחכת, עם ערבוב של פטישים ומטוסים וכוכבים וזיקוקין. כרזה שנלקחה, כנראה, מהגרפיקה של הקלסר שמחזיק את ניירות המשתתפים בטקס העצמאות (תוכלו לראות בקישור) והוצגה כאילו היא הכרזה הרשמית. וגם זאת רק אחרי נדנודים רבים למשרד התרבות (והספורט!).

השנה כבר לא היה צריך גם את זה. מי שנדנד – ואני יודע מדיווחים לבלוג שהיו כאלה – קיבל תשובות משונות ש״אין כלום, כי לא היה כלום״ ועשרה ימים(!) אחרי החג, כשנמאס לאנשי הטקסים והאירועים מהשאלות הטורדניות, הציג המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים בעמוד הפייסבוק שלו ״קשקוש״ חלטוריסטי המתחזה לכרזת יום העצמאות. המטה אפילו גייס את ר׳ יהודה הלוי לצורך הסלוגן: ״׳וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ׳ (ר' יהודה הלוי). לבקשת הציבור אנו מעלים את כרזת יום העצמאות ה-69 ובמרכזה סמל חגיגות היובל״.
ב״כרזה״ מודבק הסמל המוזהב של חגיגות 50 שנה לשחרור/איחוד ירושלים (שנראה בעצמו די מודבק, למרות הגאווה בו תיארה אותו השרה בעת הצגתו), על רקע כחול כהה, כשסמלי המדינה והמטה לטקסים מתנוססים בראשו, כאילו מדובר על איזה נייר של אנשי המטה לאירועים.
זה לא היה כל כך מרגיז אם היו מכריזים שהוחלט להפסיק את מנהג הכרזות, שפעם היו מחלקים בכל מוסדות החינוך והן עדיין מוצגות בגאווה על קיר גדול בנתב״ג. או אם היו מחליטים להפוך את מוסד ״כרזות יום העצמאות״ למשהו מודרני ואינטרקטיבי הזמין לכל אזרח ולכל ילד.

אבל במקום כל זה, בצורה המסמלת את דרכה של הממשלה הנוכחית, הכל מתנהל כפארטצ׳יה אחת גדולה. דווקא בממשלה כל כך לאומית וגאה, הרגישה כל כך לסמלים לאומיים ולטקסים חגיגיים, הכל מתנהל בשקר וחפיפניקיות – ישראבלוף לתפארת מדינת ישראל.
שימו לב ששמו של הגוף החתום על הכרזה הולך ומתארך ככל שהכרזות הולכות ונכחדות – מ״משרד התרבות והספורט״ (2015) ל״משרד התרבות והספורט / מרכז ההסברה״ (2016) עד ל״משרד התרבות והספורט / מרכז ההסברה / המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים״ (2017). בשנה הבאה זה יהיה כנראה ״משרד התרבות והספורט / מרכז ההסברה / המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים / האגף לתלונות הציבור״ (רצוי בפונט גוטמן יד בראש).

ואולי זה באמת לא כזה נורא – העיקר שעוד רגע נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונראה לכל הגויים (כולל הנשיא האמריקאי החדש, הידיד שהופך את עורו ומחליף את צבעיו) מאיפה משתין הדג הלאומי של משרד התרבות והספורט, מרכז ההסברה – המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים.

חגשמח לכל תושבי ישראבלוף. להתראות בשנה הבאה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה ישראל, עיצוב גרפי, פוסטרים | עם התגים , | 4 תגובות

כאן מסתיימים שידורינו ||| יעקב אחי-מאיר, חיים הכי-יבין ודניאל הכי-פאר

בבוקר הזה, בצורה כל כך סימבולית – אחרי שהנציג הישראלי בתחרות הזמר (האירופאית!) דורג הלילה במקום ה-23 המכובד! (מתוך 26!) בגמר האירוויזיון, תחרות הזמר הארכאית ש״אין לה כבר כמעט צופים״, ו״את מי בכלל היא מעניינת״ – נסתיימו גם שידורי הערוץ הראשון היא הטלוויזיה הישראלית.

"הערוץ הראשון" (שנקרא בתחילה: הטלוויזיה הישראלית) היה ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי בישראל, מטעם רשות השידור. הערוץ שידר קרוב לעשרים שנה (יחד עם הטלוויזיה החינוכית) כערוץ הטלוויזיה הישראלי היחיד. ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור, ובמקומה יוקם תאגיד שידור חדש בשם: "תאגיד השידור הישראלי", שבמסגרתו יופק ערוץ טלוויזיה שיחליף את הערוץ הראשון. ב-14 במאי 2017, מיד לאחר שידור גמר האירוויזיון לשנת 2017, תמו שידורי הערוץ הראשון ורשות השידור״. (ויקיפדיה)

  

אני לא יודע איפה הייתם כשאירוע הסיום הדרמטי התקיים, אני ישנתי היטב. אבל אני כן זוכר את ״מבט״ של חיים יבין, את ״ניקוי ראש״ (1974-1976) ואת שידורי הכדורגל של יורם ארבל (״ככה לא בונים חומה״, 1989). והייתי איתם גם כשיזהר כהן זכה באירויזיון עם אבניבי (1978).

אני גם זוכר בדיוק איפה הייתי כשהאדם הראשון נחת על הירח (20.7.1969, בצריפון השקם הקטן שבמחנה האימונים 302 של השיריון, קצת דרומה לבאר שבע). חשבתי שראיתי את זה בטלוויזיה הישראלית, בינתיים לא מצאתי תיעוד של השידור הזה. אבל ב-1972 הטלוויזיה הישראלית לא מצאה לנכון לשדר (על פי ynet) את הנחיתה האחרונה של האדם על הירח:
״צופי הטלוויזיה בישראל שהיו מעוניינים לחזות בשידור החי של נחיתת רכב החלל על הירח נזקקו לשירותי הטלוויזיה הירדנית. הטלוויזיה הישראלית שידרה באותו הזמן את עלילותיהם של "המשכנעים". מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור הסביר לפי "ידיעות אחרונות" כי ׳לא היה לנו עניין לשדר את הנחיתה על הירח, שכן התמונות מנחיתת החללית אין בהן ערך מיוחד׳״.
ויש, כמובן, רבים הטוענים שהנחיתה על הירח לא הייתה ולא נבראה כלל (פייק-ניוז של ימינו).
אבל כשפרצה מלחמת המפרץ (1991) היינו כולנו עם דניאל פאר בחדר האטום והמנוילן, ונרגענו יחד עם הערוץ הראשון (ועם נחמן שי, כמובן).

  

הנה הקליפ שעשו בערוץ הראשון לפני שנה, כשחשבו שעוד יש סיכוי לשנות את רוע הגזירה:

אי אפשר לסכם 49 שנות עשייה, חלקה היסטורית, חלקה מצחיקה ודרמטית וחלקה הגדול משעממת – בפוסט של 400 מילים. אז ויתרתי ואסתפק הפעם בשאלון קצר שמזמן כבר לא הצגתי כאן בבלוג.
אולי עשרות הקוראים כאן, המייצגים את עשרות הצופים האחרונים של הערוץ הראשון, יידעו מתוך חוכמת ההמונים, לבחור באנשי ואירועי הטלוויזיה הישראלית שהטביעו את חותמם יותר מכל בערוץ הראשון זכרונו לברכה. ההצבעה היא אישית, אין פתקים כפולים (הודות למערכת הביקורת המתוחכמת של וורדפרס), ואני מקווה שההמונים ינהרו להצבעה (בעזרת האוטובוסים של עמותות השמאל או הלימוזינות של ארגוני הימין) ויכריעו אחת ולתמיד: מי, או מה, מסמלים את ערוץ 1 יותר מכולם? יעקב הכי-מהיר, או חיים הכי-יבין? או אולי דווקא ״ניקוי ראש״, ״קרובים קרובים״ או ״אבניבי״?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, סקרי דעת קהל | עם התגים , , , | 5 תגובות

שביל באמצע שביל בצד ||| מי צייר את התינוק של ״שמן״?

ככה זה היה (עד כמה שאני זוכר):
ביום שישי היו חופפים לכולם את הראש עם סבון לתינוק ואחר-כך מקפידים להשתמש בבקבוק שמן לתינוק של ״שמן״. אחרי זה היו מקבלים את שקית הממתקים, בטקס שכבר תיארתי כאן בבלוג לפני כמה שנים, ו״הולכים להורים״. על הבקבוק של ״שמן״ הייתה מודבקת תווית עם תינוק חייכני עגלגל, בלונדיני (אולי אפילו ג׳ינג׳י) ומתולתל.
״שיר עם נקי״ (שביל באמצע / שביל בצד), השיר המפורסם של מתי כספי, שכתב אהוד מנור, מתאר תיאור די מדויק את הטקס של יום שישי בגן הילדים של ילדותנו (מלבד אי-הדיוק בשעות: אצלנו זה היה בדיוק בארבע אחרי הצהריים):
שביל באמצע שביל בצד / חפופים אחד אחד.
איזה נקיון וסדר / איזה יופי של מצעד.

ביום שישי היו הילדים של שנות החמישים (וגם השישים) זוכים למקלחת יסודית בגן הילדים המשותף, המטפלת הייתה מסבנת וחופפת ומסרקת, והילדים שרק הרגע עזבו את ארגז החול ואת מתקני השעשועים המאולתרים שבנו המסגרים, וכל האבק והחול והבוץ עדיין דבוקים לתחתונים ולגופיות שלהם, היו מקבלים את הטיפול השבועי שלהם. את הילדים-של-החמישים היו מסבנים וחופפים עם הסבון של ״שמן״, ואחר-כך היו מורחים (או מורחות, אם לדייק) את השמן-של-״שמן״ על הגוף ועל השיער של ילדי הקש, ואז מסרקים את השיער, בדיוק כדברי השיר: שביל-באמצע / שביל-בצד.

הרבה זמן חיפשתי את הצייר שצייר את ״הילד של שמן״. פעם כבר מצאתי קישור עם התשובה ואיבדתי אותו (אפילו גוגל נכשל כאן. נסו לכתוב: מי צייר את הילד של ״שמן״? אולי עכשיו תוכלו למצוא את הפוסט הזה שלי). בסוף מצאתי ב-ynet את הסיפור המעניין של נדב מן:

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ? מצייר
קיבוץ תל-עמל (ניר דוד) הוא הראשון שהוקם כישוב "חומה ומגדל" ב-1936. בין חבריו, נמנה גם הצייר זאב פינקלשטיין שהנציח במכחול ובעיפרון את חיי החלוצים בקיבוץ, חניכי "השומר הצעיר" ואפילו פרסומת אחת מאוד מפורסמת.
מספר בנו, דן פלד (פרופ' לכלכלה באונ' חיפה): "אבי הקים בחיפה משרד לגרפיקה שימושית ברחוב הרצל 16 וקרא לו על שמו – פינקלשטיין. שם הוא עבד שנים רבות ועיצב פרסומות לכל החברות הגדולות, והפך למעצב הבית של חברת "שמן". בצניעותו, לא חתם אבי על רבים מעיצוביו. אחת הפרסומות הידועות פרי עטו, היא "סבון לתינוק שמן". המודל לדמות התינוק בפרסומת זה אני. פרסומת זו הפכה ברבות הימים לנוסטלגיה ומעידה על תרומתו של פינקלשטיין לתרבות הגרפית בישראל".
(ציורים יפים נוספים של זאב פינקלשטיין תראו בקישור הזה).

  

קצת מאוחר יותר עסקתי גם אני ב״גרפיקה שימושית״ (עד שהמקצוע השתנה ל״עיצוב גרפי״ ואחר-כך ל״תקשורת חזותית״) והייתי כל-כך מאוהב בילד החמוד הזה ובזכרונות של השמן והסבון שלו, עד שהדבקתי תווית אחת מקורית, ולידה ציירתי בצבעי עפרון עוד שלוש וריאציות כמחווה לילד המתולתל והשמנמן של שמן (אני מוכרח להודות שהילד המקורי הרבה יותר יפה מהציור שלי). במהלך השנים שחלפו דהו הצבעים של כל הילדים שבתמונה (המודפסים והמצוירים) אבל תחושת הניקיון נשארה עד היום.

בעידן המודרני, כפי שהבנתי, כבר לא משתמשים בשמן התינוקות הזה, וחברת ״שמן״ שעברה כמה וכמה בעלים מאז, עוסקת בעיקר בשמני מאכל. את התינוקות של ימינו מורחים בשמנים הרבה יותר בריאותיים: שמן קלנדולה, שקדים ועוד כל מיני כאלה. ואת החפיפה והתסרוקות עושים בבית, כל אחד לפי טעמו. אבל משהו מריחות השמן של ״יום-שישי-החפוּף״ ההוא נשאר עדיין באוויר ומסמן לנו שהנה השבת נכנסת.
ועכשיו, אוסף התוויות שליקטתי מרחבי הגוגל יהיה זמין לכל מי שיחפש את ״התינוק של שמן״ ואולי אפילו את ״שביל באמצע / שביל בצד״.

חפיפה נעימה לכל התינוקות, הוותיקים והחדשים, ובעיקר לתינוקת החדשה והמתוקה שלנו שנולדה ב-5.5 לפני חמישה ימים.

 

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה איורים, בית ומשפחה, סיפורי הכפר, עיצוב גרפי | עם התגים , , , , | 4 תגובות

555 ||| היום פוסט מספר חמש-מאות-וחמישים-וחמש שפורסם בתאריך 5.5!

לפעמים המִסְפַּרִים מֵּסָפְּרִים לכם דברים שאולי נראים לכם מקריים, אבל בטוח שאין כאן שום מקריות. יש המאמינים שכשהשעון מראה על שעה כמו 11:11 יורדת משמיים תובנה עמוקה. אחרים פיתחו תורות שלמות בנוגע לכוחם של המספרים. אני מאמין די קטן ב״תובנות״ האלה ולא הייתה לי כוונה לכתוב גם היום פוסט (הרי רק אתמול פרסמתי פוסט חגיגי עם אוסף תמונות נושא אופטימיות). אבל הבוקר גיליתי שהתאריך הוא 5.5. ולא רק זאת, גם בדקתי בסטטיסטיקות הבלוג וגיליתי שאם אפרסם פוסט היום – מספרו יהיה 555!

מי היה מאמין? השמיים כנראה בכל אופן יודעים משהו. אם כן ואם לא, בדיוני הבוקר של ״מערכת הבלוג״ הוחלט שהדבר המתאים ביותר לפרסם היום הוא שילוב של האהבה שלי לגופנים עבריים, למספרים וסטטיסטיקות מופרכות ולחידונים משונים.
כל המרכיבים האלה חברו יחד להצגת חידון ה-5 הגדול של ה-5.5.

אני מפרסם כאן 20 (שזה ארבע כפול 5) מלבנים ורודים עם הספרה חמש, כפי שהיא מעוצבת בעשרים גופנים עבריים ומבקש ממי שנושא האות העברית קרוב לליבו (לא רק מעצבים וטיפוגרפים) לנסות לנחש לאיזה פונט שייך כל 5. בחרתי בעיקר פונטים קלאסיים – רובם היו קיימים כבר בגירסת העופרת והלטרסט – הרבה לפני העידן הדיגיטלי, ותיבלתי גם בשלושה פונטים מודרניים-חינמיים, מאלה שכל אחד יכול להוריד ולהשתמש במסגרת המבצע היפה של גוגל-פונטס.
אתם מוזמנים לנסות לזהות (גם אני ניסיתי, ולמרות שאני גם חיברתי את החידה הורודה הזאת – התקשיתי לזהות את כל הגופנים).

אני יודע שזה לא כל כך קל, גם למי שמבין משהו בפונטים. הרי הספרות בעברית לא ניתנו לנו מהר סיני, והספירה העברית מתבססת על אותיות ולא על מספרים. לא מזמן כתבתי על ילדי ה׳תש״ח – שהיא שנת חמשת-אלפים-שבע-מאות-ושמונה בעברית (או 1948 לפי מניינם). למרות זאת אני מזמין אתכם לנסות לפתור. ומי שהנושא קצת מייגע אותו – יכול לקרוא את התשובות המופיעות במהופך, אם יהפוך את הסמארטפון או הטאבלט או הלפטופ, או שפשוט יעמוד לרגע על הראש.

     

שבת שלום לכל הקוראים, חובבי האותיות והמספרים, הנומרולוגיה והארכיאולוגיה.
(בהתחלה רציתי להמשיך להשתעשע ולהקפיד שיהיו בפוסט גם בדיוק 555 מילים, אבל החלטתי לחסוך לכם את ההלצה, והסתפקתי ב-316 מילים בלבד).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה | עם התגים , , , | תגובה אחת

הנושא: ״תמונות נושא״ ||| לקט התמונות השנתי מעצמאות לעצמאות

דף הפייסבוק שלנו נראה כהשתקפות של תחומי עיסוקינו בימים הטרוּדים ובלילות הטרוּטים, או כתמונת ראי של תחומי ההתענינות של בעל הפרופיל.

וגם הפייסבוק של ״קווים ונקודות״ משקף את הלך רוחו של הבלוג (ושל הבלוגר) שמאחוריו. כך יצא שיותר מדי אקטואליה ביבית-ביטנית-בנטית משתרבבת לפוסטים שם. זוהי בדרך כלל התעסקות בטפל היומיומי החדשותי : א׳ אמר ככה וב׳ אמר ככה (בדרך כלל זה ב׳ – כי מה כבר אפשר להגיב ולכתוב מול כל הביבי-בנט-ביטן-בלה-בלה הזה). לפעמים זה מרגיז ומעצבן, הרבה פעמים זה מצחיק ומשעשע, אבל בדרך כלל זה בעיקר עצוב. (דח׳אגב, לכל האפשרויות האלה התאימו ברשת החברתית אמוג׳ים, כך שלא צריך להתאמץ לנחש את מצבי הרוח של הכותב ושל המגיבים).

אבל לפעמים הנפש רוצה קצת מרגוע – גם הנפש של הקוראים וגם של הכותב (והמצלם). אז החלטתי לקחת פסק זמן קטן מדיבורי האקטואליה, לכבוד סיום אירועי עצמאות 69. אירועים אלה עמדו אצלנו ב״קווים״ בסימן החיפושים העקשניים והטַרדוֹניים (אובססיביים) אחרי כרזת העצמאות 2017. כזכור לעוקבים, הכרזה המסורתית הזו בוטלה בקול ענות חלושה וללא מחאה יותר מדי חריפה, והכל בחפיפיוּת ישראלית טיפוסית.
אז היום – לתפארת מדינת ישראל וארץ-ישראל-שלי – אציג כאן את 12 תמונות הנושא הנבחרות שפרסמתי בפייסבוק שלי – מעצמאות 2016 לעצמאות 2017. אני מעלה תמונה חדשה לפחות פעם בשבוע, אז החלטתי לבחור תמונה אחת מכל חודש. ונדמה לי שהנושאים של תמונות-הנושא מדברים בעד עצמם והצילומים נותנים קצת מרגוע מכל הבלה-בלה שתיארתי בתחילת הפוסט.
התמונות מוצגות בראיה לאחור – מהיום לשנה שעברה. לכל תמונה נתתי תאריך וכותרת לא מחייבת.

אפריל 2017: עצמאות 69 – דגל מעל צריף חדר-אוכל הישן

מרץ 2017: צינורות עורקי הנגב


פברואר 2017: עגורים באגמון החולה


ינואר 2017: עירית גדולה!

דצמבר 2016: העצים מתים זקופים

נובמבר 2016: גדר ביטחון, עורב וירח

אוקטובר 2016: הדרך אל הכפר


ספטמבר 2016: שיר לפנות ערב


אוגוסט 2016: חברת קש

יולי 2016: שדרת הבוהיניות של פעם


יוני 2016: בית קטן בנגב

מאי 2016: עצמאות 68 – דגל על פחון החשמליה הישן

שבת שלום לקוראים ולמגיבים, ושיהיה קצת שקט אחרי (ולפני) הסערה-בכוס-תה (או קפה) הבאה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, תמונות | עם התגים , | כתיבת תגובה

דואר עברי ||| הבולים שבאלבום: סיפור על ארץ קטנה שהייתה כאן פעם

חג שמח.
החלטתי להתעלם מכל הרעשים שמסביב. במקום הביקורת והפרודיות על הטקסים ועל הנאומים, פשוט לפרסם לכבוד יום העצמאות ו״לתפארת מדינת ישראל״ את אוסף בולי ישראל הילדותי שלי.
אני מסתכל באוסף הילדותי-חובבני הזה והזיכרונות הנוסטלגיים עולים מעצמם. אני בטוח שילדי דור המדינה – לא רק חובבי הבוּלאוּת שביניהם – יכולים למצוא כאן, כל אחד לפי טעמו, זיכרונות משלהם.
מוצגים כאן כל העמודים מאלבום הילדות שלי שעמוד אחד ממנו פרסמתי ערב החג בפייסבוק.

התחלתי את האוסף עם בולי ״דאר עברי״ (בעיצובו של הותיק במעצבים אוטה וליש) – הבולים הראשונים של המדינה! אלה הודפסו עוד לפני שהמדינה נקראה ״ישראל״ בכלל. [בסוגריים אספר שגם בולים קדומים יותר מתקופת המנדט, בולים של א״י (פלשתינה) יש לי באיזו מגירה, אבל הם לא שייכים לאלבום הישראלי הזה והם שווים פוסט מיוחד].
גם במקרה של בולי ״דאר עברי״ וגם בולי ״פלשתינה (א״י)״ לא היו לי, כמובן, את הבולים ה״יותר שווים״, כי צריך לזכור שהייתי בסך הכל ילד קטן שקיבל את הבולים העודפים בשביל האלבום הילדותי שלו.

מעצבי הבולים האלה – אוטה וליש, צבי נרקיס, ג. המורי, האחים שמירמרים קרולי ואחרים, הם כולם אמנים ידועי שם, שעיצבו, בשירות המדינה, גם את כרזות יום העצמאות (שנעלמו בשנים האחרונות עם פיתוחו של משרד התרבות והספורט). הם עיצבו גם שטרות ועוד מוצרים לאומיים של המדינה התמימה שישראל הייתה בראשית דרכה.
יש באוסף המוצג כאן את כל סמלי המדינה הצעירה בשנותיה הראשונות: חגיגות העצמאות, מועדים לשמחה, איינשטיין ורוטשילד, מגן-דוד-אדום, הרצל, הרמב״ם וחיים וייצמן, צנחנים ואריות, יד מרדכי ויחיעם, יונים ורקפות, סיפורי גבורה ומורשת וסיפורים מהתנ״ך, שבעת המינים (רק ארבעה מהם הצלחתי להשיג בזמנו) ושנים-עשר המזלות (כולל גרסאות עם עדכוני מחיר).
והכל לתפארת מדינת ישראל, עוד לפני שה״תפארת״ הפכה למשהו קצת שנוי במחלוקת.
בקיצור, כל טוּב הארץ הזאת מודפס על גבי פיסות נייר צבעוניות שנאספו באהבה ובתחושת הזדהות מלאה על ידי ילד אחד מבני דור 48. והילד הזה הוא אני.

  

  

  

ומי שרוצה (למשל אני) להעמיק יותר וללמוד על כל אחת מסדרות הבולים (סריוֹת כפי שאמרנו אז) – מוזמן להיכנס לאתר ״התאחדות בולאי ישראל״. שם כל הבולים מסודרים בשלשות ורביעיות, לפי שנים, נושאים ומעצבים. ואפשר אפילו לראות את מעטפות היום הראשון, שאני כילד לא זכיתי לצרף לאוסף.

חג שמח להמוני בית ישראל, חובבי הבולים הלאומיים והזכרונות הטובים, וגם למדליקי המנגלים בפארקים הלאומיים. לתפארת מדינת ישראל.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל | עם התגים , , | 4 תגובות

ה״בייבי בוּמרס״ של ישראל ||| אנחנו הילדים של חורף שנת ארבעים ושמונה

כשלהקת חינוך מיוחד שרה ביום העצמאות 1994 את השיר ״הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש״, אני באופן אישי הזדהיתי עם רוב המילים. שמואל הספרי כתב בזמנו מילים שעוררו הזדהות מצד אחד, וגם ביקורת לא מעטה (על הנימה ה״תבוסתנית״ וה״תלונתית״: ״הבטחתם יונה, עלה של זית״, ״הבטחתם לקיים הבטחות״). המילים של השיר דיברו אלי, לא בגלל ההבטחה שההורים לא קיימו, אלא יותר בהקשר של החיבור בין הדורות, והתיאור העצוב של התקווה לשלום, המתבדה בכל דור מחדש: ״ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב / כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב״. בשנים האחרונות נדמה שיש מין הסכמה והשלמה שהמצב הנוכחי יימשך לעד. ״שואלים אותי האם לעד נחיה על חרבנו. כן.״ אמר רה״מ (המכהן, המחהן) ב-2015 ואישר ש״בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין״.
וכך שרה הלהקה ב-1994:
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם אוֹתָנוּ לָרִאשׁוֹנָה עִם שַׁחַר, בְּתֹם הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם גְּבָרִים עֲיֵפִים שֶׁהוֹדוּ לְמָזָלָם הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן נָשִׁים צְעִירוֹת מֻדְאָגוֹת וּרְצִיתֶן כָּל כָּך לֶאֱהֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּחֹרֶף שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
רְצִיתֶם לְמַלֵּא בְּגוּפְכֶם אֶת מָה שֶׁחִסְּרָה הַמִּלְחָמָה.
(הבית הראשון בשירמילים: שמואל הספרי; לחן: אורי וידיסלבסקי)

אנחנו, דור הילדים שנולד בשנים הראשונות של המדינה – ה״בייבי בוּמרס״ של ישראל, היינו גם אלה שלקחו חלק במלחמת 73: במוצבים בגולן ובסיני, בטנקים על גדות התעלה ומעבר לה – בים, ביבשה ובאוויר. והיינו גם אלה שהביאו לעולם את ״הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש״ (וגם את הילדים שנולדו קצת אחרי זה). אני לא זוכר אם הבטחנו להם יונה, אבל ודאי שחינכנו אותם שהיונה היא סמל השלום. וקיווינו שהשלום בוא יבוא, בעזרת היונה או בלעדיה.

ילדי תש״ח בראשית ההתיישבות בנגב המערבי

עשרים ואחת שנים לפני ״הילדים של 73״, התקיים פסטיבל הזמר והפזמון במסגרת חגיגות חצי היובל למדינה, ביום העצמאות 1973. זה היה כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה הנוראה ההיא, ועדנה לב שרה שם את השיר שזכה במקום הראשון ״את ואני נולדנו בתש״ח״. אני נולדתי ב-1948, באותו זמן התנהל ״מבצע אסף״ באיזור הנגב המערבי, במהלך מלחמת העצמאות (לא זכיתי להיוולד ממש בתש״ח, אלא בתחילת תש״ט), ולמרות זאת הרגשתי שמילות השיר מדברות גם עלי:
את ואני נולדנו בתש"ח / יפתה מאוד כסותך מאז – הביטי בך
שאי סביב עיניים וראי כולם פה עמך / נקבצו לחוג, באו לך.
היום הזה – לפני כ"ה שנים / נשתל אילן בינות קוצים וברקנים
עכשיו הביטי צמרתו בעננים / ועמו אילנות לרוב מוריקים
ישראל – דרך כל ימי / ארצי – מצאתי בך ציורי חיי
ישראל – דרך עלומי / אלך לי בנתיבך כל ימי,
שירי אשיר לך
(מילים: מוטי גלעדי; לחן: יגאל בשן)
למי שמעונין להתעמק – יש גם ביצוע יותר רך ופחות דרמטי של יגאל בשן

היום הייתי רוצה להגיד לילדי הדור השלישי: אנחנו אמנם נולדנו בתש״ח (או בתש״ט) ולא הצלחנו עדיין להביא את היונה, אבל אל תתיאשו: היא עוד תגיע מתישהו. אני לא יודע בדיוק איזה שירים לימדו אותם בבית הספר לקראת יום העצמאות ה-69, למרות ששמחתי לשמוע שהם יודעים לשיר את ״לך לך למדבר, הדרכים יובילו״, שיר שקדם לשני השירים שהזכרתי בכמה שנים טובות. הייתי רוצה שלא יתלוננו שהבטחנו להם יונה ולא קיימנו, אבל שיאמינו שאחרי החושך עוד יבוא שחר של יום חדש, והיונה עוד תחזור עם עלה של זית. ושיאמינו שהיא בהישג ידינו (ואולי גם יעשו משהו בשביל להחיש את בואה).

יונה עם עלה של זית / צאי מן התמונה,
השיבי את האמונה / שהשלום יבוא בעקבותייך
(מילים ולחן: תלמה אליגון רוז).
השיר האחרון בפוסט הזה, בביצוע להקת פיקוד דרום זכה במקום ראשון בפסטיבל הזמר של 1987 שהיה משולב בפסטיבל ערד. שם גם הוא הושמע לראשונההסולנית בשיר היא חיה סמיר, בת למשפחה מוסלמית שגדלה כיהודיה והיתה הערביה הראשונה בלהקה צבאית.

מאז חלפו כבר שלושים שנה! והיונה עדיין מתמהמהת. אולי הגיע הזמן לא לסמוך על היונה, ולא לחכות שהשלום יבוא בעזרתה, אלא לנסות לעשות משהו קצת יותר מעשי?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , | 2 תגובות