אנשי ה-15 שניות ||| סיפורם של האנשים והילדים שגרים בארץ האש

בסופו של דבר מדובר על גאוות יחידה. על חוסר מודעות או אולי עירנות יתר. לא הרבה מדברים אצלנו על ״אנשי ה-15 שניות״. האנשים שחיים בקו הראשון של מדינת ישראל. כלפי חוץ אלה אנשים רגילים לגמרי. יש להם אותה קומה ממוצעת, אותה מבנה הגוף וגם ההשכלה ותחומי ההתעניינות שלהם לא נבדלים מאנשים שאינם ״אנשי ה-15 שניות״. הם רק אלה שיש להם בדיוק 15 שניות להיכנס למרחבים המוגנים כשמשהו קורה במדינת החירום שלנו. אפשר גם להגדיר אותם כאנשים שחיים מסבב לסבב.

האנשים האלה סופגים מדי מבצע (וגם בין המבצעים) את כל השיגיונות והטעויות של המנהיגים (שבמאמר מוסגר חייבים לציין: רובם אינם מ״אנשי ה-15 שניות״). ובדרך כלל אין להם טענות. הם יודעים שככה זה. אין מה לעשות. מי שבוחר לחיות במדינה כמו שלנו שהיא ״אור לגויים״ צריך להתרגל לזה שלפעמים יש חושך וצריך להפעיל את הגנרטור, ולפעמים גם הוא לא עובד. ומי שגר בקו האש – מתרגל לראות אש ועשן.
כש״אנשי ה-15 שניות״ יוצאים מתחום מושבם ומגיעים לעיר הגדולה, יש ישראלים חדי עין שיודעים לזהות אותם. למרות שהם לא הולכים עם חולצה מזהה או כומתה בצבע של 15 שניות, לא קשה להבחין בהם: הם יותר ערניים לקורה בסביבתם, דרוכים יותר לקולות פתאומיים, ובאופן כללי פחות מרוכזים בעצמם ויותר קשובים לסביבה.

בעיתות חירום – כפי שקורה אצלנו, כידוע, כל כמה שנים או חודשים – התקשורת מגלה את ״אנשי ה-15 שניות״ ומזמנת כמה דמויות מייצגות מהם לאולפני החדשות לראיונות אווירה בהם תוהים המראיינים (באמפתיה מלאה, חייבים לציין) על אורחות חייהם. ראיון כזה מתנהל בערך ככה:

מראיין (איש או אשת תקשורת ידוע/ה ומנוסה): ״נמצאת איתנו באולפן משפחת גולדנברג-אבוטבול מהישוב נתיב השלום. האבא א׳ הוא רבש״ץ (תיכף נסביר מה זה) במועצה האזורית ״חוף הנגב״ והאמא ב׳ היא מחנכת בבית הספר ״מעלה הנגב״. איתם נמצאים הילדים ג׳ ו-ד׳ בני עשר וארבע עשרה שלומדים ביסודי ובחטיבת הביניים ״גבעתי״ האזורית. נתחיל איתך ב׳: איך מרגישים כשמסתיים סבב נוסף?

ב׳: אצלנו הכל אותו דבר, חיים מסבב לסבב. מתרגלים לכל דבר.

מראיין: ואתה א׳, שמעתי שאתה בחודשים האחרונים רץ משריפה לשריפה ובקושי יצא לך לשמוע על האירוויזיון ועל המונדיאל. איך מסתדרים עם עולם שכזה?

א׳ (מכחכח בגרונו בגלל העשן ומגרד את פדחתו, כי זה מה שנהוג לעשות במקרים כאלה): לומדים להסתדר עם הכל. החיים יפים. יש לי אישה נפלאה וילדים מקסימים.

מראיין: ג׳ ו-ד׳, באמת איך חיים כשכל הזמן מזמזמים לכם כטב״מים בשמיים, נגמ״שים חוצים את הכבישים והכבאיות של רט״ג וקק״ל נוסעות מתבערה לשריפה?

ג׳: אני אוהב את הכבאים ואת החיילים.

ד׳: אני ישנה כל הקיץ בממ״ד אז אני לא מפחדת.

מראיין: ואם אתם שומעים פתאום ״צבע אדום״? איך אתם מגיבים?

ג׳: אני אוהב צבע אדום! זה הצבע של הכבאיות. וגם של הכלניות.

מראיין: איזו משפחה נהדרת! הם נראים בדיוק כמונו. לסיכום, אשאל אתכם, משפחת גולדנברג-אבוטבול מנתיב השלום, שאלה ששאל דוד בן גוריון שהיה כידוע ראש ממשלה שבחר לגור בנגב – איך אתם עשיתם (את) זה?

א׳: אנחנו לא עשינו כלום. בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום מהנסיעה לסרט בבאר שבע.

ב׳: הבעיה שגם ראש הממשלה, זה שמחליף כיום את בן גוריון, לא עושה כלום.

מראיין: תודה רבה למשפחת 15 שניות. נעבור עכשיו ל-60 שניות של פרסומות (חייבים להתפרנס), אל תלכו לשום מקום, הישארו איתנו. כשנחזור יש לנו את שף משה שאנן שיבשל לנו קיש־קיש־קשתא, את שני מפתחי הקורקינט הדיגיטלי ואת שר הכסת״ח והבבל״ת שיתאר את הקווים האדומים של הממשלה. הישארו איתנו. אל תלכו לשום מקום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, מלחמה ושלום, עיתונות, צבא וביטחון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

לא נורא? 1958-2018 ||| אחרי 60 שנה חוזרים לדברי אפרים קישון (עם עידכונים ותוספות)

  1. לפני כמעט שש שנים, באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה, כתבתי וריאציה על ההקדמה שכתב אפרים קישון, גדול ההומוריסטנים של ישראל, בספרו ״לא נורא״. הספר הזה היה בילדותי אחד מספרי המפתח (וכמובן שהעותק שלו עדיין נשאר על מדפיי הנוסטלגיים).
    מאז חלף קצת זמן, אבל ב״קצת־זמן״ הזה ישראל הולכת ומשתנה בקצב לא הומוריסטי בכלל. הבוקר כשקראתי מה שכתבתי לפני כמעט 6 שנים – ויותר חשוב מה שקישון כתב בדיוק לפני 60 שנה, ב-1958 – ראיתי שנדרשים עידכונים דחופים.

אז הנה העידכון:
(החיבור של קישון הוא, כאמור, משנת 1958 כשארץ ישראל שלנו הייתה בת 10.
באותיות בולד מופיעים דברי אפרים קישון, בדיוק כפי שנכתבו, ובאותיות רגילות הדברים שלי, מעודכנים ליולי 2018).

זוהי ארץ כל כך קטנה, ששטחה על מפות העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו.
מאז הרחבנו אותה קצת, ובעזרת השם ודונלד (ואולי אפילו פוטין) נוכל להרחיב עוד קצת וגם לסגור איזו מרפסת בדרום־מערב וגג דולף בצפון־מזרח.

זוהי הארץ היחידה בעולם שמשלמי-מסיה בחוץ לארץ הקימו אותה.
נכון, ואולי אחת הארצות היחידות שראש הממשלה שלה, המיליונר בדולרים, מבקש פטור ממס על הארמון הפרטי שלו, כולל בריכת השחייה.

זוהי ארץ בעלת גבולות בלתי-מוגבלים.
מאז התרחבנו והתכווצנו וכבשנו והחזרנו – ועדיין זה נכון, ואולי זו אחת הבעיות הגדולות שלנו. (לא נגענו)

זוהי הארץ הצרה בעולם, זוהי ארץ הצרות.
היא כבר לא כל כך צרה (בעיקר במותניים), אבל הצרות דווקא ממשיכות לגדול (בעיקר באיזור הפופיק).

זוהי ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי בניה.
זה נכון, אבל השפה שהיא לומדת היא לא עברית, אלא פייסבוקית. חחחחח!!!!!!1 (מאז נוספו גם וואטסאפ ואינסטגרם, ומנהיגי הארץ והעולם בכלל מנהלים הכל בטוויטר).

זוהי הארץ בה אכלו האבות בוסר, ושיני הבנים מצוינות.
זה אולי נכון, אבל השאלה מה עם שיני הנכדים (יש לי תור לרופא שיניים ביום ה' בבוקר, אם יוכל להגיע מירושלים, עקב המצב). (לא נגענו. לא במצב השיניים ולא ב״מצב״ הכללי)

זוהי ארץ בה כותבים עברית, קוראים אנגלית ומדברים יידיש.
כותבים עברית, אבל לא קוראים. אנגלית חייבים בגלל המחשבים, אחרת איך נדע כשמופיע על המסך: "Error you must restart". ויידיש – כבר מזמן נמחקה. היום מה שמדבר (אם בכלל) זה הסלפי.

זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב.
נכון מאד. ולפעמים באמת עדיף לא לשמוע את כל הטוקבקיסטים האנלפביתים (״ארור הסמוללל. עד מתי רשאים יהלוזו? נתניהו יישאר לנצך, אחלתם אותה!!!!!!!!1)

זוהי הארץ המתקדמת ביותר במזרח הקרוב – הודות לערבים.
את האמירה הזאת אימץ נתניהו כפשוטה ואתמול הצליח אפילו להעביר את חוק הלאום כדי לטשטש את חוק ״הסתרת התיקים״ ואת ״חוק הפטור ממס לנצח נצחים״ שהותאם במיוחד עבור ״מלך המלכים״.

זוהי ארץ בה כל ההון נמצא בידי יהודים – ורבה ההתמרמרות על כך.
אף אחד כבר לא מתמרמר. בתנאי שהיהודים הם ״טייקונים חובבי־ציון״ ומקורבי־שלטון. ואם הם ״חובבי־שלום״ ותומכי־שמאל – נחוקק כבר חוק שיגביל אותם.

זוהי ארץ בה תוכל לקנות בכספך את הכל, חוץ מדירה, שהיא יקרה מאוד.
כחלון שומע? כחלון שומע? אם אתה בסביבה השמיע קול? אה, שכחנו שאתה וביבי ״כבר לא־לא״.

זוהי ארץ של בחירות, שאין בה כל ברירה.
וזה הדבר היחידי שחשוב. בכפוף להחלטות היועמ״ש.

זוהי ארץ שהיא חלק בלתי-נפרד מן האיגודים המקצועיים שלה.
כבר לא כל־כך. נראה את ניסנקורן בחודש ניסן שיבוא עלינו לטובה (או לרעה, לך תדע).

זוהי ארץ בה מסוגל פתק קטן להזיז הרים, אך ההרים מולידים נאומים.
אבל הנאומים בימינו (באנגלית-אמריקאית משובחת) השתכללו מאוד. והם מלווים במצגות גרפיות מושקעות עם פצצות, קלסרים, דיסקים ואפילו כנפי כטב״מים.

זוהי ארץ בה אין איש רוצה לעבוד, לכן בונים עיר חדשה תוך שלושה ימים – והולכים בטל עד סוף השבוע.
כבר לא בונים כל־כך ערים חדשות – אבל להרוס כפרים בדוויים ותיקים דווקא מצליחים לא רע.

זוהי ארץ המייצרת פחות ממה שהיא אוכלת, ודווקא בה טרם מת איש מרעב.
אם האוכל הייתה הבעיה שלנו זה היה טוב. בכל מקרה יש לנו מספיק מלפפונים חמוצים.

זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים, אלא מתחשבים בהם.
זה דווקא התפתח עוד ועוד. כמעט כל פעולה כאן מבוססת על ניסים (בעזרת ליצמן, גפני ועוד כמה מחוללי נסים נוספים).

זוהי ארץ בה קוראים למיניסטרים סתם "משה", ואחר כך מתים מרוב התרגשות.
משה כחלון היה דמות מפתח. נדמה שעכשיו איבדנו את המפתח ונשארנו עם החיוך בלבד.

זוהי הארץ היחידה באזור, שמשטרה המדיני – אוטובוסקואופרטיב.
את התחבורה כבר מזמן הפרטנו, עכשיו כבר אין קואופרטיבים, החברות הסיניות מנהלות את רוב העסקים.

זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת, אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים הגרים למעלה.
הקיץ הזה הבעייה דווקא עם השכנים במרתף הנעול במערב. איזה נודניקים אלה! והילדים שלהם עושים כל־כך הרבה רעש ובלגן עם הבלונים. אתמול הם כמעט שרפו את חדר המדרגות עם השטויות שלהם.

זוהי ארץ בה כל אדם חייל, ובכל זאת כל חייל – אדם.
הלוואי שכל אדם היה חייל, לפחות כמה שנים. לחרדים – זה לא מתאים. והאחרים: חמישים אחוז לא מתגייסים בכלל. ואם הם כן מתגייסים – כולם הולכים ל-8200. על 401 ול-188 אף אחד לא קופץ. ואם הבנות רוצות להצטרף – כולם סופקים כפיים ואוסרים עליהן ללבוש גופיות לבנות בהתעמלות הבוקר.

זוהי ארץ בת תשע, אבל חכמה ומנוסה כמו בת עשר.
נכון! גם כשהיא בת 70 עם ״מורשת של חדשנות״ – היא נשארה עם מנטליות של בת עשר.

זוהי הארץ היחידה בעולם שאני יכול לחיות בה.
זה דווקא נשאר נכון מאד. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת.

זוהי הארץ שלי.
נכון מאד. אפרים צדק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 
האיורים של דוש, מתוך ספרו של אפרים קישון "לא נורא", הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל אביב 1958
הפוטושופ של ״הפופיק של המדינה״ – שלי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה איורים, ישראל, ספרים, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״אם תרצו אין זו אגדה״ ||| נתניהו ביקר באמפי בבארי ליד הוואדי שנשרף (זה קרה לפני 22 שנה)

בסוף, בעצת יועצי הסתר שלו, נתניהו הגיע לרגע לביקור חטוף ב״עוטף״. הוא אפילו ניסה להתבדח עם ילדי הגן בשדרות, (״הייתי עכשיו בגן ילדים, ראיתי פה ילדים קטנים, אנחנו מחויבים לחמודים האלה וזה מהלך ממושך״). אבל על הקיבוצים והמושבים – ששדותיהם בוערים ונשרפים כבר יותר משלושה חודשים – הוא דילג. כך אמר אתמול ניר מאיר מזכ״ל התנועה הקיבוצית:
״נתניהו החליט שהוא ראש ממשלה רק של מחצית מהעם, וגם זה בדיליי של 100 יום. לא ייתכן שגם כאשר ראש הממשלה מתפנה מצפיה במונדיאל ועיסוק במיקום האירווויזיון וכבר מגיע לבקר בעוטף עזה, הוא בוחר שלא להגיע לקיבוצים ולמושבים היושבים על גדר הגבול. אדוני ראש הממשלה, למקרה ששכחת, גם הם חלק מאזרחי ישראל וגם להם מגיע ביטחון. ביבי מפחד לפגוש את ילדי וחברי הקיבוצים שכבר יותר ממאה ימים נאבקים בשריפות שכילו את החקלאות באזור ואת נוף ילדותם.
הסיבה ברורה – נתניהו החליט שגם אם יש אזרחים ששומרים על הגבולות, הוא מתייחס רק אל אלה שבחרו בו. ביבי כבר מזמן לא מר ביטחון, הוא מר פילוג העם אבל יישובי העוטף היו מאוחדים לפני ביקורו ויישארו מאוחדים גם אחרי הביקור״.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו נואם בחגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, אמפי בארי, 1996

אני לא יודע למה אומרים שראש הממשלה לא טורח לבקר בישובי הנגב המערבי ששדותיהם ונופיהם עולים בלהבות. אחרי חיפושים קדחתניים נמצא בארכיון הכפר סרטון (אמיתי!) מאוקטובר 1996, אז נערכו חגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. בסרטון, שצולם באמפי בארי שליד הוואדי השרוף, נראה נתניהו הצעיר – מיוזע מחום הערב הנגבי ומעפעף ללא הרף, אולי בגלל היתושים – מברך את תושבי הנגב ביום חגם. נכון שאין לו בדיוק מושג מי יושב מולו באמפי והוא מתרכז בעיקר בסיפור על בנימין זאב הרצל (אותו הוא מכיר עוד מהבית). אבל למה להיות קטנוניים, אם הוא סוף סוף מגיע – מגיע לו ״כפיים!״
הנחה את הטקס בנימה אוהדת וסימפטית – דניאל פאר ז״ל.

הקמת הצריף הראשון בנחביר (בארי), מוצאי יום כיפור תש״ז, אוקטובר 1946

ולמי שחושב שהכל כאן ״פייק ניוּז״ או ״ספפ״ה״ (סטירה-פרודיה-פארסה-היתול) – הנה הסרטון ההיסטורי מאוסף ארכיון בארי (הטקסטים בפוסט באחריותי בלבד).
כמו שנאמר שם: ״אם תרצו אין זו אגדה״ (וגם אם לא תרצו…).

״באנו לחגוג חג גדול מאוד״. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו נואם בחגיגות 50 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. אמפי בארי, אוקטובר 1996.

האמפי בבארי על רקע חורשת האקליפטוסים שנשרפו, 18.7.2018

כן, היו זמנים. רחוקים אומנם, אבל הארכיון אף פעם לא שוכח.
תודה ל־ה״י (השני!) שסייע במציאת הסרטון ההיסטורי, וברכות לכל ישובי הנגב. אל תדאגו – הכל עוד ״יהיה בסדר״ וגם הנגב עוד יהיה פורח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

הוא מ-פ-ח-ד, הוא מ-פ-ח-ד! ||| הצבע האדום בשטח ניצח את הזחיחוּת המנותקת

נתניהו הולך להפסיד את הבחירות הקרובות שהוא יזם.
ההסבר לתחזית הזו נובע מהתגובות בשטח. נתניהו הולך להפסיד כי השיטה שהוא המציא התהפכה נגדו: הדרך שעליה בנה את כל ניצחונותיו (באופן דמוקרטי, לכאורה) – להסיט את הדיון ממחדליו ולהסית נגד קבוצות שונות בישראל: השמאל (״שכחו מה זה להיות יהודים״), הערבים (״נעים בכמויות אל הקלפי״), המפלגות היריבות (״הם מ-פ-ח-ד-י-ם״) פועלת עכשיו נגדו.

נתניהו הולך להפסיד בגלל שהפייסבוק – המדיה החדשה שהוא מצא כדי לרכז את מנות התרעלה והבדחנות הצינית נגד יריביו – התהפך נגדו. אולי הוא עוד לא יודע את זה, אבל ב״רשת החברתית״ הגדולה בעולם הוא כבר הפסיד. פרשני תקשורת ומדיה ומנתחי ״מצב־הרוח־הלאומי״ עוד יחקרו את הנקודה בה הפייסבוק, שם הוא בנה לעצמו כיפת ברזל של טוקבקיסטים וחומת מגן של לייקים מול כל ההתקפות של יריביו בכנסת ובתקשורת הישנה, התהפך נגדו.
אני רק אציג כאן דוגמית קטנה שממחישה שתקופת ממלכת נתניהו הסתיימה.

לפני כמה ימים כש״הסבב הבא״ כבר היה עניין ודאי, לפני שבוטל והתחדש שנית, העליתי לפייסבוק פוסט די שגרתי. בתמונת הפוטושופ הבנאלית (לכאורה) הופיע שלט עם רקע אדום ובתחתיתו תמונה של נתניהו מציץ מלמטה עם פנים נפולות, כשבשדה בו נטוע השלט האש מלחכת את העמודים.
הפוסט הזה, שאין בו תיחכום גדול ופרסמתי אותו בצורה די מקרית, זכה תוך יומיים ליותר מ־21,000 לייקים וכמעט 400 שיתופים (נכון לעכשיו, האש עדיין מתפשטת בכל דקה והמספרים עולים).

הסלוגן הלכאורה סתמי: ״צבע אדום? איפה? לא שמעתי…״ על רקע הדיווחים מהנסיעה המלכותית השנויה במחלוקת (והפרטית, כדברי המארח פוטין) אל המונדיאל, בעצם הימים שהדרום כולו בוער ולאף אחד אין פתרון באופק ל״טרור העפיפונים״ הפרימיטיבי – הופך לנגד עינינו לתמונת הראי ל״הם מ-פ-ח-ד-י-ם״ מבחירות 1999 ול״עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים״ של בחירות 2015.
מה שרואים בשטח הוא הנקודה הנמוכה ביותר אליה הגיע אמן הפרזנטציות והקלסרים, ״הראשון שזיהה״, ממציא הסלוגנים הפשטניים שעבדו כל כך הרבה שנים לטובתו. אמן הפילוג וההסתה נתפס כאדיש למה שקורה בארץ שהוא כל כך מפאר בכל נאומיו (״אומת הסייבר והמים והסטארט־אפ״). ״הוא לא שמע צבע אדום״ כי הוא פשוט לא היה כאן. בזמן שהוא מכנס את יועציו ונוסע לנאומיו – הארץ שלו בוערת, התושבים מחפשים מנהיג והוא מסתובב בטיולים ובחקירות. לא שמע ולא ראה.
אפשר להגיד שנתניהו הפסיד במונדיאל שנערך ברוסיה ובעוטף עזה בו זמנית.

גם יועצי המדיה המתוחכמים שלו הבינו בזמן שהגענו לנקודת השבירה ומיהרו לארגן לו ביקור חפוז ולא מרשים בשדרות. לבוש בחליפה (פתוחה ו״עממית״!), הוא הסתובב בשטח כמה דקות מלווה בכמה יועצים לחוצים וחזר מייד לכנסת לעיסוקי הקואליציה, חוק הלאום ועוד קנוּניות קטנוּניות. לא נערך צילום על רקע השדה החרוך בניר־עם, כמה מטרים משדרות, לא היה מעיל קרבי כמו בשריפה של ה״סופרטאנקר״. הוא לא שמע ולא ראה.
הוא לא באמת מפחד, הוא פשוט לא רוצה שייקשרו אותו למחדל של העונה הבוערת הזו. אבל העם  כבר החליט. על פי עשרות האלפים שהגיבו בפוסט של ״השלט עם הצבע האדום״ – לא זה המנהיג שמתאים לתקופה הזו.

מי כן יהיה המנהיג החדש, זה שיאחד את כל פלגי העם אחרי ״תקופת נתניהו״, מי שייתן תקווה לעתיד וחזון של חיים נורמליים – אולי עוד לא הוחלט, אבל זה לא יהיה נתניהו.

ויכול להיות שאני טועה. זו תמיד אפשרות. נדמה לי שהפעם האפשרות הזאת די רחוקה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , | 2 תגובות

״הסלמה״ ב״דרום״ ||| מה יקרה לנו ביום שאחרי בּיבּי?

דווקא בדמדומי ה״הסלמה״ האחרונה, שאולי תהפוך ל״סבב״ ואולי לא, וערב משחק הגמר במונדיאל – שאולי תנצח בו קרואטיה הקטנה (חצי מישראל במספר התושבים) האנטישמית־לשעבר, את צרפת הגדולה והתרבותית (גם היא לא יוצאת נקיה ב״מבחן השוֹאה והאנטישמיות״ שלנו) הגיע הזמן לחשוב על היום שאחרי בּיבּי.

״בּיבּי״ זה מין כינוי ״כמעט־חביב״ לראש־ממשלה־כרוני לא ממש ״חבּיבּי״ – בנימין נתניהו. אני מודה שגם הבלוג הזה שבתחילת דרכו (כמוגדר במוטו בראש הבלוג) אמור היה לעסוק ב״קווים גרפיים״ ו״נקודות ויזואליות״ נסחף ב״בּיבּיומניה״ שהשתלטה על כל חיינו: ״בּיבּי אמר, בּיבּי נסע, בּיבּי נפגש, בּיבּי ורעייתי, בּיבּי ומוֹדי, בּיבּי ודוֹנלד, בּיבּי, בּיבּי, בּיבּי, בּיבּי – מנהיג ענק לעם קטן. מנהיג שיודע אנגלית־אמריקאית ויודע לזייף חיוכים ולחבק חיבוקים מלאכותיים – לעם ״מעורב־ים־תיכוני״ ששואף להיות ״אמריקה״.

אפילו כאן אצלי נפתח עבורו עמוד מיוחד של ״מר כלוּם״ המציג את בּיבּי כמין דמות קומיקס חביבה ואולי קצת מגוחכת ועוד עמוד של ה״עיתון״ ״פייק ניוּז״ שעוסק בעיקר במעלליו (המדומיינים והאמיתיים).
הפוסט המעודכן של ״תעירו אותי״ (ראו למעלה) שפרסמתי בפייסבוק, זכה לאלפי צפיות. זאת הייתה, כמובן, טעות גדולה! בשיטה שנתניהו היה מראשוני מאמציה ומפתחיה, ואחריו הלכו, ממש כמו בשיר ״במדינת הגמדים״, כל החקיינים הצעקניים שלו (חזן וביטן, רגב ואמסלם ויו־יו גם) – ככל שאתה נחשף יותר באמצעי התקשורת (כיום זה בעיקר בפייסבוק) – אתה הופך פופולארי יותר. ולא חשוב אם כתבו (או ציירו) עליך דברים טובים או רעים. העיקר שהפגנת נוכחות.

אבל מה כל־כך מסעיר את ההמונים בדמותו של נתניהו? לכאורה הוא לא כזה מרשים: איש בגיל העמידה, שמנמן במידה, מסורק ומאופר בצורה מלאכותית ולא רואה אף אחד ממטר (חוץ מאת עצמו ואת ״רעיתו״ שבדמותה לא נעסוק כאן). בעצם כל דמותו ודיבורו (ושידוריו הפרטיים מלאי ההתפעלות העצמית) היא מלאכותית וכל כך לא־ישראלית במובן הישן של המילה.
אבל הוא נמצא שם כל הזמן!: בּיבּיומניה, בּיבּיופוביה, בּיבּיופתיה, בּיבּיוגרפיה או בּיבּיותרפיה. העיקר שתגידו: ״בּיבּי!״. ״מנהיג חזק (לכאורה)״ ל״עם מבולבל (למעשה)״.

כל כך הרבה הוא נמצא שם, עד שאין לו זמן להיות כאן, איפה שבוערים השדות וישראל מתייבשת באמת (לא כמו בשידורים המגוחכים על המים הישראליים ה״מתוחכמים אבל נעלמים״).
ואז עולה השאלה: ״למה הוא לא מגיע לכאן?״. ברור שהסיבה איננה פחד אישי, הרי מדובר בכמעט ״גיבור ישראל״ מ״הסיירת״, לא פחות. הוא פשוט מבין שצילומים על רקע יערות שרופים כתוצאה מעפיפונים ״ילדותיים״ תמחיש את חדלונו ואת אפסוּת מעשיו. הוא יצטייר כגוליית מודרני, חמוש עד צוואר, מסורק למשעי ומעונב – מול האין־פתרון שהוא הביא במדיניותו, או חוסר־מדיניותו הממושכת ונמתחת כמו מסטיק אמריקאי. וגם אם יצטלם במראה ״חופשי ושובבני״, כמו בתמונות הים עם מוֹדי ההוֹדי, הוא ייראה מגוחך.

לכן הוא לא יבוא לכאן ובמקום זה ייסע, ״שלוּב־ידיים עם רעייתי״, לכל מונדיאל וכינוס באמריקה וברוסיה, וינער את הכתבים ששואלים אותו על ״עוטף עזה״ (״נקסט…״).
אבל מה שביבי שכח, עם כל כישורי הפרזנטציה שלו (מיד אפשר להיזכר ב״נאום הפצצה״ באו״ם וב״נאום הקלסרים״ בארץ) ועם הסלוגן הקליט ״שלטון מחליפים בקלפי״ (ויש שמזכירים לו לפעמים: ״או בשלוש יריות בכיכר״) שההסתה והפילוג שהוא זרע בעם יביאו גם אותו בסופו של דבר, וכנראה לפני ״סופו של דבר״, אל סוף הדרך. מי שעיקר מלאכתו לסכסך ולהמציא אשמים אחרים בכל תסבוכת שנקלענו אליה, סופו שברגע אחד השיטה תופעל נגדו.

אנחנו די קרובים לרגע הזה. לרבים (מאוד) התופעה של ״ראש־הממשלה־בּיבּי״ הגיעה כבר עד כאן. זה יקרה פתאום, הרוח תשנה כיוון, העפיפונים והקלסרים, הפצצות המצוירות והקסאמים האמיתיים יצברו מסה קריטית, וגם אם היועמ״ש והאחמ״ש יחשבו שאפשר עוד לחזל״ש ולחנטרש – אחרי ה״סבב״ או לפני ה״סבב״ הבא – בּיבּי יצטרך להחזיר את המפתחות. וישראל תחזור להיות מדינה ים־תיכונית רגילה. לא ״אור וסייבר לגויים״ וחושך לתושבים. לא כל הזמן התעסקות בספירת תיקים ודולרים, וסיפורי מיליארדרים ופרקליטי־״צמרת״, וצוללות וסייבר ושמייבר.

במקומו יבוא ״איש רגיל״, בלי כל ההצגות והשטיקים והקלסרים – וישראל עוד תצמח מסביבנו, היא, הרי, חזקה יותר מכל חסרונותינו. וגם הנגב עוד יהיה פורח.
ועוד תראו שהזקן יהיה שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , | 5 תגובות

האם (רק) שדרות וה״עוטף״ בוערים? ||| ״חבר׳ה איך אתם עשיתם זה״?

אתמול פרסמתי בפייסבוק את הגירסה המעודכנת והמאולתרת למילות השיר שהרעיד את הלבבות ב־1967. אני מודע לכך שרבים מתושבי ישראל כיום לא זוכרים את השיר של יובב כץ שהוקלט מיד עם תום קרבות מלחמת ששת הימים. הימים ההם היו ימי חרדה גדולה, שהפכה בסוף לתחושת הקלה עצומה, וגם לאופוריה שעד היום משפיעה על רוח העם (ורבים ממנהיגיו).
תחושת ההקלה של תושבי ישובי הספר בצפון, בדרום ובמרכז, משתקפת יפה בשיר הזה, שהיה כמעט המנון בימים שאחרי המלחמה. (סיפור הרקע לכתיבת השיר של יובב כץ שהולחן על ידי דוד קריבושי, מתואר יפה באתר ״סיפור-רון״ של עפר גביש)

יש הרבה ביצועים לשיר ההיסטורי הזה. אני מעדיף (כמו תמיד) את זה של חוה אלברשטיין.
המילים הפשוטות והכואבות אך מלאות התקווה לעתיד, ביטאו אז תחושה של דור שלם.
״פגז אחרון התפוצץ ושתק / עטפה הדממה את העמק. 
ילדה בגדות יצאה ממקלט / ואין בתים עוד במשק. 
אמא, היה לנו בית ירוק / עם אבא ובובה ושסק. 
הבית איננו, ואבא רחוק / אימי את בוכה או צוחקת״. 

וזו הגירסה שלי (עם שני תיקונים קטנטנים), שנכתבה ופורסמה אתמול בבוקר וזכתה לאלפי צפיות ועשרות (אולי כבר מאות) שיתופים.

אין להשוות את המצב בימינו – עם כל הקושי והעצב על השריפות בשדותינו, בנחלינו וביערותינו – למצב בו מדינה שלמה עצרה נשימתה בשבועות ההמתנה עם חרדה גדולה מהסוף הבלתי נודע.
בחודשים האחרונים, כמו ב״סבבים״ הקודמים גייסתי את הבלוג ל״מלחמת הדרום״ (שמספרה הסידורי ברצף לא ברור). ניסיתי לעקור את המונח המופרך ״עוטף עזה״ וכתבתי כמה פוסטים בבלוג ובפייסבוק עם תמונות השריפות הרבות באיזורנו שהפכו אותו ל״דרום שחור״.
גם הווריאציה שלי על מילות השיר ״בתי את בוכה או צוחקת״ נכתבה במסגרת אותו ״גיוס״. הפוסט הזה זכה, כאמור, לחשיפה עצומה (באופן יחסי), לשיתופים ולהרבה הזדהות מצד אנשים טובים, שלא יכולים לסבול את האדישות הרבה של ה״מנהיגים״, ובמידה מסוימת גם את השיעמום של התקשורת, שמוכנה בכל רגע לעזוב דיווחים שוטפים מהשטח עבור רייטינג של אירוויזיון, מונדיאל או חילוץ דרמטי בתאילנד.

חשוב לי להדגיש את הטון והזווית שאני בוחר להסתכל על הדברים. מי שחי באיזור הנגב המערבי במחצית המאה הקודמת וברבעון הראשון של המאה ה־21, כבר עבר דברים יותר קשים. ואין ספק שהקהילות של הקיבוצים, המושבים והערים בנגב יידעו להתגבר גם על התבערה הנוכחית. מה שחסר כל־כך זו ההזדהות של ההנהגה.
ב-2006, מיד כשהסתיים הסבב שנקרא אחר־כך ״גשמי קיץ״ כתב עלי מוהר רשימה ב״העיר״. כתיבתו השפויה והחכמה, מלאת האהבה לארץ ולתושביה והמתובלת בהומור חסרה מאוד בימינו. הוא התייחס לימים של ״ילדה בגדות יצאה ממקלט״ וגם לאירועים האקטואליים של אותו ״מבצע״ בעזה, גולת הכותרת של האירועים הייתה פינוי (באוטובוסים, כן באוטובוסים) של עשרות מתושבי שדרות לנופש באילת. המחווה ההומניטרית הזו אורגנה ומומנה על ידי המיליארדר החולף גאידמק.
כדאי מאוד לחזור ולקרוא את הרשימה של עלי מוהר. והנה תמצית רוח הדברים:

ותרשו לי להכניס שוב את החיקוי המדהים של אריק איינשטיין, שגם הוא כל־כך חסר בימינו (מהדקה ה-1:52 זה הקטע על ״בן גוריון והחבר׳ה של גדות״, אבל ההקלטה כולה מעוררת געגועים. וחיוך):

כדי לסיים באופטימיות, אני מצרף כאן ציורי ברכות ומכתבי הזדהות שכתבו ילדי ישראל והם נתלו השבוע על תחנת האוטובוס בכפר שלנו. הציורים המרגשים רק ממחישים שיש אהבה והזדהות מלאה של תושבי ישראל בכל הגילים עם תושבי איזורי הגבול – בדרום ובצפון. מה שחסר זו מנהיגות שלא מסתמכת על פלגנות וטיפוח מתמיד של סיכסוך ושנאה בין שבטי ישראל. בשביל זה כנראה שנצטרך לחכות לסבב הבא.

    

עוד אני כותב את הפוסט הזה עבר לילה נוסף של ״צבע אדום״ על תושבי ה״דרום שחור״.
נקווה שהמשך השבת יהיה שקט יותר.
נאחל המשך שבת שלום לכל הקוראים – בדרום, במרכז ובצפון (וגם בקיסריה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , | 4 תגובות

האלבום האפור ||| בחזרה לוואדי השרוף עשרה ימים אחרי האש

זה יהיה פוסט grayscale (עם נגיעות של ירוק). כל התמונות כאן צולמו במצלמת אייפון צבעונית ומוצגות בקובץ של מיליוני צבעים, שרובם הסתתרו לאחרונה.
הימים הם ימי עימותים שפעם קראו להם ״עימותים בעצימוּת נמוכה״. אנחנו, כידוע, טובים מאוד בהמצאת מינוחים ביטחוניים חדשות לבקרים, והרבה פחות טובים בחיפוש ומציאה של פתרונות יצירתיים למצב המלחמה הכרוני בו אנחנו נמצאים. אולי יש לנו משהו ללמוד מאתיופיה ואריתריאה.

בראש הגדוד שלנו עומד מין ״אצבעוני המפקד״ (למרות שמבחינה פיזית הוא לא נראה בדיוק אצבעוני) ובידו ״סיכה חדה״ שיכולה לתקוף מטרות אסטרטגיות גם במרחק מאות ואלפי קילומטרים מהארץ הבוערת. אצבעוני שלנו הוא איש של מילים ושל בדיחות קרש. הוידאו שהוא פרסם עם צאתו לפגישה ההיסטורית עם המנהיג הרוסי קר המזג, הוא מופת של שחצנות רברבנית שלא סופרת אף אחד, חוץ מ״רעייתי, האישה, הבת, האם והאמא״ (ואולי גם ״הסבתא החורגת״).
כששאלו אותו בכנסת בזמן העימות ״הקודם״ על המצב בגבול הדרום הוא ענה 'נקסט'. הגיע הזמן באמת להגיד ל״פרש הרוכב על סוס הפלגנות״ – נקסט. אולי עדיף באנגלית (שהוא מבין קצת יותר טוב).

  

עזבנו את כל זה וירדנו אתמול שוב לערוץ הוואדי שנשרף לפני עשרה ימים. ״הוואדי של הפיל הקדמון״ למי שזוכר. צילמתי כמה תמונות בהן מבצבצות כבר מתוך גווני האפור והשחור השולטים, כמה נקודות ירוקות. לטבע יש כוחות גדולים ועד החורף הוא לא יזכור את מה שהתחולל כאן בקיץ 2018. אבל לטבע האנושי יש זיכרונות משלו, והמראות העצובים האלה נצרבו בכל מי שהסתובב כאן בחודשים האחרונים: לוחמי אש וחיילים, צלמים ומבקרים, אורחים ותושבי האיזור. ורק על ״מנהיג אחד חזק מול החמאס״ הן לא עשו שום רושם.
למען התיעוד ההיסטורי ערכתי כאן אלבום של עשר תמונות מאתמול, עשרה ימים אחרי שהוואדי בער.
נדמה לי שלא צריך להוסיף עוד מילים.

אם תרצו שנראה לכם את הוואדי באפור, רק תגיעו לצומת ומשם ימינה וימינה, ואז בסוף העולם – ימינה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, צבא וביטחון, תמונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הכפר ישן ||| תנו כבוד לישראל יצחקי ששר על ״משמר הגבול״ של הכפר ועל ״סימונה מדימונה״ ו״סבא פיקולינו״

בואו נמשיך עוד פוסט אחד בקו הנוסטלגי־הכפרי ונזיז קצת הצידה את השערוריה היומית ואת העיסוק חסר הטעם במעללי המשפחה המלכותית שלנו.

אתמול נחשפתי לסיפור שהביא דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית הישנה, מייסד ״דודיפדיה, פרויקט שימור המוסיקה הישראלית״ ואדם צעיר שלא רוצה לוותר על הזמר והזמרים הישראליים הוותיקים של פעם. וככה הוא כתב לפני יומיים על זמר העבר הישראלי ישראל יצחקי:
״הוא כבר בקושי מתקשר, מדבר או מגיב בצלילות. כמעט שאינו זוכר מי הוא או יותר נכון מי הוא היה וכי מדינה שלמה חבה לו תודה על עיצוב פניה של המוזיקה הישראלית. אותה מדינה שבערוב ימיו כמו "ירקה" בפרצופו, הפנתה לו גב, שכחה לו "חסד נעוריו" ומיעטה לתת לו להופיע כשעוד היה מסוגל והתחנן לכך…
"סימונה מדימונה", "אבאל'ה בוא ללונה פארק", "השוק השחור", "לחתונה הלכתי", "משמר הגבול", "סבא פיקולינו", "אנו ניפגש", "בת הדרום", "שיר המזג", "אל תשכחיני" ועוד שירים שהקליט לראשונה ובצורה מהפכנית הרקידו, הלהיבו וריגשו מיליוני לבבות בישראל במשך שנים רבות.
אבל היום, ישראל יצחקי, בן 92, מי שנחשב לאחד מאלילי הנוער הראשונים בישראל ולאחד הכוכבים הגדולים ביותר בשנות ה-50 וה-60, אינו זוכר את העבר שלו. האם הוא שכח את העבר שלו, זה אומר שאנחנו גם צריכים לשכוח?״ (הציטוט מהפייסבוק של דודי פטימר)

אנחנו לא שוכחים. עברתי בשירונט על השירים בביצועו של ישראל יצחקי, ומתוך השירים הרבים שהכרתי בחרתי את ״שיר משמר הגבול״ (המוכר יותר כ״הַכְּפָר יָשֵׁן״) שכתב יחיאל מוהר והלחין גד מן. השיר הוא משנות החמישים וכל שורה בו מתחברת אל ילדי שנות החמישים בכל כפרי ישראל וגם בכפר שלנו.

הנה הביצוע הישן של ישראל יצחקי, עם הקול המוכר והאהוב:

וכדי להיזכר בימי הילדות שלנו, החלטתי להביא את מילות השיר ולהוסיף זיכרון אישי וכפרי לכל שורה במילים של יחיאל מוהר (סימנתי את ה״פרשנות״ באותיות ״ירוקות־נוסטלגיות״). נדמה שדי הרבה השתנה מבחינת החקלאות ומעט מאוד מבחינת החוויה של ישוב ספר בפריפריה.

משמר הגבול
ישראל יצחקי / מילים: יחיאל מוהר / לחן: גד מן

הכפר ישן הרים צופים מנגד (אולי הכוונה לתל ג׳מה שנשרף בשבוע שעבר עם נחל הבשור. ראו למטה)
וכרם הזיתים מכסיף סודות (על הזיתים של ילדותנו הוקמה ״שכונת הזיתים״ והעצים נדדו לפינות אחרות)
ילל התן עולה בהד השקט (תנים רבים התקרבו אל גדר הכפר בילדותנו. נדמה לי שכמה עוד נשארו)
ובשדה השיבולים חולמות (דווקא השיבולים, אלה שלא נשרפו, עדיין חולמות. גם בשדה שמול חלוננו)

הטף ישן בבית הרוגע (״הטף״ זה אנחנו ונדמה לכם שישנו. לפעמים היינו משגעים את שומרת הלילה) 
כי משמרות הוצבו על חלומו (שומר לילה באיזור הגנים, שומר בשכונת ״משמר הגבול״ ושומר שער)
הברוש מעל נוגע לא נוגע (רק עכשיו סיפרתי על הברוש הזה שבימים אלה מכוון את הכבאיות)
כמפלל על בית ושלומו (והוא ממשיך להתפלל גם בימים אלה על הבית ועל שלום הילדים, דור 4.0)

בלילה, בלילה, בנום כל הכפר (רוב הכפר אולי נם. חוץ מהנערים שעשו צ׳יפס אצל השומרת. והאוהבים)
אנחנו עומדים על המשמר (עברו כמה שנים מהקלטת השיר, וגם אנחנו זכינו לעמוד על אותו משמר)
על גן ועל פרי, על צאן ומכונה (הצאן של יצחק דוד כבר מזמן לא כאן. בדיר יש מחסן צינורות. ותאילנדים)
חולית השומרים נכונה (השומרים תמיד נכונים. רובם מחברות שמירה חיצוניות ומדברים ברוסית רהוטה)

וכי תבוא שעה ויעל עיט (אצלנו לא היו עיטים. נסתפק בתחליף של דיות שעוברות מעזה לכאן ובחזרה)
ויד אויב אל היקר תושט (עדיין היא מוּשטת. ויש מי שעדיין משתדל ״להפוך אויב לאוהב״)
חומה אנחנו על חומת הבית (מה זה חומה? ארבעים מטר עומק! ו״חומת הבית״ היא גדר התראה חכמה)
וכל אשר יגע בה ויאבד (תיזהרו, תנים ומסתננים! הגדר יודעת הכל)

הכל ישן, בשיבולים הקמח (לא כולם תמיד ישנים. לפעמים בפאב המקומי חוגגים מונדיאל עד הבוקר).
בענפים הפרי בלאט מבשיל (את האגסים והתפוחים החליפו חוחובה ותפו״א. אבל גם הם הבשילו כבר).
אנחנו שזרענו כאן בדמע (״אנחנו״ באופן אישי זורעים יותר בשם המשפחה. בלי הרבה דמע, אם אפשר)
רוצים לקצור ברנן ובגיל (את השדה של העומר שמולנו כבר קצרו רגע לפני העפיפונים והבלונים)

בלילה, בלילה, בנום כל הכפר… (ששש… עוד מוקדם. תקראו בשקט…)

ואם ביום מן השדה נביאה (האסם ששמו בו את גרעיני החיטה עדיין מתנוסס מעל הפאב ועתידו לא ברור)
ברכת תנובה לאוסם ואמבר (תנובה נמכרה לסינים, יש אוסם ואמבר, ובכלבו יש גם טרה ובייגל־בייגל)
הנה בליל, עת חשכה תגיח (החשיכה כבר לא ממש ״מגיחה״. היא פשוט יורדת. אחרי שמונה בערב)
וחמושים נצא אל המשמר (אנחנו כבר החזרנו את הנשק האישי. עכשיו יש ״כיתת כוננות דור 3.0״)

לבל האש תאחז שולי שדנו (האש עדיין אוחזת ולוחמי האש והמתנדבים רצים בכל רגע לכבות אותה)
למען עץ גידלנו בכאב (שלא תישרף חלילה החוחובה, או הפרדס שנטענו ב-1958)
למען נהרת פני ילדינו (ויש אומרים – גם ״נכדינו״, ואפילו יש כאלה שסופרים נינים ועוד רגע בני נינים)
למען כל שהרה ילבלב (לא בדיוק הבנתי מה זה שֶׁהָרָה)

בלילה, בלילה, בנום כל הכפר… (זהו… אפשר לקום. כבר שש בבוקר! זמן השכמה למאחרים. בכפר.)

עד כאן השיר והאסוציאציות. נדמה לי שלא הרבה השתנה. או שהרבה מאוד השתנה. תחליטו אתם.
צירפתי כמה תמונות מייצגות מהימים ההם, מתוך אלבום הכפר ומספריית הבלוג והוספתי כמה תמונות מהימים האלה.

הכפר ישן הרים צופים מנגד

וכרם הזיתים מכסיף סודו

ובשדה השיבולים חולמות

הטף ישן בבית הרוגע

בענפים הפרי בלאט מבשיל

הברוש מעל נוגע לא נוגע כמפלל על בית ושלומו

לבל האש תאחז שולי שדנו

בלילה בלילה בנום כל הכפר / אנחנו עומדים על המשמר

תודה גדולה לדודי פטימר ששומר ומשמר את ההיסטוריה המוזיקלית שלנו ויודע להוקיר את זמריה הוותיקים שהולכים ומתמעטים. וכמובן, תודה לישראל יצחקי, שיהיה בריא, וגם לסימונה מדימונה (״שם ניצבת היא נוגה״) שלו ולסבא פיקולינו (״ידוע הוא בכל העיר״).

המשך שבוע טוב, רוב הכפר עדיין ישן, ואני כאן כדי להעיר אותו ואתכם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מוזיקה, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

שלוש פעמים ״סופי טאקר״ ||| הזמרת ששרה על א יידישע מאמע, צמד האלקטרו־דאנס הניו־יורקי ופינת הנוער בכפר הדרומי

בשבוע שחלף היינו כל־כך עסוקים בסיפורי שריפות וקואליציות עתידיות שהחמצנו את ההופעה של סופי טאקר ביום חמישי 6.7.18 בהאנגר 11 בתל־אביב. זה סיפור יפה וסימבולי ומלא הקשרים (וקצת הזוי) שחבל לדלג עליו, למרות שהצמד האמריקאי הפופולארי כל־כך (שלא שמעתי עליו מעודי) כבר בטח עזב את הארץ.

צמד האלקטרו־דאנס ״סופי טאקר״: סופי האולי וטאקר הלפרן: ״לא שמענו על נטע ברזילי״

ההבנה שלי במוזיקה, ובתחום האלקטרו־דאנס במיוחד, היא די קלושה, אבל מסתתר כאן סיפור חוצה דורות ויבשות, במלוא מובן המילה. וכמישהו שזוכר משהו מתחילת שנות ה־60 אני חייב להזכיר כאן גם את האירועים החשובים באמת (לא הכל התחיל ב-2018!) אז הנה הסיפור בקיצור המתבקש:

בשבוע שעבר, כך דווח בתקשורת: ״סופי טאקר, צמד האלקטרו דאנס הלוהט מניו יורק, הגיע להופעה בתל אביב. אם אתם עוד מגרדים בראש, אולי תגלו שאת "Best Friend", השיר הכי מוכר שלהם, אתם כבר מזהים מהפרסומת לאייפון X מסוף השנה שעברה״.
סופי טאקר, הידועים באנרגיות שהם מביאים לבמה, כבר הוכתרו כשם הלוהט של 2018. הצמד הוא כל־כך פופולארי שאפילו מפתחי משחק המחשב FIFA 2018 אימצו את להיטם הגדול הבא, Best Friend. עד כדי כך!

בראיון ל״מעריב״ הבטיחה סופי, ברוח האנדרסטייטמנט המאפיינת את הזוג המוזיקלי, "להפוך את המופע בישראל לערב הטוב ביותר בחיינו", ואילו טאקר אמר בראיון ל״וואלה״: ״העולם הוא מקום ענק והיה לנו קשה להספיק את כולו, אבל עכשיו נוצרה ההזדמנות לעשות זאת ולא רצינו לוותר עליה. עם זאת, אנחנו מודעים לקריאות לחרם ודיברנו על כך בינינו לבין עצמנו״. למרות הסימפטיה לישראל, על נטע שלנו, הוא מודה בגילוי לב, הוא לא שמע דבר וגם לא יודע מה זה אירוויזיון (פרובינציאלי שכמותו).

הקשר ל״נטע שלנו״ ולאירוויזיון, ובעיקר השם ״סופי טאקר״ (לא חשוב שבאנגלית הוא נכתב קצת אחרת), הוא שמחבר אותנו לסיפור על הזמרת היהודיה הגדולה באמת, תרתי משמע – סופי טאקר.
הזמרת סופי טאקר שהתפרסמה בראשית המאה העשרים, לא הבינה הרבה באלקטרו־דאנס, וסיפור חייה היה מורכב יותר ממשחקי מחשב ופרסומת לאייפון X. היא הייתה קומיקאית, שחקנית ומגישת רדיו אמריקאית-אוקראינית-יהודייה. מהבדרניות הפופולריות ביותר באמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא נודעה בכינוייה ״אחרונת המאמא'ז האדומות הלוהטות״ (The Last of the Red Hot Mamas). השיר המזוהה איתה יותר מכל הוא ״א יידישע מאמע״ מלפני כמעט מאה שנה (1925).

לא הייתי כותב פוסט מיוחד רק כדי לספר על צמד האלקטרו־דאנס האמריקאי מהאנגר 11 ועל הזמרת היהודיה ששרה על האמא היהודיה ביידיש ובאנגלית. וגם לא ממש חשוב שסופי טאקר המקורית הזכירה במידותיה ובחוש ההומור שלה את ״נטע שלנו״ מהאירוויזיון האחרון וכל הטררם שבא אחריו.

הסיפור הוא על ״ביקור הגברת הזקנה״ שנערך ב1961 בכפר שלנו, הרבה לפני שהצטרף ל״עוטף עזה״ וכל מה שבא עם זה. בתחילת שנות ה-60, סופי טאקר שהייתה אז בשלהי הקריירה שלה, החליטה לתרום ״פינת נוער״ לכפר הנידח בדרום. הפינה כללה בית שבו שתי כיתות לימוד ושני מבנים עם חדרי מגורים לנוער. הבניינים האלה עומדים עד היום במקומם.
בבית הכיתות על שם סופי טאקר למדו ביחד (כמה שנים אחרי האירוע שמתואר כאן) כיתות ״דרור״ ו״ערבה״ – המחזור השלישי והחמישי של בית הספר המקומי, ואחר כך כיתות רבות נוספות של ילדי הכפר. שם נרקמו הרבה סיפורים ואפילו אהבות אמת.
כשחנכו את המבנים ב-1961 הגיעה לטקס המרשים (מאמריקה הגדולה והרחוקה!) הזמרת הענקית בכבודה ובעצמה. היא חיבקה כמה ילדים ייצוגיים, נישאו כמה נאומים ברוח הימים ההם, והוענקו זרי פרחים מעל גבי במה מאולתרת. צלם מיוחד הנציח את האירוע המרגש ובארכיון אפילו נותר אלבום תמונות (צבעוניות!!!) המוכיח שכל זה היה סיפור אמיתי.
ב״יומון בארי״, המקומון הפופולארי ביותר של הכפר, נכתב כך על ביקור הגברת הזקנה״ ב־5.7.1961 (חמישים ושבע שנים לפני ביקור ״צמד האלקטרו-דאנסי הצעיר״):
״… התוכנית האמנותית הייתה מגוונת, בה הופיעה מקהלת ביה״ס במסכת ל״ימי הדמים והמצור״ [כמה אקטואלי], תזמורת הילדים, קבוצת ״ברוש״ הופיעה עם הפזמון הידוע שלה לסיום שנת הלימודים ולהקת המחול ״בארות״-״אשל״ בריקודי רועים [!]״.

הנה כמה מתמונות האירוע:


  

  

חמש שנים אחרי החגיגות המשמחות הזמרת הגדולה נפטרה בניו יורק ונקברה בקונטיקט. אבל זכרה וזכר תרומתה וביקורה המעודד בנגב המערבי – לא יישכח. הבתים שתרמה עדיין עומדים על מקומם, ועכשיו הסיפור מתועד גם כאן, לתפארת הגוגל והויקיפדיה.

שבוע טוב לכל תושבי הנגב המערבי והארץ כולה, ולכל חובבי ״סופי טאקר״ בכל הגירסאות: מ־1961 ועד 2018, מהאנגר 11 בתל־אביב ועד בית מס׳ 45 בבארי.

(תודה לסתיו שהפנתה את תשומת לבי לביקור הלהקה האמריקאית ״סופי טאקר״)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מוזיקה, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מחלות הקיץ ||| שורף בעוטף, כאבי־עורף עם אסד, מחוּשי־בטן־עם־ליצמן, ועכשיו גם רעידת אדמה בכנרת

לא כיף להיות ראש ממשלה בקיץ.
זה התחיל עם ״משחקי העפיפונים״ בעוטף הנודניק הזה. התקשורת הסתערה עליהם במשך שלוש דקות אבל הצלחנו להדוף אותה – בפייסבוק, בטוויטר ובכל המדיות שהחברים של יאיר סיפרו לי עליהם.
העוטף ממשיך להישרף, אבל לפחות המצביעים נעים בהמוניהם למונדיאל. חשבתי שאפשר יהיה לנסוע בשקט (עם רעייתי, כמובן) לחופשת קיץ קצרה אצל ידידי במוסקבה.
ואז פתאום אסאד הזה, שכבר גמרנו איתו כמה פעמים, נדבק לי לעורף כמו קרציה טרדנית.
עוד אני הודף אותו בסרטון קצר שהעליתי לדף שלי, פתאום הליצמנים והליברמנים האלה מעוררים כל מיני כאבים ישנים בבטן התחתונה. לקחתי כדור מתאים, ישבתי לראות את המשחק של ברזיל והזמנתי לביקור את כל החברים הקרובים מהונגריה ואוסטריה וגואטמלה (הם לא משתתפים במונדיאל!), ואולי גם מקוריאה הצפונית (אני צריך לשאול את דונלד).

ועכשיו פתאום צלצולי האוזניים בכנרת: 2.1, 3.2 ועכשיו כבר 4.5!
מה נטפלתם אליי, זה קיץ! תנו לישון בשקט!!!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מפות, פוליטיקה, צבא וביטחון, שעשועים | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה