עפיפונים ובלונים ||| ״מהדורות המדורות״ של ספרי הילדים המעודכנים לקיץ 2018 😉

הרבה מהפוסטים הראשונים ב״קווים ונקודות״ עסקו בספרי ילדים, במובן הפשוט, התמים והנוסטלגי שלהם, אבל כשנגמר ״צוק איתן״ הרגשתי צורך לעדכן כמה מספרי הילדים הקלאסיים לגירסאות שיתאימו יותר למציאות – כאן באיזור ״הפופיק של המדינה״.

גם היום – בטרם נודע אם אנחנו הולכים ל״סבב״ נוסף במשחק המלחמות הבלתי מסתיים שלנו, או אולי ל״הסדרה״ כלשהי, שלא לומר (חס וחלילה, השם ישמור) ״שלום־שמלום״ – החלטתי שהגיע הזמן להציג גירסה מותאמת ל״ימי העפיפונים והבלונים״ של ראשית קיץ 2018.
[אחרי שהסתבכתי לא מזמן בפרשנויות השונות לגרפיקה שלי – אני מציג בפתח הדברים את הסמיילי הקורץ, כסימן לכך שמדובר ב״ספפה״ – סאטירה/פרודיה/פארסה/היתול. אני צריך עוד לעבוד על הלוגו של ״ספפה״ של עמי־נם].

הפעם זה היה קל יחסית – כי הרי עפיפונים ובלונים, נשק הטרור החדש של ילדי עזה, הם אביזרי משחק ילדותיים מקובלים גם אצלנו. לא מעט שירים וספרים עסקו בנושא, לכן בחרתי לשים כאן רק מידגם ייצוגי, מתוך עולם הספרים המיושן במקצת שזכרתי. מי שיירצה יכול להוסיף מתוך הספרייה שלו, הרי יש לנו עוד קיץ שלם לעבור, בטרם נגיע ל״טרור התפוחים״ בראש השנה ול״מתקפת הסביבונים״ של חנוכה.

אלה הספרים שהצטברו על המדף של הילדים של קיץ שנת 2018:

פלוטו כלבלב מקיבוץ בארי

זרע של עפיפון

ניסע אל השדה

והספר שכבר עלה לפייסבוק וזכה לסמיילים צוחקים ובוכים 😄 😢

מעשה בחמישה בלוני־תבערה

כשחיפשתי בארכיוני הבלוג תמונות, כדי להיזכר בספרים של ״צוק איתן״, ראיתי שכבר אז עשיתי וריאציה על ״הבלונים״. כנראה שההיסטוריה החוזרת על עצמה גורמת גם למהדורות ה״ספפה״ שלי להיראות דומות באופן מטריד.

לא ממש הופתעתי להיווכח שספר בשם: ״הבלון שרצה להיות עפיפון״ יצא לאור כבר מזמן. כתב אותו בבלי-לארי שרון וכך מסופר עליו באתר ההוצאה:
״הבלון מקנא בעפיפונים ורוצה לעוף כמוהם, אך הם מתנשאים ודוחים אותו. בסופו של דבר הם לומדים לקח. סיפור משל לקטנים״ (יתכן שהספר הזה נתן לתושבי עזה הקטנים את הרעיון המבריק לפתוח בטרור ההצתות המתוחכם שלהם):

מענין אם גם אצלנו ילמדו לקח מפרשיות הבלונים והעפיפונים שהשחירו כבר חלקים גדולים של הנגב המערבי, כולל שדות ויערות.

שבת שלום וללא עפיפונים ובלונים – לתושבי ״הפופיק״ וגם לאלה שמעבר לגדר/מכשול/חומה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה איורים, בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, ספרי ילדים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״מתי יתחיל הסבב הבא?״ ||| המילה הספורטיבית והתחרותית נכנסה למעגל האלימות האזורית

אחרי שהמונח ״עוטף עזה״ נפסל כאן מטעמי אי־התאמה למציאות האזורית, נשאר לנו לעסוק במילה שכובשת בימים אלה את כל הכותרות: ״הסבב הבא״, או כמו שכתוב השבוע בכל מדורי הדעות ובדיווחים מחדרי הישיבות: ״אין מנוס מהסבב הבא״ ו״הסבב הנוסף קרוב מתמיד״.

אני לא יודע מתי נכנס המושג הזה לחיינו. מילים יש להן כוח משל עצמן. פעם אחת מישהו – איזה עיתונאי צמרת או ״קברניט״ פוליטי, או קצין שטח – משתמש בביטוי והופ… יש לנו סבב נוסף.

כשהיינו ילדים קראו לעימותים עם הבני־דודים־האויבים, שהתחוללו בין ה״מלחמות״: ״מבצעים״ או ״קרבות״, או ״מערכות״, או ״פעולות״. ולמרות שהן חזרו ונשנו אף אחד לא השתמש במילה ״סבב״.
היום – דווקא כשהאויב הלך ונחלש מבחינה צבאית ואצלנו החליפו אמצעי לחימה מתוחכמים ומשוכללים את המיראז׳ים והמשחתות והשרמנים  הישנים – כל העימותים מסתיימים בתיקו מאכזב ואיך שהם נגמרים מתחילים לספור את הימים ״עד הסבב הבא״.

אז נשאר לנו להדגיש, שוב ושוב, עבור מי שחושב ש״זה רק ספורט״ שמלחמה, גם אם במונח המכובס ״עימותים בעצימוּת נמוכה״ היא לא צחוק ולא ספורט. תשאירו את ה״סבב״ לאירועי המשחקים הספורטיביים למיניהם: סבב הטניס. או הברידג׳ או הסבב של אופני ההרים. סבב המשחקים שלפני המונדיאל וגם להופעות של להקות מיתולוגיות ואחרות.
הנה ליקטתי לכם מהגוגל אוסף סבבים שהייתי מוכן לראות במסך ה-4K, אם היה לי כזה.

ולכל המתלהמים והמשחיזים את הנגמ״שים – נאחל שיהיה כבר סבב משחקים מוצלח אחד לנבחרת ישראל בכדורגל, ושהמרכבות והאדירים יחכו במחסני החירום לזמן חירום אמיתי. ותתחילו לחשוב על ״פתרון החידה האזורית״ (המסובכת, יש להודות) במקום על הסבב הבא. בוקר טוב ישראל.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה לשון, מלחמה ושלום | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״הפוּפיק של המדינה״ ||| החולצה החדשה שתוכלו להשיג בקרוב בכל הדוכנים 😃 😢

הבטחתי, והבטחות צריך לקיים. ככה למדתי ממנהיגי ישראל בדור הנוכחי.

הרבה זמן – כבר כמה ״סבבים״ – יש לא מעט אנשים שהמונח ״עוטף עזה״ מפריע להם. הביקורת על המונח הזה, שמשמש את אמצעי התקשורת והממשלה ואת תושבי ישראל כבר כמה שנים טובות (ופחות טובות), הולכת וגוברת.
יש כאלה שגורסים שמי שמגדיר את שמו ביחס לחבל ארץ אויב (״עוטף עזה״), מבטא חוסר־ביטחון בנושא הזהות הלאומית שלו. והרי הדבר שהממשלה הנוכחית (זו שלא מתנצלת על כלום, כזכור) הכי לא רוצה שיחשבו עליה זה שהיא סובלת מחוסר־ביטחון בתחום כלשהו.

אחרים, קצת יותר מתחשבים בשכנים (למשל בעל הבלוג הזה) מצאו כבר מזמן שקיים איזה ניגוד קטן בין הפעולות ה״תקיפות״ (בואו נגדיר אותן ככאלה), שאנחנו נוקטים מעת לעת ומ״סבב״ ל״סבב״ (בעצמה מילה שראויה לבחינה מחדש, אבל לא נעסוק בזה עכשיו), לבין הפועל עטף המעיד על ״פעולה רחוּמה וחומלת״, כביכול. כבר הדגמתי כמה פעמים, בעזרת ציור מספר ילדים דמיוני, איך באמצעות הביטוי ״עוטף עזה״ אפשר להתייחס אל עזה כאל ילדה בכיינית שרק רוצה שיעטפו אותה בשמיכה חמה ומנחמת.

אבל הדבר שהכי מפריע בהגדרה ״עוטף עזה״ הוא בזה שעל־ידי השימוש במילים האלה רוב תושבי המדינה – בערך 99% מהם בהערכה גסה – יכולים לטעות ולחשוב שיש כאן איזו בעייה איזורית קטנה בין תושבי רצועת עזה לתושבי עוטף עזה.
מצד אחד – הפלסטינאיים ה״מנוולים האלה״, ש״נתנו להם הכל, והחזרנו להם עד המטר האחרון״, והם בתמורה רק ממטירים עלינו קסאמים, פצצות מרגמה, עפיפוני־תבערה, בלוני־נפץ ועוד מכל הבא ליד. ומצד שני – הקיבוצניקים הסמולנים האלה מהנגב המערבי (טוב, גם כמה מושבניקים, וכמה עיירות פיתוח של תושבי פריפריה מימי ״סלאח כאן זאת ארץ ישראל״).

היה נדמה לי כבר בסבב הקודם שמה שחסר לנו זה איזה סלוגן טוב. משהו קליט כמו: ״מפסיקים להתנצל״, או ״מילה זו מילה״, או ״יתנו -יקבלו״. או אפילו ״לא יהיה כלום, כי אין כלום״.
ואז נזכרתי בביטוי ״העיניים של המדינה״. המשפט הבלתי נשכח שאמר אחד הלוחמים מחטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים בתום הקרב על החרמון באוקטובר 1973.

וחשבתי שמבחינת הגדרה גיאוגרפית, הביטוי הכי מתאים לאיזור שלנו הוא: ״הפופיק של המדינה״.
אני מודע לזה שלמונח ״פוּפיק״ יש כל מיני קונוטציות פחות סימפטיות, כמו ״חושב רק על הפוּפיק של עצמו״, ״קרוב לפוּפיק״, ״רעד לו הפוּפיק״ ועוד. אבל מצד שני, זהו עצם העניין: אם תושבי מדינת ישראל יבינו ויפנימו שלא מדובר כאן על איזה נושא רחוק מהעין (סך הכל שעה ומשהו נסיעה מתל־אביב ומירושלים, כשאין פקקים) אולי משהו יזוז.
והעיקר, מי שמתנגד להפוך כל אבן בניסיון להגיע לפתרון ארוך טווח, ומסתפק, במקרה הטוב, ב: ״רגיעה״, ״הסדרה״, ״הרתעה״ וחוזר חלילה – ימצא את עצמו בעימותים שלא יסתיימו רק באיזור הנגב המערבי.

לכן עמלתי זמן מה, והצמדתי את הסלוגן הקליט כתבנית הדפסה על חולצות ומלבושים אחרים. כך שיתאימו להפגנות, מצעדים וגם סתם לפיקניק ולפייסבוק.
הסבירו לי שחולצה, או שמלה כזאת חייבת, כמקובל בימינו, להיות צנועה וסולידית. שלא ייחשפו, חס וחלילה הכתפיים, הברכיים או חלקת הצוואר.
מצד שני, יש גם מיגזר אחר שדבק בסגנון חייו ה״מתירני״, ורוצה ללבוש בגדי ספורט, גופיות ועוד מיני מלבושים שפעם היה מותר ללבוש אותם אפילו בבתי הספר (החילוניים). לכן טרחתי ו״הלבשתי״ את הגרפיקה על כמה מיני פריטי לבוש – וכל אחד יוכל לבחור את מה שמתאים לו.

בהצלחה, ולהתראות בהפגנות בתל־אביב, או בצומת יד מרדכי, או ליד הכנסת או בלפור – כל אחד עם הלבוש המתאים לו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, עיצוב גרפי, שעשועים | עם התגים , , | 2 תגובות

האם חוק פוֹ כבר פה? ||| 😊 ״ללא סמיילי לא ניתן ליצור פרודיה על קיצוניות מבלי שמישהו יטעה ויחשוב שמדובר בדבר אמיתי״

בשבוע שעבר פרסמתי – בפייסבוק תחילה ואחר־כך בבלוג – את האיור הפרודי/אירוני/סטירי על הרשת נגד עפיפונים (״כלוב היונים של עזה״ קראתי לזה) שתיבנה כביכול (😊) מעל רצועת עזה.
זה היה הפוסט הנצפה ביותר בפייסבוק של ״קווים ונקודות״, וגם בבלוג עצמו בזמן האחרון (יותר מ־6,000 צופים, ועשרות שיתופים ותגובות).
בזכות הפוסט הזה גיליתי (בעזרת סמדר) את חוק פוֹ שלא שמעתי עליו עד השבוע. החוק הזה קובע:
"ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, לא ניתן ליצור פרודיה על קיצוניות מבלי שמישהו יטעה ויחשוב שמדובר בדבר אמיתי."

עוד גיליתי (את מה שידעתי גם קודם) שהעם שלנו הולך ונהיה קיצוני, חסר סבלנות לקרוא יותר מסיסמא אחת (למשל: ״לא יהיה כלום״) ומצפה לפתרונות ״פשוטים״, קיצוניים וברוטליים. וגם ש״אי אפשר לעשות צחוק מכל דבר״ – טיעון שאני מכיר מזמן (ולא מסכים איתו). ובעיקר נוכחתי שוב בכך שקשה, בימי האינטרנט והפייסבוק לצפות שמי שקורא את מה שכתבת או ציירת יבין את הטון והרוח בהם נוצרו הדברים: האם מדובר על סאטירה, פרודיה, ציניות או הומור (הומור ״גרזני״ מדי, כנראה).

״כלוב היונים״ של עזה: ה״הצעה״ שזכתה לאלפי אוהדים ומבקרים

עוד גיליתי שלא מומלץ לייצר פרודיות סטיריות אם רוצים לתקשר עם כולם. אבל אל תדאגו אני אמשיך בשלי, כי זו הדרך היחידה שאני יודע להגיב על מה שקורה מסביב. וכשאני אומר ״מסביב״ – מדובר בזמן האחרון ממש־ממש מסביב: יום יום, גם בלי שהתקשורת מדווחת על כך, יש שריפה ביער בארי, תבערה בשמורת בארי, או שריפה ליד קיבוץ בארי.

התגובות לשרטוט האירוני/סטירי/ציני שפרסמתי היו מגוונות. מצד אחד היו מגיבים ומשתפים רבים שחשבו שזוהי הצעה אמיתית ורובם (לצערי) חשבו שזו אפילו הצעה מצוינת! חלקם חשבו שהיא לא מספיק נועזת ותקיפה והוסיפו רעיונות משלהם. מגיבים אחרים, ״סמולנים־חסרי־חוש־הומור״, חשבו שההצעה אכזרית, מטורפת, מתכתבת עם תקופות קשות בהיסטוריה (בלשון המעטה) ושהכותב איבד צלם אנוש וגם את שפיותו. האיור הופיע קודם בדף הפייסבוק של ״קווים ונקודות״, וכשראיתי שיש אי־הבנת־המצויר, צירפתי לשם את החותמת ״סתאאם״ שהופיעה גם בפוסט שבבלוג. אבל למי יש זמן לקרוא 500 מילים בימינו (ולהעיף מבט על שבע ״גרפיקות״).

השרטוט שלי היה סכמתי וחפוז, והיו כאלה שאמרו שאינני מבין דבר בקונסטרוקציות וככה לא בונים כלוב. תגובה אחת ציערה אותי במיוחד (או שגם אני לא הבנתי משהו).
בבלוג ״לא למות טיפש״ של הפרופסור לבלשנות עידן לנדו – אחרי פוסט ארוך, מפורט ומנומק בשם: ״אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום״ – הציג לנדו בתגובות, קישור לאיור שלי (יש להניח מבלי שהוא קרא את מה שכתוב בפוסט עצמו). את רוב העובדות והמסקנות המוצגות בפוסט החשוב שלו אני יכול להבין, אבל לפני הקישור לפוסט שלי על ״כלוב היונים של עזה״ הוא הוסיף את המשפט: ״שימו לב להצעה הזאת שמישהו העלה אתמול: לעטוף את עזה בכלוב יונים מסורג. המשוגע של היום הוא השפוי של מחר״.

אז ה״מישהו״ הזה הוא אני, ולא בטוח שרק אני הוא ״המשוגע של היום״. במסגרת הקריאה החפוזה יתכן שעידן לנדו, שכל־כך ״נזהר בצוננין״ (לפי ההגדרה שהוא מגדיר את עצמו בבלוג) שפך עלי רותחין בלי שירד ממש לכוונת המחבר. ומכיוון שאני הרבה פחות בטוח במסקנות ובתובנות שלי אוסיף לסיכום גם את החותמת הקבועה: ילש״ט (יכול להיות שאני טועה).
אני לא יודע איך להתייחס למילים של לנדו: האם זה היה היתול? הפוך־על־הפוך? אי הבנת הסאטירה? בכל מקרה: הכשלון הוא שלי. לפחות זכיתי למאות ״כניסות״ ועשרות תגובות. חלקן באו מהקישור הזה. ובימינו זה נחשב להישג העיקרי: שידברו על מה שכתבת (או ציירת).
עידן לנדו דווקא בחלט יודע לכתוב גם סאטירה מצחיקה מאוד, אלא שאצלו בבלוג יש הפרדה ברורה. אצלי, מה לעשות, כ״משוגע־של־היום״ – הכל מעורבב, כמו ב״חיים עצמם״.

בסוף הפוסט על ה״כלוב״ כתבתי: ״אני יודע שיש לא מעטים שמקבלים ״פתרונות״ מוזרים, כמו זה שפרסמתי כאן, ברצינות תהומית ואפילו מתווכחים על החוכמה שבמעשה ועל המגבלות הטכניות, או שמציעים פשוט לזרוק את כל העזתים לים: ״שילכו לעזה״ כאילו שהם לא שם כבר… מדובר בהצעה ״הומוריסטית / פארודית / צינית / סטירית״ ואין לה כל היתכנות מעשית. את הפתרון נצטרך, כנראה, להמשיך לחפש בהידברות / הסדרה / פשרה. הלוואי שנגיע לרגע הצפון־קוריאני הזה״.
כנראה לא הייתי מספיק ברור. אולי עכשיו יירדו לסוף דעתי (מי שהצליח להגיע עד סופה).

שיהיה יום נעים, עם מזג־אוויר סביר כפי שמופיע במפה שפרסמתי אתמול (והפעם הוספתי גם סמיילי בגודל של עוטף עזה – ליתר ביטחון).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, פוליטיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 15 תגובות

אנחנו כאן! גם ב־2018 ||| סיפור על שלט ריק ועל חולצה שחורה ופופולארית

אנחנו כאן! מאז 1946. ״טרור עפיפונים״ או ״בלוני תבערה״, ״פדאיונים״ או ״פעולות תגמול״ – אנחנו כאן!
לפעמים הבלוגר הוותיק (שלא לומר קשיש) צריך להזכיר דברים שהתקשורת הצעירה והמתלהבת, ההנהגה האמיצה־בדיבורי־חיסולים, והטוקבקיסטים מהירי־ההקלדה ומיטיבי־הקללות לא כל־כך זוכרים. או שהדברים לא מתאימים להם – לרייטיינג,  לדף המסרים, ולפתיל הקצר (שמטופח מלמעלה).

הבלוג הזה – שהתחיל כבלוג של גרפיקאים וטיפוגרפים וחובבי ספרי ילדים – הוא כמעט בן שש! ובזמן הקצר הזה נגררנו כבר לכמה ״אירועים ביטחוניים״ (לכאורה). אני מוסיף ״לכאורה״ כי לא בטוח שהנושא העיקרי כאן הוא ביטחון. יצא ככה שכבר שלושה ״סבבים״ (פלוס ״כמעט־סבבים״) עברו על ״קווים ונקודות״ ולא הייתה אפשרות ממשית להתעלם מהם.
לקוראים (הרבים למדי) שאינם מתושבי ״העוטף״ וגם לקוראים מ״הכפר״ שעברו ״רק״ שלושה סבבים, אני צריך להזכיר ששום דבר לא חדש כאן. מאז שהורינו הגיעו לכאן ב־1946 והביאו אותנו ב־1949 עברו כבר כמה אירועים ביטחוניים קצת יותר דרמטיים מ״טרור העפיפונים״ ואנחנו כאן ונשאר כאן.
(להרחבת הרקע אפשר לקפוץ שוב לאחד הפוסטים האחרונים המספר בשבחיהם של ותיקי הנגב החלוצים שיודעים לתת פרופורציות לדברים).

לוחמי האש ואנשי השטח ימשיכו להילחם באש העפיפונים. צבא ההגנה לישראל ימשיך להגן עלינו ואנחנו נמשיך לארח את החיילים שנשארים תמיד בני עשרים (בערך). כמו שהיינו אנחנו כשהיינו בני עשרים (בערך), ויצאנו להגן על הישובים בבקעה ובגולן, בגליל ובעמק, בנגב ובערבה.

ונחזור ל״גרפיקה הביטחונית״. בגלל שהאירועים חוזרים על עצמם, אני ממחזר את אותם מוטיבים. הנה החולצה שהודפסה ב-2014 בימי ״צוק איתן״, עם הסלוגן שהומצא ב״עמוד ענן״ (2012). אנחנו עדיין כאן! רק את הקסאמים של 2012 ו־2014 החליפו הלהבות והעפיפונים של הימים האלה.

ושוב מגיע טקס הבר־מצווה הכיתתי בוואדי ליד השטחים שבערו רק אתמול, והילדים של קיץ שנת 2018 יקפצו מאותו גשר חבלים שאנחנו קפצנו ממנו ב־1961 אל אותו ברזנט מתוח (טוב, לא בדיוק אותו ברזנט. אצלנו זו הייתה שמיכה קרועה).

שלט מהבר־מצווה של 2014 שנדחתה קצת בגלל אירועים ביטחוניים שהובילו ל״צוק איתן״

וגם השלט הריק של קק״ל שניצב ליד כביש הגישה בדרך אל הכפר ממשיך לסמל בריקנותו הנוכחית את העובדה ששום דבר לא משתנה כאן – הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ובעיקר היהודים אותם יהודים – מתלהמים, מתלהבים ואז חוזרים לכורסאות המונדיאל ולמצעדי הגאווה.
וה״שלום״, שפעם עוד דובר בו כאופציה אפשרית גם אם רחוקה אולי, הפך למילה גסה, ממש כמו ״אסמול״. והכל בחסות הממשלה ה״לאומית״ – שיודעת גם ״לא להתנצל״ וגם לציין ש״לא יהיה כלום כי לא היה כלום״ (ו״אם היה אז מה קרה?״).
וכשיגיעו הכלניות שיצוצו ויפרחו מתחת לשטחים שנשרפו – יחזרו גם המוני הישראלים ל״דרום אדום״ ויטרחו גם להשאיר את כל הבקבוקים הריקים ועטיפות הבמבה בשולי מרבדי הכלניות.

בשבילנו זה בית. ושום דבר לא בוער לנו, גם כשמסביב הכל כן בוער.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

באיזו נבחרת לתמוך במונדיאל? ||| רק אוסטרליה! בגלל שפיגלר, האקליפטוסים וההצבעה באו״ם!

אני חייב להודות שבמונדיאלים האחרונים – מאז ששפיגלר הכניע את השוער השוודי וישראל ניצחה את שוודיה 1:1 במונדיאל של מקסיקו 1970 – לא כל־כך התחברתי למשחקים. מה הטעם לראות משחקי כדורגל, אפילו שמסכי הטלוויזיה התקדמו מאוד: משחור־לבן־בקושי ל־4K (עם נָתַב של גידי גוב) – כשהנבחרת שלנו לא שם?

הרי ההזדהות של רובנו היא לאומית, ולאו דווקא עם הקבוצה הכי טובה, או זו שמשחקת כדורגל הכי יפה. ניסיתי לעבור על הנבחרות שהגיעו למונדיאל של פוטין, ערכתי הערכה לאומית חפוזה ועשיתי את הבחירה הנכונה (ואם אני טועה, תמיד אפשר לעדכן את הבחירה לקראת משחק הגמר, כי ישראל במילא לא בעניין).

דגלי המדינות באירועים החשובים של 2018

  1. ניגש לניתוח הבחירה שלנו:
    רוסיה? – אמנם יש שם שורשים משפחתיים ואני אוהב שירים רוסיים, אבל עם הפוטין הזה. נייט!
    ברזיל? – יש לנו סימפטיה למדינה השמחה הזו (והיה פלה!), אבל בזמן האחרון, עם כל השחיתות. לא!
    איראן? – הצחקתם. עד שלא יחזירו את השאח – אין מה לדבר. והצנטרופוגות שלהם! לא בא׳ רבתי!
    יפן? – דווקא הקשרים השתפרו ויש לנו סכין יפני, אבל בכל אופן במלחמת העולם היו בצד הלא נכון! לא!
    מקסיקו? – יש לנו קשרים וזוכרים גם את הגנרל קסטניטס, אבל טראמפ מסתייג, אז גם אנחנו. לא!
    בלגיה? – הסוס השחור שתמיד מפתיע, והשוקולד, אבל הם תמיד נגדנו ובעד הערבים. אז אמרנו לא!
    קוריאה הדרומית? – נכון שהם דרומיים, ו״סמסונג״ ו״יונדאי״, אבל אנחנו עכשיו בצד של קים החמוד. לא!
    ערב הסעודית? – מכל הערבים הם הכי פחות גרועים (והם גם עשירים!), אבל עד שלא יצביעו בעדנו. לא!
    גרמניה? – מיותר לפרט, וגם אנגלה עושה לנו לא מעט צרות בזמן האחרון. לא ולא!
    אנגליה? – יש את המלכה הסנובית והנסיכים החביבים, אבל איזה צרות הם עשו לנו כל המנדט? – No!
    ספרד? – בחייכם, לא שכחנו להם את הגירוש ואת מלחמות השוורים (פרננדו טורס עוד משחק?) – לא!
    ניגריה – באפריקה דווקא מצאנו ידידים, כשנסענו עם אויזמר ודוליטל, אבל זה לא מספיק. בינתיים לא!
    קוסטה ריקה – דווקא חברה טובה שמצביעה לפעמים בעדנו (אבל היינו מעדיפים את גוואטמלה)!
    פולין – גם הם עשו לנו צרות, ועכשיו עם החוק הפולני שלהם. קודם שיגידו סליחה ותודה. לא!
    מצריםזוכרים את סאדאת בגעגועים, וגם א-סיסי הוא פרטנר למשהו. אבל עד שהשלום לא יפשיר. לא!
    סרביה – חברה קשוחים (כמונו) וגם יודעים כדורגל. פעם, כשהייתה יוגוסלביה, אפילו עברנו אותם. אז לא!
    איסלנד – איך מדינה בגודל של חיפה עלתה למונדיאל? טוב, אין להם אויבים מסביב. והם קרים מדי. לא!
    צרפת – אלה לא חברותיים. דה־גול דה אופסייד. פעם היה זידאן, אבל מקרון הוא לא ממש חבר. לא!
    פורטוגל – גם הם לא צדיקים גדולים. נכון רונאלדו חתיך, אבל איפה הם היו באו״ם כשגינו אותנו? לא!
    אורוגוואי – לקחו פעם כמה מונדיאלים, אבל את השגרירות הם לא העבירו לירושלים. לא!
    ארגנטינה – אומרים שיש להם סיכוי גדול, אבל אחרי מה שמסי עשה לנו בירושלים. לא ולא! ולא!
    קולומביה
    – בשבילה גיבורים עפים, אבל אחרי מה שהם עשו לנינט, איך אפשר לתמוך בהם? לא!
    פנמה – יש להם תעלה ובננות, אורז, סוכר, קפה, אבל  אין להם שום סיכוי. אז לא!
    סנגל – עוד חבר׳ה מאפריקה? מה קורה כאן? אז למה אותנו אף אחד לא משתף במשחקים? לא!
    תוניסיה – אנחנו דווקא בעד תוניסאים, אבל שיהיו יהודים וחביבים כמו בורגיבה. בינתיים לא!
    מרוקו – כמו תוניסיה, רק ביותר גדול. סלאח, פה זה ארץ ישראל – אז מרוקו יכולה לחכות. לא!
    שוויץ – למרות השוקולד והמונבלאן, הניאטרליות הקרירה שלהם לא מעודדת תמיכה חמה. לא!
    קרואטיה – אלה דווקא יודעים כדורגל. אבל הם לא ממש תומכים בנו (חוץ מג׳ובאני רוסו הגדול!). לא!
    שוודיה – בחייכם הרי (כמי שכתבתי למעלה) אנחנו כבר ניצחנו אותם 1:1 עם שפיגלר! אין להם סיכוי!
    דנמרק – אלה גם סימפטיים וצנועים (כמונו), אבל הם לא יגיעו רחוק. לא!
    פרו – מה יש מדינה כזו, זה לא פרגוואי? חצי מהם אינדיאנים בכלל, מה הם יודעים על כדורגל? לא!

נשארנו עם אוסטרליה! גם תמכה בנו בהחלטה על הקמת המדינה, גם תמכה בנו אתמול כשכולם גינו אותנו. גם נתנה לנו את כל האקליפטוסים של יער בארי ויערות אחרים. גם כולם נוסעים לשם אחרי הצבא ולפני המלחמות. אנחנו בעד אוסטרליה! למרות שאפילו ישראל ניצחה אותם ב־1970 (משער של שפיגלר בדקה ה־18!! ברמת־גן!!!) במוקדמות של המונדיאל הכי מעניין שהיה אי פעם.

אל אל ישראל, קדימה אוסטרליה!!!!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, ספורט | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

״כלוב היונים״ של עזה ||| הפתרון שעוד לא חשבו עליו ל״טרור העפיפונים״

אתמול פירסמתי בפייסבוק את ההצעה המופרכת שלי לפתרון ״טרור העפיפונים״ שמעסיק את תושבי הנגב המערבי (על הכינוי המכובס ״עוטף עזה״ כבר כתבתי מספיק בסבבים הקודמים) בתקופה זו של טרום תחילת הקיץ (הקיץ מתחיל רשמית רק בעוד שבוע ב־21 ביוני).
אפשר לומר, בשפה ציורית חסרת טקט, על ההצעה החדשנית שלי שהיא ״התפשטה כשריפה בשדה קוצים״ וגררה תגובות, הצעות ושיתופים רבים (באופן יחסי, כמובן).

רבים מהאנשים המופקדים על שלומם של תושבי ישראל (גם בפריפריה החקלאית מרובת הקיבוצים שמול רצועת עזה) מתקשים להסביר איך ״הצבא המתקדם (והמוסרי) בעולם״ המשתייך לאומת הסייבר, המים והחקלאות־המתקדמת, לא מצליח להתגבר על מתקפה של טייארות ניילון פלסטינאיות מאולתרות שלזנבן קשור חומר בוער המוצת בגפרורים פשוטים, ועל ״בלוני נפץ״ המורכבים משקית ניילון עם בקבוק פלסטיק ונר דולק, שמתוארים כ״בלונים סיניים״.

המיפרט ה״טכני״ של כלי הנשק העלובים של האויב העזתי מושווה לרוגטקה של דוד במלחמתו בענק המשוריין והממוגן־עד־צווארו גולית הפלישתי. ורבים כבר הציעו את הפתרון התנ״כי של שמשון ״הגיבור״: להצית בחזרה את שדות עזה באמצעות זנבות שועלים בוערים. כמובן שהפתרון האחרון נפסל בגלל שאינו תואם את היחס ההומני המקובל היום לחיות הבר והמחמד.

 

פתרונות נוספים, שהעלו אנשים טובים שרוצים לסיים כבר את הפארסה הבוערת, היו הפעלת מפוחי ענק (או ונטילטורים) שיעיפו את העפיפונים הבוערים המנצלים את כיוון הרוחות המקובל – מהים במערב לשדות הנגב שבמזרח – בחזרה מערבה לעזה. אני הצעתי גם פתרון שנוסה בישראל באירועים קודמים של שריפה המאיימת על השלטונות: לשכור את ה״סופר־ונטילטור״ האירופאי (או האמריקאי, מי שיגיע קודם).

הפתרון החדש שהעליתי אתמול מסתמך על כלובי רשתות שראיתי במקומות רבים, כולל אצלנו בכפר, המחזיקים בתוכם (בצורה שהיום נראית לרבים אכזרית) בעלי כנף שונים, למשל יונים. ההצעה מתחברת לפתרונות שכבר פותחו כנגד ניסיונות החמאס והארגונים השונים האחרים לפגע ולהציק לשכנים שלהם בישראל. כך פותחה תחילה ״גדר המערכת״ ששוכללה וחוּשמלה. אחריה הוקמה ״חומת הבטון״ שניסתה למנוע ״חדירות״ לא רצויות. כשגם זה לא עזר הוקם ״המכשול הקרקעי״ שגרר גם הקמת ״סוללות מגן״. ומייד אחרי אלה – כשהעזתים המשיכו בשלהם וניסו להיכנס דרך ״מנהרות־טרור״ – הולך ומוקם ״המכשול התת־קרקעי״ או ״הקיר החכם״ שעלותו כמה מיליארדי דולרים. במקביל, למרבה המזל, פותחה עוד בתקופת השלטון הקודם, ״כיפת ברזל״ שנותנת מענה לא רע לרוב תקיפות הטילים מהאוויר, וחיל הים הטיל סגר ימי נגד תקיפות מכיוון הים התיכון.

כמי שזכה לכך שטיל אחד אפילו פגע בדשא שלו באחד הסבבים הקודמים (נדמה לי ״עמוד ענן״ או משהו כזה) הרגשתי שרצוי שאתרום למאמץ המחשבתי גם בסוגיית ״עפיפוני הנפץ״. כך פותח הפתרון המבריק של ״כלוב יונים״. עלות הפרויקט, כפי שכתבתי, ודאי לא תהיה גבוהה במיוחד. אחרי הכל, כמה יכולה לעלות רשת פשוטה טרום־סייברית ובלתי־דיגטלית? את ה״כלוב״ נבנה, כמקובל, בעזרת פועלים מ״השטחים״ שנביא מאיזור חברון. המפקחים שמעליהם יצטרכו לוודא שהם לא משאירים ״חורי עפיפונים״ סמויים דרכם יכול להתגנב עפיפון סורר.

זהו, נדמה לי שהצגתי בצורה אובייקטיבית את הבעייה והפתרון. אני יודע שיש לא מעטים שמקבלים ״פתרונות״ מוזרים כמו זה שפרסתי כאן ברצינות תהומית ואפילו מתווכחים על החוכמה שבמעשה ועל המגבלות הטכניות, או שמציעים פשוט לזרוק את כל העזתים לים: ״שילכו לעזה״ כאילו שהם לא שם כבר.
לכל אלה אוסיף את הסימן שעיצבתי כבר מזמן ולא השתמשתי בו מספיק. מדובר בהצעה ״הומוריסטית/פארודית/צינית/סטירית״ ואין לה כל היתכנות מעשית. את הפתרון נצטרך, כנראה, להמשיך לחפש בהידברות/הסדרה/פשרה. הלוואי שנגיע לרגע הצפון־קוריאני הזה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , | 2 תגובות

בשולי הפגישה ההיסטורית בסינגפור ||| הדגלים והסמלים שמשקפים את המצב (ואולי לא)

לפעמים הדגלים והסמלים לא בדיוק משקפים את המצב (ואולי כן). הפגישה ההיסטורית של שני המנהיגים המוזרים ביותר בעולם (ולא שחסרים מנהיגים כאלה) שלחה אותי, כחובב דגלים וסמלים, אל הייצוגים הגרפיים של שתי הארצות האלה, הכל־כך שונות זו מזו (לכאורה).
מצד אחד – המעצמה הגדולה והחזקה והיציבה והדמוקרטית ביותר בעולם – ארצות הברית של אמריקה (״יונייטד סטייטס אוף אמריקה״ – באנגלית) ומצד שני – הארץ הנידחת, מוכת הרעב והשיגעון – הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (״צ'וֹסוֹן מִינְג'וּג'וּאִי אִינְמִין גּוֹנְגְּחְוָאגּוּק״ – בקוריאנית).

פגישת טראמפ וקים, סינגפור 2018: אותם כוכבים, אותם צבעים, אותה מגלומניה

הפרשנים מכל הסוגים כבר יספרו לכם בדיוק מה קרה שם בוועידה המתוקשרת בסינגפור: מה לבשו המנהיגים, מה אכלו, מה בישלו ומה אנחנו נאכל בקרוב. כאן בבלוג השוליים של ״קאווים אֶנד נֶאקוּדוֹט״ מה-Otef Aza (גאזה אנוולוֹפ) ברפובליקה הישראלית אוף איזראל, נשאר לי רק להציג ולהשוות את שני הדגלים ואת שני הסמלים של המעצמות שלחצו הלילה ידיים באדיבות ובזחיחות.

הדגלים

לדגלים של שתי המדינות יש הרבה דברים משותפים: הצבעים דומים: כחול, אדום ולבן (לא נתעכב על הגוון המדויק כרגע). הפרופורציות כמעט זהות: יחסי האורך/רוחב בדגל של צפון קוריאה הם 1:2 בדיוק! ובדגל ארה״ב (כראוי לקפדנות המערבית) היחס הוא 10:19! (הסברים מלאים כאן).
בדגלי שתי המדינות יש פסים וכוכבים. בזה של ארה״ב 13 פסים: 7 אדומים ו־6 לבנים (המסמלים יחד את 13 המושבות הראשונות) ו-50 כוכבים (50 מדינות, לא כולל ישראל, בינתיים). בדגל קוריאה הצפונית יש (אם סופרים גם את הרווחים) 5 פסים בעוביים שונים ועיגול אחד לבן ה״חונק״ כוכב קומוניסטי אדום (את ההסבר המדויק, שנשמע די מופרך) תוכלו לקרוא כאן.

   

הסמלים

    

לכאורה היה מתבקש שהמעצמה הדמוקרטית תציין בסמל שלה את כל הישגיה ותקוותיה, אבל דווקא בסמל הזה, שנקבע כשבארה״ב היו 13 מדינות בלבד, מתואר הנשר האמריקאי המפורסם (עיטם לבן-ראש אם לדייק!) מביט בזעם וחשדנות אל הסמל הקוריאני (או אל כל העולם).

על פי ויקיפדיה הציפור האמריקאית דווקא חובבת שלום: ״העיטם מחזיק ב-13 חצים (המסמלים את שלוש עשרה המושבות שחתמו על המסמך הראשוני) בכפתו השמאלית וענף עץ זית ובו 13 עלים ו-13 זיתים בכפתו הימנית – המסמלים יחדיו הן את המלחמה והן את השלום. העיטם מביט לעבר כפתו הימנית – דבר המסמל את העדפת השלום על המלחמה״.
הכוכבים האמריקאיים מסודרים, משום מה בתבנית של מגן דוד. זוהי הבחנה שלי (ושל מומחים פוליטיים אחרים) וההסבר לכך לא לגמרי ברור. כנראה שיש דברים שקורים מתחת לפני השטח שלא תמיד אפשר להבין אותם עד הסוף.

בסמל של צפון קוריאה בולטים דווקא מרכיבים פרודוקטיביים־לכאורה, והוא כולל (על פי ויקיפדיה):
״תחנת כוח הידרואלקטרית הנמצאת מתחת לשרשרת ההרים פטקו. מעל ההר יש כוכב אדום בוהק בעל חמישה חודים. משני צידי הסמל יש אסופה של גרגרי אורז. הכוכב הוא אחד ממאפייני הסוציאליזם והקומוניזם המוכרים ביותר. בתחתיתו של הסמל יש סרט עליו כתוב בכתיב קוריאני (הנגול) "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה – 조선민주주의인민공화국"

  

אני רואה הרבה משותף בין שתי המדינות האלה ושני המנהיגים שלהן, למרות השונות הויזואלית – הכוכבים, הסרטים והתקווה לשלום (שנמצאת תמיד ברקע). וכמו הפרשנים המלומדים אני בטוח שאחרי הפיסגה ״יהיה בסדר״ והעולם שהיה צעד אחד לפני התהום יצעד צעד גדול קדימה (״או שלא״, כפי שהפרשנים המומחים תמיד מסייגים).

    

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה מיתוג, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

נשרף עוד שבוע והכדור הוא עגול ||| מתחילים מבראשית: העצים, העשבים, החיטה, הים והשמיים

סיכום השבוע שעבר:
זה היה שבוע שהתחיל בשחור, המשיך בתכול לבן עם כרטיס אדום ונגמר באקורד סיום משולב של עפיפוני תבערה בשחור־לבן־אדום־ירוק מעל גדר ומכשול אפורים מעשן.
ובמרחק 101 קילומטר מכל זה – מצעד בכל צבעי הקשת של רבע מיליון אנשים מכל המינים ובני עם אחד(!)
כדברי השיר הישן ״לחיי העם הזה״ (ובלי הסיומת האופטימית):
אולי הגיע הזמן לעדכן קצת את המילים של חיים חפר:
העם הזה המיואש כל התקופה
כיצד הוא קם כשהוא מריח קצת שריפה

איך מתעורר הוא עם בלי מסי ועם בּיבּי
כי הוא יודע ש…

תמיד אפשר לצעוק על טיבּי.
לחיי העם הזה שכמה טוב(?) שהוא כזה(!)

ריכזתי כאן כמה מהתמונות שהופיעו בפייסבוק שלי – להמחשת הצבעוניות המשתנה של השבוע השמח שהיה לנו. והוספתי כמה הסברים קצרים לכל נושא.

1. תמונה ייצוגית ממסע מצולם בארץ המפויחת של האיזור שנקרא ״שמורת בארי״ ו״יער בארי״. השמורה הנקראת על שם ״הכפר״ (שבעצמו נקרא על שם ברל כמובן) נמצאת בכותרות הראשיות עכשיו, הרבה יותר משמורות מפורסמות ממנה כמו שמורת החולה או שמורת עין גדי.
בפי ילדי המקום נקרא המקום תמיד ״המכתש״, למרות שהמינוח הנכון הוא ״בתרונות בארי״. בחרתי לשים כאן, כתמונת סיכום השבוע שהיה, את ההצעה המופרכת שלי לקיום ״משחק הכדורגל ההיסטורי שהתבטל״ – אחרי שניסו בחוסר ההצלחה להעביר אותו מאיצטדיון חיפה (עופר) לירושלים (טדי).

לפי הצעתי, אם היו עורכים את המשחק כאן, בתוך איצטדיון ״המכתש״ השרוף שלנו, היה לזה אפקט הסברתי חזק לאין ערוך. מסי ודאי היה גאה לשחק מול יציעים מלאים של אוהדים מישובי ״עוטף עזה״ (כולל מאור הנר ועין השלושה, כמובן) – בצד אחד של המגרש. ומול אוהדים פלסטיניים מניפי עפיפוני עידוד – מהצד השני. יישור הקרקע היה נעשה באמצעות הטרקטורים המקומיים ורכבי רשות-הטבע-והגנים ומכבי-האש-דרום שממילא נמצאים בשטח כל הזמן. ואפילו יציע מכובדים כבר יש במקום, למי שמכיר.
הנה תמונת ההדמייה שפורסמה בפייסבוק:

2. ״חבל על כל אגבה״
הסיפור של מטע האגבות שנשרף השבוע בתוך יער בארי הוא סיפור חקלאי־תעשייתי היסטורי. כך כתוב בויקיפדיה המקומית שלנו – ״ויקיבוץ״: ״בשלהי שנת 1947 נשתלו שתילי אגבות ע"י חברי בארי, בעזרת הקק"ל, ממזרח לנחאביר, על שטח של כ–10 ד'. דובר אז על אפשרות הקמת מפעל לייצור חבלים בנגב. התכנית נגנזה עם המצאת חוטי הפלסטיק״.
זה היה רעיון תעשייתי מבריק שלא יצא לפועל: להביא לחבל הבשור מפעל של חבלים. אם ההיסטוריה הייתה מתגלגלת אחרת יתכן שהיום הייתה כאן מעצמת חבלים עולמית המייצרת ומייצאת חבלים איכותיים לכל העולם. אולי אפילו לחבל עזה. ומה שהיינו רואים היום זה חבלים מהאגבות של בארי מחוברים לעפיפונים צבעוניים שלזנבותיהם מחוברים קטעי ניירות שהודפסו בדפוס בארי. אם להיות סימבולי עד הסוף אפשר היה לחבר לזנבות הטיארות את הכרוזים שהטילו על הישוב־המוצב במלחמת העצמאות המטוסים המצריים, ביחד עם כרוזי צה״ל הקוראים למפגינים שלא להתקרב לגדר, ובצירוף לכרוזי החמאס המבטיחים לנו ״הרס ומוות״. איזו סמליות! חבל שהכל לא התגשם בסוף. כי האגבות נשרפו.

3. תמונות אחרונות מסוף השבוע
מצעד הגאווה (שלנו!) מול מצעד הנַּכְּסַה (שלהם¡). הדמיון הויזואלי הבולט, ומצד שני הניגוד הצורם כל־כך בין פסטיבל הגאווה שכינס כרבע מיליון אנשים צבעוניים ושמחים בחופי תל־אביב, מול האלפים הבודדים שהצליח החמאס לאסוף לאירועי סיכום יום הנַּכְּסַה – מהווה (לכאורה, לכאורה…) תמונת ניצחון גדולה שלנו.
מי זה ״שלנו״ לא לגמרי ברור – אבל הניצחון הוא תמיד ״שלנו״ ורק להפסדים אין אחראי בדרך כלל, כפי שלמדנו כבר עשרות פעמים (בעיקר בקדנציה נוכחית).
ניתן לתמונות לדבר:

זהו. זה היה השבוע שהיה.
נאחל שהשבוע הבא יהיה קצת יותר טוב. כבר לא נשאר הרבה מה לשרוף. נמשיך לשחק על זמן – עד המונדיאל ועד החורף, שיבוא עם הכלניות (וגם עם הגמדים ביער שוקדה המשתקם, כפי שאפשר לראות בתמונת עבר מדומיינת שפורסמה כאן בימים אחרים). ב-15 ביולי המונדיאל ייגמר (בהפסד של מסי, כנראה) וביבי יישאר לנצח (ואולי לא).

כמעט־שבוע־טוב לכל מי שקורא כאן.
כולם מוזמנים לחגיגה: בני ״הכפר״ ותל־אביביים, ילדי כל העולם וגם בני־דודים מעבר לגדר.
קריאה נעימה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר, פוליטיקה, תמונות | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

הן אפשר ||| ״מסביב יהום הסער / רב הקושי והצער / אבל יש על מה לשמוח / יש עוד אומץ, יש עוד כוח״

״החבר במיק״ עם כובע גרב על רכב משורין במלחמת העצמאות (לידו לילי ומוטקה זכרונם לברכה)

במוסף השבת האחרון של ״ידיעות״ הופיעה רשימה קצרה וקצת יוצאת דופן, בין שלל הניתוחים והטורים הקבועים המתארים את המתחולל בארץ ישראל בימים הסוערים האלה. סופר שם על שלושה חברים ותיקים מראשוני המתיישבים בנגב המערבי. אנשים שהפריחו את השממה באיזור, הרבה לפני שהשכנים התחילו להפריח ״עפיפוני־נפץ״ כדי לשרוף את השדות של מה שהיום נקרא ״עוטף עזה״.
הנה הכתבה ומומלץ מאוד לקרוא אותה (לחיצה מימין למטה: ״הצג בגודל מלא״ ואז אפשר להגדיל עוד):

  

שלושת החברים שרואיינו על ידי עודד שלום קיבלו כותרת כביכול דו־משמעית: ״דיור לא מוגן״ המרמזת אולי על גילם המכובד. השלושה נשאלו שם לדעתם על המצב הקשה ב״עוטף״ ה״הולך ונשרף״ ונתנו, למי שטרח לקרוא את הכתבה, קצת פרספקטיבה היסטורית. אני לא מכיר אישית את שרייבר מנירים ואת צימבה מרעים, אבל את במיק ואביבה, ממייסדי קיבוץ בארי, אני מכיר מאז ומתמיד. הם עבורי סיפור למופת ודוגמא. למרות, ואולי בגלל, שהם לא עושים מעצמם כזה עניין. אני משוכנע שאם היו לנו יותר ״במיקים״ ו״אביבות״ – בכפר ובארץ כולה – הכול היה נראה טוב יותר.

במיק, היה מקבוצת החלוצים שהקימה את בארי באוקטובר 1946 במסגרת עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, באירוע שסימן את גבולה הדרום־מערבי של ישראל. הוא הספיק לעשות המון ב-91 שנותיו. הוא בנה ולחם בנחביר, עבד וריתך במוסך, ניהל את דפוס בארי שנים ארוכות והיה הראשון שהפך אותו ממפעל של ״טפסי־הסתדרות־וקופ״ח״ שמוּתג כ״דפוס הראשון בנגב״ – לדפוס מודרני וחדשני שהביא לכמה מהחידושים הטכנולוגיים החשובים בעולם הדפוס. במיק עבד בדפוס עד לפני כמה שנים, הרבה אחרי גיל שמונים (במחלקת הפיתוח!), והמשיך לתכנן ולבנות, ולהזיז מכונות ולייעל תהליכי ייצור.

החבר במיק, המא״ז של ששת הימים, בבונקר הפיקוד מתחת למזכירות הכפר. לידו איזי הקשר הוותיק

הוא פיקד על הישוב (שכבר לא היה נקודה) במלחמת ששת הימים, היה ראש לשכתו של יגאל אלון, היה מזכיר הקיבוץ ומרכז המשק, והוא ממשיך עד היום, יחד עם אביבה (הגננת הראשונה של הקיבוץ!) לפזר אופטימיות מחויכת בשבילי הכפר. בכתבה בידיעות כתוב: ״לך תשכנע בנאדם שראה כבר הכל וחטף על הראש הפצצות מאווירוני פייפר מצריים במלחמת השחרור, להתרגש מפצצות מרגמה״.

אביבה: ״אני לא שומעת את הפיצוצים ואני בטוחה שאני לא מפסידה כלום. שמעתי מספיק״.

השבוע, כשצילמתי את קציר החיטה בשדה החיטה שממול לשכונה שלנו (שלא נשרף!), הם עברו עם הקלנועית שלהם בסיבוב היומי והחלפנו כמה מילים עליזות ואופטימיות, למרות ״המצב״. ואם מדברים על ״המצב״ – כדאי לקרוא בכתבה איך מתייחסים גיבורי הילדוּת שלנו אל הפרק הנוכחי, כשהצבע-אדום (והשחור) חזרו לאיזור – בפעם האלף בתולדות הנגב המערבי – ולקבל קצת פרספקטיבה.

אביבה ובמיק וחברים נוספים על המשאית בנחביר (קיולומטר מהרצועה שעוד לא הייתה) ב-1946

אין לי מספיק מילים, במסגרת האמל;קית שגזרתי על עצמי, לספר בשבחי ה״במיקים״ האלה. אני רק יכול להגיד לכל מי שיקרא את הפוסט הזה (וגם את הכתבה בידיעות) שלמרות הכותרת, לא מדובר פה על שום ״דיור לא מוגן״. מי שזכה להכיר את האנשים (החברים!) האלה יודע שהמילים של עלי מוהר בשיר השיירה כוונו אל אנשים כמוהם. גיבורים צנועים שבזכותם: ״ישראל צומחת מסביבנו / היא חזקה יותר מכל חסרונותינו / וגם הנגב עוד יהיה פורח / ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח״.
ו״הזקן״ שבשיר הוא כבר מזמן לא רק בן־גוריון, אלא גם במיק (ואביבה) ואלה הדומים להם בכל ישובי הנגב המערבי (שלא עוטף אף אחד וגם לא עטוּף ברחמים עצמיים). אם כולנו ננסה להיות ״זקנים״ כאלה – ישראל יכולה להיראות אחרת.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | 3 תגובות