למי יש עפיפון יותר גדול? ||| הפער בין אמצעי הלחימה של צה״ל ושל החמאס מצטמצמם(?)

עכשיו כשהסבב מסתובב את הסיבובים האחרונים שלו כמו תקליט שבור, הגענו (שוב!) לעונת המלפפונים (החמוצים?!). יחלפו עוד כמה שבועות, ״החופש הגדול״ יפנה מקום ל״תקופת החגים״. גם חג הקוֹרבן (שלהם) וחגיגות הקוֹרבּנוּת (שלנו) יעברו – והפתרון (הזמני) איכשהו יגיע.
אפשר להגיד שלהם יש את ״עיד־אל־אדחא״ (חג הקורבן) ולנו יש את ״עִיד־אל־בּיבּי״ – חג המִתְקַרְבֵּן (או בבּיבּית: ״לא היה כְּלוּםלא יהיה כְּלוּם. הכל קוֹרס״).

כשאין חדשות ואין שום תזוזה אמיתית – צריך להביא דברים מפתיעים חדשים. אז החמאס המציא עפיפון שעוד לא היה כמותו!
בזמן שהטילים המתוחכמים הישראלים מכסים (על פי מקורות זרים) את כל שטח המזרח התיכון וחצי מאירופה, ״מהנדסי״ החמאס פיתחו עפיפון בגובה 3.5 מטר(!). נכון שאין לו עדיין (על פי פרשני ביטחון) מטען נפץ או גוף תבערה מרשים במיוחד, אבל כשעוסקים בהפחדות גם עפיפון שגובהו כפול מגובה אדם ישראלי ממוצע הוא נשק יום הדין. צריך להיערך אליו וחייבים למצוא את נשק הנ״ע (נגד־עפיפונים) החדש. למשל ״סיכת־ביטחון־22־מ״מ״ (ראו באיור למעלה). כפי שידענו להיערך (באיחור של סבב, בדרך כלל) לכל איוּם של שכנינו (״הבני־דודים הכי מעצבנים במשפחה!״) כך נדע בעתיד לטפל בבלונים ובעפיפונים.


בקיבוץ כרם שלום נחת אתמול עפיפון תבערה ענק בגודל 3.5 מטר! (מתוך הפייסבוק של מתן צורי)

שמתי למעלה את ה״אין־פה־גרפיקה״ שעשיתי על טווחי האיומים השונים של כלי הנשק באיזור, ואמשיך לקוות ולהאמין שעמישראל, בסופו של דבר, לא יילך שולל אחרי ברברני הצמרת ויימצא את הדרך לפיוס ושלום, כמו שמצאו עמים אחרים וכמו שאנחנו מצאנו אחרי מלחמות קשות בהרבה.

כחבר בקהילת ״אופטימיים ללא תקנה״ אני שוב (בפעם ה-1000 עד 4000) חותם את הפוסט בשירו של חיים חפר מימי מרדפי הבקעה ומלחמת ההתשה בתעלה: ״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים״.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״לא יזיזו אותנו ממקומנו״ ||| פוסט ציוני שאיננו ״פוסט־ציוני״ בעקבות סבתא וסבא מליטא, מגדל ושכונת בורוכוב

מי שקרא את הפוסטים שאני מעלה כאן ובדף הפייסבוק, ודאי שם לב לעיסוק האינטנסיבי (שלא לומר אובססיבי) שלי במפות, ובעיקר במפת ישראל. עד כדי כך הוא אינטנסיבי שכבר סיפרתי לכם שחלק מהמפות האלה נלקחו לתערוכה המקיפה (והמומלצת) ״המפה – לקרוא בין הקווים״ המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל. התערוכה פתוחה עד סוף אוקטובר – אז נצלו את שלהי הקיץ הבוער ורוצו לראות (יש שם אפילו מיזוג אוויר וגם מסעדה! ועוד תערוכות מעניינות נוספות).

אני אוהב לעשות וריאציות על מפת ישראל והעולם לכן הוספתי, כבר בראשית ימי הבלוג, את העמוד ״קרטו־גרפיקה״ בו יש קישורים לכל הפוסטים בנושא. השבוע הגזמתי קצת עם המפות ועשיתי את מפת הרילוקיישן של עוטף עזה לצפון-מזרח הים התיכון ליד קפריסין. זו הייתה חזרה על כל הרילוקיישנים שכבר הצגתי: לישראל כולה (כאי ליד הריביירה הצרפתית או כמדינה בתוך ארה״ב), לרצועת עזה ול״מדינת תל־אביב״. אבל צחוק צחוק, רילוקיישן למדינות זה לא דבר מומלץ. לכן אני מציג היום את מפת ״המוצב הקדמי של ישראל״.

   

אחותי המוכשרת (שיודעת לכתוב קצת פחות מבולגן ואסוציאטיבי ממני) הזכירה לי שכדאי גם לכתוב פוסט ציוני אמיתי. הדגש הוא על החזרת הציונות של פעם למרכז, לא ״פוסט־ציוני״ כמו שמכנים את חלוצי הציונות האמיתיים, כל מיני ״צייצנים ציונים של טוויטר ופייסבוק״.

ראו כאן גלויה מ-1924 מארכיון המשפחה המונח במגירותיי:

גלויה ששלחו סבתא וסבא החלוצים להוריהם בליטא, תרפ״ד 1924

הגלויה ששלחו סבתא וסבא שלי היא הביטוי המדויק לציונות של פעם. היא צולמה ונכתבה באוהל במושבה מגדל בשנת 1924. הם עלו לארץ כחלוצים מליטא, כל אחד במסלולו, התחברו כזוג בגדוד העבודה ובקבוצת ״אחווה״ החלוצית, ובנו, בין היתר, את כביש העמק ואת מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. כשרצו להודיע להורים ולאחים שנשארו בליטא הרחוקה על המשפחה החדשה שהקימו, הם שלחו את הגלויה המוצגת למעלה שעברה אלי בירושה.

אני מצטט שוב את המילים שבגלויה, כי למרות שחלפו תשעים וארבע שנים מאז נכתבה, מילותיה הנחו את ההורים שלנו – בניהם של החלוצים מליטא ורוסיה – להקים כאן בנגב המערבי את הישוב הפורח (שנקרא בבלוג הזה: ״הכפר״), והן שמסייעות לנו לעבור את כל המלחמות והמבצעים, הסבבים והתקופות הבוערות – מאז שהגענו לכאן, כילדים ישראלים רגילים, בני־חלוצים בני־חלוצים.

כך כתוב בגלויה (למי שמתקשה לקרוא בסריקה הישנה):
״הנה אנו מקימים בית חדש בישראל. אף כי ביתנו הוא לעת עתה רק אוהל. אבל אם יחזקו אותו בחבלים סביב סביב וישגיחו עליו טוב. יבואו כל רוחות העולם ולא יזיזו אותו ממקומו.
תהי לכם התמונה הזאת למזכרת מבניכם החיים לעת עתה באוהל.
אליהו וחביבה. מגדל תרפ״ד״

וגם אנחנו כאן, ונשאר כאן תמיד. ב-48, ב-56, ב-67, ב-73 ובכל הסבבים שבאו אחר כך.

   

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, ישראל, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | 2 תגובות

״תוכנית ההתנתקות 2018״ ||| אזהרה: זו אינה מפה אמיתית. ניתן לשנות אותה ב־15 שניות

😉 אזהרה בפתח (עבור כבדי־הראש והמתקשים בהבנת רמזים עבים): מדובר על מפה רגשית־פיקטיבית, לא מפה מדינית ולא מפה פיזית. לא ״מפת דרכים״ ולא ״מפת קרבות״ – מפה של ״תחושת ניתוק והתנתקות״, שניתן לשנות אותה ברגע (או אולי ב־15 שניות).

היה לי קשה מאוד לשרטט את המפה הזאת, לא מבחינה קרטוגרפית, אלא מבחינה רגשית. כבר כמה חודשים שאיזור שלם של מדינת ישראל – ולא חשוב אם נקרא לו ״עוטף עזה״, או ״עוטף ישראל״ או ״הנגב המערבי״, או ״הדרום״ – מרגיש מנותק רגשית מהשלטונות הרשמיים.

אירועי התבערה וה״סבבים״ של קיץ 2018 – שיש הקוראים להם ״טרור העפיפונים״ או ״השריפות בדרום״ – ובעיקר ההתכחשות וההתעלמות של הממשלה ממצוקתם של תושבי האיזור יצרה הרגשה של ניתוק של רבים מתושבי האיזור שחשים שלא יותר מדי מתייחסים אליהם בקיץ הזה. הבילויים והקיטנות, וההפגנות וההתקוטטיות בין הפלגים השונים של עם ישראל נמשכים, ובעיקר ההנהגה לא רואה אותם ממטר וגם לא מארבעה קילומטר (המרחק שהופך ישוב לדרג א׳ ב״עוטף עזה).

חשוב מאוד להדגיש שלא מדובר על התנתקות של עם ישראל מהאיזור. אלפי מכתבי תמיכה וציורי הזדהות נשלחים לתושבים באיזור. הצעות נדיבות לאירוח ולבילוי קיצי מגיעות כל יום מתושבים מזדהים מהצפון והדרום הרחוק. מתנדבים רבים מסייעים ורוצים להתנדב לעזור בכיבוי השריפות ובתצפיות ביטחוניות. חיילי צה״ל פרושים ליד כל הישובים ומקנים הרגשת ביטחון. ומעל מכולם – לוחמי האש: של צה״ל, של  כב״ה, הרט״ג, קק״ל ושל המועצות האיזוריות והישובים עצמם, משקיעים כבר חודשים מאות ואלפי שעות בכיבוי האש ששורפת כל חלקה טובה.

אבל ההנהגה החלולה עסוקה רוב הזמן בעצמה ובפיזור סיסמאות והעלאת חוקים משונים ומזיקים. אם ביקרו כאן באיזור מה שנקרא ״מנהיגים״ זה היה לרגע טלוויזיוני (או פייסבוקי) חטוף. בשדות הבוערים עצמם לא נצפה מנהיג אחד מדבר עם התושבים ומבטיח להם ש״יהיה בסדר״, שהתקופה הקשה תעבור ובעיקר שמישהו שם למעלה או צפונה ומזרחה חושב על האנשים בנגב המערבי.

לפיכך התכנסנו כאן במחלקת הקרטו־גרפיקה של ״קווים ונקודות״ והכרזנו על שרטוט מפה מושגית ורגשית (היפותטית וסימבולית בלבד, אני מדגיש) היא מפת התנתקות ״עוטף עזה״ – מעזה וממדינת ישראל. בהתאם למפה ינוסר בתהליך טכני מורכב, אבל לא יותר מסובך מתהליך הכנת המכשול הקרקעי, השטח המוגדר כעוטף עזה וייגרר על ידי ספינות חיל הים המשוכללות לכיוון קפריסין. שם הוא יוצב באיזור נייאטרלי ויהפוך לאי שעשועים מותאם לנסיעות הקיץ ובמחירים זולים מרוב מתחריו. ישנה אפשרות אפילו שתושבים ממדינות שכנות אחרות (ואולי אפילו מעזה) יזכו בחופשות הכל־כלול באי ״העוטף לשעבר״.

כבר הצגתי כאן בבלוג כמה מפות כאלה, עם ״הזזת״ ישראל כולה לאיזור עם שכנים יותר סימפטיים (ובעצם בלי שכנים בכלל). ״הזזתי״ את רצועת עזה ה״נודניקית״ לאיזור מרוחק, והצעתי רילוקיישן גם ״למדינת תל־אביב״ למקום אירופאי המתאים לה. עכשיו הגיע התור של ״מפת ההתנתקות 2018״. המפה הזאת מזיזה את ״ישובי העוטף״ מערבה וצפונה לכיוון קפריסין ומשאירה את שאר מדינת ישראל עם שטח הפרדה בצבע אדום בין ״ישראל 2018״ ורצועת עזה. כמובן שבעיות ביטחון רבות ייפתרו בצורה כזו ואולי יהיה יותר שקט לכל הצדדים.

😉 למען המתקשים בהבנת הסאטירה, אוסיף שאין כוונה ממשית (בינתיים) לממש את המהלך, אבל אם ההפגנות הנרגשות בתל־אביב  שזכו למעט מאוד רייטינג, וכל הקבוצות הפייסבוקיות שקמו מתוך מצוקה (״עדכוני הדרום״, ״התנועה לעתיד הנגב המערבי״, ״העם הוא לא הפקר״ ועוד רבות נוספות) לא סייעו, אולי המפה הסימבולית הזאת תעשה חלק מהעבודה מול הנהגה צינית וחלולה שמתעניינת במאבקים הפנימיים שלה הרבה יותר מאשר ב״אנשי־ה־15־שניות״ של המרחב המוגן.

וכרגיל – יכול להיות שאני טועה. 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

המל״ט והגזר ||| נאום ראש־הממשלה־הדיגיטלי וממלא־מקום שר־החקלאות־הוירטואלי

כשכתבתי את הפוסט הקודם על קיצוץ המים לחקלאות הנשרפת בדרום העטוּף, מצאתי בגוגל את הראיון הרברבני (כרגיל) של ראש הממשלה בפורום הכלכלי בדאבוס בראשית השנה הזאת (״גוגל קנו את ווייז במיליארד דולר. היא כנראה שווה פי 20-15 היום״). קראתי רק את הכותרות ולא התפניתי להתעמק יותר מדי במשנתו החקלאית העתידנית של ראש הממשלה, שר החוץ והבריאות וממלא־מקום שר החקלאות.

עכשיו כשהתחילה ״הפסקת האש״ (שכוללת רק 18 שריפות ביום במקום 22) ו״הסבב״ נעצר לרגע, מצאתי זמן לקרוא את כל הציטוטים מהראיון ההיסטורי והבנתי שהנושא של ״שחצנות ויחצנות כלפי חוץ״, מול ״אדישות והתעלמות כלפי פנים״ הוא קיצוני וגרוטסקי בהרבה ממה שהיה נראה. הנה ציטוט קטן (אמיתי!) מנאום הרה״מ בוועידה הכלכלית בדאבוס בראשית השנה:

"ישראל היא לא רק מעצמת IT, היא גם מעצמת מים. אנחנו ממחזרים קרוב ל-90% ממי השופכין שלנו. הבאה בתור היא ספרד עם רק 20%, לשם השוואה. לכן, אם יש מדינה שצריכה מים ורוצה למחזר את מי השופכין שלה, שתגיע לישראל. אם אתם רוצים חקלאות מדויקת, אתה יודע למה הכוונה? הכוונה שאנחנו מטיסים מל"טים בשמיים, חיישנים בשדות, נתוני עתק, השקייה בטפטפות, דישון בטפטפות, ואנחנו משקים את הצמח הפרטני. אין עלוּת ממוצעת או אובדן משאבים. זה יעיל מאוד״.

״אנחנו משקים את הצמח הפרטני״ – אולי זו תמצית הדברים החלולים של מנהיג שמילות המפתח שלו בנויות לתלפיות ומוגשות ככותרת לטוויטר ולפייסבוק, בלי הרבה קשר למציאות חיינו. בעודו משבח את ״הצמח הפרטני״ אותו ״מנהיג-של-כותרות״ סוגר את הברז לחקלאים הפרטנים בדרום, אלה שעוד לא גמרו להיאבק מול האש ששורפת את השדות של העונה הזאת. ומיותר לציין שגם למאבק הזה נדרשים הרבה קוּבים של מים.

ואם כבר נאומים חלולים ופרזנטציות של טפטפות וקלסרים, חשבתי להציע לרה״מ המכהן נאום שעשוי להיחרת בדברי ימי ממלכת בנימין החדשה כנאום היסטורי. נקרא לו נאום המל״ט והגזר, וכך בערך הוא צריך להישמע:

״ישראל היא מעצמה של גזר. אנחנו שותלים אותו בצורה פרטנית – כל גזר זוכה למעקב של מל״טים וכטב״מים מתקדמים. אנחנו (בניגוד לשכנינו המיושנים והמיוזעים) יודעים שהגזר מכיל מרכיבים מיוחדים המשמרים ומשפרים את הראייה*. בעיקר את ראיית הלילה והראייה ההיסטורית. לכן, באמצעות דישון אלקטרוני והשקייה דיגיטלית של מי שופכין ממוחזרים ומעודכנים (לבדוק עם יאיר מה זה ״שופכין״?) אנחנו הופכים את גידול הגזר למדע מדויק ומשודרג.
וכשצריך להוציא את הגזר מהאדמה עליה נאבקנו, דורות של לוחמים ויוגבים, יחצנים ושחצנים, אנחנו עושים את זה באמצעים מתקדמים שפותחו במכונים סודיים (שעוד מוקדם לספר עליהם).
חבל שהשכנים הטרדנים שלנו, חובבי האש והקש, לא לומדים מאיתנו איך לגדל גזר ובמקום זה משלחים עפיפונים ילדותיים ובלונים פרימיטיביים בשדות הדיגיטליים שלנו. אבל אנחנו נדע באמצעות אנשי הסייבר החכמים שהכשרנו ובעזרת הנאומים המאובזרים שלי, להדוף את הפורעים והמציקים ולגדל את הגזר הגמדי והלאומי שלנו למימדים שהעולם כולו עוד יעמוד ויפער עיניים וישמוט לסתות (וירטואליות, כמובן).

ועכשיו תרשו לי לסגור את השיבר. כי אין לנו מספיק מים. ישראל מתייבשת. כבר אמרתי את זה גם בפורום הכלכלי של ביאוס וגם בישיבת הממשלה המיוחדת שכינסתי כדי להכריז שלא יהיה כלום, כי לא היה כלוםתודה על ההקשבה״.
(מנפנף בידיו והמאבטחים ממהרים לעטוף את המנהיג בצאתו אל המרחב המוגן והממ״ד ההיסטורי)

 *על פי ויקיפדיה המחקרים לא בדיוק מאשרים את האגדה המקומית בדבר חיזוק ראיית הלילה: ״100 גרם גזר מכילים כ-8 מ"ג בטא קרוטן, המספקים את רוב התצרוכת היומית המומלצת לאדם של ויטמין זה. טעות רווחת היא שוויטמין A משפר את יכולת הראייה בלילה, אולם השיפור הוא בהשוואה למצב שבו קיים חוסר בוויטמין״ אבל למי איכפת הדיוק כשצריך להרשים את העולם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | תגובה אחת

מים של צביעות ושחצנות ||| הממשלה שמקצצת במים של החקלאים מתרברבת בהישגיהם

גילוי נאות: למרות שאני חי ונושם וכותב מתוך מה שאני קורא ״הכפר״, ברוב שנות חיי לא הייתי חקלאי, אלא איש דפוס. אבל בתור מי שמתגורר ממש מול הפרדס והשדות (הבוערים לפעמים) והחממות – נושא החקלאות קרוב מאוד לליבי. אפילו סיפרתי כאן פעם על שנות עבודתי הקצרות בפרדס.

הפוסט הזה לא יהיה על חשיבותה ויופיה של החקלאות, אלא דווקא על הצביעות. בימי מלכותו של ״מר כלום״ בישראל שוכללה הצביעות היחצ״נית למדרגה שלא נראתה כבר עשרות שנים בישראל, ״דיבורים כמו חול ואין מה לאכול״, או אולי ״שחצנות עד השמיים, ובסוף נשארנו בלי מים״.
היום נחשפתי לפוסט יחצ״ני של שרת המשפטים ובעלה הטייס ובגללו נכנסתי לראשונה לדף הפייסבוק של איילת שקד. ראיתי שם, בין יתר הפוסטים המשבחים את מפעלותיה של השרה הנמרצת, רשימה על חקלאי מכפר דרום שגורש (הדגש הוא כמובן על ״הגירוש״ של ממשלות השמאל, למרות שההתנתקות בוצעה, כידוע, על ידי ממשלה חוקית בראשות שרון ודוברר על ידי דוברת צה״ל תא״ל מירי רגב).
ברשימה סופר סיפור יפה וכואב על תעשיין חקלאות שפיתח מפעל חסה משוכלל בכפר דרום, ישוב שנבנה פעמיים בלב רצועת עזה (אחד מ־11 הנקודות מ־1946, שגם הכפר שלי משתייך אליהן). אחרי ההתנתקות (או ״הגירוש״) התעשיין היזם הקים מפעל משוכלל בעיר נתיבות הנמצאת במרחק שבעה קילומטר מהקו הראשון של עוטף עזה.

והשאלה שלי היא אחת: איך אפשר להתרברב ולספר על ההישגים הנפלאים של חקלאי הנגב – כולל מגדל החסה מהישוב סנסנה שליד צומת שוקת – כשבאותו הזמן הממשלה מקצצת במכסות המים לחקלאים ב־50 מיליון מטרים מעוקבים?
זה מתחבר, כמובן לפרשת הקמפיין המחודש של ״ישראל מתייבשת״, שהגיע כמה דקות אחרי ״סיפורי המים והסייבר״ של ראש הממשלה (נתניהו אמר בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, לפני שמונה חודשים בלבד: "ישראל היא גם מעצמת מים – אנחנו ממחזרים קרוב ל-90% ממי השופכין שלנו"). רה״מ המכהן משמש כיחצ״ן הגדול של מדינת היהודים, אבל החקלאות הציונית מעניינת אותו כקליפת השום (ספק אם הוא יודע שגם שום צומח בקרקע וזקוק למים).

הנושא הוא לא רק החקלאות והציונות, אלא הצביעות והיחצ״נות השחצנית והחלולה, זו שאנחנו גומעים ולוגמים טיפה אחר טיפה. הרי ראש הממשלה הנוכחי, הוא זה שרץ לספר לכל העולם עד כמה ישראל היא מובילה עולמית בתחום הסייבר, החקלאות והמים. ופתאום, עקב ניהול לקוי במשמרת שלו, דווקא המדינה שהמציאה את המים המותפלים נגררה למשבר מים אקוטי.

חשבתי שאולי כדאי היה להקים את משרד הצביעות והיחצ״נות ולהעמיד בראשו שר לאומי (או שרה, בתנאי שתופיעה במראה צנוע) שירכז/תרכז את כל הקש והגבבה (שוב, דימויים חקלאיים שרחוקים כל כך מהלאומנות המוחצנת ומיוחצנת).
וכמי שתורתו היא תורת העיצוב הגרפי אני תורם את ה״סמל״ ש״עיצבתי״ חינם אין כסף, בתקווה שהמשרד ישחרר עבור ״חקלאות הכפר״ עוד כמה קוב של מים מותפלים או מוּשבים.

כשחיפשתי השראה לסמל החדש נכנסתי לאתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר ומצאתי, בנוסף לכותרת הראשית המוקדשת לנושא ״מה עניין שמיטה לעכשיו״, גם את מיזם ״לחבק עץ״.
אני מזמין את כל הגולשים באתר משרד החקלאות לחבק כמה עצים חומים ושחורים בעוטף השרוף. בקיץ הנוכחי המים שהיו הכי חשובים לחקלאים היו מי כיבוי האש (נקווה שלא יוטל עליהם מס מיוחד על ידי הממשלה שחוקי הלאום חשובים לה יותר ממים לחקלאים).

מי שרוצה לקרוא ניתוח יותר מעמיק בנושא, מוזמן להיכנס לרשימתו של צור שיזף ב-ynet:

שתהיה שבת שלום לחקלאים ולתעשיינים, ללוחמי האש וללוחמי המים. שהחסה בנגב תפרח והאש תדעך. שבת של שלום (או לפחות ״הסדרה״).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר, צבא וביטחון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שחמט ||| ״בכי בחדרים ובגנים שתיקה המלך משחק עם המלכה״

שחמט הוא שיר אנטי-מלחמתי עברי מאת חנוך לוין. השיר הולחן בידי אלכס כגן ונכלל בקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", שהוצג לראשונה באוגוסט 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. השיר התפרסם בביצועה של חוה אלברשטיין, ולאחר מכן זכה לביצועים נוספים (ויקיפדיה).

כל קשר למציאות של ימינו הוא על דעת הקורא בלבד. אני רק הוספתי המחשה ויזואלית.

שחמט
מילים: חנוך לוין
לחן: אלכס כגן

לאן הלך ילדי
ילדי הטוב לאן
חייל שחור מכה חייל לבן
לא יחזור אבי
אבי לא יחזור
חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה

ילדי שוב לא יקום
לעולמים יישן
חייל שחור מכה חייל לבן
אבי בחשכה לא יראה עוד אור
חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה

ילדי שבחיקי עכשיו הוא בענן
חייל שחור מכה חייל לבן
אבי בחום ליבו
עכשיו ליבו בקור
חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה

לאן הלך ילדי
ילדי הטוב לאן
נפלו חיל שחור וגם לבן
לא יחזור אבי
אבי לא יחזור
ואין חייל לבן ואין שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
על לוח ריק רק מלך ומלכה

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מצעד הסלפי ||| אוסף צילומים עם המנהיג באתרי הקיץ הישראלי 2018

שלא כמו באמצעי התקשורת המכובדים, הקיץ אצלנו, ב״קווים ונקודות״ הוא בכלל לא עונת המלפפונים (לא חמוּצים ולא חרוּכים). מאז צולמה בכנסת ישראל תמונת הסלפי המפורסמת ביותר בהיסטוריה הישראלית, מייד לאחר אישורו של חוק הלאומנות, נעשו לה אלפי וריאציות ופראפרזות. כשהמפורסמת מכולן הייתה, כמובן, קריקטורת ״סלפי החזירים״ של אבי כץ.

לקראת סוף הקיץ, סוף־התחלת־הסבב וסיום תקופת ״הכחשת האש״ – החלטתי לרכז את כל התמונות לאלבום מהודר. נדמה לי שהפורמט של אלבום דפדוף, כמו ״האלבום האפור״ שהצגתי לפני כמה ימים, הוא הפורמט הנוח ביותר. הוא מאפשר לכל אחד להגיע עד העמוד שמעניין אותו, לדפדף במהירות המתאימה לו, ואפילו לתת לאלבום לדפדף את עצמו (תסתכלו באופציות של האפליקציה למטה).

אז קבלו את אלבום ״סלפי קיץ 2018״. שותפים רבים היו לעיצוב האלבום ולהעמדת הגיבורים, ובראשם חבר הכנסת חזן, שיודע שאין דבר כזה פירסום שלילי. כל פירסום (אפילו האלבום הזה) מוסיף לו עוד כמה נקודות. אם זה מעל או מתחת לחגורה – זה הרבה פחות חשוב בימינו.
צפו-צפו ושתפו-שתפו. האלבום הוא חופשי ופתוח לצפייה בכל המכשירים – בסמארטפון, בטאבלט, בלפטופ ואפילו בסמוטריץ׳ (רק בימי חול).

הדפדוף עדיין כמו באלבום באנגלית. עדיין לא הסדרתי (כמו אבי גבאי) את סוגיית הדפדוף מימין לשמאל >, אבל כך זה יקל על הדפדוף לקוראים הרבים של ״קווים ונקודות״ – "Lines&Points" שמעבר לים: מארה״ב וקנדה ועד רוסיה, אוסטרליה, גואטמלה וקולומביה.
לחצו על האלבום – לדפדוף ב־18 העמודים.

http://online.fliphtml5.com/oihdl/pcim/

שיהיה המשך־שבת־שלום (עם מקסימום 32 שריפות) והפגנה נעימה (עם מינימום 200,000 מפגינים).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, פוליטיקה, שעשועים, תמונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״אש ידידותית״ ||| תסריט דימיוני לסרט הוליוודי חדש שיצית תקווה במזרח התיכון

תסריט לסרט הוליוודי שיופק בהוליווד בשנה הקרובה. בה״ע (בעזרת העם). הוספתי את האמוג׳י עם הכותרת ״היתול בלבד״ אחרי שכמה פעמים לא הובנתי כהלכה.

פתיחה: זמנים עתיקים, לפני אלפי שנים, אייבּרהם-אברם (ליאור אשכנזי עטור זקן תנ״כי ומצנפת ממחסן התלבושות) מתגורר באוהל ישן בפרבר צדדי של העיר חוֹרָן (Hauran). הוא חשוך ילדים ובתוך האוהל מחכה לו Sarah (גל גדות בלבוש מסורתי צנוע). הם משוחחים ביניהם בשפה שמית קדומה ושרה מציעה לו את הגר (נטלי פורטמן, אם תסכים להשתתף בהפקה) כאשה נוספת [הערה פוסט פמיניסטית: זה היה מזמן, היום זה לא יכול לקרות].

אחרי תשעה חודשים נולד בבית חולים ״עמק־חוֹרָן״ תינוק יפהפה וחזק שנקרא ישמעאל (מוחמד סלאח, אם יסכים להשתתף בסרט בזמן פגרת הליגה). עוברים עוד כמה חודשים וגל גדות יולדת את יצחק (אלון אבוטבול). שני האחים לא מסתדרים כל כך טוב [לצלם כמה מאבקים פיזיים פוטוגניים, עם דם, צפרדע, אש ואבק] והקרבות מסתיימים כשאברהם מגרש את נטלי פורטמן ואלון אבוטבול למדבר, שייבנה במיוחד לצורך ההפקה באולפני יוניברסל בלוס אנג׳לס.

כרזת הסרט ״אש ידידותית״, קיץ 2018 (על בסיס הציור ״גירוש הגר״; חבריאל מטסו, 1650)

[הפסקה לצורך הצטיידות בפופקורן ומים בטעם תפוח]

חוזרים מההפסקה: קפיצה של 3000 שנה קדימה. בניו של יצחק מתגוררים בבתים מטופחים בכפרים ירוקים, ומעבר לגדר בניו של של ישמעאל חיים בערים וכפרים ישנים והרוסים, עם מעט מאוד מים וחשמל. בני ישמעאל משלחים עפיפוני־אש ובלוני־תבערה [להמחיש באמצעות טכנולוגיות תלת־מימד משוכללות] לעבר הכפרים הירוקים, ובניו של יצחק תוקפים במטוסי קרב משוכללים עמדות ריקות שהוכנו מבעוד מועד על ידי צוות ההפקה. הקרבות הוירטואליים נמשכים חודשים ארוכים ואפילו שנים [הערה להפקה: לקצר בקרבות האש והשמדת המוצבים, הנושא קצת מייגע וטרחני, ולצופים לא תהיה יותר מדי סבלנות].

האיזור של בני יצחק, המכונה שטח אש (fire space) הופך עם התקדמות העלילה לגוונים של שחור ואפור (grayscale) והסרט מאבד מצבעי הטכניקולור של המערכה הראשונה, בכפרים של בני ישמעאל בתים נחרבים ואנשים רצים אל הגדר עם דגלים ובלונים במירוץ של מיואשים שנעצר לפתע.

מערכה אחרונה (עוד לא נכתבה סופית): אחד מנכדי־בני־ניניו של יצחק רואה אור גדול [להמחיש באמצעים של טכנולוגיית מציאות רבודה של מחלקת האפקטים המיוחדים] הוא נעמד על הר גבוה [שייבנה באיזור הצילומים לשימוש הסרט ויועבר למוזיאון עם גמר הצילומים] וקורא בקול גדול באנגלית שתתורגם לשפות שמיות עתיקות: "No more war. No more bloodshed".
המונים משני צדי הגדר [יש לגייס לפחות 400,000 סטטיסטיים] נעצרים באופן פתאומי ונעים בתנועה איטית ומוקסמת אל ההר עם הנביא [בגילומו של צ׳רלטון הסטון, או עומר אדם]. הגדר מפורקת במבצע משותף של שתי הקבוצות. הסטטיסטים נופלים איש אל זרועות אחיו.

The (Happy) End 

כותרות נגללות בתנועה מלמטה למעלה:
– שמות השחקנים המשתתפים בהפקה
– שמות הבמאי והעורך והאחראי על האפקטים המיוחדים
– שמות עוזרי ההפקה והצוות הטכני

עם סיום גלילת הכותרות תתגלה בצד דמות עגומה הלובשת שק ועניבה, בפנים עגומות הוא יישמע ממלמל: ״לנצח נאכל חרב… לנצח נאכל חרב… לנצח נאכל חרב… אמרתי לכם… אמרתי לכם…״
המסך יוחשך בהדרגה וקהל הצופים ייצא מהקולנוע ל״ארוחת בוקר ישראלי זוגית״ עם לחם כפרי וקפה הפוך לגמרי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, קולנוע, שעשועים | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

״Grayscale-Color״ ||| אלבום תמונות מהשטח בימי ״השכחת האש״

הבוקר נכנסתי לעומק ״הוואדי של הפיל הקדמון״ (הסיפור בקישור – למי שעדיין לא שמע). את שרידיו הנוספים של הפיל בן 100,000 השנה לא הצלחתי למצוא, אבל צילמתי הרבה תמונות (באייפון), מעבר לאלה שאני מעלה בדרך כלל, בלי להיכנס לעומק הוואדי. בגלל השמש המסנוורת לא ראיתי בדיוק מה צילמתי. כשחזרתי למחשב ראיתי שיש הרבה תמונות שמתעדות את המראות למי שבמקרה עוד לא ביקר שם.

יש הרבה מאוד נקודות מבט ואפשרויות להתייחסות לתמונות כאלה. במקרה הזה בחרתי להתייחס לשינויי הצבע עם חמישים גוונים של אפור ושחור (ולבן) של השריפה, דרכם מציצים שטחים רבים עם גווני החום של האדמה, וגם לא מעט ירוק שכבר מבצבץ בין כל גווני האפור.

רציתי לשים הרבה תמונות לכן בחרתי בפורמט האלבום לדפדוף. כך יוכל כל אחד להחליט בכמה דפים לדפדף. זה מתאפשר באמצעות הטכנולוגיה של FlipHtml5. בגלל שלא זכרתי איפה קובעים אלבום לדפדוף מימין לשמאל החלטתי לעשות אלבום אוניברסלי משמאל לימין. אולי בזכות זה יימצאו גם קוראים מעבר לארץ האש שלנו.

באלבום, שאתם יכולים לשתף עם ידידיכם, יש בסך הכל 32 עמודים, כך שלא תצטרכו לדפדף יותר מדי.
צפייה נעימה (עד כמה שהנושא הזה יכול להיות נעים). לצפייה – לחצו על העטיפה ותוכלו להתחיל לדפדף.

http://online.fliphtml5.com/oihdl/cbog/

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, תמונות | עם התגים , , , | 2 תגובות

הימים האחרים 2018 ||| נראה אותם יותר מהר מאשר אנו משערים!

בסוף החלטתי לפרסם הבוקר דווקא את הפוסט הזה.
היו לי תוכניות להמשיך בנושא של ״הכחשת האש״, כי הנושא מרגיז במיוחד. למי שיושב כאן כבר ארבעה חודשים – בין שדות ויערות בוערים לוואדי ונחל שרופים ומשחירים – הניסיונות האוויליים והציניים של ההכחשה וההשכחה הם באמת מרגיזים ומכעיסים.
מילא שאין פיתרון צבאי טכני למדינת ההייטק והסייבר של הרברבן הראשי (המכהן!). מילא שאין שום הזדהות שמתבטאת באיזה ביקור תמיכה ואהדה קצר בשדות הבוערים – אבל ניסיון ההכחשה, כשלצידנו ממשיכים לפעול עשרות לוחמי־אש מפויחים (גם בשבת! למרות איסור הדלקת אש בשבת, שהחמאס לא שמע עליו) – הוא המכעיס מכולם. אבל החלטתי לא לכעוס. אני מביא כאן שני ״שירים״ מעובדים, כמו קודמיהם, לזמן השריפות בארץ האש 2018.

1. ״שכונה לא טובה״

השיר שכבר פרסמתי בפייסבוק, הוא שירו של מנהיג חזל״ש (חזק־חלש בר״ת עכשוויים). נאום אמיתי שנשא המסית והפלגן הראשי ביום חמישי האחרון בפני החיילים החדשים בלשכת הגיוס.
בחרתי להדגיש בשיר של כבוד ראש הממשלה את השורה: אנחנו חיים בשכונה לא טובה (מעניין אם הוא מתכוון לקיסריה או רחביה?).
הנה השיר. במקרה הזה לא נגעתי ולא שיניתי מילה (רק שברתי קצת שורות):

2. ״הימים האחרים״ 2018-1968

התלבטתי קצת אם להציג גם את השיר המוסב השני. מדובר על השיר ״הימים האחרים״ שכתב חיים חפר ושרה להקת פיקוד המרכז בימים הקשים של מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. הימים היו ימים קשים בהרבה מהימים הלא־פשוטים שאנחנו חווים היום. אלה היו ימי המרדפים והחיילים ההרוגים הרבים. וכל זה התחולל בנוסף לחום הבקעה הבלתי נסבל (אני יודע כי הייתי שם כחייל סדיר צעיר, אמנם לא כ״צנחן רודף״ אלא כנהג טנק צעיר, שנוהג בצנטוריון הוותיק אל עמדות הירי ליד המוצבים – מצפון הבקעה, דרך הג׳יפטליק וגשר אדם, ועד למוצב ״פטל״ בגשר עבדאללה).

השיר המקורי מתאר את התחושה של הלוחמים שהיו שם, אבל השורה שבחרתי להדגיש, והייתי רוצה לקשר אותה לימים השחורים (מכל הבחינות) של ימינו היא השורה האופטימית ומלאת התקווה ששתל חפר בשיר: ״נראה אותם יותר מהר מאשר משערים״.
כן, אם רק נאמין (ונפעל!!!) אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. וזה יהיה בקרוב.

הפעם לא הייתי צריך לשנות הרבה מילים. הכל התאים כל־כך לימים הבוערים של קיץ 2018. רק פה ושם נדרשה התאמה קטנה של מילה. וחשוב לי להדגיש – כמי שהיה שם וגם פה, ובלי לזלזל בקשיים של ימינו – הימים ההם היו קשים בהרבה. והעיקר: בקרוב – יהיה טוב!

הנה הביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז 1970

שבוע טוב, למי שזוכר את הימים ההם, וגם למי שלא הכיר. יהיה טוב. בקרוב.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה