צינורות של חקלאות ומלחמה ||| על צינורות השקייה, אנדרטאות זיכרון ותותחי הטנקים של ישראל

בפינה הצפון־מזרחית של ״הכפר״ נמצא איזור שנראה כאילו הוא עדיין תקוע בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. אין לאיזור הזה שם רשמי אבל היה מתאים לכנות אותו ״מתחם הצינורות״. ההולכים והרצים במסגרת הספורט היומי יכולים לראות את המתחם המעניין, אבל ספק אם הוא מעורר אסוציאציות כל כך מוזרות כמו שהתעוררו אצלי.

כדי לנסות לתמצת את הרעיון צילמתי בשבוע שעבר אוסף תמונות ייצוגי שממחיש את המראות. אחרי הצגת הרעיון אספר על כמה מהזיכרונות שהוא עורר בי ואולי יהיו עוד אנשים שיתחברו לנושא.
הנה התמונות:

והנה תמונה נוספת של אביזרי השקייה חדשים יותר מהמאה ה-21 (עשויים מפלסטיק חדשני ולא אלומיניום ישן שעבר זמנו):

ועכשיו לאסוציאציה הראשונה: אנדרטת פורצי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. האנדרטה הזו המוכרת לכל מי שנסע מהמרכז לירושלים נמצאת מעל מחלף שורש, על גבעה במעלה שער הגיא. היא תוכננה על ידי הפסלת נעמי הנריק ונחנכה בשנת 1967. לדברי הפסלת: "האנדרטה היא הפשטה של רעיון הפריצה לירושלים והיא מביעה תנועה דינאמית של פריצה מעל מחסום בכיוון לירושלים".

סיפור עיצוב והצבת האנדרטה הוא ארוך ומורכב. הדרך אליה מוגבלת, היות והיא נמצאת על קרקע פרטית, אבל מרגע חנוכתה בראשית 1967 על ידי ראש הממשלה לוי אשכול – חודשים ספורים לפני שכוחות צה״ל הסתערו ושיחררו את ירושלים במלחמת ששת הימים – היא הפכה לאייקון ישראלי מוכר לכל מי שנוסע לירושלים. את הסיפור המלא על האנדרטה (כולל ראיון עם הפסלת) תוכלו לקרוא בבלוג הארכיטקטורה המעניין ״חלון אחורי״ של מיכאל יעקובסון (וגם כאן). האנדרטה המפורסמת הופיעה גם על בול רשמי של המדינה (ראו משמאל).

הנה כמה צילומים ייצוגיים של האנדרטה (מתוך ויקיפדיה):

הסיפורים ההיסטוריים של צינורות הנגב והאנדרטה הירושלמית מתחברים אחד לשני באופן מפותל אבל שניהם קשורים לאתוס של המפעל הציוני. הצבת קו המים ליישובי הנגב הראשונים (כולל ״11 הנקודות״) מהווה נקודת ציון היסטורית חשובה באתוס הזה ויש לו כמה תזכורות צנועות בשטח.

הפסלת נעמי הרניק עיצבה גם את האנדרטה לזכר חללי חטיבת השיריון 679 שהוקמה ב-1974 בקרבת הר שיפון שברמת הגולן. האנדרטה הזו בנויה על טנק סורי עם תותח אליו מרותכות פלטות בזוקה של טנק צנטוריון ישראלי (״שוט קל״ בעברית שריונאית) הנראות ככנפי ציפור.
באנדרטה מוצב גם טנק ״שוט״ ישראלי שהזכיר לי בדיוק את הטנק שלי שנפגע על ידי טיל RPG ידני שפגע בפלטת הבזוקה המרכזית, מיד אחרי המעבר בחיץ החקלאי ב״אפריקה״ באוקטובר 1973. בזכות אותה פלטה, שנפלה כתוצאה מהפגיעה, צוות הטנק לא נפגע והמשכנו בדרכנו לכיתור הארמיה השלישית.


האנדרטה לזכר חללי חטיבת השיריון 679 ליד הר שיפון. עיצוב: נעמי הנריק

וכאן מגיעה האסוציאציה האחרונה שלי לתמונות: הצינורות המזנקים אל השמיים ב״מתחם הצינורות״ בכפר והאנדרטה של חטיבת השיריון מעוררים אצל כל שריונר זיכרונות של שורות הטנקים עם התותח המוּגבה. שורות טנקים כאלה אופיניות למסדרי סיום קורסים וסיום מלחמות ולא לטנקים בשטח. חיפשתי באלבום האישי דַל התמונות שלי מסדר כמו זה שהצינורות הזכירו לי.
אחרי שלא מצאתי שום תמונה נזכרתי שפעם באחד מ״קבוצות השריונרים הקשישים״ ראיתי תמונות נדירות מטקס סיום קק״ש (קורס קציני שיריון) בבסיס ג׳וליס ב-1969. התמונות צולמו על ידי הצלם הרשמי דן הדני ונמצאות באתר הספריה הלאומית. את התמונה שלי לא מצאתי (אולי בתמונה האחרונה המוצגת כאן, אבל זה לא מאושר על ידי גורמים בסביבתי). הנה שתי תמונות מטקס סיום הקורס הזה ב-1969:

עד כאן פוסט האסוציאציות, בו ניסיתי לקשר כמה נושאים שלכאורה אין שום קשר ביניהם. מי שהיה באחד האתרים המוזכרים כאן אולי ימצא גם בפוסט הזה משהו שמדבר אליו.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, צבא וביטחון, תמונות | עם התגים , , , , , | 4 תגובות

75 שנה לבוקר בו הנגב שינה את פניו ||| ״כשתפס אותם השחר התרגשו כמו ילדים״. גם אנחנו נתרגש כשיקום סוף־סוף ״אתר 11 הנקודות״

״כשתפס אותם השחר התרגשו כמו ילדים
כי ראו שצריף או שנים על הארץ כבר עומדים
הם המשיכו בלי לנוח לעבוד ולעמול
ובערב – האמינו! – עוד פרצו בשיר מחול״.

מתוך השיר ״י״א הנקודות״, מילים: פוצ׳ו (ישראל וייסלר); לחן: מימי קלמר

כן, כן, נעים להיזכר. הבוקר לפני 75 שנה התעוררו המתיישבים ב-11 הנקודות שהוקמו בנגב וראו, כמאמר השיר, ש״צריף או שניים על הארץ כבר עומדים״.

הפוסט הזה לא יתאר את סיפור עלייתן להתיישבות של אחת עשרה הנקודות שקבעו באוקטובר 1946 את גבול מדינת ישראל בנגב הצפוני והמערבי. על סיפור הקמת היישובים האלה כתבתי במשך שנות הבלוג כמה וכמה פעמים. הפעם אנסה לעסוק בסיפור של הקמת ״אתר 11 הנקודות״ שמתוכנן לקום בנחאביר, היא בארי בנקודה הראשונה אליה עלתה כאחת מ-י״א הנקודות בליל ה-6 באוקטובר 1946. נקודה זו נמצאת כמה קילומטרים מערבה מהמקום הנוכחי בו שוכן היום קיבוץ בארי.

בשנים האחרונות התארגן צוות שמתכנן להקים אתר שיספר את סיפור ההתיישבות הרחבה ביותר שקמה בישראל בלילה אחד. התוכנית היא להקים אתר פתוח ובו סיפורם של כל 11 הנקודות (לפי סדר הא״ב): אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה.

הישובים החדשים שקמו כללו תשעה קיבוצים מהזרמים השונים של התנועות הקיבוציות ושני מושבים. בין החלוצים הצעירים היו (ראו בפירוט): דתיים וחילוניים, בחורות ובחורים, ילידי הארץ ופליטי שואה, עולים חדשים – מאירופה, מאסיה ומאמריקה, מצפון ומדרום אפריקה. חברים מתנועות הנוער העובד, השומר הצעיר, הצופים והחלוץ מבבל (עירק), מגורדוניה והמכבי הצעיר, מהפועל המזרחי והנוער הבורוכובי. בקיצור, מכל החלקים והתנועות של העם היהודי.
ראוי שדווקא בתקופת הפלגנות של ימינו, המורשת המשותפת הזאת מלפני 75 שנה תודגש ותונגש לכל המטיילים: תלמידים ומבוגרים, שמגיעים לחלק ארץ זה, בעיקר בימי ״דרום אדום״ ופסטיבלי הכלניות וגם בטיולים בכל תקופות השנה.

  מגדל המים בנחאביר: שלב הבנייה, השומרים ליד המגדל ותוכנית המגדל ב״אתר 11 הנקודות״ המתוכנן

באתר המתוכנן – שהיה אמור לקום לפני חצי יובל במלאות 50 להתיישבות, ואולי יקום אחרי רבע מאה נוספת – אפשר יהיה לטפס על מגדל המים ששרד את כל השנים ולצפות על הנוף שמסביב: הוואדיות, השדות, היערות וגם לראות את עזה ואת ה״ים־של־עזה״ שנמצא קילומטרים ספורים מערבה מהאתר. אפשר יהיה לראות תצוגה סימלית של כל אחת מאחת עשרה הנקודות במבנה בית הביטחון ששרד למרות ההפגזות. ולהתרשם משיחזור של כמה מבנים ועמדות. האתר אמור להיות חוליה נוספת ב״ציר אתרי המורשת״ שבדרום.

מתכנני האתר וגם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומוסדות נוספים רואים חשיבות גדולה בהנגשת סיפור עליית 11 הנקודות ומקווים שאחרי הצגת התוכניות, הצנועות באופן יחסי, יקום האתר בקרוב.
חלק מהדפים המופיעים כאן לקוחים מתוך החוברת שהופצה לכל הגורמים שיכולים לסייע בהקמת האתר.

מחר נחגוג ברוב עם, ילדים ומבוגרים – יחד עם כמה מהמתיישבים־הצעירים־של־אז שמלאו להם כבר 95 שנים – את חג העלייה ה-75. שיהיה חג שמח לכל מתיישבי הנגב ולתושבי הארץ כולה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, קיבוץ | עם התגים , , , | 4 תגובות

האותיות של מיכלי ההובלה ||| על הפונט הפוזיציוני של מיכלי החקלאות והבנין

הפוסט הזה ינסה לשלב קצת מתורת הטיפוגרפיה (האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט), עם ציוד העזר של מובילי היבולים החקלאיים. כל זה מתובל בזוּטוֹלוגיה – תחום שהמצאתי שעוסק באי־דיוקים ובחוסר הקפדה בנושא השילוט, האותיות והסמלים בארצנו הפרטאצ׳ית והמקפידה על כל פרט.

מעבר לקטנוניוּת ולמשחקי האותיות ההיתוליים התמונות שצילמתי בשטח, נובעות מהערכה עמוקה לכל אלה שעושים במלאכה: לקוצרים ולמובילים, לזורעים ולמרססים, לממיינים ולאורזים ולכל שרשרת העבודה הנדרשת כדי שהתוצרת החקלאית: הבוטנים, החמניות, פירות החוחובה וגם פירות אחרים כמו מנגו ואבוקדו שמגדלים אותם כאן באדמות הנגב המערבי, יגיעו מהשדה אל השוק.

זה שיצרני מיכלי החקלאות לא עסוקים בהקפדה על אחידות האותיות, על הריווח ביניהן ועל יישורן לקווי המיכל בהתאם לכללים הטיפוגרפיים הנוקשים לא אומר שהם לא מקפידים על הדברים החשובים באמת: איכות הפרי, מיונו אריזתו והעברתו אל השוק במצב טרי ונקי.

בקיץ האחרון הצטברו בסככת החקלאות ובסביבותיה עשרות (אם לא מאות) מיכלים ענקיים בתוכם מובלים הבוטנים, החמניות והחוחובה. כמי שעזב את עבודת החקלאות הפעילה לפני עשרות (אם לא מאות) שנים והקדיש את רוב שנות עבודתו לתחום הגרפיקה בדפוס, על כל ״קטנוניוּת האותיות והמספרים״ שהיא מחייבת – גם המבט על מיכלי החקלאות נוטה להתמקד פחות בבוטנים ויותר באותיות השונות, באופן יישורן ובריווח שביניהן.

בואו נתרכז בבעייה המרכזית: למדפיסי שמות החברות, כמו ״ענבי הנגב״, ״מובילי צופיה״, ״קירור דוד״ ו״מטמנת רפאל״ (ששייכת יותר לתחום הפינוי-בינוי) נוצר אתגר לא קל: איך למקם את אותיות שם החברה בתוך התאים שנוצרים במיכלים בגלל פסי הברזל המחזקים אותם, ואיך לא ליצור עיוותים טיפוגרפיים בגלל נוקשות חלוקת התאים. זה לא דבר כל כך פשוט כפי שמוכיחות התוצאות בשטח.

כאן המקום לציין שגם בהיסטוריה של הדפוס – ובעיקר הדפוס שעוסק בהצגת נתונים מספריים – כמו שיקים והודעות של הבנקים והחברות המסחריות ללקוח – נוצר הצורך בפונט שכל האותיות שלו יקבלו רוחב שווה. זהו מה שנקרא אותיות מונוספייס או פונט פוזיציוני. בגופן כזה האות ש׳ הרחבה מאוד מקבלת את אותה פוזיציה כמו האות י׳ הזעירה.

מי שהקפיד ממש על פיתוח גופנים מקצועיים של מונוספייס היו בעבר החברות שייצרו מכונות כתיבה חשמליות. דוגמא מקצועית יש בגופנים שפיתח הנרי פרידלנדר למכונת הכתיבה של IBM: הגופנים שלום, אביב והדר.

אותיות מונוספייס ״שלום״, ״הדר״ ו״אביב״ בעיצוב הנרי פרידלנדר (מתוך הספר ״דפוסים משתנים״, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים) 

גם פונט דיאבולו שהשתמשנו בו להדפסת השיקים הממוחשבים הראשונים בישראל, אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת היה פונט פוזיציוני (דוגמאות לגופנים ראו למטה).

פונט דיאבלו פוז ששימש להדפסת השיקים הממוחשבים הראשונים בישראל בשנות ה-80

מספיק עם טיפוגרפיה היסטורית, נחזור לשטח ולחקלאות. מתברר שמעצבי מיכלי החקלאות הם יותר מעשיים ופחות עסוקים בחיפושי טיפוגרפיה נכונה. בדוגמאות שצילמתי בשטח ואת חלקן שמתי כאן תוכלו לראות שהפונטים משתנים בקלות ואין גופן קבוע לכל שם של חברה. וגם החלוקה בתוך ה״תאים״ של המיכל היא די יצירתית.

כך נראים המיכלים המגוונים שצילמתי השבוע (לקט חלקי):

גם בתחום עבודות הבניין במיכלים התכולים של ״מטמנת רפאל״ ניתן לזהות את אותה בעייה (או אתגר). ה״מעצבים״ שתיכננו את ההדפסה על המיכלים התקשו לשבץ את האותיות של שם החברה (בגופנים השונים) בתוך התאים הבסיסיים של המיכל, וכך התקבלו תוצאות מעניינות.
ניסיתי להציע כיוון אחר להדפסה על המיכלים, אבל לא בטוח שהיא תתקבל בעת עיצוב המיכלים הבאים:

״מטמנת רפאל״ – המקור. היה חסר תא אחד, לכן ה-ת׳ והֿר׳ נצמדו אל פס המחיצה. ל״דגל״ של האות ל׳ לא היה מקום, לכן היא הוזזה כלפי מטה. כל זה לא הפריע להעמסת שברי הבניין (ראו בתמונה האחרונה)

״מטמנת רפאל״ – הצעה. גופן נרקיס בלוק במקום פונט אריאל הפרובלמטי, ובלי ה״נפילה״ של האות ל׳

״מטמנת רפאל״ – מיכל מלא עם החתולה המכהנת

עד כאן על אותיות ובוטנים, שיהיה המשך שבוע נטול־חגים־ומועדים וקריר־עד־כמה־שאפשר־לבקש. ואם אתם כבר מדפיסים בין הברזלים – נסו למצוא אות עברית מתאימה ושימרו על רווחי הטיפוגרפיה והקורונה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

 

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טיפוגרפיה, סיפורי הכפר, תמונות | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

״מועמדים לשמחה״ בשביל אל הבריכות ||| הגיע הזמן להעניק את פרס ישראל לזמר העברי לחוה אלברשטיין ויורם טהרלב

בגיליון השבת האחרון של ״הארץ״ בעמוד מס׳ 5 נתקלתי במודעה צנועה הנחבאת בין כל הפרסומים. המודעה קוראת לציבור להציע מועמדים לקבלת פרס ישראל בארבעה תחומים ביום העצמאות הקרוב תשפ״ב. אחד התחומים בו מחפשת המודעה מועמדים הוא פרס ישראל לזמר העברי.
חשבתי ש​כבר מזמן היינו צריכים להעניק את הפרס הזה לשני אנשים שיותר משהפרס ייתן כבוד ליצירתם בת עשרות השנים, הוא ייכבד את עולם התרבות והאמנות הישראלית. ואלה המועמדת והמועמד שעלו בדעתי: חוה אלברשטיין הזמרת שמוגדרת בוויקיפדיה כ״גדולת הזמרות העבריות״, והמשורר, הפזמונאי והסופר יורם טהרלב, המוגדר שם: ״אחד המעצבים החשובים של הזהות והאתוס הישראליים״.

כך כותבים בוויקיפדיה על הזמרת האהובה על ישראלים רבים: ״חוה אלברשטיין (נולדה ב-8 בדצמבר 1946 בשצ'צ'ין, פולין) היא זמרת-יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, סופרת ושחקנית ישראלית, הפעילה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20״.
וכך כותבים על יורם: ״יורם טהרלב (נולד ב-24 בינואר 1938) הוא משורר, פזמונאי, סופר, מתרגם וסטנדאפיסט (?!) ישראלי, אשר נחשב לאחד המעצבים החשובים של הזהות והאתוס הישראליים״.

אין ספק ששני היוצרים הישראליים האלה היו צריכים לקבל את הפרס כבר לפני שנים. קטונתי מלתאר את מכלול יצירתם – משירים אייקוניים של ההיסטוריה הישראלית ועד שירי אהבה ושירים שכל אחד יודע לזמזם (כולל את רוב המילים), מפיזמוני ילדים האהובים על דורות של בני הארץ ועד שירים שהפכו לכמעט הימנונים – מ״מקהלה עליזה״ ועד ״ההר הירוק״.

לכל אחד משני היוצרים האלה יש מאות שירים שנכנסו לאתוס ולזיכרון הלאומי, שירים עליזים ומצחיקים ושירים כואבים ועצובים. אפשר להגיד בהחלט שהם מהמעצבים החשובים של הזהות והאתוס הישראליים. להמחשה שמתי כאן רק שני שירים לכל אמן ואת הארכיון המלא עם שמות השירים תוכלו לראות כאן (חוה אלברשטיין) וכאן ליורם טהרלב.

ישנן גם כמה יצירות משותפות של השניים שכתב יורם טהרלב ושרה חוה אלברשטיין:
"את חרותי", "בשביל אל הבריכות", "עץ הכוכבים", "בלדה על סוס עם כתם על המצח", "נשים רוקדות". ויש עוד עשרות ומאות יצירות שכל אחד מהם שותף ליצירתם.

המודעה הקטנטנה של משרד החינוך, עם האותיות הזעירות, מזמינה את כל העם להציע מועמדים לפרס ישראל תשפ״ט ושימו לב שנשאר לכם פחות מחודש וחצי לשלוח את שמות המועמדים הראויים לפרס וגם זה מנוסח במודעה ובקישור שבתחתיתה באותיות מיקרוסקופיות.
אולי היום כשמשרד החינוך מונהג סוף סוף על ידי שרה שהחינוך והתרבות באמת מעניינים אותה יחליטו שם שהגיע הזמן לתת פרס כפול לשני היוצרים. וכפי שכתוב בשולי המודעה:
כל תושב/ת מדינת ישראל רשא/ית להציע מועמד/ת. הצעת המועמדות תוגש על גבי טפסים של גף פרסי ישראל בהתאם לנהלים ולהנחיות המפורטים בטפסים אלה.

חיפוש קטן במרחבי הגוגל מגלה שההמלצה שלי היא לא מקורית כל כך. כבר לפני שלוש שנים נערך סקר באתר Mako בו בחרו הקוראים את חוה אלברשטיין כמועמדת ראויה לפרס ישראל. ובראיון ב״ידיעות אחרונות״ אמרה הזמרת ש״פרס ישראל לא דחוף לי…״. נדמה לי שעם ישראל חושב שבהחלט הגיע כבר הזמן לפרס לחוה.
וגם ליורם טהרלב הגיע הזמן לפרס ישראל. יש בפייסבוק קבוצה שפועלת למען המטרה החשובה, שחברים בה כבר יותר מחמשת אלפים תומכים. וגם טהרלב כבר לא חותר בכיוון הפרס אחרי כל האכזבות. אבל יש רבבות ישראלים ויותר שכן חותרים. הנה ציטוט מסוף הכתבה ב״מעריב״:
כשהשר בירך אותך, שאלת אותו מה עם פרס ישראל שמשום מה עד כה לא מצא את דרכו אליך? “מה פתאום. לאחר כל האכזבות שהיו לי בנושא הזה, כיום זה לא הדבר שאני חותר לקראתו. יגיע, יגיע; לא    יגיע, לא יגיע”.

הייתי מצפה שתהליך ההמלצה על המועמדים יהיה קצת יותר קל ושאפשר יהיה להמליץ על מועמדים בדרך קצת יותר מודרנית, כמו שמקובל היום בהרבה תוכניות ריאליטי ולא בסגנון הבירוקרטי של שנות החמישים, אבל אם פוסט שולי זה יחולל תזוזה של כמה מילימטרים לכיוון הענקת הפרס לשני היוצרים הישראליים החשובים – זה יעודד אותי מאוד.

אם גם אתם תומכים בשני האמנים – תוכלו להוסיף את תמיכתכם בתגובות
ולסיום: שני פוסטים ישנים שכתבתי בעבר, כאן בבלוג, על חוה אלברשטיין ועל יורם טהרלב (ויש עוד כמה):
האומנם עוד יבואו ימים
משק יגור טיוטה

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, ישראל, מוזיקה, ספרי ילדים | עם התגים , , , , | 2 תגובות

מ-PowerCenter ל-FireCenter ||| ״מצטער, יש סיבה לשנאת הקיבוצים״ (על פי הארץ – העיתון לאנשים רוטנים)

״הארץ״ פירסם לפני שבוע וחצי מאמר עתיר רייטינג של שוקי שדה עם הכותרת: ״מצטער, יש סיבה לשנאת הקיבוצים״. אין לי כוונה להיכנס כאן לעימות עם הטיעונים שלו – שחלקם אולי שווים התייחסות או בדיקה השוואתית, ורובם ניזונים מהיכרות חלקית מאוד עם ההיסטוריה וגם עם חלק גדול מההווה.
קשה להגיד שמי שכתב אותם – וגם מי שבחר את הויז׳ואל עם צילום מלמעלה של קיבוץ בארי כולל הכיתוב המתאר את הצילום – יצא לבדוק את העובדות בשטח.
הנה כך נכתב מתחת לתמונה שהמחישה לדעת עורכי ״הארץ״ את הטיעונים בכתבה הפופוליסטית שפורסמה בשבוע שעבר:
״קיבוץ בארי. מה להיסטוריה המפוארת של התנועה הקיבוצית ולפאוור־סנטרים שהוקמו על אדמות חקלאיות בכל רחבי הארץ? צילום: עופר וקנין״

קשה להאמין שמי שבחר את הכותרת ואת התמונה מכיר, אפילו רק קצת, את השטח המופיע בצילום.

כותרת המאמר עם אישור לשנאת הקיבוצים: התמונה שנבחרה – צילום מלמעלה של בארי בדיוק ממול לשדות, הפרדסים ולאחד מהמתחמים שנשרפו בשנים האחרונות במאות השריפות של ״ימי התבערה״. המבנים שנחשדו (כנראה) כפאוור־סנטר הם חדר האוכל ובית העם

התמונה, שהוצבה כהמחשה ויזואלית בכתבה על הסיבה לשנאת הקיבוצים, צולמה על ידי צלם הארץ בנסיבות אחרות והופיעה במאמר ב״דה מרקר״ שמציע לכל המעונין ״לרכוש קרקע בקיבוץ״. גם כאן, ברוח המסורת ״הארץ״ית, התמונה חשובה יותר מהמציאות, איש לא בדק בשטח אם באמת אפשר לרכוש אדמות ונכסים בקיבוץ שקם במסגרת 11 הנקודות שהוקמו בנגב לפני 75 שנה (ונקרא כאן בבלוג ״הכפר״).

תמונת הצד המערבי של בארי ליד נחל סחף ומול רצועת עזה, עם הכביש בו נעים הנגמ״שים והטנקים 

מצד שני, בכתבתו של אורי משגב (הקיבוצניק לשעבר) – שפורסמה ב״הארץ״ אחרי שטיל מעזה חדר את תיקרת דפוס בארי במהלך מבצע ״שומר החומות״ לפני כמה חודשים – צילם העיתונאי עצמו כמה צילומים בשטח שמתכתבים יותר עם המציאות וגם הכתבה שלו הייתה קרובה יותר למציאות הזו.

 פגיעת הטיל בדפוס בארי במבצע ״שומר החומות״ (צילום: אורי משגב)

אני מציע לעיתון ״הארץ״, שרבים מהמנויים שלו באים מהקיבוצים, כולל כותב שורות אלה, להעלות גם את ההדמיות שעשיתי במיוחד לפוסט הזה של הפאוור־סנטר (או יותר מדויק הפייר־סנטר) בנחל סחף (״האסי של העוטף״, אם תרצו) ובבתרונות בארי החרוכים. ואולי גם לבוא לחגוג את חגי תשרי בשריפות העתידיות בשדות נחל עוז, כפר עזה, נירים, בארי ועוד עשרות קיבוצים בעוטף ובגבולות המדינה האחרים. קיבוצים ומושבים אלה הוקמו לאורך גבולות הארץ (לא ״הארץ״! שברחוב שוקן בתל אביב). אפשר לראות את מפת הקיבוצים בקישור הזה, ובעצם הם אלה שקבעו את אותם גבולות, והם גם אלה שממשיכים להילחם את מלחמת הקיום בהצלחות משתנות.
הכניסה לפייר־סנטרים האלה תהיה חופשית לכולם (מלבד מיגבלות ביטחוניות ואיסורי הקורונה).

״פייר־סנטר״ נחל סחף: צילום הרחפן המקורי (לא ההדמיה) של תומר גלברד

״פייר־סנטר״ בתרונות בארי (ברקע העיר עזה): הדמייה בלבד

״פייר־סנטר״ יער בארי: הדמייה בלבד

עד הכתבה הבאה על שנאה וטינה נאחל לעם ישראל כולו ולכל כלי התקשורות שלו הרבה אהבה, ואם אפשר גם קצת הכרת העובדות. שתהיה שבת שלום ושנת שלום לכולם בכל הארץ הזאת.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

התחרות של הסיקסטיז לא הסתיימה ||| הפייק של אלביס והביצוע האמיתי (כנראה) של קליף ריצ׳רד

היה לי כאן פוסט קצת יותר חשוב, אבל בימים טרופים אלה של ״חפירות בין החגים״ פתאום קפץ ״אירוע־פייק״ שהבעיר את הרשתות: אלביס פרסלי ״שר״ (לכאורה) את ״בתשרי נתן הדקל״ של נעמי שמר. רבים – בעיקר ״בוּמרס״ כמו שמסבירים ב״הארץ״ והכי מצחיק גם ברדוגו הביביסט הגלֲ״צניק – האמינו לרגע, בין כל החגים, שאלביס המלך ״הגדול מכולם״ באמת שר את השיר העברי הקלאסי.

אנחנו לא נפלנו בפח וברשימה של איתן לשם ב״הארץ״ צוחקים על כל הפתיים־המאמינים־לכל־דבר ששיתפו בהתרגשות את שירת מלך הסיקסטיז: ״בימים האחרונים ולקראת ראש השנה הופיעו בחשבונות וואטסאפ, כמו אש בשדה קוצים ויראלית, עוד ועוד סרטונים המציגים את אלביס שר על ראש השנה היהודי. הסרטון, כמובן, הוא פייק גמור אך העובדה הזו לא הפריעה לו להיות משותף עשרות אלפי פעמים ולגרום לרבים להדהד אותו כאמיתי לגמרי.״

כמי ששייך לדור הסיקסטיז נהגנו לשמוע במצעדי הפזמונים של גל״צ (טרום־ברדוגו) גם את אלביס וגם את קליף. שני זמרי העל ניהלו ביניהם קרב צמוד בצמרת (רק בישראל, בעולם אלביס כידוע ניצח ברגליים קשורות). אז ניסיתי לעשות ״הלצה״ ולחבר גם לקליף (שעוד נמצא איתנו וחגג כבר יומולדת 80, עד 120 לפחות!) זמר עברי, רצוי של נעמי שמר. כזכור למי שקרא כאן בבלוג, זכינו לפני 8 שנים לצפות בקליף מלך המצעדים בישראל, שר את להיטיו בהיכל מנורה (אז נוקיה) יד אליהו כפי שהצגנו בפוסט ישן.

ניסיתי לעשות הלצה – די טפלה שלא ממש כבשה את הרשת (בלשון המעטה) – ואז גיליתי בחיפוש בוויקיפדיה בשילוב צפייה ביוטיוב שקליף באמת הקליט שיר של נעמי שמר (אלא אם גם זה ״דיפ־פייק״ לפני שהומצא הפייק והדיפ). ולא סתם שיר: הכמעט־המנון ״ירושלים של זהב״, לא פחות.
הנה לפניכם הביצוע המרגש מ-1970:

מי שטרם נחשף לביצוע הזה חייב לצפות ולשמוע וללכת לספר לברדוגו.
שיהיה אחרי ובין החגים שמח לכולם וחכו לפוסט החשוב יותר שאעלה בימים הקרובים.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, עיתונות, שעשועים | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

1,000 פוסטים. מה, כבר תשע? ||| מה קרה מאז שהצטרפתי לבלוגיאדה הישראלית?

עברו כבר תשע שנים מאז הצטרפתי, כמעט בטעות, לבלוגוספרה הישראלית. כמו שכתבתי בפוסט הקודם ה-999 במספרו, לא האמנתי שאגיע כל כך רחוק. לקראת חגיגות האלף חשבתי: ״מה כבר אפשר לשים כאן בפוסט החגיגי שמספרו בדיוק 1,000 והוא עולה לרשת (באופן מקרי לגמרי!) בדיוק תשע שנים אחרי הפוסט הראשון שראה אור ב-2 בספטמבר 2012 (ט״ו באלול תשע״א)״.

החלטתי לקצר כי בימינו שלא כמו בימים הרחוקים של 2012, גם הסבלנות הולכת ומתקצרת.
אניח כאן, ברוח הסטטיסטיקות שהתרגלתם לראות כל יום באתרים השונים, רק את טבלת המעקב הרב־שנתית, המוכיחה על פי הפרופסורים של מכון ״קווים״ שיש עלייה מתונה, לא אקספוננציאלית, במספר הצפיות והמבקרים בבלוג. שנת השיא הייתה שנת הקורונה 2020 וכנראה שהצלחנו לבלום את העלייה בשנה הנוכחית (אלא אם כן יחולו שינויים בארבעת החודשים הבאים).

בפוסט הסיכום הבא אולי אפרסם כמה סטטיסטיקות מקומיות ועולמיות נוספות, עם מספר הצופים של ״קווים ונקודות״ סביב הגלובוס, מהו הפוסט הפופולארי ביותר ועוד פרטים מרתקים שמוקדם לחשוף אותם ביום חג זה.

בואו נדבר גלויות

בפוסט החגיגי של היום החלטתי לשתף את התוכן של הפוסט הראשון מ-2.9.2012. בפוסט הראשוני והמגשש הזה הופיעו שש גלויות ערים בישראל מסידרת ״יסודות וכלונסאות״. הגלויות האלה צוירו בשנות השמונים במאה הקודמת בעזרת מכשירי כתיבה וכלי שרטוט קונבנציונאליים, עם תוספת של אמצעים גרפיים מכניים (כמו רסטרים ולטרסטים) ללא נגיעת עכבר.

בדקתי אתמול במחסני ההוצאה לאור שלי וגיליתי שנשארו לי כמה עשרות גלויות כאלה ולכבוד החגיגה הקטנה של 1,000 פוסטים אני מציע לכל מי שמעונין בשש הגלויות האלה לעדכן אותי (אפשר בתגובות כאן, או בפייסבוק של ״קווים״, או במסנג׳ר או במייל או במכתב) ואשמח לשלוח לו את סט הגלויות ״ערים בישראל״ שהודפסו בדפוס הראשון בנגב בשנות ה-80.

מאז שהודפסו הגלויות האלה עברו מים רבים (וגם אש) בשדות העוטף (שאז עוד נקרא הנגב המערבי) ויתכן שגם הערים בסדרה הזו קצת השתנו. למרות שכצופה מהצד הדרום־מערבי של הארץ הזאת נראה לי שהרבה מהאלמנטים נשארו נכונים גם בימינו:
ירושלים עדיין מוקפת חומות, ועדיין מקודשת לשלוש הדתות שממשיכות להתקוטט בין שעריה – משער הגיא ועד שער שכם.
• תל־אביב עדיין חושבת את עצמה למרכז היקום ומסתובבת סביב עצמה, בין הים והפרדסים הנכחדים לבין הספארי ואיזורי התעשיה (עם קצת הייטק והרבה גורדי שחקים שנוספו בעשור האחרון).
חיפה מחליפה ממש עכשיו את רכבל ״הביצים״ הישנה ברכבלית מודרנית שתתיישן בעוד חמש שנים.
טבריה, עם הכנרת הקטנה שלידה, עדיין מתקשה להכיל את מיליוני הנופשים שלא יכלו לטוס לאיי יוון.
באר שבע, למרות העשייה הרבה והיפה של רוביק, עדיין תקועה אי שם ליד השבר הסורי אפריקאי, מעל ומתחת לפני הים.
• ואילת, הו אילת, שער העולם דרומה – עדיין משקפת להמוני הישראלים את היותה של ישראל כוכב לכת מיוחד, חלק ממערכת השמש הכללית, קצת יותר קטן מכדור הארץ אבל מלא בצדק ובביטחון עצמי.

כדי להמחיש על מה מדובר, במקום לשלוח אתכם אל הפוסט הראשון – מה שהוכח במחקרי רשת כפעולה שמפחיתה ב-87% את החשיפה – החלטתי לצרף את הגלויות כאן עם הטקסט של הפוסט הראשון שפורסם בבלוג ״קווים נקודות״, בדיוק היום לפני 9 שנים, ב-2.9.2012:
״גלויות אלה המתארות שש ערים בולטות בישראל, יצאו בסידרה 'יסודות וכלונסאות' שהודפסה ב-1988 במהדורה שנמכרה בחנויות מובחרות. עדיין ניתן להשיג עותקים בודדים לאספנים וחובבי ערים וגלויות. לחצו על תמונות הגלויות לצפייה בפרטים״:

tel aviv

Jerusalem    

tiberias

eilat

כאמור, לכבוד חגיגת 1,000 הפוסטים אני מציע לקוראים המעוניינים שאשלח להם את שש הגלויות האלה לעדכן אותי. (כל הקודם זוכה כי המלאי מוגבל). שתהיה שנה״ל תשפ״ב שנה טובה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

 

פורסם בקטגוריה גלויות, חגים ומועדים, ישראל, ערים | עם התגים , , , , , , , , | 9 תגובות

מה כבר תשע?! 9-9-9!!! ||| מי היה מאמין? 🎂 פוסט אחד לפני פוסט ה-1,000 החגיגי של ״קווים ונקודות״

מי היה מאמין – לפני תשע שנים(!) כשפתחתי את הבלוג הזה בספטמבר 2012 – שאגיע לאלף (1000!) פוסטים אחרי 9 שנים. ממש לא התכוונתי לזה. מקורבים אמרו לי: ״תפתח בלוג… יהיה לך מקום לשים את כל השטויות שלך…״. בהתחלה קצת היססתי, בשביל מה לי כל זה ולמה זה צריך לעניין מישהו, אבל עשיתי מעשה ואז הפוסטים זרמו ומן הון להון הבלוג התמלא והנה הגעתי לפוסט ה-999 של ״קווים ונקודות״.

הנושאים בהם עסקתי בין הקווים והנקודות היו מגוונים. תחילה היו אלה כל מיני ״עבודות״ גרפיות מהעבר, אחר כך נוספו סריקות ו״הנגשות״ של ספרי ילדים נוסטלגיים, ואז נוסף העיסוק בקטנוּניות גרפית – מה שקראתי לו ״זוּטוֹלוגיה״. תחום נוסף היה החיבה לשרטוט של כל מיני מפות, מה שכיניתי ״קרטו-גרפיקה״ והביא להצגת חלק מה״עבודות״ שלי בתערוכה במוז״א, לצד יוצרים קצת יותר מוכרים.
הרבה מהפוסטים עסקו ב״סיפורי הכפר״ עם התרפקות על העבר, אבל מהר מאוד – כתושב העוטף עוד לפני שהוא התחיל לעטוף משהו – נסחפתי לעיסוק במצב האקטואלי עם כמה וכמה סבבים של ״מבצעים״, ״בלונים״ ו״הכחשת אש״.

ובסוף נגררתי (הרבה יותר מדי!) לקישקושי החדשות והאקטואליה עם סיפורי ״מר כלום״. וככה יצא שהעברתי את רוב הפעילות לפייסבוק, שם במילא כל מה שכתבת לפני שעתיים יורד אל מצולות השיכחה ורק הפוסט מלפני דקה עוד נחשב (וגם הוא לא…). אבל למרות הפייסבוּקוֹמניה הזאת הגעתי למספר הבלתי נתפס של 999 פוסטים בבלוג, רגע לפני חגיגות ה-1,000 הראשון.

ניסיתי לחזור למקורות ופירסמתי בפייסבוק ״חידה״. אחרי זמן ארוך במושגים פייסבוקיים זכיתי לתגובה אחת (של אחותי היקרה, שמבינה הרבה דברים וגם את תחומי העניין שלי), הבנתי שאין יותר מקום לחידות, בטח לא חידות שאינן קשורות לאקטואליה הקשה. אז הנה החידה וכמה שלבים לפתרונה:

החידה ניסתה לשלב את חיבתי לפומפיות שהתחילה עוד בהדפס משי שעשיתי במאה הקודמת של האלף הקודם (ראו משמאל) ואת אהבתי לאות העברית שהתחילה בעבודתי בסדריה של הדפוס הראשון בנגב, נמשכה בלימודי הטיפוגרפיה באקדמיה הירושלמית בצלאל (בבניין הישן!) וממשיכה במעקב המשתאה והמתפעל אחרי היצירות העכשוויות של הטיפוגרפים הצעירים המוכשרים שקמו לנו (כאן וכאן לדוגמא).

ניסיתי ב״חידה־שלא־המריאה״ להוציא את החללים הפנימיים של המספר 999 בכמה גופנים קלאסיים בעברית ובאנגלית, ולהמחיש בצורה הזו שלא כל מספרי 9 – וגם לא כל המספרים האחרים, כמו ה-8 המפורסם שעסקתי בו בפוסט לפני שנים – דומים וזהים. מסתבר שפעם כבר עשיתי חידה על מספרי 6 בהצלחה מסוימת, אבל הפעם זה לא הצליח ולמרות זאת החלטתי להמשיך – לפעמים דווקא כישלונות קטנים מובילים בסוף להצלחה גדולה, כמו שאמר פעם מישהו, ואם לא אמר הוא עוד יגיד.

אז הנה החידה ופתרונה:

ועכשיו מתחילים להיערך – עד ספטמבר, החודש ה-9 למניינם – לרגע החגיגי של הפוסט ה-1,000 בו צפויות עוד הפתעות רבות (לכאורה, אולי וכנראה – כי מי יודע מה יילד יום אחרי 999…).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, סיפורי הכפר, ספרי ילדים, עיצוב גרפי, שעשועים | עם התגים , , , | 6 תגובות

מדליית ארד יותר טובה מכסף 😃🥉☹🥈 ||| על האלגוריתם שגילה שמקום שלישי יותר טוב ממקום שני

כתבה מעניינת פורסמה בסופ״ש ב״הארץ״ עם הכותרת המסקרנת ״האם אפשר לדעת באיזו מדליה זכה ספורטאי רק על סמך החיוך?״. הכתבה מגלה עובדה שכולם (אולי) יודעים אותה מזמן:
״כשאלגוריתם סורק את הבעות הפנים של מאות ספורטאים בחמש אולימפיאדות מגלים שהזוכים במדליית כסף שמחים פחות מהזוכים בארד״.
כך כתוב בכותרת המשנה של המאמר שעוסק בעובדות מעניינות ומפתיעות (לכאורה) ומביא נתונים מדעיים בנושא החשוב הזה (כולל אלגוריתם מודרני לניתוח הבעות פנים!).

כשנכנסים להסבר מגלים – כמו שכולם יודעים מזמן – שהכל יחסי בחיים, תמיד חשוב למי ולמה אנחנו משווים את הישגינו ואת מצבנו.

הנה המשך הציטוט מהמחקר המדעי:
״ליחסיות מתברר יש חוקים משלה. לואנגרת, וובסטר והג'קוק (החוקרים) גילו שלא זו בלבד שזוכי מדליות כסף מאושרים פחות מאלה שזכו בזהב, אלא שהם מאושרים פחות גם מאלה שזכו רק במדליית הארד. הם הגיעו למסקנה המפתיעה הזאת לאחר שניתחו את הבעות פניהם של 413 ספורטאים זוכי מדליות מ–67 מדינות שונות שהשתתפו ב־142 תחרויות ספורט שהתפרסו על פני חמש אולימפיאדות בין השנים 2000 ל־2016. לצורך כך נעזרו השלושה בתוכנת מחשב שיודעת לזהות 20 תנועות שרירים ייחודיות בהבעות הפנים״. (צח יוקד, הארץ 13.8.2021)

ב״הארץ״ בחרו גם הבעות פנים של ספורטאים באולימפיאדה האחרונה ורצו שננחש מי זכה באיזו מדליה? ודווקא כאן, כמעט בטוח שהיינו נכשלים. בגירסה הדיגיטלית של הכתבה שמו את הקונץ של מסך גלילה (בצילום מסך כאן זה לא יעבוד) – טריק שחושף על ידי הזזה את פניהם המלאות/המלאים של הספורטאי/ת, אבל בהיעדר אלגוריתם כמעט בלתי אפשרי לזהות איזו מדליה הם קיבלו, בוודאי שלא ניתן לזהות כשהן עוטות מסכות כנדרש בימינו.

 הזוכות במדליות בקרב־רב התעמלות אמנותית באולימפיאדת טוקיו 2020 (ב-2021)

בחידון שצורף לכתבה שהופיעה בגיליון המודפס לא הצלחתי לפענח אפילו חיוך אחד ולזהות מי זכה באיזו מדליה. סרקתי עבורכם את החידון ושמתי (כמו בעיתון) את הפתרון באותיות קטנות למטה. נסו בעצמכם ותראו שבלי אלגוריתם לא תצליחו לפתור את החידה ולהגיע לגמר.

ואלה התשובות הנכונות שכנראה לא הצלחתם לנחש:

אולי זו הסיבה שהזכיות של ספורטאי ישראל במשחקי טוקיו 2020 בשתי מדליות ארד ושתיים זהב (בלי מדליית כסף) שימחו את עמישראל יותר מעשר המדליות בעבר – כולל אחת כסף (של יעל ארד).

באופן אישי, כמי שלא זכה אף פעם בזהב (בטח לא בספורט כלשהו) ולא בטוח אפילו שהגעתי במשהו למקום השלישי (אלא אם היו שלושה מתחרים בלבד) נעים לדעת שלפעמים גם אלה שלא מגיעים לפודיום יכולים לחייך חיוך רחב, לפעמים אפילו גדול יותר מזה של המתחרים שמקדישים את כל זמנם ואת כל ימי נעוריהם למאבקים על ״חתיכת מתכת״ מסוג כלשהו, שמאשרת שהם ״הכי טובים״, או ״כמעט הכי טובים״, או ״כמעט־כמעט הכי טובים״.

ובאותו הקשר (בערך): זהו הפוסט מס׳ 998 בבלוג ״קווים ונקודות״ שראשיתו לפני כמעט 9 שנים בניסיון מוזר לרכז כל מיני ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״ בפורמט של בלוג. מערכת הסטטיסטיקות של מנגנון הבלוגים המקבילה (בערך) לאולימפיאדת המתמטיקה או הכימיה, או הכי מדויק למוקדמות האולימפיאדה לזוּטוֹלוגיה אמנותית, אף פעם לא דירגה את הפוסטים שלי בראש הרשימה, אם כי לפעמים היינו קרובים לשם. ולכן הפרשנות החדשה שמהללת את המקום השלישי ומזהה אצלו חיוכים טובים יותר מאלה של המנצחים מעודדת אותי. רגע לפני שנחגוג כאן את פוסט ה-1,000 ומשם אולי נמשיך במרתון המוזר הזה שראשיתו ב-2012 ושצבר בסך הכל 308 עוקבים בבלוג ו-3,543 עוקבים בפייסבוק של הבלוג (וגם הם עולים מדי פעם בשני עוקבים ואז מיד יורדים בשלושה) וזה בערך אחוז אחד (1%) מעוקבי האינסטגרם של מחזיקת מדליית הארד הישראלית בטאקוואנדו. תמשיכו לעקוב אחרינו גם לאולימפיאדת פריז, אולי נמשיך לרוץ ולחרוק שיניים. או לזחול ולחייך.

להתראות בפוסט ה-999 ואחריו בפוסט ה-1,000 החגיגי 😃 🥉

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה ספורט, עיתונות, שעשועים | עם התגים , , , , | 8 תגובות

הטבעות האולימפיות של טוקיו ||| פוסט משולב לסיכום האולימפיאדה מהזווית הגרפית הזוּטוֹלוגית

אחרי שנגמרו המשחקים האולימפיים בטוקיו, עם ההצלחה הישראלית שמעבר למצופה, נזכרתי שלא התעמקתי מספיק (בניגוד לאולימפיאדה של ריו 2016) בחקר הלוגו האולימפי.
באולימפיאדת ריו, בזמן אמת, העליתי כמה פוסטים שעסקו בסמלי האולימפיאדות ובפיקטוגרמות (סמלי ענפי הספורט השונים) ועסקתי בו גם באולימפיאדת הקורונה של טוקיו שזה עתה הסתיימה.

היום זו המועד האחרון לעסוק בסמל האולימפיאדה עצמו. הסמל שהוכנס לראשונה באולימפיאדת אנטוורפן ב-1920 – בדיוק מאה שנה לפני המועד שנקבע לאולימפיאדת טוקיו 2020, מועד ששובש על ידי נגיף מסתורי שעדיין מהתל במין האנושי, שליט העולם וממציא הספורט האולימפי.

וככה מתארים בוויקיפדיה את ההיסטוריה של סמל האולימפיאדה:
״סמל המשחקים האולימפיים מורכב מחמש טבעות בצבעים כחול, אדום, שחור, ירוק וצהוב על רקע לבן. הטבעת השחורה עשויה להתחלף בטבעת לבנה במקרה שהסמל מונח על רקע כהה. הדגל עוצב לראשונה בשנת 1912 על ידי הברון פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה (בתמונה משמאל). חמש הטבעות מייצגות תשוקה, מוסר עבודה, ניצחון, אמונה ורוח ספורטיבית. (הצבעים כאן להמחשה בלבד).
…ההיסטוריון האמריקאי רוברט ברני הסביר כי את הרעיון של טבעות משולבות שאב דה קוברטן כאשר היה אחראי על איגוד המתעמלים הצרפתים… סמל האיחוד היה שתי טבעות משולבות. הרעיון המקורי, לטענתו של ברני, היה של הפסיכיאטר השווייצרי קרל יונג, שעבורו סימלה הטבעת המשכיות ואת האדם. לפי דה קוברטן, הצבעים נבחרו כיוון שבאותה עת, לפחות אחד מהם היה בכל דגלי מדינות העולם״.

לימים הוועד האולימפי בחר לתת משמעות נוספת לסמל הטבעות המשולבות:
״כיום גורס הוועד האולימפי הבינלאומי כי הסמל מחזק את גישתו של הוועד כי המשחקים האולמפיים הם בינלאומיים וכל מדינה מוזמנת להשתתף בהם. לפי האמור במניפסט האולימפי, הסמל מסמן את חמש היבשות המיושבות (אסיה, אירופה, אפריקה, אוקיאניה ואמריקה) ואת המפגש של ספורטאים ואתלטים מכל העולם במשחקים האולימפיים. בניגוד לאמונה העממית, אין התאמה כלשהי בין יבשת לטבעת מסוימת״.

למרות ההסבר המלומד (הלקוח מוויקיפדיה כמובן) שאין לייחס צבע קבוע לכל יבשת, מצאתי ברשת גרפיקה עם החלוקה הצבעונית המודגמת למעלה:
אפריקה (היבשת השחורה) – כמובן בשחור, אסיה (עם הסינים והמזרח־תיכוניים האלה) – בצהוב שמתאים להם (ולנו), אוקיאניה (האוסטרלים והניו־זילנדים עם היערות שלהם) – ירוקה, אירופה (הסנובית עם הדם בצבע המתאים) – בכחול ואמריקה (עם אזהרת המסע) – אדומה.

היפנים שהצטיינו באירוח האולימפיאדה לפני כמעט 60 שנה (1964)​ זכו לקבל משחקים אולימפיים חלומיים עם השנה העגולה 2020 שהבטיחה הישגים ספורטיביים וגם גרפיקה סימטרית ויפה. ואז באה הקורונה, שהתחילה, כזכור, בסין שתי אצבעות מטוקיו, וטרפה את כל הסמלים.
בתחילת המשחקים חשבתי ״לעצב״ גירסה עם סמל משחקי קורונה, אבל ידעתי מיד שאין שום מקוריות ברעיון להלביש את סמל הקורונה על הטבעות האולימפיות וחיפוש קצר בגוגל הוכיח לי שצדקתי: ״חוכמולוגים״ רבים הקדימו אותי ופירסמו את הווריאציה האולימפית-קורונית, כולל גירסה ששומרת מרחק בין הטבעות (ראו משמאל) וגירסה עם סמל הנגיף בצבעי האולימפיאדה:

״וריאציות קורונה״ עם סמל המשחקים האולימפיים (מתוך חיפוש בגוגל)

וקוריוז אחרון בקשר לסמל הטבעות האולימפיות:
אם תבקשו מכל ילד או בוגר לצייר את סמל האולימפיאדה בעל פה, בלי לחפש במסכים או בעיתון, הם ודאי יידעו לשרטט חמש טבעות משולבות. אבל את הצבעים ובעיקר את אופן השילוב בין הטבעות, לא רבים יזכרו (גם אני לא). דוגמא טובה לזיכרון המטושטש יכולתם לראות כבר באולימפיאדה הקודמת כשראש הממשלה בתקופה ההיא (מי זוכר מי זה היה?) שלח ברכה יפה ששירטט בעצמו (ביום חול, כמובן) ובה טעות מעניינת בשילוב הטבעות. חדי עין יכולים לראות שיש יותר שילובים מאשר בסמל המקורי המוצג למעלה.
והנה היום קריקטוריסט הצמרת עמוס בידרמן מ״הארץ״, ששווה ללא ספק מדליית זהב בקריקטורה פוליטית, חזר על אותה גירסה ״משודרגת״ של טבעות משולבות בשילוב יתר, מעל דמויותיהם של מנהיגי המפלגות החרדיות, אלה שנזעקו בגלל ״הטעות הטכנית״ בברכתו של ח״כ נתניהו ללינוי האלופה שעה לפני צאת השבת (הערה בסוגריים: סביר להניח שבידרמן התכוון ל״מחווה״ לאיור היפה של ה״לשעבר״ מאולימפיאדת ריו 2016).

עמוס בידרמן, ״הארץ״ 9.8.2021

בינתיים כבר התחלנו להתכונן לאולימפיאדת פריז. נשארו רק עוד שלוש שנים, נקווה שהנגיף המטורלל ישחרר אותנו עד אז ונזכה לאולימפיאדה נורמלית.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספורט, עיצוב גרפי | עם התגים , , , , | 4 תגובות