א׳ בתשרי חג השב״ב ||| שבוע בלי ביבי ולא קרה כלום כי אין כלום

כמעט לא הרגשתי וכמעט החמצתי את התאריך ההיסטורי: ביום 18.9.2017 כ״ז באלול תשע״ז הגענו לחג השב״ב (שבוע בלי ביבי). ניסיתי את תהליך הגמילה שהציעו לי הרופאים והחברים והצלחתי להעביר 7 (שבעה!) ימים תמימים בלי התייחסות למעלליו של ״מר כלום כי לא היה כלום״.
כמובן שמיד בתום שבעת ימי הצום נשברתי ומופע הפייסבוק של ״מר תקשורת״, ויותר מזה הקליפ הנחמד (כדאי לצפות למי שעוד לא ראה) שהכינו ברשת אילצו אותי בכ״ח באלול להחזיר את ביבי לקידמת הפייסבוק (אמנם לא לבלוג) להופעה מיוחדת. עכשיו הגיע העת לחגיגות השב״ב.

הבטחתי שאת חג השב״ב נציין בפוסט חגיגי (אולי לא הבטחתי, אבל מי עוקב ולמי זה מזיז), אז הנה הפוסט החגיגי. הפעם הטריגר לפירסומו היא הכתבה הנרחבת שעיתון השמאל ״הארץ״, ועיתונאית ״השמאל ההזוי״ רוית הכט, הקדישו לדור החדש של הליכודניקים. אנשי התקשורת הסמולנים בחרו בכתבה המקיפה הזו את חמשת הכוכבים התורנים (לפי סדר נאמנותם לבוס המסתבך): ביטן, אמסלם, זוהר, קיש ואוחנה ומנסים לפענח מה עובר ומה נמצא בראשם של אלה שמכנים אותם שם ״מנהיגי העתיד״ של עמישראל.


היה חסר לי ביטוי גרפי כלשהו לכתבה המעניינת, לכן אני מוסיף אותו כאן בשתי גירסאות: אחת, זו שמאמינה שמה שהיה ימשיך להיות ואפילו יותר: נתניהו ימשיך לדהור, בעזרת הגלגלים המסורים אל הרקיע הכחול-לבן ויצעיד את ישראל אל ממלכת הכלום.

והשנייה (אולי היא יותר משאלת לב, אבל אני שייך למאמינים בה) שנתניהו עם כל חמשת גלגליו (כולל הרזרבי וגלגלים שלא תוארו בכתבה) ייתקע בקרוב בצד הדרך כשכל הגלגלים מפונצ׳רים, ועמישראל שזכה להישגי הסתה והסטה, פלגנות וקטנוניות, זחיחות ונקמנות במימדים היסטוריים, יראה בשנה החדשה שנפתחת היום את תחילתו של שחר חדש. ומר כלוּם, שחשב שאפשר לשטות בעם שלם לזמן בלתי מוגבל, יגלה שלכל שבת יש מוצאי שבת ויתפנה לעשות לביתו (או לבתים אחרים).

ומה יקרה לחמשת הגלגלים של ״הליכוד החדש״, אתם בטח שואלים? לא קרה כלום. ואם קרה – אז מה קרה?

שנה טובה וגמר חתימה טובה (למי שצריך לחתום)

וגם חג שמח

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שנה טובה ||| תשי״ח-תשכ״ח-תשל״ח-תשמ״ח, וגם תשע״ח

בפרוס השנה החדשה, שנת תשע״ח, מה עוד אפשר לאחל לעמישראל שלא יישמע ציני. הרי יש לנו רק ראש-השנה אחד (אם לא מדברים על ״מניינם״). לנו אין שנת העכברוש, שנת הדרקון ולא סילבסטר ולא נוֹבי גוֹד. רק ראש השנה העברי (אם לא סופרים את ט״ו בשבט ״ראש השנה לאילנות״).
הייתי רוצה, בערה״ש החגיגי הזה של תשע״ח להתעלם לרגע מכל מה שמסביב – מהפלגנות, הנקמנות, ההסתה והחקירות – לכן בחרתי להביא כמה דוגמאות מתוך אוסף השנים-טובות של הכפר שלנו.
(את האיור משמאל מתוך שנה טובה תשכ״ה צייר יצחק פסקל מקבוצת העולים החדשים שלמדו באולפן).

ה״כפר״ שלנו יכול לשקף במובן מסוים את ״הכפר הגלובלי״, או לפחות את ״הכפר הישראלי״. הוא הוקם לפני 71 שנה על אדמות הנגב המערבי, קילומטר אחד מרצועת עזה. מקימיו, שהיו חלוצים וחרוצים בני עשרים, רצו להקים חברה חדשה, במקום אליו נשלחו על ידי ההנהגה של אז. היום הם מתוארים על ידי ״אוגדות המסיתים והמסיטים״ מהרשתות ה״חברתיות״ כמנצלי אדמות המדינה. את ה״כפר״ הקימו אנשים צעירים (ביניהם גם הוריי זכרונם לברכה) מכל שכבות העם (אז לא היה מושג כזה ״שכבות״): מתנועת ״הצופים״ בערים הגדולות (למשל חיפה וירושלים) ומתנועת ״הנוער העובד״ בערים היותר קטנות (למשל שכונת בורוכוב ונשר) ומ״החלוץ מבבל״ (עולים מעירק מתנועת ״החלוץ״), אליהם נוספו במשך השנים ״השלמות״ של חברים מכל העם: מזרחיים ומערביים, צפוניים ודרומיים.

השנה אנחנו מציינים את שנת תשע״ח. בחרתי מאוסף השנים-טובות של ארכיון הכפר, שפעם כבר הצגתי את רובו, להניח כאן את כל השנים שמסתיימות ב-ח׳.
הספירה העברית מזמנת לנו שמות של שנים שלפעמים נראים מקריים ולפעמים סמליים. השנה נקראת שנת תשע״ח לספירה העברית, ואין לה שום משמעות מילולית ברורה (אולי יש כל מיני בלשנים וחרשנים שימצאו). מה היא תשע״ח לעומת שמות של שנים סמליות כמו: תשכ״ח (שהייתה דווקא שנה שלא קל לשכוח) או תשל״ח – בה ודאי התחכמו כל שולחי השנים טובות הנוסטלגיות ושלחו כל מיני ברכות משולבות בפועל שלח.
ומעל לכולן: תשמ״ח – השנה בה עם ישראל (והכפר שלנו) רצה לשמוח שמחה מכל הלב ולא כל כך הצליח.

הנה הן ברכות שנות הח׳. חחח.

שנה טובה תשי״ח

לא מצאתי בארכיון את ברכת השנה טובה לשנה השמחה מכולן – שנת תש״ח. זו הייתה שנת הקמת המדינה במאי 1948 (כלומר אייר תש״ח). מלחמת העצמאות עוד הייתה בעיצומה, גם בנגב. ולחלוצים הלוחמים לא היה כנראה זמן לשמוח ולהדפיס את כרטיס הברכה. אבל עשר שנים אחרי זה – בשנת העשור למדינה (ב-1957) כבר הודפסה (בדפוס בארי – הדפוס הראשון בנגב) ה״שנה טובה״ הזו:

ציירה אותה, כמו את כל קישוטי החגים בתקופה ההיא, לילי גרוסמן אדלר, המורה לאמנות המיתולוגית שלנו. בתמונה מופיע חלוץ שמח אוחז שק תבואה עם טלאי גדול. ללמדך שהשפע שהתברכנו בו כיום התחיל מדברים צנועים מאוד. ברקע הברכה מצוירים בצורה ריאליסטית מאוד: ״האסם״, מגדל המים עם החנוכיה וחדר אוכל הישן (שהיום משמש כמתפרה וקניון וגלריה לאמנות ואז עוד נקרא ״החדש״). וכמובן שכדי להמחיש את הפן הביטחוני, שלא השתנה בכלום גם אחרי שבעים שנה ועשרות ״מבצעים״, ציירה לילי גדר תיל תלתלית כקישוט עליז. גם הגדר הזו לא השתנתה מאז, אלא רק השתכללה.

שנה טובה תשכ״ח

בתשרי שנה זו (1967), חצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים והתרחבות הממלכה, הייתי כבר רגע לפני הגיוס לצבא, ולמרות האופוריה הלאומית שכולנו נדבקנו בה ציירתי (בציפורן וטוּש, נדמה לי) יונה עם עלה של זית, וליתר ביטחון גם עם כובע פלדה. זה היה רגע לפני שבטירונות השיריון במחנה חסה באמת חבשו לי את הקסדה הזו, ולמשך שלוש שנים הצטרפתי לשיריונים ושכחתי את היונים.

שנה טובה תשל״ח

בערה״ש תשל״ח (1977) כבר הייתי סטודנט בבצלאל. לפני עידן המקינטוש (ולפני שנגמלתי מאיור) ציירתי את השנה טובה הזו. הרבה אופטימיות הייתה אז באוויר. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, תיאר את הקיבוצניקים (להזכירכם: אלה מהשנה טובה החסרה של תש״ח) כ״משתשכשים בבריכות״. ולמרות שהיה ״הראשון שגילה את ההסתה״, נזכור לו בהכרת תודה גם את הסכם השלום עם מצרים.
ערה״ש תשל״ח (ספטמבר 1977) היה רגע לפני פרוץ השלום עם מצרים, ואנואר סאדאת ביקר אצלנו זמן קצר אחרי החג, בט׳ בכסלו תשל״ח, ומיד הפך מ״רודן פרימיטיבי״ לידיד חייכן עם חוש הומור (״הליידי הזקנה״ הוא קרא לגולדה). האווירה הייתה אופטימית ואפילו החיות שציירתי בשנה-טובה, עם כל סמלי הכפר הישנים, חייכו עם שיניים לבנות. נעים להיזכר.

שנה טובה תשמ״ח

דווקא בשנת תשמ״ח (1987) השמחה לא הייתה גדולה כלל. זו הייתה השנה בה פרצה האינתיפאדה הראשונה. זו הייתה גם השנה של ואנונו ואבו ג׳יהאד. בקיצור, לא תמיד השם מתאים לשנה.
את הברכה היפה ציירה גבי צ׳ריקובר קווה שביטאה את תקוות השנה החדשה עם איור של שלושה בתים (וגעגוע?), שלושה עצים ושלושה עננים (שאולי רמזו על השנה המעוננת שבאה אחר כך).

שנה טובה תשע״ח

ומה נאחל בתשע״ח: שכל השנים הטובות יפרצו שוב בהורה סוערת? או שנסתפק בכך שאדם לאדם יהיה חבר, או אפילו שהעם הזה המפולג כל השנה, ישתדל קצת להתאפק גם כשהוא לא מריח סכנה.

 

שנה טובה לכל קוראי וחברי ״קווים ונקודות״. שהנקודות יתחברו לנו בעזרת הקווים לשנה יותר טובה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, סיפורי הכפר, קיבוץ | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

חיוכים ופצצות ||| מה עוד צפוי לנו מילד הפלא הצפון-קוריאני

מדי פעם אני נוהג להיכנס לארכיונים הפיקטוגרפיים של הבלוג. כבר בימים הראשונים של הכתיבה הבנתי שאם לא אתייק את הרשומות בצורה ויזואלית יש סיכוי גדול שלא אזכור על מה כתבתי. ואז יש ״סכנה״ שאחזור שוב ושוב לאותם נושאים (מה שבאמת קרה, אבל בזכות שיטת התיוק והתיוג – אולי קצת פחות).

הבוקר עיינתי בארבעת דפי הארכיון. זוהי חוויה מומלצת לכל קורא שעתותיו בידיו, ואני מודע לכך שלאף אחד בימינו אין שום עִתוֹת בידיו. הזמן דוחק, העולם בוער, יש עשרות ״משימות״ ומאות ״סידורים״ ואלפי ״בילויים״. ובכל אופן עבור אחד מאלף שפתאום יש לו דקה פנויה – אולי בתור לרופא, אולי בהמתנה לתחילת הסרט, אולי בזמן ״הפרסומות״, אולי בטרמינל אחרי הדיוטי פרי – אני מציע את הבילוי הזה: כנסו לאחד מהדפים שקראתי להם ״ארכ׳״ – ארכ׳ 1, ארכ 2, ארכ׳ 3 והכי חדש – ארכ׳ 4 – ואולי תמצאו כמה נושאים שעשויים לעניין אתכם.

הבוקר כשדפדפתי בדפים האלה נכנסתי לכמה מהם ואמרתי לעצמי: ״יפה שחברים מקטלגים״, ככה אפשר למצוא את כל מערכות הבחירות (לא חשוב), שינויי מזג האוויר (מרתק!) וה״מבצעים״ התקופתיים, ספרי ילדים וסיפורים נוסטלגיים ומעשיות בלי ועם פואנטה. אחד הפוסטים שעיינתי בו שנכתב לפני ארבע וחצי שנים הוא פוסט מספר 173 על החיוכים. קראתי לו: ״סמיילי זה לא בדיוק מה שחשבתם ||| האם באמת כדאי ללמוד מן הפרחים לא לקמץ בחיוכים? 🙂״. לא אחזור על המחקר שמצוטט שם בקשר למשמעות ״חיוכי הלוחמים״, רק אמליץ לכם לחזור ולעיין בציטוט של הדברים המעניינים (שלא אני כתבתי) על משמעותם של חיוכים וקרבות. ובגלל שאני יודע שמעטים יטרחו להיכנס אני מוסיף את המסקנה הכללית של המחקר: ״התוצאות הראו שלוחמים שחייכו חיוך חלש יותר או לא חייכו בכלל זכו ביותר ניצחונות״.

ככל שהחיוך של המנהיג הצפון קוריאני מתרחב אפשר לדאוג פחות. אולי התמונה שלו מהגב צופה ב״טיל לדוגמא״ שווה מחקר חדש (צילומים: רויטרס מאתר וואלה)

מה שהפליא אותי היא ההגדרה של המנהיג הצפון קוריאני קים-ג'ונג-און, המוגדר שם כ״מנהיג האניגמטי מקוריאה הצפונית״ שלא מרבה בחיוכים. ובכן, מסתבר שמים רבים זרמו באוקינוס האטלנטי מאז, והחיוך האניגמטי הפך לפצצה של חיוך. ועכשיו על פי רוחב החיוכים הסכנה, כנראה, פחתה.
מי שגורלו של העולם, ובתוכו כל המין האנושי (וחיות המחמד שלו) וכל היצורים החיים האחרים, על כדור הארץ חשוב לו, חייב לבחון בתשומת לב את רוחב החיוך הקים-ג׳ונג-אוני. גם בלי להיות חוקר חיוכים אני מפנה אתכם לצילום שראיתי הבוקר בוואלה. נדמה לי, ואני חייב לסייג את זה ככל פרשן בערוצי הטלוויזיה, שמשהו לא סימפטי מרחף באוויר אבל, על פי החיוך, הסוף יהיה טוב.
מעניין שאצלנו החיוכים הרבה יותר מאוּפקים, שלא לומר מלאכותיים (ואף מילה על יוב״ב). סיבה לדאגה קטנה (אבל לפי מחקרים ונסיון מצטבר לא צריך להגזים גם בה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, פוליטיקה, תמונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אותיות סופיות ||| האם אדם יכול לשנות את כתב ידו באמצע החיים?

אני‭ ‬חוזר למחברת הילדות הראשונה שלי‭ ‬ולכתב‭ ‬היד‭ ‬שפעם‭ ‬כתבתי (‬‮"‬עיצבתי‮") ‬עבור‭ ‬פרוספקט‭ ‬ישן‭ ‬של‭ ‬הגרלת‭ ‬מגן‭ ‬דוד‭ ‬אדום‭ ‬שהודפס‭ ‬אצלנו‭ ‬בדפוס‭.‬
בימים‭ ‬ההם, לפני‭ ‬שהמקינטוש עלה לארץ,‭ ‬עוד‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬כמעט‭ ‬גופנים של‭ ‬כתב‭ ‬יד‭.‬ חוץ‭ ‬מהפונט‭ ‬‮"‬רהט‮" שעיצבו הגרפיקאים רוטשילד וליפמן (מסטודיו רולי)‬‭ ‬ועוד‭ ‬פונט‭ ‬שנקרא‭,‬ כך‭ ‬נדמה‭ ‬לי‭ טושפ ‬‮"‬כתב‭ ‬יד‮"‬‭.‬

היום‭ ‬לכל‭ ‬חברה‭ ‬גדולה המשווקת‭ ‬גופנים‭ ‬עבריים‭ ‬יש‭ ‬לפחות‭ ‬עשרה פונטים‭ ‬כאלה‭.‬ אולי‭ ‬תשאלו‭ :‬‮"‬מה‭ ‬נזכרת‭ ‬פתאום‭ ‬בכתב‭ ‬יד‭ ,‬רגע‭ ‬לפני‭ ‬שהאותיות‭ ‬כולן‭ ‬מוחלפות‭ ‬באמוג‮'‬י?״. ובכן‭,‬ הסיבה‭ ‬שנזכרתי‭ ‬בכתב‭ ‬היד‭ ‬הנשכח‭,‬ (שעשיתי‭ ‬ממנו‭ ‬פונט‭ ‬מאולתר‭ ‬ובלתי‭ ‬מעובד)‭ ‬היא‭ ‬‭‬האותיות‭ ‬הסופיות‭.‬ וליתר‭ ‬דיוק‭ ‬הפא‭ ‬הסופית‭ ‬‭-‬‭ ‬ף‭ ‬והצדי‭ ‬הסופית‭ ‬‭-‬‭ ‬ץ‭.‬

אלה האותיות שכתבתי ברפידוגרף בפרוספקט הישן של מד״א וזכו לשבחיו של אחד מגדולי הטיפוגרפיים הישראלים – הנרי פרידלנדר:

פונט כתב יד יגאל 1981

וכך נראות אותיות הכתב העברי כפי שהן נלמדות היום בבתי ספר:

אופן כתיבת האותיות שמלמדים אותו בכיתה א׳ ודאי משתנה עם הגיל ועם ההתבגרות. האדם הסביר מגבש את כתב ידו לקראת צאתו לעולם המבוגרים. יש אולי עוד כמה תנודות באופן וסגנון הכתיבה, הנובעות ממצבי רוח ומשברים, אבל צורת הכתיבה (מאיזה צד מתחילים את הש׳ ואיך כותבים ף ו-ץ) נשארת בדרך כלל יציבה עם סיום ההתבגרות. (בסוגריים אציין שהיום, ב״דור האמוג׳י״ והסמארטפון, כתב היד עצמו מאבד את חשיבותו וסביר שבעוד פחות מיובל שנים יעלם לגמרי).

   

אחרי שהעליתי לבלוג את המחברת הראשונה שלי והצצתי לרגע לדף עם שני הצדי הסופיים בכתב ידי הילדותי המאומץ, נזכרתי איך הייתי צריך לסלסל את הגבעול של ה-ץ ולנסות להכניס אותו לתוך המקלעת. רואים בדוגמא את המאמצים האדירים של הילד בן השבע. יש בגירסה הזאת של ה-ץ׳ דמיון גדול למחבטי המזרונים ששימשו באותה תקופה בכל בית להרבצה במזרוני הקש והוצאת האבק הרב שהצטבר בהם.

פא סופית בגירסת ה-3 והמפתח סול וצדי סופית בגירסת ״מחבט המזרונים״ ובגירסה החדשה הפתוחה.
איזו ף ו-ץ מעדיפים במשרד החינוך כיום?

האם‭ ‬אדם‭ ‬יכול‭ ‬להחליף‭ ‬את‭ ‬הצורה‭ ‬בה‭ ‬הוא‭ ‬כותב‭ ‬אות‭ ‬מסוימת‭ ‬באמצע‭ ‬חייו? מסתבר שכן. בפרוספקט מגן דוד אדום שעיצבתי בשנות ה-80 צורות ה-ף וה-ץ שונות לגמרי מהאופן בו לימדתי את עצמי לצייר בגיל מאוחר יחסית. את ה-ף עם הצורה דמוית הספרה 3 בצד ימין החלפתי בצורה המקובלת הרבה יותר – דמוית מפתח סול. ואת ה-ץ הסופי דמוי מחבט המזרונים החלפתי ב-ץ פתוחה, בלתי מתאמצת ואופטימית.

מה זה אומר עליי, יגידו הגרפולוגים. אבל גם המקצוע החשוב שלהם ודאי יעלם בעוד שנים בודדות כשכל האנשים ידעו לבחור את הלב הנכון ממגירת האמוג׳ים הוירטואלית, ולצרף זר פרחים ואצבעות של תקווה. המין האנושי מאבד את ייחודו ואולי בעתיד תמצא חבורה של סופרי סת״ם (או סתם סופרים) שנלך אליהם כשנרצה לכתוב שנה טובה בכתב ידנו. אבל אף אחד במילא לא יבין למה התכוונו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

פנס בודד בדרך אל הכפר ||| השירים שמתנגנים לנו ברקע החיים עצמם


פנס בודד

אדם הוא לא רק תבנית נוף מולדתו, אלא גם תבנית נופי הפזמונים שמתנגנים לו ברקע. אני לא יודע איך זה אצלכם. אבל כשאני עובר ליד הפנס שבדרך מהבית שלי אל הכביש ההיקפי של הכפר, תמיד מתנגן לי (ויתכן שאני אפילו מפזם, כשאף אחד לא שומע חוץ מהקרובים לי ביותר) השיר הנוסטלגי ״פנס בודד״.

נכון שהפנס שלנו הוא לא כזה בודד, הוא חלק ממערכת תאורה משוכללת המקיפה את כל הכפר ומפוזרת לצד הכביש ההיקפי. כביש שבו רצים (או הולכים, או נוסעים בקלנועיות וטרקטורונים, וברכבים משוכללים אחרים) הספורטאים והמטיילים המקומיים. אבל בשבילי הפנס הזה תמיד יהיה חלק מהמילים הבלתי נשכחות של השיר הישן והמוכר שכתבו ב-1963 יוסף דר וחיים גורי והלחין סשה ארגוב:

היה היה פנס בודד בקצה שכונה 
והוא האיר את ילדותנו הקטנה 
והוא האיר את משחקי המחבואים 
ולאורו היו הקדרים באים. 

יש הרבה ביצועים לשיר היפה הזה. לי מתנגן תמיד השיר בביצוע המוכר של הגשש החיוור, אבל קשה למצוא ביצוע כזה ביוטיוב (עם כל השלישייה!). אז נסתפק בביצוע הקדום יותר (אולי הראשון) של להקת התרנגולים (שהגששים היו חלק ממנה):

ומי שרוצה יכול לשמוע גם את הביצוע של שייקה לוי וכמובן את חוה אלברשטיין בביצוע לא פחות יפה.

כמה רומנטיוּת, אנכרוניסטית אבל נעימה, יש במילים האלה שאני זוכר כמעט בעל פה, אחרי כל כך הרבה שנים (את המנגינה אני זוכר בצורה קצת פחות מדויקת):

היה היה פנס בודד בקצה שכונה 
ועל ידו גדר, ושער וגינה, 
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם 
על מפתני כל הבנות שבעולם. 
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה, 
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה – 
אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר, 
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". 

השיר הזה הוא ״עירוני״ לגמרי. אולי ״עירוני״ ישן, אבל הוא בהחלט לא ״כפר״:
״היה היה פנס בודד – חלפו שנים / ואור אחר עכשיו מאיר בשיכוניםוהשכונות מצאו מקלט בפזמונים / אבל אותם קולות ברחוב ובגנים״.
זה אף פעם לא הפריע לי לפזם אותו לדור השני, ועכשיו גם לשלישי, כאילו הוא מתרחש ממש כאן מעבר למדרכה ולדשא בשכונת ״אשלים״ (או בעבר בדרך אל ״שכונת הקומתיים״ הישנה והטובה).
(ניתוח רחב יותר של השיר תוכלו לקרוא ברשימה של דויד פרץ באתר "תרבות.IL").

בדרך אל הכפר

שיר אחר, הרבה יותר כפרי, שכאילו מתרחש ממש כאן אצלנו הוא ״הדרך אל הכפר״ שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש בביצוע המרגש אותי גם היום (אחרי יותר משלושים שנה) של רבקה זוהר. אמנם אצלנו החליפו את ״עצי האלונים והאלה״, עצי הזית והחרוב, אבל המראה הגלילי לא שונה הרבה מהמראות שהכרנו כאן בנגב המערבי (אחרי שצמחו העצים).

על הדרך היורדת מן הכפר / בין עצי האלונים והאלה 
נשארו עוד בוודאי צעדי ועקבותי / ואימי עוד קוראת לי בקולה. 

אל הדרך הקסומה של ילדותי / אני שבה בחסות הערפל 
ונוגעת בכולם בפניהם ובקולם / כמו נוגעת בארץ ישראל. 

כל פעם שאני עובר ליד עץ הברוש בדרך הכניסה אל ״הכפר״ שלנו, מתנגן לי השיר הזה. ושלשום, ערפל הבוקר שכיסה את כל הנוף היפה והתמונה והשיר התלכדו למראה ולצליל מושלמים.

על הרקע לשיר כתב ראובן וייס ב-ynet ברשימה ״איך שיר נולד״:
״בראשית שנות ה-80 עלה שוב ושוב לכותרות סיפורה של רבקה זוהר, החיילת בעלת קול הזמיר מלהקת חיל-הים, שהלכה והידרדרה. ב-1985 פגשה אותה נורית הירש בניו-יורק, כשהיא שרה באחד ממועדוני הלילה בעיר. הירש שכנעה את זוהר לבוא לישראל ולשיר בפסטיבל, ואף כתבה לה מנגינה ושלחה אותה ליורם טהרלב״. טהרלב הוסיף: "רציתי לכתוב משהו שיתאים לחזרתה של רבקה לארץ, אל עברה".
(למרות המילים הכפריות היפות כל כך ובניגוד לשמועה הנפוצה, אין לרבקה זוהר זיקה למשפחת זינאתי שישבה בפקיעין מאז ימי בית שני. היא גדלה בעיר עכו. אבל למה לקלקל סיפור יפה).

נסיבות כתיבת השיר אמנם מיוחדות ואישיות, אבל אל המילים שלו יכולים להתחבר ״בני כפר״ מכל הארץ. ונדמה לי שגם בני עיר רבים, כפי שאני התחברתי ל״פנס הבודד״ העירוני של יוסף דר וחיים גורי. הנה הביצוע המקורי של רבקה זוהר מפסטיגל 1985, בו גם זכתה במקום הראשון:

ואני עוברת ואני זוכרת / כל מה שהשארתי שם 
עוד ניצב הבית בין עצי הזית / רוח באה מן הים. 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה טבע ונוף, מוזיקה, סיפורי הכפר, תמונות | כתיבת תגובה

״יום בלי ביבי״ ||| אפשר להתרגל, זה לא כל כך קשה. תנסו בבית.

מאז שנדבקתי בחידק הבּיבּיוֹמטוֹזיס הבנתי שיש לי בעיה. כלומר לא רק לי, למעשה לכל עמישראל. אבל כדרכן של מגפות קשות, מנסים להדחיק אותן. מהדורות החדשות ודפי הפייסבוק מפמפמים שוב ושוב: ״ביבי״, ״נתניהו״, ״הרה״מ״, ״המכהן״, ״ביטן״, ״רגב״, ״צוללות״, ״חמגשיות״, ״סיגרים״, ״1000, 2000, 3000 – בוא תצטרף לחגיגה״. והצטרפתי. ככה זה עם מגפות. יותר ויותר התמלא ההרדיסק שלי בגרפיקות ואינפוגרפיקות וקרטוגרפיקות שהנושא המרכזי בהן הוא ביבי.

וזאת היתה טעות. רופאים וחברים רבים אמרו לי: ״עזוב אותך מביבי, העולם גדול. החיים מעניינים גם בלי ההצפה האינסופית של הבּיבּיוֹמניה. תכתוב על ציפורים, על אותיות, על כלניות או על ספרי ילדים״.
אבל זה לא פשוט. כל מתמכר יגיד לך את זה. ברגע שנתפסת ברשת שלו אתה שבוי-של-ביבי – ״שבּיבּי״.

היו לי גם כמה תירוצים ויכול להיות שהם אפילו נכונים:
״א. זה הוא התחיל״. אני לא שמעתי עליו עד 1980. ולא היה איכפת לי איפה הוא גר ומה הוא מעשן. הוא השתלט לי (ולנו) על המרחב והחלטותיו, או אי-החלטותיו (וגם סגנונו) כבר גרמו לא מעט צרות גם באיזור שלנו בנגב המערבי (שנהיה ״עוטף עזה״) ובעמישראל כולו וגם בארץ ישראל השלמה (או הפחות שלמה).
ב. חשבתי שכדאי להתגייס. כמו שגויסתי, בשלהי תקופת המילואים שלי בשיריון, להיות הגרפיקאי של קשנ״ר, ניסיתי להצטרף לחטיבת (אולי אוגדת?) הגרפיקה והאינפוגרפיקה שמנסה להדוף את הדיבוק שהשתלט על חיינו (באורח דמוקרטי חשוב לציין).
ג. חשבתי שהמחנה המותקף (הציוני או הבדיוני) צריך להשיב מלחמה. אחרת ביטן ועוזריו, שכבר תפסו לנו 320 מעלות משטח הראיה, ישתלט על כל 360 המעלות ו-365 הימים שלנו.

וזה מה שביבי וכל הפינקלשטיינים (ז״ל) רצו – ״דברו עליי, טובות או רעות. העיקר שתדברו״. ואנחנו, כלומר אני, דיברנו ועוד איך. מתוך 614 הפוסטים שפרסמתי בבלוג אולי 20 אחוז התייחסו לביבי ועלילותיו. ובפייסבוק המצב עוד הרבה יותר חמור.

אז החלטתי לנסות תהליך גמילה. אתמול היה יום ראשון בלי ביבי (כלומר אצלי בבלוג ובפייסבוק. בתקשורת הוא עוד צולם, עם רעייתו, בעלייה למטוס ובנאום פייסבוקי בארגנטינה). אבל זה כבר ממש לא עניין אותי (הלוואי).

תשאלו איך ההרגשה? נהדרת. כמו אחרי יום כיף או טיול בשדות. זה כמובן לא מבטיח שאפסיק לעסוק בביביומניה וספיחיה. אחרי הכל ״אדם צריך ללכת אחרי מצפונו״ כמו שלימדו אותי פעם בקשר להצבעה בבחירות.
נסיתי יום אחד וזה הצליח (יוב״ב), ננסה בהמשך שבוע (שב״ב) וחודש (חוב״ב) וכשנגיע לשנה – נדע שהמשימה הושלמה.

ואולי אפשר לקבוע את המועדים האלה גם בלוח השנה העברי. כמו שיש ערה״ש, חוהמ״ס, חוהמ״פ, סופ״ש ויועמ״ש – יהיה לנו יוב״ב, שב״ב וחוב״ב.

חג יוב״ב שמח לכל הקוראים. נסו את זה בבית.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | 2 תגובות

יומולדת לקווים והשמחה גדולה ||| גדלתי בעוד שנה והנה חוגגים חמש!!!!!

בלי שהרגשתי – ובתוך כל החגיגות של אחד בספטמבר וההכנות ליומולדת 70 של המדינה וה-71 של הכפר ועוד אינסוף ציוני דרך – פספסתי בתשעה ימים את ציון הדרך החשוב של הבלוג.

כן, מי היה מאמין? ב-2 בספטמבר 2012 פתחתי את ״קווים ונקודות״ אחרי שהצטברו במגירות שלי חומרים שונים שחשבתי שאולי יהיה מי שירצה לצפות בהם.
מן הון להון, כפי שאומרים היום, העניינים התגלגלו כך שהבלוג עלה לאוויר ויצא לאור, ועכשיו הוא חוגג חמש שנים להולדתו. ממש כמו מיכאל.

כדי לא לחטוא בחגיגיות יתר בחרתי להתמקד באינפוגרפיקה שוורדפרס מספק לכל בלוג. לדאבוני המסוים הסטטיסטיקות מראות שהשיא של הבלוג כבר מאחוריו. שנת השיא הייתה 2014, ומאז לא רכשתי הרבה עוקבים ו״אוהבים״ נוספים, למרות (ואולי בגלל) המהפכות שפייסבוק כפתה עלי והסתיימו בשלום בעזרת כמה יועצים מבין הקוראים. במשך השנים מצאתי חברים לעניין בכל התחומים שעסקתי בהם: ספרי ילדים ישנים, טיפוגרפיה וקרטו-גרפיקה. קיבלתי גם הרבה מידע משלים מאנשים טובים שמצאו עניין בנושאים, הלכאורה שוליים, עליהם אני כותב. אני מודה לכולם ושמח תמיד לקרוא עוד השלמות ותיקונים.

כל שנותר לי זה להשתדל בשנה השישית לפרסם יותר פוסטים בנושאים שהקנו לבלוג כמה מאות אוהדים קבועים. את השאיפה להגיע ל-1,000 אוהבים-עוקבים נדחה לשנה הבאה, ואסתפק בכך שנמצאו אוהדים לבלוג כמעט בכל ארצות תבל, כולל ארצות שאפילו אני, זוטולוג של מפות ודגלים, לא שמעתי עליהן.

עוד קצת אינפוגרפיקה

לשמחתי, מתחילת ימי הבלוג בספטמבר 2012 הצטרפו כמעט כל המדינות החברות באו״ם למעגל הצופים ב״קווים״ – אני גאה לפרסם (בפעם החמישית!) את הארצות שמשקיעות הכי הרבה זמן אצלי – בראשן (אחרי ישראל) ארה״ב, קנדה והממלכה המאוחדת. ושוב שמחתי להיווכח שגם במה שמוגדר על ידי וורדפרס ״השטחים הפלסטינאיים״ היו 310 צפיות והם מדורגים במקום ה-14 המכובד (מתוך מאות ארצות).
חלוקת מספר הצפיות לפי חודשים ושנים מוכיחה שהתחלתי הכי מהר שאפשר ולאט לאט הגברתי את הפרסומים, עד שנלכדתי ונדבקתי במגפת הבּיבּיוֹמטוֹזיס. מחלה שפגעה בהרבה אנשים.
המסקנות של הוועדה הרפואית שבדקה את הבלוג הן חד-משמעיות: על מנת להחלים ולחזור לנושאים החשובים באמת – יש להיגמל מעיסוק בביבי וספיחיו ולחזור ליסודות וכלונסאות, סיפורי הכפר, זוּטוֹלוֹגיה, קרטו-גרפיקה וספרי ילדים.
הנה הגרף שמראה את הסימפטומים:

וזה קצב פרסום הפוסטים השנה. תוכלו לראות שכמעט כל יומיים-שלושה מתפרסם פוסט. לפעמים הרבה יותר ממה שהקוראים בישראל, רוסיה, האיחוד האירופי ותאילנד יכולים להכיל. אבל ״אנחנו עובדים״.

ולסיום, ברוח התחרות לעיצוב הסמל לחגיגות ה-70 של מדינת ישראל, אני מציג חמישה סמלים אפשריים ליומולדת 5 ומבקש אתכם להשתתף בסקר הבלתי מחייב לבחירת הסמל. העם יחליט, כמו אצל ה״גדוֹיילים״, והתוצאות יפורסמו עם סגירת הקלפיות והגבולות.
אלה חמשת הסמלים שעלו לגמר – הצביעו בהמוניכם (ההצבעה בעילום שם) בסקר שמופיע בהמשך.

       

      

 

 

תודה שהקשבתם, תודה שהגבתם, תודה שאהבתם ותודה ששיתפתם. להתראות בפוסטים השוטפים שימשיכו (בעזרת הוורדפרס, אדובי ואפל) להתפרסם מדי יומיים-שלושה גם בשנה הבאה, אם ירצה.
חג חמש שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, גרפים, היסטוריה, סקרי דעת קהל | עם התגים | 2 תגובות

עונת המלפפונים של קאיה (ושלנו) ||| סיפור לשבת על שני בדרנים וכלבה אחת

הבדרן האמריקני (או אמריקאי, ב״ישראל היום״ וגם באקדמיה עוד לא הוחלט) התארח ״לשיחה וארוחת אחר צהריים קלילה״ במעון ראש הממשלה המרופט. לא הייתי מקדיש לזה פוסט בבלוג, אבל עכשיו זו מין עונת מלפפונים כזאת. ביהדות הסמולנית מכנים את התקופה שבין 1 בספטמבר לא׳ תשרי ״זמן בין הצוררים״. זוהי תקופה בה מסתיימות, בדרך כלל, חקירות בענייני ״מעונות״ ו״חמגשיות״ (שלהי דקייטא) ומתחילות חקירות אחרות בעסקי ״עיתונות״ ו״צוללות״ (בירא עמיקתא).

ומכיוון שכך, והיות והבדרן האמריק(א)ני גבה הקומה ואדום הבלורית התארח בסוף הקיץ האחרון(!) בארץ הקודש, נמצא הזמן לצילום של סרטון קליל והומוריסטי שלשכת הרהמכה״ן שיחררה ל״עיתונות״.

הנה הקטע, בדיוק כפי שצולם ממדור הרכילות של ״ישראל היום״, שאין לו לצערנו זמן ותקציב למגיה (כפי שהצגתי בפייסבוק ונכון להבוקר עוד לא תוקן):

והנה הסרטון המשעשע, הקליל והבלתי מתוסרט:

וזה דבר ״המבקר״ האוהד:
מה אנחנו רואים כאן – בדרן אמריקאי מהשורה הראשונה, שהצילום משרת את קידום עסקיו בארצו, כלבה חביבה שהתקשורת נטפלת לכל מה שהיא מכניסה לבטנה (וגם למה שהיא מוציאה…) וראשממשלה זמני אחד שמכהן (ומכהן לעוד זמן-מה).
אם הייתם מבקשים שאדרג את המשתתפים לפי מידת הספונטניות וכישורי המשחק שלהם, הייתם מקבלים את הדירוג הזה: 1. אובראין; 2. קאיה; 3. נתניהו.
לכל אחד מהם יש נושא לקדם: האמריקאני את התוכניות שלו. הישראלי מנסה לשדר: ״העסקים כרגיל, הנה אני מתבדח עם כלבה (ועם בדרן פופולארי שלא בהכרח שייך ל״חברים״ שלי באמריקה)״ והכלבה תמיד שמחה שזורקים לה עצם (או מלפפון, אם הזמנים קשים במיוחד).

אותי, בגלל שאני יבש כמו צנון (שלא לומר ״כמו מלפפון״), זה לא ממש הצחיק. אולי בגלל שאני סמולני. ואולי בגלל שאני אוהב כלבים (אבל חתולים עוד יותר) ומלפפונים (בעיקר אם הם חמוצים).

שבת שלום לכל אוהבי החתולים והכלבים, המלפפונים והבדרנים האמריקניים וראשי הממשלה הישראלים.
שלא נדע מצרות, לפחות עד שמיני עצרת (האו״ם).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה עיתונות, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

ÄVSHÅLÖMKÕRËNSEN ||| רהיט חדש ומשעשע בקטלוג איקאה 2018

לקראת שנת 2018  יצאה חברת הרהיטים הענקית איקאה בקמפיין חדש ומשעשע. הבחירה בלשונאי המצחיקן-המיושן הד״ר אבשלום קור כפרזנטור היא לא מובנת מאליה, אבל היא מתגלה כהברקת הפירסום של השנה. לכאורה, מה לדוקטור עם ההתעסקות הארכאית בשפה העברית ולחברה השבדית הבינלאומית, ענק הריהוט שכבש מזמן את העולם וגם את לבבות הישראלים (ובסוגריים גם אותנו, שבדיוק תכננו לבקר בסניף הראשלצי, כדי להחליף כיסא STEFAN לבן שהחתולה שברה בהסח דעת, ואולי לקנות עוד כמה מדפונים ומסגרות כדי שיהיה מה לשבור מחר).

 

זה לא מובן מאליו, כי אבשלום קור הוא דמות ציבורית ידועה וישנה, שאפילו החיקויים והבדיחות עליה כבר התיישנו. אמנם הוא הכניס בזמנו רוח שובבנית-מצחיקנית-טרחנית לעיסוק בשפה העברית.
בויקיפדיה זה מנוסח ככה: ״עקב קנאותו לשפה העברית וסלידתו משגיאות כתיב וטעויות דקדוקיות בדיבור הפך שמו לשם נרדף ליודע השפה העברית, והלצות רבות על הדקדוק בעברית נקשרו בשמו״.
אבל אפשר להביע פליאה איך הדוקטור המבוגר-יחסית יכול להתחרות באסי עזר הצעיר-התזזיתי (עם רותם סלע שכבשה את רוב הפרסומות ברשת) המוכר לנו רהיטים מתחרים של ״דזיין סנטר״ באהבה עצמית חסרת מעצורים ומודעוּת (ראו את רוגל אלפר בהבחנה חריפה בנושא).

אז אפשר היה לחשוב שיש כאן טעות פרסומית, אבל הליהוק מתגלה כהברקה גדולה. דווקא אבשלום קור עם הבוֹקיוּת הישראלית המיושנת שלו, עם החולצה המשובצת והסנדלים, מתגלה בדיוק כאיש שישלב בין הקרירות הסקנדיבית של הרהיטים השבדים המעוצבים בקור ובקפדנות (למרות שלפעמים הם לא עמידים לחתולות מקומיות) לישראליוּת המיוזעת והנדחפת. וכשהוא אומר: ״כְּזַבזֵר״ באירוניה עצמית מייד מתחשק לכם לקנות עוד כיסא STEFAN או יחידת מדפים של BESTÅ.

  

  

כל מה שנותר אחרי הצלחת ההברקה – שעכשיו יציפו לכם אותה בכל אמצעי המדיה, עד שכל ילד ישראלי ידע להגיד: ״אמא אני רוצה פַּחְלוֹעַ!״‭ וא ‬זְחוּחִית‭ ,‬דּוּאֲרון‭ ‬וכְּזַבזֵר  זה להציע לחברה השבדית הפופולרית לשווק את אבשלום קור גם בסקנדיביה. אפשר תחת השם המסחרי ÄVSHÅLÖMKÕRËNSEN.

(ובסוגריים אוסיף שטוב שהחברה לא בחרה בפרזנטור אחר, גם הוא איש רהיטים ותיק שייצג פעם חברה ישראלית בשם ״רים״ שאיננה נסחרת יותר, ושמצבו היום פחות יציב ממצבו של הדוקטור הלשונאי).

(וסוגריים נוספים: על החלפת הפונט של איקאה בעולם ובישראל כבר דיברו רבות, אבל הבחירה המשונה בעברית בפונט המיקרוספטי טהומה עדיין לא מסתדרת לי עם הרהיטים המעוצבים ועכשיו גם לא עם הדוקטור קור חובב העברית. מעניין איזה פונט היה מתאים, לדעתכם, לקמפיין החדש של אבשלומקורנסן).

(וסוגריים אחרונים: כשקראתי את הביוגרפיה של אבשלום קור בוויקיפדיה גיליתי, לראשונה, ש״את שירותו הצבאי עשה כקצין בחיל השריון. באמצע שנות ה־70, כשעמדו להקים בצה"ל כוח על־אוגדתי, אימץ צה"ל את הצעתו של קור, שהכוח ייקרא גַּיִס [תוך שהוא מזהיר שלא להצמיד לכוח מסוג זה את הספרה 5, לבל יהיה גיס חמישי״]).
מה צריכה איקאה, או כל חברה אחרת, יותר מקצין שריון שהמליץ לצה״ל לגייס לשריון את המילה גַּיִס!!!.
נוע, נוע, לסניף איקאה הקרוב. סוף.

___
ואפשר גם להיזכר בפוסט מלפני שלוש שנים, על ה-HÄVITNEFETZ של שר-החוץ-שהפך-לשר-ביטחון ואיננו חשוד בכלום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, ישראל, מיתוג | עם התגים , , , , | 5 תגובות

יש עורכים בישראל ||| געגועי לד״ר מלכיאל זוארץ ולעיתון הבלתי תלוי שלו

חשיפת ״פרשת השיחות״ בין ראש הממשלה המכהן (כן הוא עוד מכהן!) לבין עמוס רגב (וגם עם השלדון שבארון) עורך החינמון ״ישראל היום״ מעוררת בי געגועים עזים לעורכים היסטוריים לא פחות חשובים.
כדי להיזכר בעתונים האלה, אצתי רצתי למאגר העיתונות ההיסטורית של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב (מומלץ ביותר לחובבי עיתונות והיסטוריה, וגם נוח לשימוש) והתחלתי לצלם לוגואים של עיתונים מהלבנון של אליעזר בן יהודה ועד מעריב של… של מי בעצם. (את ידיעות אחרונות וישראל היום לא תמצאו שם, אבל זה סיפור אחר).

הבנתי מייד שזה נושא לפוסט שלם ואולי לכמה פוסטים. אז במסורת האמ;לקית שאני משתדל (בקושי רב, צריך להודות) להתחבר אליה, החלטתי לבחור עיתון היסטורי אחד ועורך אחד מעניין מאוד, ולהציג אותם מול הנבחרת של שלדון-רגב-ביסמוט-נתניהו.

ודאי ניחשתם שבחרתי בעורך המעניין מכולם – ד״ר מלכיאל זוארץ, עורך ״זו ארץ זו״. יש כל כך הרבה מה לקרוא ולצחוק שם, אפילו שאין שם אפילו מם אחד עם צילום של חנון ממושקף, וגם לא שום דחקה פייסבוקית.
צילמתי כמה קטעים מעמודי הפתיחה המציגים את העורך. למי שלא מכיר, הדמות ואופן הצגתה מתכתבים עם הלשון הגבוהה של העיתונים וספרי הביוגרפיות של אותם ימים רחוקים (שלהי שנות השבעים המרתקות), ופוזלים לדמותו של הד״ר הרצל רוזנבלום, העורך המיתולוגי והגרנדיוזי של ״ידיעות אחרונות״ באותם ימים (בויקיפדיה כתבו עליו כך: ״רוזנבלום נשא את התואר עורך ראשי של "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה. במאמרי המערכת שלו וברשימותיו הביע דעות ימניות בצורה תמציתית ומסוגננת״).

הנה הצילומים שעשיתי הבוקר, ולמי שזה מזכיר נשכחות – שמעתי שיצאה לא מזמן מהדורה מחודשת של ״זו ארץ זו״. תוכלו לקרוא ולראות שם עוד אלפי ״קטעים״. ישנים, אבל מצחיקים.
אלה הקטעים שצילמתי הבוקר (אפשר להגדיל בלחיצה).

  

  

ולסיום, נקפוץ 40 שנה קדימה. את מלכיאל זוארץ החליף ראש-ממשלה-מכהן, ואיש מלבדו, אפילו לא שלדון, לא יקבע מה תהיה כותרת העיתון היום בבוקר. הנה העיתון של היום. יש עורכים בישראל!

   

בוקר טוב וקריאה נעימה לכל צרכני החדשות – בנייר, באפליקציה, בטוויטר ובפייסבוק. טוב לדעת שתמיד יהיה לנו מה לקרוא, עד שנשמע על עורך בכיר בעיתונות (לכאורה) שנעצר עקב חשדות וחדשות (לכאורה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, עיתונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה