״בית ראשון במולדת״: סיפורו של קרוון היסטורי ||| מהעלייה הראשונה ועד ימינו, עולים ה״רוסים״ לארץ ישראל

לפני כשלושים שנה החלה העליה הרוסית הגדולה של שנות התשעים. עולים מברית המועצות שזה עתה התפרקה לעשרות מדינות חדשות, הגיעו לישראל. הם לא היו ״חלוצים עם מעדרים״ – כמו העולים שהגיעו בעלייה הראשונה והשנייה והשלישית (עם שני הסבאים שלי) – אבל מהר מאוד התברר שזו הייתה העליה שהצילה את המדינה ושידרגה את ישראל הקטנה בתחומים רבים: במדע, ברפואה, בתרבות, בספורט ובהייטק. רוב העולים – כמו קודמיהם מהעליות הקודמות – נשארו עם המבטא הרוסי המפורסם ורק הילדים הצעירים והצברים שנולדו כבר בארץ היו ״רוסים״ ללא מבטא.

הקרוון ההיסטורי של העולים מרוסיה משנות ה-90 כפי צולם השבוע

גם אלינו, לכפר הקטן־גדול שבדרום, הגיעו כחמישים משפחות של עולים ועוד כמה רווקים מהעלייה המבורכת הזו. הם שוּכנו בקרוונים מאורכים של חברת ״עמידר״ בתנאים לא מי יודע מה, במסגרת מה שנקרא ״בית ראשון במולדת״. בהתחלה הם עבדו חצי יום ולמדו עברית באולפן במועצה האזורית, ומהר מאוד הצטרפו העולים מרוסיה לקהילה המקומית והתחילו להשפיע בחברה ובתרבות, וכמובן בעבודה. כשהסתיים האולפן רוב ה״רוסים־ישראלים״ עברו למקומות אחרים בארץ. כמה משפחות נשארו אצלנו, התקבלו לחברות ועברו מהקרוונים לשיכון סטנדרטי. הם תרמו וממשיכים לתרום, כמו בני העליות הקודמות, את כשרונותיהם וכישוריהם בכל התחומים.

הקרוונים הצנועים של ״בית ראשון במולדת״ עברו לכל מיני מקומות. רובם התכלו מעצמם ורק קרוון אחד הועבר ליד הגדר, סמוך לשער ממנו יוצאים אל הפרדס והשדות. הוא שימש שנים רבות כמחסן הפרדס. היו בו כלי העבודה השונים שעובדי הפרדס נזקקו להם לטיפול בעצי ההדר: מזמרות, מקטפות, משורים ועוד כל מיני צעצועים.

״בית ראשון במולדת״: בית מספר 309 אחרי שסיים את כל תפקידיו ההיסטוריים

הקרוון של העולים מרוסיה שימש כמחסן הפרדס עד לפני שנה

הקרוון ההיסטורי אחרי שהתרוקן מהכלים של עובדי הפרדס

מגדל האסם הישן ומגדל הדפוס כפי שהם נראים דרך חלון ״בית ראשון במולדת״

אחר כך המחסן ננטש והפרדס מצא לו פתרונות אחרים. הדלת נעקרה ממקומה ועוברי אורח, כמוני, יכלו להיכנס מהדלת הפרוצה ולראות (ולצלם!) את כל הכלים ולהיזכר בימי עבודתם בפרדס, אי שם בגיל הנעורים ומיד אחרי הצבא.
מאוחר יותר גם הכלים האלה נלקחו והמקום שימש (כנראה) למפגשים אקראיים של אלמונים, ראינו שם כמה שמיכות ומזרון ובקבוקים ריקים. המטבחון הקטן וכמה ארונות עדיין תלויים שם על הקירות והכל נראה כמין אתר נוסטלגי המזכיר ימים שהולכים ומתרחקים. קירות הקרוון עשויי הקרטון הולכים ומתפרקים, החלונות נעקרו ממקומם ועוד רגע יבואו הדחפורים ויגרסו את ״הקרוון הרוסי״ האחרון.

 

ה״עולים״ עצמם הפכו  מזמן לישראלים לכל דבר, בהגיע תורם הם עברו לשכונה החדישה בכפר, שכונה מתקדמת שהקרוון הישן לא היה יכול לשמש בה אפילו כמחסן לכלים הגינה.

ברוח כמה פוסטים שכתבתי כאן על מבנים ״היסטוריים״ שסיימו את תפקידם  – כמו הפוסט על מחסן התותחים או על הבונקר הישן של מוצב מספוא או על המקלט הישן – החלטתי להניח כאן כמה תמונות של ״הקרוון הרוסי״. לצערי לא מצאתי עדיין תמונות ממעגל הקרוונים כששימשו באמת ״בית ראשון במולדת״ כפשוטו. אם אמצא אצרף אותן לפוסט בהמשך, כי הרי הבתים והקרוונים מתכלים בסוף, אבל האינטרנט על כל אוצרותיו (וגם עם כל השטויות שלו) יישאר לנצח.

למרות כל מיני נאומים הזויים של רבנים חשוכים, כולנו עם אחד, גם אם יש מי שתמיד מוצא סיבה לפלג, לשסע ולשסות כל קבוצת עולים בחברותיה.
היחס המפלג לא ממש מפתיע ולא ייחודי רק לעלייה הרוסית. בעת בחירות (כרוניות) תמיד אפשר להבעיר את השטח, להסית שבט בשבט ולפלג כדי לקושש עוד כמה קולות לבייס. אבל אם נחזור למערכון הישן של אריק איינשטיין ואורי זוהר, תופעת הלעג או הגיחוך של כל עלייה על קודמותיה היא תופעה ישראלית ישנה.

אחרי כל התמונות והמילים כדאי לזכור: כולנו עם אחד. עם שנאסף מכל קצוות תבל לארץ ישראל היפה שלנו, ולכולנו ישראל היא בית ראשון במולדת, גם אם הקרוון כבר הלך בדרך כל קרוון.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, סיפורי הכפר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אותיות הבחירות 2020 ||| מאיפה הגיעו ה-א׳ וה-ח׳? הסיפור המפותל של ה-מ׳ וה-ל׳ ועוד אותיות מפלגתיות

עם סגירת הרשימות לבחירות הכנסת ה-23 הגיע הזמן לעדכן את ה״פוסטר״ שעשיתי לפני ארבע מערכות בחירות. הפוסטר האינפוגרפי הזה ממשיך להציף את הרשת וזוכה לרייטינג גבוה יותר מכל הפוסטים המעניינים והמרגשים (כפי שהנחתום מעיד) האחרים שפרסמתי בשבע-פלוס שנות הבלוג. אולי יש לזה סיבות עמוקות, או שזה סתם קוריוז.
בוחרים רבים, בני הדורות הצעירים, שואלים למה צריך בכלל אותיות בפתקי הקלפי? למה לא מספיק לרשום את שם המפלגה: ״כחול לבן״, ״הליכוד״ או ״העבודה-גשר-מרצ״ (שהבטיחה להמציא שם חדש בקרוב).

אבל כאן בבלוג שעוסק באותיות העבריות לא מעט, גם בלי שום קשר לבחירות, לא שואלים שאלות. כאן אפשר לקבל אינפוגרפיקה מעודכנת לכל מערכת בחירות. המידע שמוצג כאן לקוח מהוויקיפדיה, ואנחנו מבטיחים לתקן כל טעות שאולי נפלה ולעדכן את הנתונים בכל מערכת בחירות שתבוא.

זה ה״פוסטר״ החדש (שהוצג כבר בפייסבוק ויישאר כאן כתיעוד קצת יותר יציב משגיונות הרשת החברתית) רגע לפני בחירות מועד ג׳ אפשר לנסות לעקוב אחרי תנודת האותיות מהבחירות לכנסת ה-1 ב-1949 ועד הבחירות הקרובות. את המעקב אחרי כמה מאותיות המפתח תוכלו לראות מתחת לגרפיקה.

גירסת pdf להורדה או לעיון בהגדלה אפשר למצוא כאן.

והנה מעקב קטן אחרי גלגוליהן של עוד כמה אותיות:

האות ל׳ סימלה בשתי מערכות הבחירות הראשונות (1949ו-1951) את מפלגת התאחדות התימנים. אחר כך היא נשכחה למשך שתי מערכות וחזרה ב-1961 למפלגה הליברלית ההיסטורית. ב-1965 עברה ל-לע – הליברלים העצמאיים והגיעה גם לליכוד-גח״ל עם כל הוריאציות: ״חל״, ״חל טעם״ ובמהפך ההיסטורי ב-1977 – מחל.

האות פ׳ – סימלה מ-1949 עד 1959 את המפלגה הפרוגרסיבית (מין ימין כלכלי). בשנות השמונים ה-פ׳ סימלה את הרשימה המתקדמת לשלום, ב-1999 היא התמרכזה באמצע עם מפלגת המרכז. ב-2013 נחתה ה-פ׳ ב-פה  של ״יש עתיד״ ומשם הגיעה לשיא כ״כחול לבן״ – הרשימה המובילה בבחירות 2019 ב׳.

הנדידה של האות מ׳ היא המעניינת ביותר: היא התפצלה מה-מ׳ של מפ״ם בשש הבחירות הראשונות ונחתה בסוף באמת של המערך ואחר כך מפלגת העבודה. במקביל ה-מ׳ של הימין התחילה ב-1969 ברשימה הממלכתית שנחתה בליכוד של חל טעם (1973), משם ל-מחל של בגין ב-1977 והשאר היסטוריה. אולי זו האות היחידה שמסמלת עדיין ממלכתיות ושותפות (מחל-אמת) לעומת הפלגנות של ימינו. (המעקב אחרי הממים מסומן בגרפיקה בצירים אדומים וכחולים.

אפשר למצוא עוד הרבה דינמיקות באותיות הבחירות (ה-ב׳ מפד״לי, גילגוליו של ה-ט׳ והצירוף החיובי ״הן״ ו״כן״ למשל). תוכלו להגדיל את הקובץ, לעיין ולחפש משחקי אותיות נוספים עד יום הבחירות.
ובסוף בטוח שתדעו באיזה אותיות לבחור.

בילוי נעים וגמר חתימה טובה.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, היסטוריה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ!״ ||| ״וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר – תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר״: גלגוליו של מעיל 2 (או 3,4,5)

השיר ״גלגוליו של מעיל״ של קדיה מולדובסקי (בתרגומו המתנגן של נתן אלתרמן) הופיע כאן בבלוג בגירסה הישנה מהספר פתחו את השער לפני כמה שנים.

בימים טרופים ומטורפים אלה כשמערכת הבחירות 3.0 כבר התחילה וכשכל המפלגות מתאחדות ומתפצלות ונערכות לקרב האחרון (נו… נניח…) נזכרתי, משום מה, בשיר הזה.
מצאתי לנכון לשים כאן כמה דפים מתוך הגירסה החדשה יחסית של השיר ״גלגוליו של מעיל״. הספר הזה, בגירסת הקומיקס החדשה, ראה אור בשנת 2017 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית נח. האיורים הם של בתיה קולטון וכל הספר מוקדש לשיר הקלאסי של קדיה אודות גלגוליו של המעיל.

בגירסה החדשה והצבעונית – בניגוד לאיורים המינוריים שהודבקו במהדורות הישנות בשולי השיר – האיור הוא העיקר! והשיר הקצר נפרס, בגירסת קומיקס, על גבי 24 עמודים שלמים.
סרקתי עבור אוהבי הספרים הישנים והאיורים החדשים כמה מהעמודים (את היתר תוכלו לראות אם תרוצו לקנות את הספר היפה באחד המבצעים לפני ואחרי איזה שבוע קניות).

״גלגוליו של מעיל״ הוא שיר ילדים גלותי למדי שנכתב במקור ביידיש בשנת 1931. שמות הילדים (גדליהו גוץ, שמריהו לייזר, ביילה, חיה ו…יחיאל פרץ) והעוני והחסכון ניכרים בעלילה המשעשעת ומלאת ההומור למרות המחסור. בגירסה הצבעונית של בתיה קולטון הכל נראה יפה ומזמין: התלתלים הג׳ינג׳יים(!) של פרץ, החתול והתיש ואפילו הקרעים במעיל נראים פוטוגניים.

ראו בעצמכם (אפשר להגדיל בלחיצה על כל עמוד). וכל קשר לקורה בימינו הוא בדמיונכם בלבד.

דילגתי על כמה עמודים, כדי לוותר על הדמיית הקללות המחורזות, בעברית האלתרמנית ובארמית המדוברת:

הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ,
מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!
פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ –
בָּא עֵירֹם, וּמְעִיל לֹא יֵשׁ…
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?

עוד על השיר והספר בגלגוליו השונים:
אתר הספרנים של הספריה הלאומית
אתר דףדף
– ויקיפדיה: גלגוליו של מעיל
– ובגוגל – גלגוליו של מעיל

עוד על פרץ אחר:
שלט קטן עם שפם
לא על הפרק

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה איורים, ספרי ילדים, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

2019 – השנה שהיתה ||| בפרוס שנת 2020 סיכומון קטן של השנה שחלפה

איחרנו ביום. קצת החמצנו את הסיכומים של השנה שחלפה (ושל העשור). אבל לפי שעון הדרום אנחנו עוד תקועים בשאריות של 2019. אז החלטתי לכתוב פוסט קצרצר כמחווה לשנה שנגמרה לפני כמה שעות.

מספרים וחסימות

מנגנון הסטטיסטיקות מסמן לי שפרסמתי השנה 72 פוסטים בבלוג. זה יחסית לא הרבה לעומת שנים קודמות (2013 הייתה שנת השיא עם 184 פוסטים!!!).
השנה, כמו חלק מהשנים הקודמות, עמדה בסימן הבּיבּיאדה האינסופית. לא עזרו כל הרמזים שרמזו לי לשחרר כבר את ״מר כלוּם״ לדרכו. מהדורות החדשות והאירועים בשטח משכו אותי לעסוק ב״בּיבּימאניה״ הרבה מעבר למה שהיה ראוי. השתדלתי לתעל את ה״שטויות״ היומיומיות לרשת ה״חברתית״ של פייסבוק בעיקר בעזרת החינמון ״פייק ניוּז״. ארבע פעמים הרובוטים של פייסבוק הסתערו על קשקושי המקלדת שלי וסגרו את הדף לשבוע בכל פעם. (אחרי 4 חסימות שיניתי את השם ל״פייז ניוֹק״ ומאז נעצרו החסימות. ניסיון מעניין?!).

יסודות וכלונסאות

כבר בראשית ימי הבלוג ״קווים ונקודות״, בספטמבר 2012, שמתי בו עבודות גרפיות ישנות שעשיתי בימים רחוקים תחת הכותרת ״יסודות וכלונסאות״.

היסודות של שנות ה-80 נראים קצת אנכרוניסטיים ב-2020

גלוית ״צוללות״ מ-1985 צפתה את האירועים שהגיעו שלושים שנה מאוחר יותר

מאוחר יותר הקציתי לנושא עמוד מיוחד בתוך הבלוג ומדי פעם אני משתמש בגלויות ובפוסטרים מהסידרה הישנה בתוספת חידוש אקטואלי כלשהו
והנה, לקראת סוף השנה נוספה ל״יסודות וכלונסאות״ הישראליים הכלליים אבן יסוד חדשה – אבן החסינות. נראה שהיא תעסיק את התקשורת ואת הציבור עוד חודשים רבים, עד שתיזרק האבן האחרונה למים העכורים של ארצנו.

מוצגים כאן כל 72 הפוסטים שפורסמו בשנה החולפת + הפוסט האחרון של 2018. זהו מין סלט ישראלי אופייני של טבע ונוף, מלחמה ושלום, דברים רציניים ושטויות במיץ חמגשיות. בספירה לאחור גיליתי, לשמחתי, ש-46 מהפוסטים (63.8%!) לא עוסקים בתככים פוליטיים. גם זה משהו.

אם תרצו – תוכלו ללחוץ על הריבוע שמעניין אתכם וייפתח לכם הפוסט המלא בחלון נפרד.
שתהיה 2020 שנה טובה, ככתוב: עשר ועוד עשר שווה עשרים. פעמיים עשרים שווה אפילו יותר.

            2020. שנה טובה 💐

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה גרפיקה ממוחשבת, היסטוריה, חגים ומועדים, טבע ונוף, טיפוגרפיה, יסודות וכלונסאות, ישראל | עם התגים , , | כתיבת תגובה

100 אחוז כותנה! ||| ״שדה כותנה קוטפת כל היום״: זיכרונות ילדי הכותנה של המאה שעברה

ע״א, מלכת הכותנה, 1955

לא מזמן קראתי בהארץ ראיון מעניין של איילת שני עם ההיסטוריון סוון בקרט מהרווארד. בקרט חקר את תולדות תעשיית הכותנה ואיך התעצבה הכלכלה של ימינו באמצעות עבודה בכפייה בשדות הכותנה של מדינות הדרום בארצות הברית של המאה התשע עשרה.
הוא מספר שהעבדוּת (של השחורים, כמובן), הייתה צורך חיוני בשביל לקיים את תעשיית הכותנה כבסיס לקפיטליזם. וכך הוא מתאר את הנושא הכאוב:
״קטיף כותנה זו אחת העבודות החקלאיות הקשות ביותר. צריך לקטוף אותה ביד, בעדינות, מן הענף. זה פוצע והורס את הידיים ומשחית את העור, כי הצמח מאוד קוצני. היבול עדין וצריך לשמור עליו, כך שהקוטפים נאלצו פשוט לשאת את כל מה שקטפו בשקים על צווארם או על גבם, בשמש הקופחת. דמייני מה זה אומר, לגחון עם שק של 150 קילו על הגב״.

הפרופסור מהארוורד נתפס דווקא לצמח הכותנה ולמשמעות העצומה שיש לו בהיסטוריה האנושית. משום מה לנו, ילדי הנגב המערבי (בטרם הפיכתו לעוטף ישראל) יש זכרונות אחרים לגמרי מהכותנה. זכרונות הרבה יותר טובים ונעימים.

 קטיף כותנה ידני בשדות הנגב המערבי, 1955

״כותנה היא סיב רך הצומח סביב זרעי צמח הכותנה (Gossypium) שבמשפחת החלמיתיים. סיב זה משמש לרוב לטווית חוטים ואריגתם לבד רך ונושם. כל סיב מורכב מעשרים עד שלושים שכבות תאית המאוגדות במבנה דמוי קפיצים. לישראל הובאה הכותנה על ידי אחיעם בן יעקב בשנת 1953, מחוות הכותנה של סם המבורג בלוס בנוס שבקליפורניה. שדה הכותנה הראשון נזרע על ידיו בתחילת אותה שנה בקיבוץ ניר עם שבנגב. (מתוך ויקיפדיה).

בשנות החמישים הרחוקות ההן – הרבה לפני שהגיעו קטפות הכותנה הפתוחות הישנות, ואחריהן אלה הסגורות והממוזגות – היו גיוסי החברים לקטיף הכותנה נושא לגאווה והערצה מצדנו. עוד לפני שהפועלים מתאילנד הגיעו כדי לסייע לחקלאות הישראלית, היו החברים מתגייסים, מחוץ ליום העבודה הרגיל, לקטיף הכותנה. הם היו קוטפים את פרחי הצמר־גפן (הסיבים) של הכותנה מתוך ההֶלְקֵטים בזריזות ואוספים ומהדקים אותם לתוך תרמילים גדולים. והייתה תחרות חשובה מאין כמותה: מיהו ״אלוף הכותנה״. היו שוקלים כל תרמיל ותרמיל ורושמים לכל קוטף את הישגיו ובסוף עונת הקטיף כולם ידעו מיהו הקוטף/ת שצבר הכי הרבה קילוגרמים.

ילדים מדור שני (בצבע מלא) על ערימת גרעיני כותנה ששימשו להזנת הפרות ברפת, 1982

ילדים דור ראשון במשחקי האסיף, שנות השישים של המאה ה-20

והילדים (כלומר אנחנו) נשלחו לעבוד עוד לפני זריחת החמה בדילול ועישוב צמחי הכותנה. לפעמים הרשו לנו גם לעזור בקטיף עצמו! ואיזה כבוד זה היה. אמנם לא הגענו להישגים (בקילוגרמים) כמו המבוגרים, אבל גם עשרה קילו צמר כותנה נחשב כבוד גדול מאוד.
בחג האסיף (בסוכות) היו נערכות תחרויות של קטיף כותנה משיחים שנלקחו מהשדה ונתקעו על חבילות קש שהונחו על הדשא בו התקיימו החגיגות.
אחר כך הגיעו הקטפות הפתוחות ואחריהן הסגורות ומאוחר הרבה יותר הוחלט שהכותנה היא לא גידול משתלם ושדות הכותנה מ״שיר העבדים״ המפורסם ״בים לבן קבוצת שחורים קוטפת״ פינו מקום לגידולים משתלמים קצת יותר: תפוחי אדמה, בוטנים, חמניות ושאר ירקות.

קטפת פתוחה. שדה כותנה קוטפת כל היום

עגלה מלאה בצמר כותנה גולמי

בחורף הזה הופתעתי למצוא על גדר הפרדס הרחוק כמה שיחי כותנה שכנראה נשארו משנות החמישים, או שהתעופפו משדות של כפרים אחרים שעדיין מתעקשים לגדל כותנה (ואולי בכלל הגיעו ממדינות הדרום של המאה ה-19).

ומי שגדל על הערצה ילדותית לאלופי קטיף הכותנה וישב על ערימות הצמר־גפן הרך, לא יכול להגיד כמו שאומר הפרופסור מהארוורד בתחילת הפוסט ש״נפצעו ונהרסו  לו הידיים והעור שלו הושחת״. לכל דור ודור, ולכל כפר וכפר יש כנראה את הכותנה שלו. לא כל הזכרונות דומים לכותנה של מדינות הדרום.

שבת שלום והמשך חנוכה שמח. 100 אחוז כותנה!

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר | עם התגים | 4 תגובות

"הם" רודפים "אותנו" ||| עלילות "הקוזאק הנגזל" פרק ב׳ חנוכה ה׳תש״ף

"הם לא רודפים רק אותי הם רודפים אותנו".

לכאורה אין חדש תחת השמש. מיליוני מילים ורבבות תמונות כבר נכתבו, צוירו ושוכפלו תחת הסיווגים של "הם" ו"אנחנו" (או רודפים ״אותנו״). ואשף ההסתה, ההסטה וההסחה המקומי הוא לא היחיד וגם לא ״הראשון לזהות״ שאפשר להפיק תועלת לא מבוטלת מהחלוקה הזו.
השבוע, עם פירסום הפוסט הקורבני התורן, בשחור דרמטי, זה הגיע לשיכלול נוסף.

כמובן ששום דבר כאן לא מקורי ולא מקרי. הגולשים בפייסבוק מיהרו למצוא את מקורות ההשראה מה״ידידים״ הטובים של ראש הממשלה הזמני, שעושה את דרכו המיוסרת והמייסרת החוצה מבמת ההיסטוריה וההיסטריה:

נתניהו, ברוח ידידו הנשיא האמריקאי, בחר הפעם להישאר בצבעי שחור־לבן, כדי להדגיש את הדרמה.
שימו לב לאצבע המצביעה של טראמפ, שבגלל הזווית המשונה בה צולמה מזכירה מאוד את האצבע של החוצן .E.T מהסרט הישן של ספילברג (אי.טי. סליחה על ההשוואה שאין לה שום קשר לדמותך האמיתית החביבה).

הווריאציה שלי לפוסטר הרדיפה כללה עיבוד צבעוני שמחזיר את הצבעים המלאכותיים (כולל הסגול המפורסם) למנהיג ה״הם״ וה״אותנו״ המזויף.

גם היוצר המצחיק־עצוב של דף הפייסבוק Boobi Netanyahu – בּוּבִּי נתניהו עשה את הפרודיה המצחיקה המתבקשת.

אחרי הביקור המלכותי באשקלון והצבע אדום ששיבש קצת את ההצגה הוספתי וריאציה נוספת מתבקשת:

התנועה של ההצבעה עם האצבע המורה זקורה קדימה נשענת על מקורות היסטוריים הרבה יותר קדומים מהנשיא טראמפ ומודי ההודי.
התמונה הראשונה שמצוטטת כאן היא הכרזה הבריטית שעוצבה על ידי אלפרד ליט (Leete) בימי מלחמת העולם הראשונה, נראה בה שר המלחמה הבריטי, הוריישו קיצ'נר, מצביע על הצופה, ומתחתיו הכיתוב ""מולדתך צריכה אותך" (YOUR COUNTRY NEEDS YOU).
הכרזה השנייה היא כרזת הגיוס אמריקאית משנת 1917 שיצר ג'יימס מונטגומרי פלאג, ומופיעה בה דמותו של הדוד סם. בכרזה זו נעשה שימוש גם במלחמת העולם השנייה (המקור: ויקיפדיה).

 

סול סטיינברג האמן היהודי אמריקאי שהרבה לאייר טקסטים במצבים סמליים ומעוררי מחשבות, צייר את העבודה שמוצגת כאן (מתוך הספר "The Inspector" שיצא ב-1973) ושואלת ״מי אלה הם ?״.
החלוקה ל״אני״ ו״הם״ וההתמקדות בלתקוף את ה״הם״ הכללי הזה, היא לגמרי לא מקורית של ביבי וגם לא של ידידיו, המנהיגם הנוכחיים של עולמנו המטורלל.

ולסיכום, עוד כמה ״עבודות״ מארכיון הפייסבוק של ״קווים ונקודות״: "המדינה זה אני" מתובלת בקורטוב הסתה, הסטה והסחה, וכמובן גם קצת נרדפוּת והתבכיינוּת.

   

בוקר טוב ישראל ואל תפחדו: הם אולי רודפים אותכם, אבל לא יצליחו לשנות אותנו.
_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, עיצוב גרפי, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שלושה אינטש? או שני צוֹל? ||| מאלומיניום לפלסטיק: חילופי הדורות של צינורות הנגב

השבוע הזכירו לי את המערכון הקישוני המשעשע הזה:

הרבה שנים עברו מאז כתב אפרים קישון את המערכון ומאז ששני השמוליקים, סגל ורודנסקי, שיחקו אותו. וגם היום, כשלכאורה היחסים בין מזמין עבודות התיקונים הביתיים והשיפוצניק השתנו לגמרי – זה עדיין מצחיק. דוגמא לאבחנה הקישונית המפורסמת של פרטי חיינו במאה שעברה, בראשית ימי המדינה.

הקטע במערכון הישן שרציתי להתרכז בו בפוסט הזה הוא לא יחסי השיפוצניק הישן והלקוח שלו אלא דווקא הדיבור על האינטשים של הצינורות (או בלשון הישנה: הצוֹל). ודווקא לא בהקשר האינסטלטורי אלא יותר בהקשר החקלאי.

למרות היותי ״בן כפר״ הייתי חקלאי די קטן. את שנותי כעובד בחקלאות אפשר לספור על אצבעות יד אחת מיוּבלת־לשעבר. כמה שנים לפני הצבא, בעבודות חקלאיות וב״גיוסים״ שכל בן משק עשה בימים ההם (כולל נהיגה בטרקטור, כמובן) וכמה שנים אחרי הצבא – בפרדס, ממנו יש לי רק זיכרונות טובים. וכשאני עובר, גם בימינו, בין שורות האשכוליות, הפומליות, התפוזים והקלמנטינות – הזיכרונות (והריחות) הנעימים חוזרים. אחר כך עברתי לתעשיית הדפוס, עם העופרת והסרגלים, וכמעט שכחתי את ריח השדות המרענן.

תמונת ״העברת קווים״ של צינורות שלושה צוֹל (מארכיון הכפר)

עכשיו, כשחזרתי ללכת בשדות ולצלם את נופי הנגב ואת ערוצי הואדיות שמסביב לכפר, מצאתי גם את ״בית הקברות״ לצינורות ההשקייה מאלומיניום, שנמצא רק כמה מאות מטרים מהבית שלי. שם, על גדת אחד מערוצי הואדיות שעכשיו עם בואו של החורף, חוזרים ומוריקים, פגשתי את הצינורות הקשישים, חלקם מקומטים, אחרים מעוּכים, מחכים למישהו שיאסוף אותם לאיזה אוסף ארכיאולוגי שיתעד את ״החקלאות העברית במאה העשרים״.

אחד הזכרונות המרעננים מימי החקלאות הקצרים שלי היא עבודת ״העברת הקווים״, כלומר העברת צינורות האלומיניום והממטרות משורה לשורה בפרדס הצעיר. שרידי הצינורות האלה, מקומטים ומגובבים בפינת השדה הנשכח, נגעו לליבי. צילמתי כמה מהם בשבוע שעבר ובניגוד ל״שמוליקים״ מהמערכון אני די בטוח שאלה היו צינורות 3 אינטש ולא 2 אינטש, או יותר נכון – שלושה צוֹל, כמו שהם אומרים במערכון, וגם אצלנו השתמשו בביטוי המיושן הזה.

שלא תחשבו שבימינו אין צינורות בנגב. יש גם יש! ואולי אפילו יש יותר צינורות. רק שכמו בענפי משק אחרים הפלסטיק מחליף את המתכת. רוב ההשקייה והובלת המים נעשית היום בצינורות פלסטיק, בעובי ובקוטר משתנים. וכשעצרתי לצלם כמה ממטרות וצינורות עכשוויים בשדה, פגשתי גם כמה צינורות אלומיניום ישנים. כמו חיילים וחקלאים ותיקים, הם לא מוותרים כל כך בקלות. בכמה שדות ראיתי את השילוב היפה של צינורות האלומיניום הקשישים מתחברים לקווי הפלסטיק השחור והמבריק. דור לדור יביע אומר. וכך גם צינור לצינור. עוד לא נשלמו חילופי הדורות המלאים של הצינורות.

הפלסטיק מחליף את האלומיניום, שדה בנגב המערבי 2019

צינורות אלומיניום 3 צוֹל ופלסטיק 2 אינטש: שילוב הדורות של הצינורות, 2019

ולסיום, איך לא? השיר הקלאסי של יחיאל מוהר: ״צינורות עורקי הנגב״ של מוהר ווילנסקי, עם מלכת הזמר שושנה דמארי:

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | 2 תגובות

מגן־דוד ישראלי: קווים לדמותו ||| גם אחרי 71 שנים לא החלטנו איך נראה המגן־דוד שלנו

דגל ישראל מעל הדוכן בכנסת בישיבת הפיזור: קווים עבים מדי!!! (הגריד מודבק על התמונה)

תסלחו לי שאני חוזר כל כמה פוסטים לנושא של דגל ישראל והמגן דוד שלנו.
אין דבר שמסמל טוב יותר את ישראל של ״רגע־לפני־2020״ מהניגוד בין ההתרברבות השנתית על הישגינו המדהימים (מקום שמיני בעולם בעוצמה! אבל במנהיגות וסקסיות ישראל מדורגת בסוף הרשימה) מול החפיפניקיות הישראלית היומיומית.
ואם מחפשים סימליות: מה יותר סימלי מהסמל?! המגן דוד האהוב שלנו, הסמל הנצחי שבמרכז הדגל הלאומי. זה שממלא בגאווה את העם כולו, על מנהיגיו ומנהיגותיו. כולל שרת התרבות, הספורט והדגלים.

 
שרת התרבות והספורט עם דגלי ישראל: תקני (מימין) ולא תקני (משמאל)

ואני שואל כאן שוב ושוב: איך לא הצלחנו לקבוע את העובי של קווי המגן דוד? אולי יש בזה רמז לחוסר הצלחה בהגדרת קווים בכלל: בגבולות, בהתנהגות הציבורית ואפילו בעבירות של מנהיגים מנופפי דגלים.

וזה הרי כל כך פשוט. שרטטתי כאן בעבר את הגריד (על פי החלטות הממשלה מ-1949 ועל פי אתר הדגלים האינטרנטי FOTW). השרטוט הזה הגיע אפילו לארכיון המדינה. ועדיין כשהכנסת מתפזרת – וזה קורה אצלנו אפילו יותר פעמים מטקסי הנפות הדגלים השנתיים – עומדים כל הנואמים מעל הדוכן הרשמי ונואמים את נאומי סוף הקדנציה הקצרה, ולאף אחד, כולל יו״ר הכנסת ושרת התרבות מניפת הדגלים הידועה, לא נראה מוזר שהקווים במגן דוד שבדגל עבים מדי?! ולא שהמשולשים הלבנים הנוצרים כתוצאה מהצטלבות הקווים קטנים מדי?

שרטוט גריד דגל ישראל, כולל מידות המגן דוד. לשימוש חופשי. טל״ח (אם יימצאו טעויות ֿ נשמח לתקן)

והנה עוד כמה תמונות מישיבת הפיזור עם חברי כנסת הנושאים דברים על רקע הדגל המקולקל. ואף אחד, מהאופוזיציה ומהקואליציה, לא שם לב להתעללות בסמל הלאומי.

ולסיום, התמונה העגומה של אולם מליאת הכנסת כשברקע הדגלים המבוישים, רגע אחרי שהכנסת ה-22 פיזרה את עצמה סופית.

אולי זה נראה לכם הנושא הכי זוּטלוֹגי והכי קטנוני שאפשר לדבר עליו. כי מה חשובים הקווים והמשולשים בדגל (ועל גוון הצבע הכחול לא נדבר הפעם) כשעניינים כל כך כבדים (לכאורה) עומדים על הפרק?

אז אני חוזר, כמו קאטו הזקן – אומה שלא יודעת לשרטט את דגליה לא תדע להקים ממשלה נורמלית ולא תדע לבחור דרך.
תתחילו לעבוד לפי הגריד וראו זה פלא – הכל יסתדר פתאום. או שלא.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מיתוג, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

ספסל השקיעות מעל הוואדי ||| יש נופים שלא צריכים הסברים. אז הנה אני אסביר…

בשבוע האחרון גיליתי, באחת מהליכות הבוקר מסביב ל״מחנה״, שלושה ספסלי עץ הצופים אל השקיעה (או אל עזה ואל הים של עזה) במערב. משום מה נשמט האתר היפה הזה ממסלולי ההליכה שלי. מביני עניין מסרו לי שהאתר קיים כבר שלושה חודשים.

מאז התגלית פקדתי את המקום מספר פעמים וצילמתי את הנוף הנשקף למי שמתרווח לרגע על ספסלי העץ שהוצבו על גדת אחד מערוצי נחל סחף המפורסם (הוא מפורסם כמובן רק במושגי המקום, אלה המתמקדים בשטח של 10 קילומטרים מרובעים).
הבנתי מגורמים ש״יודעים משהו על הנעשה בשטח״ שהספסלים האלה מוקמו על ידי אחד מצעירי הכפר (השם המלא שמור במערכת) שרצה לתת לחבר׳ה הצעירים מקום ממנו אפשר – כמו בסיפור הנסיך הקטן והכוכב שלו – לצפות בנחת בשקיעה 44 פעמים מבלי להתייגע.

בניגוד לנסיך הקטן אני מתחבר בשנים האחרונות יותר לזריחות מאשר לשקיעות, לכן הצילומים הראשונים, עם העננים הכבדים צולמו בשעת בוקר – מעל מצוק (מצוקון ליתר דיוק) הניצב מעל השדה החרוש ומעל עוד כמה ערוצים המוליכים אל נחל הבשור וממנו אל הים של עזה.
העננים בבוקר שצילמתי היו ציוריים במיוחד, לבנים, אפורים וכל גווני הביניים שביניהם וגם מאוד תלת־מימדיים. תמונה אחת כבר שמתי בפייסבוק של הבלוג. להשלמת התמונה ביקרתי אתמול ב״אתר הספסלים״ לפנות ערב, רגע לפני השקיעה וצילמתי עוד כמה תמונות.

ברור שגם בלי הספסלים, הנופים הנשקפים מכאן הם יפהפיים, והצבת הספסלים מקבעת את המקום כ״אתר טבע״ של ממש. אולי בעתיד מישהו יהפוך אותו ל״אתר לאומי״, או ״אתר תיירות״ מוכר. נקווה שזה לא יקרה, כי כך הוא יהפוך, כמו רוב אתרי הטבע, לאתר אשפה ישראלית, כמו אלה שתיארתי ברבים מהפוסטים כאן.

אתר הספסלים בבוקר משקיף אל רצועת עזה ואל הים־של־עזה

מראה מהספסל בבוקר

מראה מהספסל לפנות ערב

כל אחד רואה – חוץ משמיים, עננים ושמש של שקיעה – את מה שהוא מחפש. יש מי שנזכר בשדות ילדותו. יש מי שנזכר בטקס העומר האחרון שנערך בשדה החיטה שליד האתר. יש מי שנזכר במרבדים של סתווניות שפרחו כאן לא מזמן (וחלק עוד נשארו) ושל פרחי העיריות שיבואו מאוחר יותר. יש מי שנזכר בעפיפוניאדה בסוכות לפני שנה.

ולפעמים אפשר לראות – למרות המרחק, והמכשול והגדר – שאי שם, עוד לפני המקום בו השמש שוקעת, חיים מיליוני בני אדם (״בני־דודים״). רובנו נוטים, בגלל המצב המורכב, לסמן את כולם כ״אויבים״.
אחרים, מהארגון הדמיוני אח״ת (אופטימיים חסרי תקנה) מאמינים שפעם עוד נוכל לפגוש אותם בדרך השלום. ושלא כולם הם ״מחבלים״ שרק רוצים להשמידנו ולשרוף את בתינו ואת שדותינו.
אני בטוח שהנסיך הקטן היה מצטרף לתסריט האופטימי, אם רק היה מצליח להגיע לפני שאזעקת צבע אדום חזרה לאיזור בפעם הארבעים וארבע אלף.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר, ספרי ילדים, תמונות | עם התגים , , , | 6 תגובות

עננים של תקווה ||| פוסט כמעט־אופטימי: לא הכל שחור אצלנו. יש גם תכלת ולבן, חום וירוק ☁️☁️☁️

מי שקורא (בטעות או במקרה?) את הפייסבוק של ״קווים ונקודות״ עשוי (או עלול) לחשוב שהכל שחור אצלנו בארץ התכלת־לבן. ולא כך הוא. סיור הבוקר בשדות ובנופים היפהפיים של הנגב המערבי, רגע אחרי שירדו חמישה מילימטרים של גשם דצמבר הראשון, מגלה שיש לנו ארץ יפהפיהוגם הנגב עוד יהיה פורח״… כמו ששר אריק למילותיו של בן גוריון בעיבוד עלי מוהר).

כדי לאזן קצת את השתקפויות ישראל של ראשית חורף תש״ף (2020-2019) החלטתי לשים כאן כמה מתמונות אתמול בבוקר.
צורות העננים המעניינות, עם שמי התכלת העמוק, נראות כאילו נלקחו היישר משומר המסך הישן של ווינדוס, אבל אני יכול להבטיח לכם שאלה תמונות אייפון מקוריות שצולמו אתמול, ללא שום פילטר או אפקט פוטושופי. אפילו שורות צמחי החיטה, שנזרעו באפקט גרפי מיוחד של קווים מתעקלים ונקודות ירוקות, נראות כ״יצירה ישראלית״ שתוכננה ועוצבה במיוחד כדי להופיע בפוסט הזה.

והנה עוד כמה עננים ממש מהבוקר, בכיוון אחר של הכפר ושל השמש

זה לא פוטושופ. זו שלולית מהגשם של אתמול

לפעמים גם עזה נכנסת לתמונה באופק, ומסמלת שאולי עוד פעם יבוא שקט לאיזור היפה שלנו, ויחסי השכנות בין הדיירים – החולקים את אותו חוּם־של־אדמה ותכלת־שמיים – ישתפרו פעם, מי ייתן.

וממש בסוף נתפסו בעדשה תמרות העשן – הלבן של אשקלון והשחור של עזה (נסו למצוא בשני קצוות התמונה, מימין ומשמאל). מצד ימין, אלה ארובות בתי הזיקוק בחוף הדרומי של אשקלון, ובצד שמאל – מין עשן בלתי מזוהה נראה בין הבתים בעזה. אולי זה ״עשן־שלום״ של הבערת המיזבלה, אולי ״שריפה שיגרתית״ ואולי ״מדורת יום זעם״ כלשהו.
יש רבים אצלנו שתוהים: ״מה הם זועמים שם כל כך? מה, הם לא רואים את תכלת השמיים?״
(או שאולי יש להם צרות קצת יותר גדולות מצבע השמיים?)

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה טבע ונוף, ישראל, תמונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה