אנדרטת הזיכרון בגבעת שולה ||| ביקור חוזר בחורשה שבדרך אל הכפר ביום הזיכרון לחללי צה״ל

הערה לפני הפתיחה: הפוסט המקורי הזה עם התמונות, נכתב כבר ב-2021 ולא פורסם, מסיבות שונות.
היום מצאתי לנכון להעלות אותו ולהוסיף (באדום) כמה הערות עידכון של 2024.

בערב יום הזיכרון, כמו מדי שבוע, אני עובר בהליכת הבוקר ליד אנדרטת הזיכרון שנמצאת כמה מאות מטרים לפני הכפר עליו אני מרבה לכתוב כאן (עדכון 2024: בדברים שאני מפרסם אחרי 7.10 התחלתי לקרוא ל״כפר״ בשמו הרשמי: בארי. מאז שהכפר שלנו הפך, למרבה הכאב, ל״מותג אסון לאומי״ שכולם שמעו עליו קשה לי להשתמש בכינוי האנונימי הישן). זיכרונות המלחמות והנופלים במלחמות ממשיכים לחזור אליי לא רק ביום הזיכרון. האנדרטה הזו הוקמה לזכר חללי צה"ל שנקברו קבורה זמנית על הגבעה הזו – במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

בפוסט הזה, שכתבתי לבלוג לפני שלוש שנים ולא פירסמתי אותו עד היום, ניסיתי לתאר מזווית אישית של אחד מ״ילדי דור המדינה 1948״ את הקשר לחורשה שליד בארי ואת הזיכרונות שלי בקשר למלחמות ישראל העיקריות – אלה שבאו אחרי מלחמת העצמאות.

מלחמת סיני (שפעם קראו לה גם ״מבצע קדש״ ובשלט על האנדרטה כתוב: מערכת ״קדש״) זכורה לי במעומעם. נדמה לי ששהינו במקלט שעדיין קיים גם היום, מקלט שיצא כבר מזמן מתפקידו ההגנתי. הממ״דים, המיגוּניות וסוגי המחסות האחרים שמעל האדמה החליפו את המקלטים התת־קרקעיים מלאי הטחב והזיכרונות.

המקלט של גן ״שקד״ עומד במקומו נטוש (צילום מ-2021)

מלחמת ששת הימים במקלט של גן ״שקד״. הפגז שנפל על הגן לא פגע בילדים

במלחמת ששת הימים – חזרתי בתקופת המלחמה משנת ההדרכה שלי בנוער העובד של רמת גן ותיפקדתי כ״לוחם צעיר״ (וגם ״קריקטוריסט חובב״) עם תמ״ק עוזי בשוחה מאולתרת. ללא הכשרה צבאית ממשית עמדתי בשוחה שב״מוצב מספוא״ במזרח בארי, נכון לעצור את הפלישה המצרית שלא הייתה. הבונקר של המוצב עדיין שם מכוסה בצמחי הארץ שמחליפים צבעים לפי העונות: בפסח הם עוד היו ירוקים ובערב יום הזיכרון הם כבר יבשים וצהובים כסמל ליום הקשה.
(עדכון 2024: הבונקר נהרס  כש״הבור״ ששימש אחרי ששת הימים כמסלול מרוצי אופניים נסתם עם ערימות עפר בהכנות לבניית השכונה החדשה).

הבונקר שהיה חלק מ״מוצב מספוא״ במלחמת ששת הימים, מכוסה עשבים במאה ה-21

בששת ימי המלחמה ההיא שמענו מכיוון גבעת שולה את הלמות הפטישים המכינים את הקברים הזמניים בגבעת שולה וידענו שחיילים נוספים הובאו לקבורה זמנית בין עצי האקליפטוס של החורשה.

מוצגים כאן כמה צילומים של אנדרטת הזיכרון שצולמו ב-2021.

במלחמת יום כיפור, ״המלחמה שלי״, נקברו באתר בקבורה זמנית 460 לוחמים שנפלו בחזית הדרום. אני זוכר, יותר מ-50 שנים אחרי המלחמה ההיא, שבביקור הראשון ב״חופשת־24־השעות־ברוטו״ שקיבלנו – לצאת ממצרים (״אפריקה״ כמו שכינו אותה) מהאיזור אליו הגיעה החטיבה – כדי להודיע ששרדנו את המלחמה הקשה ההיא. הייתי חייב בימים הקשים ההם לגשת אל ״גבעת שולה״, בה שכן בית הקברות הזמני ולחפש מי מחבריי לשירות הסדיר בשיריון, מחניכי בקק״ש ומהלוחמים בחטיבת המילואים שלי נמצא שם בגבעה שהכרנו עוד מטיולי הילדות.

כיום האנדרטה וסביבותיה מתוחזקות טוב יותר ממה שראיתי, צילמתי וכתבתי בפוסט ישן מ-2016. הגבעה שמגודרת בגדר סמלית מכוסה בצמחי העונה המחליפים צבעים מעונה לעונה – מירוק לצהוב ואחר כך לחום ושוב ירוק. היא נקראת על שמה של שולה אנגלסברג, חברת קיבוץ בארי, האחות הרחמנייה שנרצחה על ידי מחבלים שחדרו לקיבוץ ב-25 בדצמבר 1949.

יד זיכרון לשולה אנגלסברג, חברת בארי שנרצחה בקיבוץ הצעיר ב-1949

מי שרוצה לקרוא פרטים יותר מדויקים על ההיסטוריה של האנדרטה – יכול לראות בויקיפדיה.
אנחנו נישאר עם זיכרונות הילדות והנעורים שלנו, שמתחברים השנה לאירועי ה-7.10. בשבת ההיא נהרגו יותר ממאה אנשים וילדים בבארי – ביניהם גם חמישה מלוחמי כיתת הכוננות, אזרחים מגויסים שנלחמו על הבית פשוטו כמשמעו ומצאו את מותם – לפני שהצבא הסדיר הגיע.
זיכרם של כולם יישאר איתנו לתמיד.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

 

 

ספרים של בארי ברשת ||| הוִירְטוּאָלִיה מתחברת לנוֹסְטַלְגִּיָּה ויחד עושים וִירְטוּלְגִּיָּה שתישאר כאן גם אם יסגרו את כל הכבישים והגדרות

בחודשים האחרונים, כשאני יושב רוב הזמן מול המחשב בחדר ה״אשטרום״ בעין גדי היפה, אני נובר במה שהגדרתי ״נבכי״ הדיסקים והרשת ומנסה לחפש פירורי נוסטלגיה והיסטוריה מקומית שפיזרתי במשך עשרות שנים – תחילה על ניירות ופתקים, ובהמשך במדיום הוירטואלי שנכנסתי אליו כבר כקשיש למדי.

למי שהתחיל בימים של אותיות העופרת של הדפוס והמעבר לרפידוגרף ושולחן אור היה כבר מהפך גדול בשבילו – המעבר למקינטושים הראשונים בשנות השמונים של האלף הקודם היו כבר הישג טכנולוגי גדול. עצם זה שהצלחתי למשוך ״מכחול וירטואלי״ בתוכנות העתיקות ״מקדרו״, ״מקפיינט״, ״קריקט־דרו״, ״פריהנד״ ואח״כ אפילו ״אינדזיין״, ״אילוסטרטור״ והמוכרת מכולן ״פוטושופ״ על כל מהדורותיה – מ-1987 ועד 2024 –  כבר היה הישג לבן דור המדינה שנולד עוד לפני שהמציאו את העפרון 6B.
(הספר ״מר מלפפון״ שהכריכה שלו מופיעה משמאל למעלה שודרג למהדורה דיגיטלית יחד עם כתמי הצלוטייפ הישן־נושן שיצרו לו מסגרת גרפית ייחודית)

לפני כמה שנים גיליתי את אפליקציית הרשת FLIPHTML5 שיודעת להפוך כל ספרון ישן לחוברת דפדוף וירטואלית נהדרת. באפליקצייה החינמית (עד שתרצו לקדם מכירות של ספרון) אפשר להפוך כל קובץ דפים, תמונות וציורים לחוברת שהדפדוף בה בכל המכשירים הוא אינטואיטיבי ולא דורש שום ידע וכישורים מחשביים. היום אחרי ששובשו חלק מדפי הפייסבוק הרבים שפתחתי ברשת – כדי להפריד בין אמירות וביטויים אישיים לדברים קצת יותר קבוצתיים-קיבוציים – החלטתי לרכז בבלוג (האישי, חייב להדגיש שוב…) כמה מהספרונים האלה במין פוסט ״ספרייתי״ אישי-קבוצתי-קיבוצי. תהיה ספריה מבולגנת זו מקום לריכוז הספרים. מעין מדף אישי – ממש כמו שהיא יודעת להציג בעצמה (ראו צילומסך הכולל גם גירסאות כפולות שלא זרקתי, מחשש איבוד דרך).

העליתי כאן  בעיקר סיפורים ״בנימה אישית״ בהמשך אעלה (אולי בפוסט נפרד) ספרים יותר פורמליים.

Screenshot

הנה הקישורים לספרוני הילדים (מתאים מגיל 3 עד 120+). את רוב הספרים כבר פיזרתי במרחבי הרשת, עכשיו אספתי אותם לספריה המרוכזת. לחיצה על תמונת הספר תפתח את מהדורת הדפדוף שם אפשר לעלעל ולחזור, או לסגור, לפי מידת העניין. כל קובץ נפתח עכשיו כמסמך נפרד הניתן לסגירה בכל רגע ולחזרה לדף הבלוג עם הספרייה. פשוט לוחצים על תמונת הספר ומתחילים לדפדף (נראה קצת מסובך, אבל זה קל יותר מלהסתובב בין מדפי הספריה הרגילים):

״חלוצי החצב״ – ספרון שציירתי עם ארטליינים בראשית שנות השמונים (עם יותר מהשראה של הספר הנהדר ״הדלעת המופלאה״) עבור הבן הראשון שלנו, שהיה אחד מילדי ״גן חצב״ – הגן הראשון של ״הכפר״ (ככה קראתי כאן לבארי, כדי לא להיות מפורש יותר מדי ולהישאר מקומי).

 

 

״רובי הרובוט״ – ספרון ילדים נוסף שמתאר את ילדי כיתת ״נרקיס״ והרובוט שהרכיבו בכיתה ב״בית המשותף״. וגם איך ידעו הילדים העצמאיים להתגבר על תקלות ששיתקו את הרובוט החביב, שהיה ממש בן כיתה אהוב, קצת סתוּם אבל מאוד חברותי.
בסוף יש כמובן הפי־אנד, כמו ברוב הספרים של פעם…

 

 

״ברל (ברל׳ה) הקיפוד מבית ברל (בארי)״ – הוא לקט של דפי ״קומיקס״ שהתפרסמו במקומון ״כאן״ בשנים 1986-1984.
סיפורו של ברל (ברל׳ה) הקיפוד מבית ברל (בארי) שיצא מגדר הקיבוץ (!!!) והלך לחפש משמעות (כמו רבים מאנשי בארי כיום…). סיפור קומיקס שפורסם ב״כאן״ וניסה כבר אז לחפש משמעות לחיים בקיבוץ ובסביבתו…

 

״מר חרוּץ״ – סיפור משעשע שכתבה כבר ב-1981, אחותי המוכשרת במיליון תחומים, למקומון ״תוספתן״ של בארי . הסיפור ברוח ״ספרי המרים״ הידועים עוסק בניראות בציבור של החבר. ניראות החשובה (בכפר, וגם בעיר) לפעמים הרבה יותר מהמהות. אבל בעיקר זה סיפורון משעשע שזכיתי לאייר גם אותו בארטליינים, הרבה (או קצת) לפני עידן המחשב. כבר כתבתי על ״מר חרוץ״ הזה פוסט לפני 11 שנה בבלוג, הפעם הוספתי מהדורת דפדוף.

״ואדי פלמ״ח (ואברהם)״ – אלבום תמונות מ״ימי התבערות והשריפות״ בנגב המערבי. צולמו ב-2018 בהליכות בערוצי הוואדי הקרוב לבארי, הוואדי בו היו ילדי בארי מטיילים כל שבוע ומחפשים חפרפרות, צבים, כלניות, סתווניות, חצבים ועיריות ואוצרות טבע אחרים. באלבום הזה הצבעים השולטים הם אפור ושחור, עם נצנוצים ולבלובים של ירוק שמוכיחים שהטבע חזק יותר מכל הרס שמחולל האדם.

 

״ספטמבר השחור״ – אלבום תמונות נוסף מ״ימי התבערות והשריפות״ בנגב המערבי, צולמו בבתרונות בארי. ערוצי נחל סחף המוביל מאיזור בארי ועד לרצועה. גם באלבום זה משולבים צבעי השחור/אפור עם החום/ירוק. וכמה שלדי גזעי עצים שאולי כבר לא יתאוששו (ולפעמים אפילו הם התאוששו).

 

״האלבום הוורוד״ – אחרי כל תמונות השחור/אפור שצולמו בימי התבערות בוואדיות בארי, הגיע הזמן הוורוד. הסתווניות של 2018, כמו של כל שנה, לא מתחשבות בצבעים של הקיץ ומלבלבות במלוא האופטימיות שלהן ממש מתוך כל הערוצים השחורים. כל התמונות צולמו בנובמבר 2018 בערוצי הוואדיות סביב קיבוץ בארי בנגב המערבי. סיבה קטנה להאמין שפעם יהיה טוב. האמנם עוד יבואו ימים?….

 

״נופי בארי״ – אלבום תמונות נושא שלא התמקד בשחור/אפור. עם מיגוון צבעים, נופים ושעות היממה. שמיים בכל הגוונים, שדות, דרכים, אתרי תיירות וכל היופי הזה שנמצא שם תמיד מול העיניים, אם רק רוצים לראות.
אלבום שרוב התמונות בו שימשו כתמונות מושא לדף פייסבוק שהשתבשה דעתו והוא ירד למצולות הרשת ה״בלתי חברתית״

 

אלבום מפות וצילומי אוויר של איזור בארי
מאז 1799(לא טעות הקלדה!) ועד ימינו. האלבום נעשה על בסיס תערוכה בחג ה-72 לבארי ב-2018.
אוצר התערוכה הוא יורם בר סיני, וכך הוא כתב ביומון: "אפשר ללמוד על הבית שלנו בדרכים רבות: סרטים, סיפורי וותיקים, יומונים או אלבומי תמונות. לקראת חג העלייה חשבנו על אפשרות נוספת, להציג את התפתחות בארי בעזרת תצלומי אוויר ישנים ובעזרת מפות… בחרנו צילום אוויר אחד לכל עשור בחיי בארי…״

זהו להיום, ספרים נוספים נעלה בהמשך. ובינתיים מי שרוצה שייקח את הזמן שלו, ואם יימצא פתאום רגע של הפסקה בתור לתספורת או לכלבו או למטבח הקהילתי, או אפילו לפני ההתייעצות עם יועצי הנפש והגוף – יוכל לדפדף באחד הספרים הישנים והנוסטלגיים.
דפדוף נעים, תמיד אפשר לעצור ולחזור אחר כך.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

מוכרחים להמשיך? מוכרחות להמשיך?! ||| המשך יבוא, כמה שיותר קרוב…

בחודשים שעברו מאז אירועי ״השבת ההיא״ בבארי מצאתי את עצמי עסוק – בין יתר הסידורים והעיסוקים, הנסיעות והנסיונות – ב״גרפיקוֹתרפיה״ – תחום של תרפיה אמנותית שעדיין אין לו ערך בויקיפדיה (ואפילו לא בוויקיבוץ של בארי).
אני, בימים אלה ובגילי המופלג, גרפיקאי (מעצב גרפי? איש תקשורת חזותית?? מה חשובה ההגדרה בימינו???) עצמאי. לא מקבל ״עבודות״ מגופים ניהוליים ולא מהמזכירות או מהממשלה. מצד אחד בחרתי לבטא את התחושות האישיות, אותן אני משתדל להציג בדף הפייסבוק האישי וגם מציין בכל פרסום שהוא נאמר ״בנימה אישית״.
מצד שני, אני מנסה להתחבר אל האנשים/נשים הצעירים/ות של בארי שמנסים לשדר – ימים ספורים אחרי ה־7.10 – שממשיכים הלאה. הסלוגן / אמירה / סיסמא המוכרת לכולם, לפחות לבני הדור שלי היא אמירתו של האלוף בני פלד אחרי מלחמת כיפור 1973 – ״מוכרחים להמשיך לנגן״.
על פיו נכתב השיר הידוע בשם הזה. הרקע לשיר מתואר כך בויקיפדיה:

"מוכרחים להמשיך לנגן" הוא פזמון שכתב עודד פלדמן בשנת 1974, הלחין יאיר רוזנבלום וביצעה להקת חיל האוויר.
ב-6 ביוני 1974, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נערכה בבסיס רמת דוד מסיבה לכבוד טייסי חיל האוויר שחזרו מהשבי בסוריה. מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, נשא דברים במסיבה, ובהתייחסו לאבדות הכבדות של החיל במלחמה, אמר שחרף המחיר הכבד המשיך החיל בביצוע משימותיו, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן". סא"ל עודד פלדמן, ראש ענף תרבות וחינוך בחיל האוויר, לקח מטפורה זו כבסיס לשירו "מוכרחים להמשיך לנגן", שהולחן בידי יאיר רוזנבלום וביצעה להקת חיל האוויר.
קצין החינוך ערך את דבריו של פלד למבנה שירי. פלד הזכיר בדבריו שמות קוד של מטוסים שנפלו "שניים במבנה חרדל הלך, ארבע במבנה אגוז, הלך…" והוא גם דיבר על ההשוואה בין הפעילות הקרבית לנגינה של תזמורת, שלפעמים מנגנת על פי תוכנית, ולפעמים מאלתרת.
הפזמון החוזר של השיר שמתבסס על דבריו:
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק.״

בחודשים האחרונים עשיתי כמה ״גרפיקות״ שמתכתבות עם השיר/האמירה של מפקד חיל האוויר ב-73׳, למרות שאני בכלל השתייכתי בכיפור ההוא לכוחות הקרקע של השיריון. (עדכונים ותוספות יוצגו בהמשך – ככל שנמשיך להמשיך…) כמובן שבהתחלה יוצגו העבודות שמתארות את ההמשכיות של הדפוס, בניהולו האמיץ של המנכ״ל הצעיר הנוכחי.

 

נתחיל מהחולצות: ב״ישיבת חירום״ של חמ״ל הדפוס נבחרה להדפסה רק החולצה השמאלית.
לפעמים לא הקפדתי על רציפות הסלוגן ״מוכרחים ל…״ והשתמשתי גם ב״ממשיכים להדפיס״. לא מוכרחים תמיד להקפיד על כל מילה.

 

וזה מה שפרסמתי השבוע על אנשי הפיתוח והאחזקה של דפוס בארי:
מוכרחים להמשיך לפתח "מחלקת הפיתוח והאחזקה" של דפוס בארי היא הרבה יותר מיחידת תחזוקה שמתקנת ומרכיבה ומשמנת ומתחזקת את כל המכונות של הדפוס הראשון בנגב ואחד מבתי הדפוס הגדולים בישראל.
אנשי "התחזוקה" הם מומחי טכנולוגיה שלזכותם נרשמו כמה מהפיתוחים החשובים ביותר בדפוס בישראל ובעולם (כן, כן גם בעולם!). הם פיתחו את המחש"ק – מדפסת השיקים הראשונה בישראל כבר בשנות ה-70, את ה"מעטפית" – מכונה שעוטפת מסמכים ללא מעטפה, כבר בשנות ה-80 (וזכו על כך בפרס קפלן), את ה"וריקולור" – מדפסת הצבע המהירה בעולם של סאיטקס בשנת 2000, ועוד עשרות ומאות שיכלולים שמסייעים לייצר מהר יותר, חסכוני יותר ופשוט יותר. גם בימים אלה חדר המחלקה – המלא בשולחנות עבודה ובמפתחות פתוחים וסגורים ומברגים ומלחציים מכל הסוגים, ועוד מערכות טכנולוגיות נוספות שקצר המקום מלפרטם – מלא בעובדים החרוצים. מוכרחים להמשיך לפתח. כי אין להם זמן לשטויות

ואם לא מוכרחים תמיד להמשיך לדבוק בסלוגן הראשון, אז תמיד יש לנו גם את הסלוגן הישן מכל המבצעים הקודמים: ״אנחנו כאן.״ עם נקודה. או עם סימן קריאה! ובפונטים משתנים. מאז 1946.  (כולל חולצות פופולריות טרום ״השבת השחורה״ שלא הודפסו למרות הביקוש הרב (עקב עיכובים שונים).

ואלה גיבורי החקלאות – שכולם כבר יודעים שהם גיבורים אמיתיים לא רק כסלוגן, אלא גם בחיים עצמם. וזו ההזדמנות להגיד תודה לכל המתנדבים הגיבורים שהגיעו לשדות ולמטעי בארי בעצם ימי הלחימה וסייעו בקטיף האבוקדו ובעבודות נוספות. עם ישראל במיטבו, שלא קשור בשום קשר להנהלה הכושלת שממשיכה להכשיל ולכשול, גם בימים אלה.

ועכשיו לגיבורים הנוספים, אנשי הנוי שלא היססו להסתער על כל העצים המרוסקים ועל הדשאים הצמאים של בארי והמשיכו לשמור את הקיבוץ ירוק, עד כמה שאפשר בין ההריסות ו״סיורי האסונות״.

בתמונת הפוטושופ: מכסחי ומכסחות הדשאים מארכיון בארי חוברו להם יחד כדי לעזור לכסח את הדשא הגדול

החשמלאים תמיד היו גיבורים בבארי מימי הגנרטור המקומי והפסקות החשמל השגרתיות, הרבה לפני שהגיע החשמל הארצי לנגב. הימים האלה שייכים לגיבורי החשמליה הנוכחיים – שמיהרו, תחת אש, לתקן את כל הפנסים המרוסקים וקווי החשמל המנותקים והחזירו את האור לבארי הרבה לפני כל חברות החשמל למיניהן. חשמלאים לא ״מוכרחים״ הם פשוט ״מחזירים את האור לבארי״ פשוטו כמשמעו.

וגם גיבורות המכבסה שהתגייסו בהתנדבות לכבס, לקפל ולחלק לתאי הכביסה את כל הכביסה הנקייה.

​

אחרי שהצעתי עוד חולצות עם סימני ה-״ס״פ״ שצילמתי בבארי, החלטתי לשתף אותן גם כאן בפוסט, בשביל ההיסטוריה. הרי עוד שבוע או חודש או שנה יימחקו כל הסימנים ש״מקשטים״ כל בית וכל מבנה. ובשביל ההיסטוריה חייבים לכתוב: ס״פ = סילוק פצצות, לא סוודרים ופיג׳מות ולא כל דבר אחר שיעלה על דעתכם בעוד שנה או עשר שנים…

 

ולסיום (איזה סיום? שום דבר עוד לא קרוב לסיום אצלנו…) –
עוד כמה הצעות שלא פורסמו (או שכן פורסמו… מה ההבדל?…) ועדיין מתאימות למסר:

והאחרונות, למרות שהן ממש־ממש לא האחרונות: ״מוכרחות להמשיך לקנות״, הבנות שפתחו את ״הקניון״ – חנות הבגדים של ״הכפר״, ולידה ״הכלבו״ עוד ניסיון לחזור לנורמליות מסוימת במצב שהוא לגמרי לא נורמלי.

 

כמעט שכחנו שגם מבנה הספריו של בארי, אבל שוב באופן סמלי, רוב הספרים נותרו שלמים ועכשיו משץתדלים לסדר את הבלגן שגרמו כל העניינים שמסביב. בקרוב אפשר יהיה להמשיך לקרוא את רוב הספרים – הישנים והחדשים.

עד כאן, מוכרחים להמשיך בשגרה היומית הבלתי שגרתית ב״בארי 2ב״ – היא עין גדי היפה, ממש ליד ״נחל ערוגות זה הידוע…״

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

״אתם מבארי?!״ | ״איפה הייתם בלילה ההוא!!??״ || ״איך יצאתם משם!!!???״ ||| ״מה תעשו בהמשך!!!!????״ |||| ״מה שלומכם!!!!!?????״

אנרכיה, עבודה גרפית מאוירת, בצלאל 1976/1977

זהו פוסט לקט של ״כרזות״ שהכנתי בשבועות האחרונים, אחרי ״השבת ההיא״/״השבת השחורה״/״ה-7.10״.
הכרזות האלה ״צויירו״ בפוטושופ על בסיס ״גרפיקה היסטורית״ ישנה־נושנה שעשיתי בימי בצלאל שלי במאה שעברה (נדמה לי, בשנה א׳ 1976).

למי שלא בן בארי קשה להבין את התחושות הקשות של בני ישוב רגיל בישראל – על מה שקרה ב״שבת ההיא״ במדינה שהדור שלי נולד יחד איתה ב-1948.
מצד אחד יש את הלם הקרב, וכל מי ש״היה שם״ (עוד הגדרה ומיון לסוג ההלם והפגיעה) חווה אותו בדרך זו או אחרת.
מצד שני יש את ״אשמת הניצולים״ של מי שהיה ולא נפגע (ואפילו הבית המשפחתי שלו לא נפגע, או נפגע רק באופן קל).
ויש את חיי הפליטוּת שקשה להסביר אותם. יש גם תחושה טובה של הזדהות עצומה של המוני אזרחים טובים – מתנדבים בכל תחום – עם הרבה אמפטיה ורצון לעזור. המון המון אנשים טובים שרק רוצים לעזור במשהו (ובאמת עוזרים!), להבדיל מכמה גופי שלטון שהזדהות היא לא מילת המפתח העיקרית אצלם.

מי שלא יודע: קיבוץ הוא סוג של בית, לכן גם כתבתי בחג ה-30 של בארי, כשהייתי בסך הכל בחור בן עשרים ושמונה, את השיר ״בשבילנו זה בית״, מילים קצת ״ציניות״ אבל נאמנות למקום. את השיר/פזמון הלחינה בכשרון גדול מימי ק׳ (בקיבוץ נוהגים לקצר שמות… לא אומרים ״זורע אמר…״ כמו שכותבים היום בעיתונים שעכשיו מראיינים כל יום לפחות עשרה חברים מבארי… ומ״קיבוצי־עוטף״ נוספים).

הנה השיר ״בשבילנו זה בית״ בביצוע הצעירים המוכשרים של בארי שרבים מהם איבדו הורים וקרובים ב״שבת השחורה״:

קיבוץ זה באמת סוג של בית – של ״משפחה מורחבת+פלוס+פלוס״, כולם מכירים את כולם וכמעט עם כולם היה לך קשר: בגן הילדים ובכיתה, בצבא ובחיים הבוגרים: בדפוס, או ב״גיוסים״ לפרדס ולמטע, במזכירוּת ובמועדון לחבר, בחדר־אוכל ובפאב, בוועדות השונות או ברכבים המשותפים – בה-כ-ל!!!!
זה משהו שאפשר לצחוק עליו, ואני – באופן אישי – במשך כל העשורים האחרונים עשיתי בנושא המשעשע הזה ״פרודיות״ ו״סאטירות״ (בעיקר גרפיות) בכל עיתוני בארי, לאורך עשרות (אם לא מאות) שנים.

אז אחרי שהסברתי את עצמי במאתיים וחמישים מילים (זה כבר הרבה מדי בימי הטוויטר והפייסבוק, ובטח בימי הטיק-טוק, שלא ממש צללתי אליו) נעבור לאוסף הכרזות שמתרוצצות עכשיו בפייסבוק. שם, ברשת ״החברתית־כאילו״, כל רגע יש הסחת דעת אחרת. וכאן בבלוג הוותיק הכל יישמר (עד שאחליט למחוק…).

באופן קיבוצי – מכיוון שהיום בארי היא סוג של ״מותג״ של ״אסון״ ושל ״חיי פליטים״, לא בדיוק סוג מותג שהייתי/היינו (עוד נושא ״קיבוצי״: הדיבור והכתיבה בגוף ראשון רבים) רוצים להיות. הוספתי את ההסתייגות:
*כרזה זו נעשתה באופן אישי ומזווית ראייה פרטית. לא אושרה על ידי המזכירות וההנהלה. כל הפרטים והצבעים על דעת הכותב והמשרטט בלבד.

אז הנה הלקט הראשון של כרזות ״אתם מבארי?״

​

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

״גשמי ברכה 2023״(?!) ||| פוסטר משנות התשעים מקבל תפנית מפתיעה ומתאים את עצמו לאירועי 2023

הפוסטר ״גשמי ברכה״ עוצב וצויר בתחילת עידן המחשב הגרפי בדפוס בארי (ובעולם…). הוא התאפיין בשרטוט של קווים דקים ומילוי המשטחים בצבעים בהירים המתארים את ישראל הישנה, לפי תחושותיו של מי שנולד ב-1948, חצי שנה אחרי המדינה. נעזרתי בתוכנה הגרפית FreeHand מבית Aldus של שנות ה-90 של המאה שעברה. הפוסטר היה חלק מסידרת פוסטרים המתארים בצורה סימבולית־גרפית, ביחד עם ״התחנה המרכזית״ ו-״3 מכתשים בנגב״ את האהבה וההזדהות עם המדינה הצעירה והצנועה (באופן יחסי להיום לפחות…).

 

עכשיו כשאני משתייך (אם לחזור לגוף ראשון יחיד, מה שדי קשה למי ששייך לדור ה״אנחנו״ הרבה לפני עידן ה-״אני־אני־אני״) לקבוצת ה״מפונים״ או ה״מחולצים״ (איזה מילים קשות) של בארי (״אתה מבארי? אוי ואבוי! / היית שם? אוי! / לאן אתם הולכים / אוי אוי אוי…״ – ראו כרזה אקטואלית משמאל. אפשר להגדיל בלחיצה) ולמרבה המזל נמצא בגן העדן של עין גדי – בחרתי לעשות וריאציה על הפוסטר ״גשמי ברכה״.

אין הרבה מה להסביר – המבין יבין, ומי שלא יבין יכול לזפזף למהדורות החדשות הבלתי מסתיימות, שבכל אחת מהן מופיע לפחות אייטם אחד על ״בארי שלנו״.

בחרתי לייצר מדינה קטנה, שהיא בארי היקרה שלנו שהשארנו אי־שם ועוד מעט נחזור אליה לביקור 5.0 ואח״כ להתיישבות מחדש. שיכפלתי (בפוטושופ כמובן, היום לא צריך יותר טוריות וטרקטורים)  והזזתי אותה לארגז ״עין גדי״ שגם אותו לא התקשיתי ״לייצר״. וככה אי שם ליד ים המלח שבמזרח, במקום שנראה כמו גן עדן (לא רק נראה…), עם הנוי הכי יפה בישראל שכולל עצי באובב ענקיים והרים נפלאים ממערב – מתקיימת כיום קהילת בארי 2ב (רמז לעבר השיריונאי, אי אפשר בלי זה בימי האבק והעשן האלה).

הנה הפוסטר המלא בגירסת דצמבר 2023 ואחריו ״גלויה״ שגזרתי מהפוסטר שמתמקדת במקומה של ״בארי 2ב״ בתוך עין גדי היפה.

זהו, אלה היו 327 מילים על התחושה האישית באמצע דצמבר 2023, כאן בים המלח שספג הרבה דמעות במהלך הדורות וממשיך להתרוקן עקב סיבות שלא נפרט כאן.
באהבה ובהוקרה לקהילת עין גדי הנהדרת שעוטפת אותנו ועוזרת להעביר את התקופה הקשה ביותר בתולדות עמישראל בארצו (״ארצנו״).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

עין גדי, עין גדי, מה היה כי צמחת בשממה ||| והלב יהרהר ויחמוד… והלב יהרהר ויחמוד…

בנימה אישית 50.0 – מהגיהנום לגן עדן –  עין גדי – בארי 2ב​ 💔❤️‍🩹❤️

אין לי עוד ממש כוחות לחזור לכתוב בבלוג פוסטים מלאי מילים, ציורים ותמונות כמו שהייתי כותב במשך יותר מעשר שנים. למרות שמתרוצצות לי בראש (המבולבל קצת, אם לומר בכנות עכשווית) הרבה רעיונות לנושאים של פוסטים. אני יודע שלאף אחד, בימים טרופים אלה, אין כוח לאוסף מילים של יותר מעשרים, (מקסימום 36 מילים) + חמש (מקסימום 8) תמונות.
לכן מספיק שיש לי שלושה ״פייסבוקים״:
1. ״יגאל זורע״ – פרופיל אישי הפעיל עכשיו יותר מתמיד.
2. ״קווים ונקודות״ – דף של הבלוג בשם הזה שפעילותו די מצומצמת, בעיקר העלאה של פוסטים ישנים שהותאמו לאירועים האקטואליים, עם תוספת (באדום) המתייחסת לימים טרופים אלה.
3. ״תמונות בארי״ – דף שהכיל ב״ימים האחרים״ רצפי תמונות נוסטלגיות של קיבוץ בארי וכמה תמונות מהמאורעות אקטואליים – כמו חג העומר בשדה ב-2021. עכשיו כשקיבלתי גישה לאוצר העצום של תמונות ומסמכים מארכיון בארי, מצאתי דברים מרתקים כדי לספר, לעצמי ולכל מי שרוצה לשמוע, על בארי – בעבר, בהווה ובעתיד. אני יודע שכמו בכל קיבוץ, גם כאן לא כל מה שאני מפרסם מתאים לכולם, אבל היתרון של האינטרנט והפייסבוק הוא שכל אחד לוקח מה שמתאים לו ומתי שבא לו. תמיד אפשר לכבות את המסך וללכת לחדר־אוכל או ללובי להדלקת הנרות.

מאז שאנחנו בעין גדי, ואחרי שגיליתי שיש הרבה דברים משותפים לעין גדי ולבארי (כמו לעוד הרבה קיבוצים) אני מעלה מדי יום־יומיים גרפיקה כלשהי בנושא המחבר בין הקיבוצים (״הכפרים״ בלשון הבלוג הזה) – מין תמונה שמבטאת את ההרגשה שכאן בעין גדי זה סוג של גן עדן – עם הנוי המקסים, הכולל צמחייה שאין בשום מקום בארץ, וגם עם הציפורים, ובעיקר עם האנשים הטובים שנחלצים לעזור בכל דבר. החלטתי ב״ישיבת המערכת״ להעלות עוד כמה ״גרפיקות פוטושופ״, בשביל ״הארכיון האישי״. כי מי יודע כמה עוד יסחוב המק הנייד שלי והדיסקים שמחוברים אליו? ומה יילד יום?! (או לילה…?)

בחודשיים האחרונים התחלתי לעשות מה שקראתי לו ״גרפיקו־תרפיה״, סוג של ביטוי אישי וקבוצתי. בתחום האישי – אין לי בעייה לשתף, לצלם ולאייר מה שבא לי. כמובן עם הדגשה שזה לא ״דברי המזכירות״ אלא ״בנימה אישית״ וכך גם מסומנים הפוסטים. מי שלא מתאים לו, תמיד יכול לחזור לגוגל או ליוטיוב או אפילו לדשא של השכן.

ואם כבר אמרתי ״יוטיוב״ – זה בדיוק מה שמקשר את 540 המילים לפוסט (או פוסטון) המוזיקלי הזה. אנחנו שייכים לקהילת בארי הקטנה (כמה עשרות, משהו בין 50 ל-70) שהגיעה לעין גדי. מקבלים אותנו בצורה מחבקת שממש אין מילים מספיקות להודות לאנשי הקיבוץ הזה. עין גדי היא גן עדן (אולי זה אפילו משחק אותיות כלשהו).

בימים אלה מתנגנים לי כמה שירים בראש שכבר שיתפתי בפוסטי אחרי המלחמה הקודמים. היום שמעתי באייפון בדרך היפה לחדר־אוכל של מלון עין גדי, דרך שעוברת ממש מעל נחל ערוגות, את השיר הנוסטלגי ״עין גדי״ שכתב איתן פרץ והלחין דב אהרוני. חיפשתי ביוטיוב ומצאתי מספר ביצועים מרגשים של השיר הקלאסי הזה שבימים אלה אנחנו מתחברים אליהם כל בוקר מחדש. ​ 💔❤️‍🩹❤️

עין גדי
אריק איינשטיין
מילים: איתן פרץ; לחן: דב אהרוני

ים המוות הכחול בלאט ינוע
וממעל עננה קטנה תשוט.
עץ האשל בדממה יזוע
וכל קו בחול יפה חרוט.
האדמה תצהיב בלהט שמש
ואבק מחניק יעוף ברום
אך עין גדי לא תיבול בכמש,
בה ישלוט גוון ירוק וחום.

עין גדי, עין גדי
מה היה כי צמחת בחמה
עין גדי, עין גדי
איך פלגים בך חותרים בשממה
עין גדי, עין גדי,
בך היופי יופע בכל הוד
והלב יהרהר ויחמוד
והלב יהרהר ויחמוד.

ים המוות הכחול בלאט ינוע
וכל הר בו יתנשא גאה ורם.
נחל ערוגות, זה הידוע
מהלכו יישיר אל תוך הים.
האדמה תצהיב בלהט שמש,
אך עין גדי היא נווה מדבר
יום חדש אינו דומה לאמש
ועתיד מזהיר צופן לה המחר.

עין גדי, עין גדי…

אריק איינשטיין שר ״עין גדי״

 

גידי גוב ויהודית רביץ שרים ״עין גדי״

 

יוני רכטר ויהודית רביץ שרים ״עין גדי״

 

יגאל בשן שר ״עין גדי״

 

הגבעטרון שרים ״עין גדי״

 

נתן כהן שר ״עין גדי״

כל הביצועים יפים – תוכלו לשמוע מה שתבחרו, או את כולם. עין גדי תהיה תמיד בלב שלנו, גם כשנחזור לבארי שבלב.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

״הביתה לחזור״ ||| מצעד שירי החזרה הביתה, סוף־נובמבר־אלפיים־עשרים־ושלוש

החלטתי שגם הפוסט השני של ״אחרי המלחמה״ יהיה קצר במילים ויתמקד בשירי עידוד ונחמה, אז ניגש ישר אל השירים.

1. ״הביתה לחזור״ / מילים: יורם טהרלב / לחן: אביבה אהרון.
העליתי מהמבחר הגדול ביוטיוב שלושה ביצועים מרגשים (תבחרו את מה שהכי מתאים לכם):

1א. הראשון של שרה בדישי

1ב. הביצוע השני הוא של זהבה בן:

1ג. הביצוע השלישי (בשביל הצעירים יותר) הוא של אודיה:

ואיך אפשר בלי אריק (תשאלו את צ׳ מדפוס בארי ומכיתת ״אגוז״).
את הציור עשה אודי פ׳ מכיתת ״גפן״ שיושב עכשיו בסן פרנסיסקו על המים.
וכך כתבו היום במכון מורשת עוזי נבון:
,,בואו חזרה, ימים טובים׳׳ –
שר אריק איינשטיין הדגול, שעזב אותנו לפני עשר שנים בדיוק. אלו מילים השגורות כיום בפיהם של כל מי שחווים את המלחמה הזו: של כולנו.
ובאמת – הדרך בה פועלו של אריק השפיעה וממשיכה להשפיע על החיים של כולנו – כמו גם על עוזי נבון – היא עניין שאין שני לו.
,,כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל. למה זה אני עצוב כל כך?׳׳
בהתאמה – אין נפש שלא החסירה פעימה עת זכתה לשמוע את עיבודיו של נבון ומכריו לשירים כמו ,,כמה טוב שבאת הביתה׳׳, ,,אבשלום׳׳ ו,,הימים הארוכים העצובים׳׳.
https://www.facebook.com/uzinavon?__tn__=-UC*F

3. כמה טוב שבאת הביתה / אריק איינשטיין
מילים: יעקב רוטבליט / לחן: שלום חנוך

וגם בלי מלכת הזמר העברי, אי אפשר:
4. שיר עד – הביתה / שושנה דמארי
מילים: אהרן אשמן / לחן: ידידיה אדמון / ביצוע: שושנה דמארי, 1988

5. בוא הביתה / מילים ולחן: מרגו גוריאן / תרגום: אבי קורן; שרה שולה חן מנהלל.
השיר נכתב בנסיבות של חיי שיגרה, אבל מתאים גם לימים האלה
״בוא הביתה
עוד מעט שוב בוקר יזרח
ולבד עצוב פה כל כך
בוא הביתה…״

לרבקה זוהר יש הרבה שירים מרגשים, בחרתי את המרגש מכולם:
6. הדרך אל הכפר / מילים: יורם טהרלב / לחן: נורית הירש

הברוש בדרך אל הכפר, בארי 2018

7. אנחנו לא צריכים של שלמה ארצי (יש הרבה ביצועים – בחרתי אחד מהם)
מילים: אבי קורן / לחן: שמואל אימברמן

ואם זוכרים מה עבר עלינו אתמול בלילה חייבים גם את
8. הלילה הארוך ביותר בעולם ששר ששי קשת מגליל ים
מילים: מאיר אגסי / לחן: בועז שרעבי​

זהו בינתיים, אולי בהמשך אוסיף עוד כמה שירים נוסטלגיים שיפעילו את בלוטות הדמעות, למרות שלא צריך הרבה שירים בשביל שהבלוטות יפעלו בימים הקשים שנפלו על הארץ שלנו ועל ״הכפר״ שלנו.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

שירי כאב, געגוע ותקווה 2023 ||| אוסף שירי כאב וזיכרון ממעמקי הזיכרון האישי והקולקטיבי

״השבת השחורה״, ״שבת 7.10״, ״חרבות ברזל״ – לא חשוב איך יקראו בסוף לאירוע הבלתי־ניתן־עדיין־להבנה – גרמה להרבה אנשים לעבור שינוי עמוק בהשקפתם על החיים ועל סוף החיים.
כל אחד מ״הניצולים״ (או ״המפונים״ או ״המחולצים״) מוצא דרכים משלו כיצד לשרוד ולהעביר את הזמן בין הלוויה לאזכרה, ובין צפייה ב״ערוצים החרוצים״, שמפציצים באינפורמציה חסרת התחשבות ובסיפורי חיים קורעי לב, לבין עלעול בדפי העיתונים המחולקים חינם באתרי המחולצים.

באופן אישי, אחד הדברים שעוזרים לי לנסות לחזור ל״שיגרה יצירתית״ מסוימת הוא למצוא ביוטיוב את השירים הישנים מלפני חמישים (1973 – המלחמה ההיא) ואולי אפילו שבעים וחמש־שש שנים (המלחמה ההיא־ההיא) ולהשמיע אותם בעת כתיבת הפוסטים של פוסט־המלחמה.

בימים האחרונים העליתי חלק מהשירים בפייסבוק ועכשיו חזרתי – כאן בעין גדי, במקום הנהדר והמחבק הזה שקראתי לו באופן אירוני: ״בארי 2ב״ – אל השולחן הקטן עם המקינטוש הנייד שהיה בין האביזרים שחילצנו מהבית בבארי בבוקר שאחרי הלילה ההוא.

אז הנה השירים, כולם יפים וכולם, כמה כואב, מזכירים את מלחמות העבר ואת העצב שנלווה אליהם. מצאתי שבהאזנה להם יש מידה מסוימת של הרגעה. נחמה, קשה עדיין למצוא בהם. בעיקר לאנשי ״העוטף״ ובנות ובני בארי – המקום אליו הובאתי מיד עם תום מלחמת העצמאות על ידי ההורים שנלחמו עליו כבר ב-1948 שנת הולדתי.

ראשונה, כמובן, הזמרת הכי אהובה עליי ואולי על רבים מבני דורי – חוה אלברשטיין.

בתי את בוכה או צוחקת | חוה אלברשטיין
מילים: יובב כץ
לחן: דוד קריבושי

הנסיך קטן מפלוגה ב׳ | נינט טייב
מילים: יהונתן גפן
לחן: שם טוב לוי

אחי הצעיר יהודה | להקת גייסות שיריון
מילים: אהוד מנור
לחן: יוחנן זראי

שיר כאב; טרמינל לומינלט
מילים ולחן: מאיר אריאל

אנחנו שנינו מאותו הכפר | להקת פיקוד מרכז
מילים ולחן: נעמי שמר

הייתי נער | להקת הנח״ל
מילים: דוד עתיד
לחן: יאיר רוזנבלום

בתי את בוכה או צוחקת 2 | רן אלירן
מילים מקוריות: יובב כץ; (גירסת הנגב המערבי, 2018: יגאל זורע)
לחן: דוד קריבושי

מוכרחים להמשיך לנגן | להקת חיל האוויר
מילים: עודד פלדמן
לחן: יאיר רוזנבלום

בנימה אישית: מילות השיר הזה שכתב עודד פלדמן מתנגנות לי בראש מאז הלילה השחור ההוא.
השורות של תחילת השיר כל כך דומות למילים שמתנגנות לנו עכשיו:
מי מכיתת ״צבר״ הלך; ומי מכיתת ״אלה״ הלך ומי מכיתת הכוננות הלך… העצב אין לו סוף 💔

את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק

שניים ממבנה חרדל – הלך
ארבע ממבנה אגוז – הלך
כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים
שמנגן ומנגן ומנגן,
וכפעם בפעם פוקע מיתר
וממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות,
ועוד מיתר אחד פחות
ומיתרים פקעו ולא חזרו
חלקם חזרו וימשיכו לנגן
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן

הילדים של חורף שנת 73 | להקת חינוך מיוחד עם הסולנית רוני אבני בהופעה חיה חורף 73
מילים: שמוליק הספרי
לחן: אורי וידיסלבסקי

שיר של אחרי מלחמה | אריק איינשטיין
מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי

הרעות | להקת הנח״ל
מילים: חיים גורי
לחן: סשה ארגוב

הימים האחרים | חנן יובל ושלומית אהרון
מילים: חיים חפר
לחן: דובי זלצר

לקראת סיום: השיר ״לילה טוב״ ששר רומן שרון, הזמר הצעיר ויפה התואר  שנהרג בתאונה בסיני בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור.

מי שחלם | להקת גייסות השריון (עם הסולנית הצעירה תיקי דיין)
מילים: דידי מנוסי
לחן: יוחנן זראי

לסיום שיר עצוב אבל עם שביב של תקווה שכתבה נעמי שמר. לקריאה על סיפורו של השיר כנסו כאן.

לו יהי | גשש החיוור
מילים ולחן: נעמי שמר

עד כאן. יש עוד הרבה שירים יפים (שבגללם רציתי לחבק שם את כולם. אבל אין זמן לחיבוקים עכשיו).
אני יודע שהשירים שבחרתי מייצגים דור אחר – הילדים של חורף ואביב וקיץ וסתיו שנת 1948, מי שחלם על שירים אחרים יכול בקלות לגלוש ליוטיוב או ספוטיפיי (או לשים תקליט כמו זה שחילצנו באופן מדגמי מהבית בבארי) ולשמוע מה שאוזניו רוצות. היו שלום, בינתיים. עוד נחזור בקרוב (כנראה…)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן (כאן חל ״אירוע״ והדף של הבלוג שובש, בינתיים נתכתב דרך דף חדש ״קווים 23״) – המעוניינים יכולים לנסות להיכנס כאן – ״קווים 23״

וכיתתו חרבותם לאתים ומכשוליהם למזמרות ||| הסתיים בהצלחה פרויקט המכשול נגד המנהרות בגבול עזה

בימים האחרונים כולם דיברו וכתבו על סיום פרויקט המכשול הביטחוני סביב רצועת עזה:
״שלוש שנים וחצי אחרי תחילת העבודות, ישראל סיימה את פרויקט המכשול נגד מנהרות בגבול עזה. מדובר במכשול עילי ותת-קרקעי שמשתרע על פני 65 ק"מ, מכרם שלום שבדרום הרצועה ועד לקרבת חוף זיקים שבצפונה, ונחשב לאחד מפרויקטי ההנדסה המבצעיים הגדולים ביותר של מערכת הביטחון בעשורים האחרונים״. לאורך גבול הרצועה פעלו בשנות הפרויקט 28 מפעלים קטנים עם 80 ראשי עבודה, שהוציאו מהאדמה חומרים בהיקף של כמיליון קוב שיכולים למלא 330 אלף משאיות. הצוותים השתמשו לטובת הפרויקט במעל ל-1.2 מיליון קוב בטון ו-140 אלף טון ברזל ופלדה. כמות הבטון שהושקעה בפרויקט מספיקה "לסלילת כביש מישראל לבולגריה". כמות הברזל והפלדה, לפי משרד הביטחון, "שוות ערך לאורך של פרופיל פלדה מישראל עד לאוסטרליה". (ynet 7/12/2021)

המכשול הביטחוני (צילום: דובר צה״ל)

השרטוט שפורסם על ידי דובר צה״ל דומה מאוד לשרטוט שהעליתי כאן בבלוג לפני כמה שנים.

תוכנית המכשול המשוערת (קווים ונקודות 2018)

כפי שהוזכר כאן לא פעם, הבלוג הזה נכתב מלב ״עוטף עזה״. פעמים רבות בין ״מבצע״ ל״שריפה״ ובין ״אירוע מתגלגל״ ל״אירוע מתמשך״ העליתי פוסטים בנושא, כולל כמה וריאציות על נושא המכשול הביטחוני שבימים אלה הסתיימה בנייתו. ניסיתי לטעון נגד המונח ״עוטף״ וניסיתי לשרטט וריאציות שונות בנושא המכשול, חלקן סאטיריות בכוונתן, חלקן די פסימיות וכמה מהן שומרות על אופטימיות מדומיינת שעדיין אין לה שום קשר למציאות.

שום וריאציה לא תשנה את תחושת התושבים באיזור ולא את תחושת רוב הישראלים שעזה נשארה אחת הבעיות הקשות של כל ממשלה בישראל, והפיתרון, למרות חנוכת המכשול החגיגית והמשמחת, עדיין רחוק. כמובן שתושבי האיזור הסמוך לגבול (כלומר – אנחנו) יכולים לחוש הקלה והכרת תודה לכוחות הביטחון שממשיכים לשמור עלינו ביום ובלילה וממשיכים לחפש פתרונות לכל מצב ולכל אירוע.

פעם מזמן פירסמתי כאן הצעה דימיונית ומנותקת לחלוטין מהמציאות.

ההצעה הזו חיפשה אפשרויות מדומיינות של שיתופי פעולה עתידיים בין שני העמים, ונשארה בינתיים בגדר פנטזיה שאפילו בתור הלצה נאיבית לא מתחברת כרגע בשום דרך למציאות של ימינו. אבל אולי (והלוואי) שכמו שקרה אחרי המלחמה הקשה ביום כיפור 73 – כשפתאום, משום מקום לכאורה – הגיע סאדאת ו״שלום במקטרתו״, אולי נגיע פעם לימים אחרים. ואז אולי נוכל להשתמש ב-1.2 מיליון קוב הבטון ו-140 אלף טון הברזל והפלדה שנדרשו להקמת המכשול (כמות הבטון שהוגדרה כמספיקה "לסלילת כביש מישראל לבולגריה" וכמויות הברזל והפלדה שתוארו כ"שוות ערך לאורך של פרופיל פלדה מישראל עד לאוסטרליה"). אולי עוד יבואו הימים שיתכתבו עם הפסוק מספר ישעיהו ״וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת״.
וכשהפסוק האופטימי יתגשם נוכל להקים מאלפי הטון של הברזל והפלדה במקום ״פרופיל מישראל לאוסטרליה״ כפי שהתפרסם בהודעת הדוברות, משהו ברוח תוכנית 10 הנקודות. לו יהי.

המפה האלטרנטיביות לשימוש בחומרי המכשול (המידע על פי פרסומי דובר צה״ל; השרטוט מדומיין)

התכנית ״ממכשול לאתים ומזמרות״ (החלק העליון מפרסומי דובר צה״ל; החלק התחתון מדומיין)

(הערת שוליים אינטרנטית: מאז שחיפשתי בגוגל תמונה של ״מזמרה״ מופיעות לי בדף הפייסבוק כל הזמן הצעות לרכישת מזמרות. גוגל עדיין לא זיהה שיש לנו במחסן הגינה כמה וכמה מזמרות שבינתיים מספיקות לכל הצרכים, אבל אולי הם צופים כבר אל העתיד האופטימי…)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.

הַכְּחָשָׁת הַכְּחָדָת המִכְּחוֹלים ||| פוסט לשוני שאולי ייתקע לכם קצת בגרון, מומלץ לכחכח ולהמשיך

מזמן לא עסקתי כאן בנושאים לשוניים של השפה העברית. והנה הגיע השבוע פוסט בדף הפייסבוק של ה״אקדמיה ללשון העברית״, שיש לו מעל 330,000 עוקבים ו-311,000 לייקים (בעברית ״חִיבּוּבִים״), והצליח לבלבל אותי סופית עם המִכְּחוֹל, ההַכְחָשָׁה וההַכְחָדָה.

הנה קיצור הפוסט של ה״אקדמיה ללשון העברית״ כפי שפורסם בפייסבוק:

---

חוֹל ולא "מכְּחול"
הִכְחִישׁ ולא "הכְּחיש"

ג'ואי, אנחנו יודעים שלפעמים קשה ללמוד דברים חדשים –
אבל כאן זה באמת מסובך למדי: לא פשוט להגות מִכְחוֹל ולא מִכְּחוֹל!
קחו הפסקה ממה שאתם עושים כרגע ונסו לומר בקול את המילים הבאות (שימו לב לניקוד!):
‍ מִכְחוֹל (כמו מכשול)
הִכְחִישׁ (כמו הכניס)
הַכְחָדָה (כמו הכרעה)
אם התקשיתם במשימה תוכלו להתנחם בכך שאתם לא לבד:
רבים הוגים מכְּחול, הכְּחיש, הכְּחדה וכו' בכ"ף דגושה אף שזו אינה ההגייה התקנית. ‍‍‍‍

ההגייה בכ"ף דגושה נוצרה על רקע חוסר ההבחנה בין ח' ל־כ' רפה בעברית האשכנזית, כדי ליצור בידול בין שני העיצורים. אין מדובר בחידוש של ימינו אלא במסורת הקריאה והניקוד של ספרות חז"ל שנהגה בקהילות אשכנז ('מכְּחול', 'שמכְּחישין').

‍‍‍היה מי שהציע לאמץ את ההגייה בכ"ף דגושה ולקבוע אותה להגייה התקנית (איש הלשון יצחק אבינרי), אבל רוב המדקדקים ומתקני הלשון רואים בהגייה זו תופעה של לשון הדיבור ותובעים להקפיד על ההגייה בכ"ף רפה בלשון הרשמית.
תייגו חברים שיודעים להבחין בין ח' ל־כ' רפה ולִמדו מהם איך עושים את זה נכון…

‍

עד כאן הפוסט של האקדמיה ללשון העברית (כולל האיור).
אחרי שכחכחתי לשון וחיככתי בלחיים, ואחרי שהצצתי באוסף המִכְּחולים המשפחתי העשיר (שכולם נראים, כלפי חוץ לפחות, עם דגש ב-כּ), ניסיתי לבטא מול המסך את כל הצירופים שהאקדמיה הציעה ודי התייאשתי מעצמי על כך שלא הצלחתי להבחין בין ח' ל־כ' רפה בעברית האשכנזית.

כדי להבהיר את הנושא הוספתי המחשה ויזואלית, על פי המקטרת המפורסמת של מגריט ("בגידת הדימויים" (בצרפתית: La trahison des images)) וגם זה לא היה מספיק משכנע:

בסוף החלטתי, למרות ההמלצה, להמשיך בינתים בהַכְּחָשָׁת הַכְּחָדָת המִכְּחוֹלים. אולי אחרי שהאקדמיה תציע חלופה עברית ל-חחח של התגובות ברשתות ה״חברתיות״ אחזור לנסות לכחכח בצורה המומלצת.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.