הבזנ״טים היו כאן לפנינו ||| ממלכת הבזנטים והעמודים החלודים

אנחנו הולכים בוואדיות של הנגב המערבי כבר הרבה שנים. העונות מתחלפות, המבצעים באים והולכים, הנופים הופכים מחום-אפרפר לירוק-מגוון, ואחר-כך לדרום-אדום ואפילו לצהוב-חרציות וחוזר חלילה, ורק הבזנ״טים תמיד נשארים. הבזנטים היו כאן לפנינו (אולי קצת אחרי זמנם של הביזנטים).

מאז ומתמיד, מהיום שהביאו אותנו לעולם ואחר כך לאיזור הזה, היו כאן גם בזנ״טים. אותם עמודי ברזל חלודים, חלקם כפופים או מעוקמים, על חלקם שרידי גדר תיל או שרידי שלטים וחבלים. חלקם לא זכאים לכינוי היוקרתי ״בזנ״טים״ והם בעצם עמודים דמויי צינורות (אולי הם יותר מרנ״טים שהם מה שקראנו בטירונות מטולי רקטות נגד טנקים – ״בזוקה״ בעברית-צבאית של פעם).

בהיסטוריה רוויות המלחמות של ארצנו ושל האיזור שלנו, הבזנ״טים האלה מסמלים גדרות, גבולות, אולי שדות מוקשים או גידור לשטחי מרעה. זה כבר לא חשוב אם הם מימי הביזנטים (כנראה שלא) או התורכים (לא סביר), או הבריטים, או הפלמ״ח או הנח״ל. בשביל ילידי המקום ומטיילי המקום – כולל אלה שבאים רק באירועים התיירותיים של סוף החורף – הם חלק בלתי נפרד מהנוף. כמונו.
מי שרוצה יכול למצוא יופי, או לפחות עניין, בכל אוביקט. גם בעמודים החלודים האלה. ואחרים אולי יראו בהם מפגע המקלקל את הנוף, ויחשבו שבלעדיהם (ואולי גם בלי השכנים שנשקפים מעבר לגדר המערכת ובזנ״טיה) הכל היה נשאר כאן פסטורלי לגמרי.

 

לקראת השבת בחרתי כאן עשר תמונות שצילמתי בהליכת הבוקר אתמול. לכאורה, אין בהן שום יופי מיוחד. ודאי לא יופי צבעוני-אינסטגרמי של דרום-אדום, צהוב-כתום או סגול-ורוד. אבל היופי, כמה בנאלי להגיד את זה, הוא בעיני המתבונן (והמצלם). בשבילי, שהלכתי במשעולים האלה משחר ילדותי – אין כמו הנופים האלה. כולל הבזנ״טים.

(ואי אפשר לדבר על בזנ״ט בלי לקרוא אצל רוביק רוזנטל משהו שלא בדיוק שייך לצילומים המוצגים כאן, אבל מעניין לקרוא:
״בדגש על חיובי בזנט: מילים הנמצאות אמנם במילון הכללי, אבל בצבא משתמשים בהן בדרך שונה או במשמעות שונה. המילים האלה מאפיינות בדרך כלל מפקדים בדרגות שונות. מפקדים בכירים וחצי-בכירים אוהבים מאוד להשתמש במונחים הנשמעים אקדמיים כמו 'בהינתן', 'בדגש על', 'פעם ש…', 'ברמת ה…' ו'לצורך העניין'. הרצאת מפקד מסתיימת במילות סיכום קבועות בנוסח 'יש?' שהוא קיצור של 'יש שאלות', 'ברור?', 'ידוע' ועוד. בצבא לא זזים או מתקדמים אלא 'נעים', לא מחכים אלא 'ממתינים', לא פועלים או עושים אלא 'מבצעים'. מילת האישור הלקוחה משפת הקשר היא 'חיובי' או 'חיובי בזנט', דחייה היא 'שלילי' או 'שלילי בהול'. המפסיק לעשות 'חוֹדֵל', המכוון למטרה 'מכווין', ומה שאוּחד הוא 'אָחוד'. וכל זה נעשה בשפת הבֵית: בַשוטף, בַמצטבר, בַכללי, בַמיידי ובַמעשי״).

הוא שאמרנו: חדל ברברת בקשר ונועו לוואדי עם הבזנ״טים. ושתהיה שבת שלום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, תמונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

רק הליכוד יכול ||| גבירותי ורבותי מ-ה-פ-ך!!!

בדרך כלל בשביל דברים כאלה מספיק הפייסבוק. הרי מחר כבר יהיה אייטם עוד יותר מגוחך. אבל משהו לא עבד לי עם הסרטונים של פייסבוק. אז שמתי את זה כאן (והוספתי עוד כמה באנרים מהחודשים האחרונים בשביל הארכיון, שנוכל לראות כשנרצה להיזכר בשעות חיינו היפות ביותר). ס׳חה רגע.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שנה טובה, משרד החוץ || השרים התרחבו, השלום התכווץ והאות ט׳ התהפכה

עות גרפית אחת קטנה ממחישה בדיוק את מה שקורה לנו בימים אלה.
לפעמים אני נכנס לבקר באתרי הממשלה, סתם בשביל הכיף והשמחה. כידוע ישראל, אומת הסייבר והסטארטאפ, עשתה מאמץ לרכז את כל משרדי הממשלה תחת הכותרת המאחדת gov.il. המיזם הצליח באופן חלקי בלבד ויש עוד כמה דברים לתקן ולשפר.
מעבר למעטפת האתר, באתרי משרדי ממשלה רבים עדיין אין מיתוג כולל וסמלים אחידים באותה שפה עיצובית (או סתם שימוש מסודר בסמל המדינה ובטיפוגרפיה סבירה).
אבל מה שמצאתי באתר משרד החוץ עולה על כולם. ונתחיל עם ה״שנה טובה״ כפי שהיא מייצגת אותנו:

אנחנו נמצאים היום בראשית כסלו. עוד מעט חנוכה, ואתר משרד החוץ מציג עדיין אנימציה שובבנית עם הכיתוב בעברית ״שנה טובה״. ונוסף לזה האות ט׳ גם הפוכה אופקית. כלומר הצ׳ופצ׳יק של ה-ט׳ שאמור להימצא תמיד בצד הימני – נמצא בשמאל. עיוות כזה לא היית מצפה למצוא במשרד ממשלתי כל כך מרכזי! פעם הגדרתי את העיוות השכיח הזה כאופייני ל״כתב אבטיחים״. אותם שלטים כתובים ביד חובבניים-אבל-נחמדים, שהיו תלויים על הסככות המאולתרות של מוכרי האבטיחים. למשל שלט כזה:

חדי עין יכולים למצוא באיור שמסביב לכותרת הצבעונית את כל הסמלים הישראלים שאפשר להכניס: רימונים ותפוחים ודבש ניגר לכל הכיוונים, כמה כוסות יין, פרחים וציפורים (אולי יוני שלום?), טחנת הקמח הירושלמית והמגדלים התל-אביביים, גלגלי שיניים חורקים שן ומסתובבים. ובעיקר המוני בית ישראל חוגגים, המצוירים כדמויות-אמוג׳יז, צוחקות בשיניים חשופות ומניפות ידיים בהפגנה למען (או נגד) משהו.

אבל זה לא העיוות הויזואלי היחידי באתר החשוב הזה. התמונות האקטואליות המתנוססות בראש האתר – למשל זו של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי שנפגשה עם סגנית שר במשרד החוץ של הרפובליקה הפיליפינית – מתוחות ומעוותות בצורה בלתי מחמיאה בעליל. בתמונות אחרות ניתן לראות גם את ראש הממשלה (ושר החוץ!) ואפילו את ראשת ממשלת בריטניה ושר ההגנה הרוסי. כולם מורחבים 120% בצורה קצת מגוחכת. האם לא נמצא במשרד החוץ שום גורם שיודע איך מציגים תמונות?

דווקא כשלוחצים על הכפתור לחדשות בהרחבה התמונה מסתדרת, אבל מי לוחץ בימינו להרחבה?

ראש הממשלה נתניהו נפגש עם ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי (ומספר לה על הבעיות שלנו)

והנה עוד ציטוט מעניין (הפעם אמיתי) מהאתר:

ראש הממשלה (ושר החוץ) ידע תמיד להטיל את האחריות על מישהו. אתמול הוא אמר בכנסת״לא נתקלתי בסאדאת פלסטיני״. ובוז׳י עדכן אותו: ״צריך גם בגין ישראלי״. מה חדש?

באתר בעברית – יובל 40 שנה לביקורו ההיסטורי של סאדאת בישראל מוצנע בתחתית העמוד. לעומת זה בגירסה באנגלית – סאדאת מופיע בגדול עם בגין בראש החדשות. באתר בערבית לא מצאתי זכר לסאדאת, אבל אולי זה בגלל שחיפשתי רק תמונות (מורחבות בצורה מופרזת, כמובן). מה זה אומר על המסרים שיוצאים ממשרד החוץ. לשר החוץ (המכהן!) פתרונים.

וחשוב להדגיש שבכל הפגישות דנים כמובן ב״הרחבת שיתופי הפעולה בתחום הסייבר, החקלאות, הטכנולוגיה והיזמות״. אולי כדאי שבחלק מהפגישות ידברו גם על הפרטאצ׳יה והשלומיאליות, ועוד כמה נושאים הראויים להרחבה (או הצרה). ואולי צריך בשביל זה שר חוץ במשרה מלאה, לשם שינוי.
ימים יגידו (אבל כמה ימים עוד נשארו לממשלה הזו?)

שיהיה לכולנו בלק פריידיי Black Friday נעים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

יום הילד 2017 ||| ״ילדים זה שמחה״, ואולי קצת ״שכחנו מה זה להיות ילדים״

רציתי לתת לכם כמה ימי מנוחה מכל ה״קווים״ וה״נקודות״ האלה, אבל אז בא/ה גוגל והודיע/ה לי שהיום בדיוק חל יום הילד 2017. וכמו שגוגל טורח/ת לציין את האירוע החשוב הזה, גם הבלוג הילדותי שלי בחר להציב את ״מדף הילדים״ כבר משחר הקמתו, בין העמודים המקטלגים פוסטים בנושאים החשובים לי.

כשפתחתי את הבלוג חשבתי לשים בו בעיקר עבודות ישנות שלי: פוסטרים, גלויות וקטעים מעיתונים מקומיים ישנים, כל מיני עניינים של ״מבוגרים״. אבל נסחפתי עם הזרם והמשכתי והוספתי עוד דברים בנושאים אקטואליים ובתחומים אחרים. כאן מצאתי גם מקום לאהבה שלי לספרי ילדים (ולילדים עצמם).
כששלמה בר עם להקת ״הברירה הטבעית״ שרו על ״ילדים זה שמחה״ הם לא התכוונו למילים כפשוטן – הייתה מידה מסוימת של אירוניה/סטירה/פרודיה/סרקזם וביקורת אקטואלית של שנות השבעים בשיר שכתב יהושוע סובול:

״תביאו שניים תביאו שלושה / תביאו ארבעה ילדים
תקבלו שיכונים עם כניסה ומטבח / ושני חדרים קטנים
תביאו ארבעה תביאו חמישה / תביאו ששה ילדים
תקבלו הנאה וכבוד מקרובים / אתם אוהבים ילדים
ילדים זה שמחה / ילדים זה ברכה
ולכם יש לב של זהב / כתוב בתורה
אולי בגמרא / לכו תשאלו את הרב״

אבל ילדים זה באמת שמחה.
גם היום, בדור המילניום שבע המותרות והתפנוקים, ילדים הם עדיין שמחה. רק שהיום מותר ונהוג גם להתפנק ולקטר על הילדים ״הפרטיים״, בטורים אישיים בעיתונות המעודכנת והעכשווית.
לא תאמינו, אבל גם אני הייתי פעם ילד, ואולי נשארתי קצת ילד עד היום, כזה שאוהב לדבר עם ילדים. היו כמה מהילדים במשפחה שאפילו קראו לי ״שטוּתי״, בגלל ה״שטויות״ שאהבתי לספר להם. ילדים הרי מבינים דברים שאנחנו כבר שכחנו, כמאמר הפסוק: ״שכחנו מה זה להיות ילדים״.

ילדים גם לא אוהבים סיפורים ארוכים, או לפחות ככה חושבים המבוגרים (שהיו בעצמם ילדים לפני רגע). לכן ביום הילד הבינלאומי – שנחגג לראשונה ב-20 בנובמבר 1954, כשאפילו אני עוד הייתי ילד קטן – בחרתי להניח כאן שוב את כל ריבועי ״מדף הילדים״.
אלה פוסטים שונים על ספרי ילדים שכבר פורסמו בבלוג, והנושא הזה הוא הרי אינסופי – לכל אחד יש את הקלאסיקה שהתמכר לה בשנות ילדותו. מה שמונח כאן הוא קלאסיקה אישית, עם אסוציאציות אישיות, אבל כפי שכבר גיליתי מזמן בעת שעיצבתי את הפוסטר ״לילה טוב״ יש דברים משותפים לרבים מהמבוגרים-שהיו-פעם-ילדים בספרים האלה. בימים הראשונים של המדינה לא היו כל כך הרבה ספרי ילדים וכמעט כל ספר כזה הוא זיכרון אישי-קולקטיבי של דור שלם.
חלק לא קטן מהספרים שרד את כל עשרות השנים שעברו ועדיין נמכר בחנויות ובאתרי הספרים עד היום. גם בדור ״ילדי האייפד והסמארטפון״ – שסביר מאוד שכבר אין לו סבלנות רבה מדי לספרים מנייר – עוד יש מקום לא קטן ל״מדף הילדים״.

למי שהחמיץ, וגם למי שרוצה להיזכר – תוכלו בלחיצה על העמוד ״מדף הילדים״ להיכנס לעולם שלם של ספרי ילדים נוסטלגיים – ולחזור לרגע להיות ילדים.

ולכל ילדי העולם* – חג שמח!
תקראו הרבה ספרים (או תבקשו שיקריאו לכם) ואל תתנו להורים (ולסבים) לספר לכם ש״אין להם זמן״.

________
* והיום גם יש יומולדת לילד אחד פרטי, שלא קורא את הבלוג הזה, כי יש לו דברים מעניינים יותר, אז יומולדת שמח ולהתראות בסופ״ש הקרוב.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ספרי ילדים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״מבוסס על סיפור אמיתי״ ||| ארבעים שנה לביקור ההיסטורי: ״הנה בא נשיא מצרים ושלום במקטרתו״

איפה הייתם כשנשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לביקור ההיסטורי בישראל ב-19 בנובמבר 1977 – בדיוק היום לפני 40 שנה?
אני, למשל, הייתי סטודנט שנה ב׳ בירושלים.
להבדיל מחגיגות ה-70 הקרובות (של צה״ל ושל המדינה) לא שמעתי שטרחו יותר מדי להזכיר את האירוע השוּלי הזה. והוא היה באמת היסטורי: נשיא מצרי, האויב הכי מר שלנו – שרק ארבע שנים לפני המועד הזה עשה לנו את ה״תרגיל שלא נשכח לעולם״ – מגיע עם בשורת שלום בפיו.

לדור שלא ידע את סאדאת: הכוונה היא, כמובן, למלחמה שנקראת אצלנו ״מלחמת יום כיפור״ ואצל המצרים: ״ניצחון אוקטובר״ (מסתבר שהקרדיט לסלוגן של סמל חגיגות 70 שנה לצה״ל: ״הניצחון של כולנו״ מגיע בכלל לאנואר סאדאת).

אצלנו לא כל כך אוהבים לדבר על תהליכים כאלה, שכללו אומנם הסכם שלום (דבר שנחשב זניח ושוּלי היום), אבל מצד שני הם כללו גם את החזרת כל חצי האי סיני, עם ההתיישבויות והערים שבו, כולל אפילו טאבה בבת עינינו.

ב-ynet הקדימו והביאו את התמונות מהאירוע ההיסטורי כבר לפני ארבעה ימים. אבל חמוצים תמיד נשארים חמוצים, לכן הם בחרו בעיקר לספר על האכזבה של סאדאת מבגין ועל ההסתייגות של הנשיא קרטר מהביקור ההיסטורי, שנחשב בעיניו תרגיל שבא לטרפד את ההסכם עם כל מדינות ערב שתכנן הנשיא האמריקאי.
אבל אצלנו הבוקר, בתאריך ההיסטורי האמיתי – 19.11, הכותרות חוזרות לסיגרים של מילצ׳ן (Ynet) ולפוליטיקאים ״הקשישים״ (הארץ), וכמובן לסוריה ואיראן (וואלה). אף מילה, בעמוד הראשון, על 40 שנה לביקור ההיסטורי:

בתור סטודנט שלא היה מעורב יותר מדי בביקור ההיסטורי (לא לחצתי את ידו של הנשיא המצרי, ולא התבדחתי עם גולדה) אין לי הרבה מה להוסיף על חשיבותו של האירוע. אבל אני זוכר היטב שהתרגשנו מאוד (בגין קצת פחות התרגש, כך מספרים לנו היועצים האמריקאיים ארבעים שנה אחרי).

רגעים שלא נשכח: גולדה וסאדאת מתבדחים בכנסת ישראל – ״אפילו גברת זקנה כמוני״

היום כבר נדחק האירוע ההיסטורי לעמודים האחוריים של ynet, כי מי מתעניין בנושאים כל כך צדדיים כמו ״שלוֹם-שמלוֹם״. עברנו את פרעה (וסאדאת), נעבור גם את זה. זה סדר היום הנוכחי. ודווקא כותרת הפרסומת: ״מבוסס על סיפור אמיתי״, המוצגת לפני ״שעת רצון״ (השם שנתנו בסרטון העתיק לאירוע ההיסטורי) ממחישה את רוח הדברים שנגנזה במרתפי הארכיונים.

הנה הגיליונות החגיגיים של ״מעריב״ (עם כותרת בערבית!)
ו״דבר״ (עם הפרסומת של ״דובק״ שניצלה את המעמד לקדם את הסיגריות שלה: It's TIME for peace):

 

מתבקש לשים כאן את הגיליונות ההיסטוריים של הביקור ההיסטורי. בארכיון הפרטי שלי, ששומר בדרך כלל אירועים דרמטיים דומים, כמו הנחיתה על הירח למשל, לא מצאתי את הגיליון של ביקור סאדאת. אולי בגלל שהייתי סטודנט ולא היה לי זמן לאסוף עיתונים. אז ניגשתי לאתר ״עיתונות יהודית היסטורית״ של הספריה הלאומית ושם מצאתי את גיליונות ״דבר״ (זצ״ל) ו״מעריב״ (יבל״א) של האירוע (העיתונים הם מה-20.11 – הנחיתה עצמה הייתה ב-19.11.1977 במוצ״ש). העיתונים סרוקים יפה, אבל לא בצבע. ל״ידיעות אחרונות״ אין ייצוג (כנראה מסיבות של זכויות יוצרים ועמלות) אז צירפתי את העיתון של חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994. באתר מעריב מצאתי את עיתון האירוע של ״סאדאת בירושלים״ בצבע! (עם דגלי המדינות האויבות המשלימות) ואפילו מוצגות שם חתימות ידם של סאדאת, בגין ודיין על העיתון.

עד כאן ״עיתונות היסטורית״. מי שמחפש ״שלום״, או אפילו רק ״פגישות שמובילות לשלום״, יכול למצוא אותם גם ארבעים שנה אחרי, למרות כל עשן הסיגרים והצוללות של ימינו שמכסה כל חלקה טובה.

  גיליונות ״ידיעות אחרונות״ מ-26.10.1994 ומ-14.11.2017

וכדי לסיים בנימה אופטימית – הנה דיויד ברוזה והשיר ״יהיה טוב״ (מילים: יהונתן גפן; לחן: דיויד ברוזה):
״הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה / ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה / רק תצאו מהשטחים
ויהיה טוב, יהיה טוב, כן…״

אינשאללה, כמו שאומרים אצלנו…

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , | תגובה אחת

״חבר יקר״ ||| ״חברים יש רק באגד״. ״כולם חברים כולם״. ״שלום״ ״חבר״

חברים וחברות (או חברות וחברים),
היום אני רוצה לדבר על נושא חשוב: על ״חברים וחברות״. או מיהו החבר שלכם? אני קצת מתפלא על עצמי שאדם כמוני (או חבר כמוני) שנושא בתואר ״חבר״ יותר מיובל שנים, לא התפנה עד היום לעסוק בנושא. וכרגיל, הגירוי לכתוב על זה פוסט ל״מוסף-השבת״ היו דבריו של החבר בנימין נ׳.

כילד שנולד בכפר שיתופי (האנשים אצלנו עדיין נקראים ״חברים״ ולכפר עוד קוראים ״קיבוץ״), אחת המילים הראשונות שלמדתי להגיד הייתה ״חבר״. לא ״איש״, לא ״אדם״ ולא ״הומו סאפינס״. פשוט ״חבר״.
והייתי אומר שאחד המשפטים הראשונים שלי היה ״שלום, חבר״, אם החבר ביל ק׳ לא היה מקדים אותי באמירה ההיסטורית שלו. תמיד ידענו ש״זה יפה שיש לאדם חברים קרובים״ וש״חבר מביא חבר״.

הרבה מאוד ביטויים, וגם הרבה שירים נכתבו בעברית הציונית-הסוציאליסטית (מנוחתה עדן, לכאורה) שכללו את המילה ״חבר״. היום הביטוי הפך בעיקר להגדרה משפטית: ״מותר לקבל (ולהחליף) מתנות בין חברים״ אמר בעדותו/חקירתו החבר בנימין נ׳. אותו חבר שעל פי סיפורים ידע לבחור את חבריו מתוך האלפיון העליון, בארצנו ובמחוזות זרים. החבר הזה, כפי שזה נראה, הוא אדם חברותי מאוד. והרבה מאוד חברים יש לו בגילאים שונים – מאיל הימורים אמריקאי קשיש ואמיד (מאוד!) ועד נער שעשועים צרפתי (מסובך עם החוק, לכאורה). המכנה המשותף לכל החברים האלה הוא, משום מה דבר שנקרא ״כסף״. אותו מושג חמקמק וערטילאי שחברים כמו אצלנו בכפר למדו להכיר רק בשנים האחרונות.

פעם, כידוע למי ששמע על הפלמ״ח, החברים (שלפעמים קראו להם אפילו: ״חברמנים״) נהגו לשבת ליד המדורה. עם הפינג׳אן והאקורדיון, ולשיר שירי רעות. ״כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח״. היום ה״חברים״ יושבים על החוף בריביירה, או בקזינו באמריקה, מעשנים סיגרים יקרים ושותים שמפניה ורודה ומתגעגעים לימים בהם אפשר היה לשבת בשקט בלי שאף אחד ישאל ובלי ש״רביב׳ים״ (״א גרויסע עיתונאי״) ו״אמנון׳ים״ (״עוכר ישראל״) למיניהם יחקרו ויתחילו להפיץ את ״ילקוט הכזבים״ בציבור. פעם גם היו אומרים: ״חברים יש רק באגד״. היום מסתבר שאפשר למצוא הרבה חברים טובים גם מעבר לים. החברות לא יודעת גבולות. מהודו ועד כוּש, ואפילו ממקאו ועד לאס וגאס.

לפעמים החברים כל כך קרובים, שכדי להמשיך לשמור על החברות האינטימית והטובה נוהגים לטשטש או לפקסל את פניהם בתמונות המשוחררות לתקשורת. כי כדי לשמור על חברות צריך מידה מסוימת של מיסתורין ומרחק מהעין הציבורית. ככה זה כשחברים.

ואם ״מותר לקבל מתנות מחברים״ (על פי סעיף 242 ב3 או משהו דומה לו), מה לנו כי נלין? עד שמצאנו מנהיג שהוא גם חבר, אז פתאום אתם רוצים להחליף אותו בגלל כמה חמגשיות?
הרי לא רק שהוא אדם כל כך לבבי וחבר כל כך טוב, הוא גם מכהן! ואת מי שמכהן (בחבריוּת שכזאת) כבר עשרים שנה, לא מחליפים כל כך מהר! ולא חוקרים ולא מבלבלים לו את המוח.
״יש לי חבר בירושלים / יש לי חברה ברמת אביב / יש לי חברים בראש העין / וגם בגשר הזיו״

 

ואולי גם השיר הזה יכול להתאים לענייננו:

 

כי חבר תמיד נשאר חבר. ועם חברים כאלה מי צריך… ואידך זיל גמור, וחוזר חלילה (לכאורה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה לשון, עיתונות, פוליטיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

ישראל ניצחה את פורטוגל ||| אז למה עוד לא הצלחנו לסדר את הדגל שלנו?

סביר שלקוראי הבלוג כבר נמאס מהקיבעון (פיקסציה) שלי בנושא דגל ישראל. אבל מה אפשר לעשות ששוב ושוב (ושוב) אפשר לראות מחזות קשים לצפייה, גם באירוע כל-כך משמח כמו אמש בניצחון נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל על פורטוגל (בשנייה האחרונה מסל שלוש של טל לב!!!).
איך קורה שכשאני מסתכל על התמונות היפות כל כך של האוהדים (ובעיקר האוהדות) המניפים/ות את דגלי ישראל (בהיכל קבוצת שלמה, אם זה מעניין אתכם איפה זה קרה), מה שאני רואה זה חמישה דגלים ששלושה מתוכם (60%) נראים שגויים (לכאורה). ואני כבר לא מדבר על הדגלים המרוחקים יותר שקשה קצת לבדוק אותם.

קהל מריע עם דגלים ״בעייתיים״ אמש בניצחון נבחרת הנשים על פורטוגל 56:59. דגל מספר 1 – הרווחים במגן-דוד נראים גדולים מדי (כלומר המגן-דוד דק מדי). דגלים 3 ו-4 – רווחים קטנים מדי (לכאורה).
והפנו את תשומת לבי לכך שדגל מס׳ 1 הוא מהגירסה של בנק הפועלים עם המגן-דוד המסובב.

כבר הבאתי כאן, בבלוג הזוּטוֹלוֹגי שלי, פעמים רבות את מבנה המגן-דוד של דגל ישראל כפי שאושר על ידי מועצת המדינה הזמנית שלנו. הראיתי גם את ציור המשולשים המעניין המראה כיצד יש לתכנן את עובי קווי המגן דוד ביחס לחללים שלו.
כצופה-של-פעם במשחקי כדורסל, אני יודע שהתכנון נראה פשוט לפני המשחק, אבל כשמתחילים לשחק העניינים הולכים ומסתבכים. וגם למה לא לשמוח על ניצחון כל כך מתוק שהושג בשנייה האחרונה? אבל אני הרי נוֹקדן חסר פרופורציות שלא יודע להסתפק בסלי ניצחון של הרגע האחרון.
ולכן, אומר זאת שוב ושוב: ככה לא בונים דגל! תכנסו כבר איזו ועדה שתכתיב לכל יצרני הדגלים – מסין, מ״היכל קבוצת שלמה״ ומכל ההיכלים האחרים, איך צריך להיראות דגל ישראל. הרי פיתחתי כבר את הדגלומטר לאכיפת חוק הדגל, ואפילו עיצבתי את כריכת ״ספר המותג של דגל ישראל״. כל מה שנשאר זה לעלות למגרש ולעבוד לפי הספר.

      

 

נקווה שבמשחק הגומלין עם פורטוגל העניינים יסתדרו. לפורטוגלים (ולפורטוגליות) הרי יש דגל מסובך פי אלף: ״מלבן ביחס של 2:3 בצבעים ירוק ואדום, המחולק אנכית לחלק ירוק בצד התורן (2/5 מאורך הדגל) ואדום בצד השני (3/5). במרכז קו החלוקה נמצא סמל המורכב מאצטרולב כדורי ובתוכו מגן פורטוגלי מסורתי״. (ויקיפדיה).
לנו אין שום אצטרולב! בסך הכל מגן דוד כחול. אז עם דגל כל כך קל ופשוט כמו שלנו, לא תהיה שום בעיה לנצח את פורטוגל גם בליסבון.
״אל-אל-ישראל״ (בחסות תנובה, בנק הפועלים וקבוצת שלמה).

(התמונות מאתר ynet; צילום: ראובן שוורץ).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג | עם התגים , , , | 5 תגובות

חלונות ומסגרות בנוף ||| איך לתפוס קטעי נוף ולהפוך אותם לתמונות בלי אינסטגרם

אחד הדברים הראשונים שלומדים בלימודי צילום הוא נושא ״קביעת הפריים״, כלומר המסגרת של מה שנכנס לצילום. איך ללכוד, מתוך המראות האינסופיים שחולפים על פנינו, או מכל המקומות שאנחנו עוברים על פניהם, תמונה אחת מעניינת ששווה מיסגור.
פעם, לפני כל תוכנות העריכה (הפוטושופים למיניהן) זה היה די מורכב. היית צריך לקבל החלטות קשות: מה נכנס לפריים ומה נשאר בחוץ, וצלם טוב היה זה שיודע להתרכז בדברים המעניינים.

  

כשהגענו לעולם הממוחשב זה נהיה הרבה יותר קל. תמיד אפשר ״לחתוך״ מתוך מה שצולם את הקומפוזיציה המעניינת. ואז באו הסמארטפונים והפייסבוקים והאינסטגרמים והוואטסאפים, ופתאום כל מה שאתה רואה ב״פיד״ זה רצף בלתי פוסק של תמונות המצולמות בכל מקום ובכל אירוע. והכל נראה די דומה: טיולים בנופי חו״ל הנהדרים והמיוחדים, משפחות מאושרות (פחות או יותר), ילדים מקסיממממים ונערות ונערים (וגם כמה סבתות וסבאים) מדהיממממות ומהמממממים. וכולם נכנסים לתוך הפריים.

כדי להיות קצת יותר מיוחד בזרם התמונות האינסופי עדיין צריך ה״צלם״ למצוא משהו קצת יוצא דופן ולייחד את עצמו. בתור התחלה אפשר (ואולי רצוי) לצלם את כל מה שאתם עוברים על ידו. הצילום בסמארטפון לא כרוך בעבודה בחדרי חושך ובמעבדות צילום יקרות, כמו שהיה פעם (למי שזוכר). אבל אם אתם רוצים להפתיע את אלפי ״חבריכם״ ברשתות ה״חברתיות״ (שגם הם עצמם מצלמים אלפי תמונות ורוצים להפתיע אתכם) צריך למצוא משהו קצת אחר, רצוי עם איזו זווית אישית.

הכשרתי הצילומית כוללת קורס נעורים במעבדת צילומי השחור-לבן בחדר-התה בכפר הולדתי, ועוד תוספת שנת לימוד חשובה ומרתקת ב״בצלאל״ בהדרכת פרופ׳ חנן לסקין.

באקדמיה הירושלמית התחלנו את לימודי הצילום בתירגול צילומים עם קופסת קרטון שבה יצרנו חור קטן ששימש כעדשת מצלמה, האור נכנס דרכו והתקבע על נייר צילום שיצר אחרי הפיתוח תמונה מטושטשת ומעניינת. התהליך שימש להמחשת פעולת ה״קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה״  היא ״הלשכה האפלה״ (מצורפת תמונה מוויקיפדיה להמחשה. כשאמצא את הדוגמאות המצולמות באחד מארכיוניי – אולי אפרסם אותן כאן).
מאז צילמתי לא מעט תמונות (בעיקר צילומים משפחתיים) אבל עדיין אני לא מחשיב את עצמי כ״צלם״. ולמרות זאת, בכל ההליכות והנסיעות אני מוציא את האייפון כל כמה דקות ומשתדל ללכוד את הנופים החולפים. ההתמקדות יכולה להיות בפיסת נוף וטבע, בשלט ישן, או במשאית חולפת.

הצילומים – שמצטברים לרבבות, אם לא מיליוני תמונות – סותמים מדי פעם את מחסני האייפון שלי, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את ״גוגל-פוֹטוֹס״. חברת החיפושים העולמית מאחסנת במאגריה ושרתיה את כל ״דברי ימי האנושות״ בתקופה הסמארטפונית התיכונה. ולא רחוק היום שבעזרת הכספים הרבים הנאגרים בכיסי החברה – בעזרת מפעלות הפרסום (הסמוי והגלוי) שלה – היא תקים שרתים גם על כוכב המאדים ועל יתר כוכבי הלכת במערכת השמש. ה״הומו-פוֹטוֹס״ החדש (״האדם המצלם״) הרי רק מגביר את קצב הצילום שלו, עם כל גירסה חדשה של האייפון והסמארטפונים האחרים.

 

הנה כמה מהתמונות שצולמו באייפון הנוכחי שלי (הממוקם לפחות שלושה דורות אחורה). התמונות צולמו אתמול בהסתעפות של כביש הבטון, ליד העץ הצומח על הכביש (בתמונות למעלה נראה אותו מקום – בצילומי החורף האחרון והקיץ החולף). בתמונות נראים מבנים מתמוטטים של הצבא הבריטי מימי מלחמת העולם השנייה ומאתר מכרות הגופרית המפורסם.

יש גם אמנים כמו יוסף ברנהרד (הנזי) ש״החלון״ הפעור בקיר הישן בערך באותו אתר צילום, עוררו אותם ליצור ולצייר את התמונה המשלימה. ולמרות שחלפו כבר יותר מעשרים שנה מהצבת הקיר האמנותי של הנזי במסגרת ״פרויקט פיסול בדרך נחאביר״, עדיין נשאר משהו מהציור המקורי גם היום, כפי שצילמתי רק לפני כמה שבועות. (ואפשר גם לראות תמונה קצת יותר ישנה, עם מראה שלם יותר של ה״חלון אל הנוף״).

בגלל קוצר המקום אביא רק עוד שתי תמונות של השלט הריק הממסגר פיסת שדה. אולי השלט המקרי (והזמני?) הזה יזכה בעתיד לפוסט נפרד משלו.

״המסגרת הקיימת בנוף״ היא בעצם פתחי חלונות שבורים באתרים ישנים, דרכם ניתן לצלם קטעי נוף מקריים לכאורה. וגם אותה מסגרת-שלט שנותרה בצומת הטיולים היומיים שלנו ללא הלוח המקורי שלה, והיא ממסגרת את הנוף החקלאי המשתנה עם עונות השנה. הצגתי כאן רק דוגמיות מייצגות. כי, כמו שכתבתי: במאגרים המשפחתיים של הסמארטפון, של המחשב המרכזי ובגיבוי של גוגל – יש עוד רבבות תמונות דומות והרבה מקום המחכה גם לתמונות שלכם.

״צלמו בהמוניכם״ והעלו לפייסבוק, לאינסטגרם, לוואטסאפ ולטוויטר, כי העולם ממש צמא לתמונות של כולנו. ואם לא העולם, לפחות מנהלי הרשתות, שרק מחכים לשידרוג הבא של השרתים והתוכנות.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, שילוט, תמונות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

מאחורי הקווים של להב 433 ||| אלבום התמונות של יחידת העילית של משטרת ישראל

״בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים…״. (פתיחת מגילת העצמאות של ישראל)

במדינת ישראל קמה יחידת להב 433.
וזהו חזון היחידה כפי שכתוב באתר משטרת ישראל: ״היחידה תוביל מאבק כלל מערכתי לצמצום תופעות הפשיעה החמורה הארצית, הבין-לאומית והשחיתות הציבורית ומאבק נחוש בארגוני הפשיעה במטרה להגן על שלום הציבור ועל ביטחונו. היחידה תפעל בכוחות מאוחדים ובשיטות עבודה מתקדמות לחשיפה, לחקירה ולהעמדה לדין של מבצעי עבירות״.

(באיור משמאל: הדמיה של התרחבות מבנה 433 בהתאם להסתעפויות החקירות הנדרשות, לכאורה)

אני חייב להודות שכמו אזרחים רבים וטובים, עד תחילת האלף הנוכחי לא שמעתי דבר על יחידת ״להב 433״. בעברי יצא לי לשרת בכמה יחידות תלת-ספרתיות, אבל לצערי לא פגשתי את אנשי 433 מעולם. בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה נדמה, לפי כמות החדשות והדיווחים, שזוהי היחידה החשובה ביותר בישראל. ואולי זה לא רק נדמה: להב 433 היא היחידה שתחליט לאן אנחנו הולכים מכאן.


המבנה המפורסם בו שוכנת יחידת ״להב 433״ (למי שבמקרה עדיין לא יודע: הוא נמצא בעיר לוד)

בחודשים האחרונים מאז נחשפתי לפעולות המסועפת והחסויות של 433, פרסמתי בפייסבוק של הבלוג כמה ״איורים״ ו״אינפוגרפיקות״ המתארים את מפעלותיה של היחידה, ובינתיים גם למדתי שיש לה מחלקות ספציפיות לכל סוג פשע:
יאח"ה – היחידה הארצית לחקירות הונאה
יאחב"ל – היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית
היחידה הארצית לחקירות סוהרים (יאח״ס?)
יאל"כ – היחידה הארצית לחקירות כלכליות
יחידת אתג"ר – היחידה הארצית לאיתור גניבות כלי רכב
יחידת הגדעונים
יחידת הסייבר הארצית

והנה צילום מסך מאתר המשטרה המסכם את תפקידיה של ״להב 433״. באופן מקרי לגמרי כתובות היחידה המופיעות למטה נותנות תקווה מסוימת (לכאורה): השלוחה הצפונית שוכנת ברחוב ״אני מאמין״  והדרומית ב״בזל״ – שם הכל התחיל.
(ואי אפשר בלי הערה זוּטוֹלוֹגית בעניין המקפים המחברים: כדאי שכולם יקחו דוגמא מהסניף בבאר שבע).

רגע לפני שהפרשיות האחרונות יגיעו לקו הסיום, הגיע הזמן לאסוף מהפייסבוק חלק מה״איורים״ שעשיתי בשנה האחרונה לפוסט אחד בבלוג – למען הדורות הבאים, ולמען מנוע החיפוש של גוגל. אז הנה לפניכם האלבום המהודר של ״קווים ונקודות בלהב 433״ (כולל יאח״ה? כולל! כולל!):

נתחיל בסמל היחידה, כפי שהוא מופיע בויקיפדיה, וכפי שהוא נראה כסמל תלת-מימד על הכובע הרשמי:

  

כמבקר גרפיקה וטיפוגרפיה לא הייתי נותן ציון גבוה במיוחד לסמל האקלקטי הזה. הוא מכיל את כל הסלט הסימבולי האפשרי: מסגרת עלים הלקוחה מסמל המשטרה, מגן-דוד-גידם שנחתכו ממנו שני משולשים (משמאל!), מפת ישראל ללא הגולן, שסופח לישראל בחוק (שלא על דעת האומות האחרות), ועם רצועת עזה (שהוחזרה לפלסטינאים על ידי הממשלה). על המגן-דוד-הקטוע מוצג גם כדור הארץ כשעליו ה-מ׳ של משטרת ישראל (ראו בקישור פרטים בקשר לסמל). ולגבי הטיפוגרפיה המדורגת של ״להב״ אין הרבה מה להוסיף. עם זאת חשוב לציין שאין שום קשר בין איכות הסמל לפעולותיה החשובות של היחידה.

ועוד כמה ״גרפיקות״ שלי בנושא שכנראה הטריד אותי (וגם אחרים) לא מעט בחודשים האחרונים:

  שתי הצעות לעידכון סמל המדינה בהתאם לסדר היום הציבורי


הצעה לכרזות בהפגנה בפתח תקווה (בינתיים עוד לא בוצע בשטח)


משחק ניחושים: מי יהיה ה-x הבא במשרדי להב 433. באחד הריבועים מצולם עד המדינה בפרשת הצוללות (מקור התמונה: אתר הארץ)


עקב ריבוי החקירות, הצעה לפיצול יחידת להב לשני ערוצים: ״להב 432״ ולהב 433״ (ברוח ערוץ 2)

ועוד כמה באנרים שנוצרו עבור המפגינים בפתח תקווה. בתקווה שמישהו בבניין בלוד יבין את הרמז:

  

  

ולסיום משהו קצת יותר חיובי, עם מסר מלכד:

עד כאן ריכזתי חלק מה״קווים והנקודות״ הקשורים במפעלות יחידת 433 – למען התיעוד ההיסטורי ולמען החיפושים העתידיים בגוגל.
תודה שהייתם איתנו, בשעתנו היפה (לכאורה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, פוליטיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״ההפסד הוא כולו שלנו״ ||| נבחר הלוגו לחגיגות ה-70 לצה״ל (פוסט מעקב)

המובן מאליו קרה, או ״אשר יגורטי״ בא (זה במקרה שאתם מכירים את רב״ט יגורטי שמגיע לאחרונה לביקור כל כמה שבועות. או כמה ימים).

תזכורת: לפני זמן לא רב פורסמו באתר של צה״ל שלושת הסמלים המשתתפים בתחרות של סמל חגיגות ה-70 לצה״ל. הסמלים כשלעצמם אולי היו סבירים והיה להם סיכוי ״להגיע לסוף המסלול״, אבל הסלוגן והכותרת ״הניצחון של כולנו״, לא גרם לי (ולעוד כמה ״מקלקלי שמחות״ ו״עוכרי מסיבות ניצחון״ קטנוניים) שמחה רבה מדי. בפוסט קודם תהיתי אם העיקר הוא הניצחון? והבעתי את דעתי שמי שכל כך דחוף לו לצעוק ״ניצחתי!״ אולי סובל מחוסר ביטחון מסוים ולא כל כך בטוח שזכה באמת בניצחון.

ברוח ימי הסייבר העליזים, הוסיפו באתר של צה״ל תיבת ״אני לא רובוט״ מפוקחת על ידי "reCAPTCHA פרטיות – תנאים״  שהייתה אמורה למנוע הצבעות של גורמים עוינים. אחרי פירסום התוצאות הסופיות אני לא לגמרי בטוח ש״חומת המגן״ המתוחכמת הזו באמת פעלה כראוי.

הביקורת שלי זכתה לתמיכה מסוימת (מאוד) בציבור: 5 לייקים ושלוש תגובות (קצת מעל הממוצע אצלי), אבל לא היה בכוחה לשנות את התוצאה. בסופו של תהליך קצר ויעיל והצבעה המונית (כולל רובוטים) נבחרה גירסת הסמל שאני בחרתי אבל עם הסלוגן המקורי: ״הניצחון של כולנו״. לצערי, לא נבחרה הווריאציה שהצעתי, עם סיסמת תנועת הנוער העובד והלומד: ״לעבודה, להגנה ולשלום״.

יתכן שטעיתי בכך שלא פירטתי יותר למה הכוונה. אז ״אף פעם לא מאוחר״ (זו גם הייתה יכולה להיות סיסמא לא רעה במקום סלוגן ״הניצחון״) והנה ההסבר המפורט (הסלוגן מתבסס, כמובן, על שלוש מילים – כמו כל דבר בצה״ל, ואולי גם בנוער העובד):

״לעבודה״ – כי כל ההישגים בצבא (במיוחד בשיריון המוכר לי היטב) הם תוצאה של עבודה קשה. וכל מי שהחליף פעם שרשרת של טנק או זכה לעשות טיפול שבועי (טפ״ש) או אפילו טל״ת (טיפול לאחר תנועה) יודע על מה מדובר.

״להגנה״ – יודע כל חייל ש״ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה״, ובהרבה מקרים בהיסטוריה הייתה הגנה טובה הבסיס להתקפה מוצלחת (כיפת ברזל״ יכולה לשמש כדוגמא די אקטואלית).

והמילה האחרונה בסיסמא, שלא אומצה על ידי אנשי ההסברה של צה״ל היא ״לשלום״.
כבר ציינתי כאן בבלוג יותר מפעם אחת שהמילה ״שלום״ עצמה הפכה במימשל הנוכחי לקללה (כמעט כמו ״שמאלני״ ו״תל אביב״ או ״חמוצים״). המימשל הזה, כפי שראינו, אינו יודע לנהל שום תהליך לקראת שלום, אבל גם לא מצליח מי יודע מה בתכנון מהלכי מלחמה. לכן לא נשאר למנהיגינו הנוכחיים אלא לצעוק מהיציעים, יחד עם כל האוהדים הנלהבים: ״ניצחון, ניצחון!!!״. ועכשיו הם עושים את זה גם בסמלים עם סיסמאות ילדותיות.
אפשר להתנחם בכך שממילא לא מקפידים אצלנו על נכונותם ודיוקם של הסמלים (ועל זה מתבסס כל מדור הזוּטוֹלוֹגיה שלי) וסביר שסמל החגיגות שנבחר (ברוב מכריע של 57%) ישובש בהפקה ובפירסום, ויתכן אפילו שבגלל שלומיאליות רגילה או טעות של הדפוס הצבאי בסוף יופיע הסמל בגירסה שלי.

שבת שלום לכל הקוראים, או בגירסה שנבחרה:
שבת ניצחון!
(ותזכרו שלכל שבת יש גם מוצאי שבת)

   

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מיתוג, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , | כתיבת תגובה