אטלס ישראל המצויר של פרידל ||| על המפה היפה שציירה המורה לרישום מבצלאל

יש אנשים רבים שקשורים למפה של ארץ מולדתם, ואחרים, לוקאל־פטריוטיים ונוסטלגיים, מתרפקים על מפת העיר שלהם, או איזור מגוריהם. הפעם מוצג כאן סיפור קרטוגרפי שריגש אותי באופן אישי, בגלל כמה תקופות שמשתלבות במפה מאוירת אחת מלפני יותר מ-60 שנה.

פעם, כשהתחלתי לחפש באינטרנט חומרים מעניינים להתייחסות בבלוג, מצאתי בויקיפדיה סריקה של מפה שעניינה אותי במיוחד. מדובר על מפה מתוך אטלס מצויר שציירה המורה לרישום המיתולוגית שלנו בבצלאל, הקריקטוריסטית העברית הראשונה פרידל שטרן.
את המפה הזאת ראיתי לא מזמן בהבזק קצרצר בתוך מצגת המוקרנת בתערוכת ״המפה״ שמתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. כתבתי כבר על התערוכה המקיפה והמעניינת שאצרה בתיה דונר (ששולבו בה גם כמה מהעבודות שפרסמתי בבלוג הזה). מי שלא ביקר מוזמן, התערוכה פתוחה עד אוקטובר 2018.

כשביקרתי בתערוכה שמתי לב שפרידל, המורה שכתבתי עליה פעם פוסט שלם בשם ״המורה עם הקו הרגיש״, הקדישה לאיזור ״בארי״ מפה מצוירת מיוחדת כחלק מאטלס מצויר של ישראל שיצא לאור בשנות ה־50 בהוצאת מחלקת המדידות והודפס על ידי ליאון המדפיס.
ניסיתי לצלם את המפה מהמצגת במוזיאון ולא ממש הצלחתי. היום מצאתי שהייתה אצלי במחשב סריקה (באיכות נמוכה) שהורדתי פעם מוויקיפדיה. נסיתי לחפש בגוגל יותר לעומק ומצאתי אתר מכירות הנקרא David Rumsey Historical Map Collection. באתר מוצג כל האטלס המצויר הנהדר שציירה פרידל שטרן ב-1957 (או ב-1953 על פי המסופר באתר מחלקת המדידות), ואפשר גם לרכוש הדפסות של המפות בגדלים ובמחירים שונים (מומלץ).
פרידל עבדה במחלקת המדידות כשרטטת (ציירת, כפי שהגדירה את תפקידה בראיון שנערך באוקטובר 2003). המפות נסרקו באיכות סריקה גבוהה במיוחד, המאפשרת להבחין בפרטי פרטים היסטוריים חשובים, שלפעמים מעלים חיוך (ולפעמים גם צער ועצב).

כך כתוב באתר המרכז למיפוי ישראל (לשעבר מחלקת המדידות במשרד העבודה):
״על הסיבה להוצאת האטלס שמענו מפיה של פרידל שטרן, בשפתה המשעשעת: ׳עבדתי בכרטוגרפיה, וכל יום שרטטתי רק קווי גובה. כל יום קווי גובה. נתנו לי מפות, והייתי צריכה לעשות קווי גובה בטוש. הייתי מומחית וכולם למדו ממני… כולם למדו ממני, אבל אני חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לסבול יותר… אז יום אחד נמאס לי הדבר הזה. באמת, אפשר להשתגע מלעשות קוים כאלה. בא לי רעיון. ביקשתי להיכנס לאל​סטר​ לחדר והצעתי: "אולי נעשה מפות עם ציורים שלי?" הוא אמר לי: "תעשי לי דוגמה", ועשיתי לי דוגמה בגודל כזה (מראה עם הידיים), עם אותה הצבעוניות, החאקי הזה (מצביעה על האטלס שציירה בשנות ה- 50', "ישראל – מפות מדברות"). עשיתי סקיצה כזו ביד, כנרת או משהו דומה, היה גם כחול, בעבודת יד, והבאתי לו את זה. הוא אמר: "אני מסכים". היה לו חוש הומור. איך אני שמחתי.׳
(משמאל: פרידל שטרן, קריקטורה עצמית)

האטלס כולל 14 מפות לפי אזורים בארץ. הפתיע אותי קצת שאחד מהאיזורים שקיבלו דף באטלס הזה – לצד איזורי תל־אביב, ירושלים, הכנרת וחיפה – נקרא איזור BEERI, כלומר בדיוק ״הכפר״ שלנו. היום חבל הארץ הזה מוכר יותר כ״עוטף עזה״ והחודש הוא התפרסם בעיקר ב״עפיפוני התבערה״ שהגיעו לשדותיו. אבל ההיסטוריה החלוצית הישראלית בנגב התחילה מוקדם יותר, וכמה מאבני דרך שלה מומחשות במפה של פרידל. החלטתי לשים כאן את מפת האיזור ״שלנו״ באיכות הגבוהה ביותר, כדי שתוכלו לצפות בפרטים הרבים שהקריקטוריסטית-המורה שלנו הכניסה לתוך המפה.
(אפשר להגדיל את המפה בלחיצה וללחוץ בצד ימין למטה: ״הצג בגודל מלא״).

כמה הסברים על המפה – מצפון לדרום:
שלושת הילדים חובשי הכיפה משקפים את קיבוץ סעד השייך לתנועת הקיבוץ הדתי. הנערה שחומת התלתלים הצוחקת מסמלת, כנראה, את מושב שובה.
הצינור בציור הוא קו המים מנירעם ליישובי הנגב המערבי שהונח בשנת 1947 ואיפשר את קיום החיים באיזור הצחיח (אז עוד לא דיברו על כלניות ו״דרום אדום״).

האנשים עם המכושים במכרה הצהוב מסמלים את ״מכרות הגופרית״ המפורסמים שנמצאים לא רחוק מקיבוץ בארי.
מתחת למכרות ולבארי מצוירים בגוון תכלכל ״חלומי״ דמויות שנראות כאילו נלקחו ישר מהתנ״ך. הכוונה, כנראה, לאברהם אבינו שביקר את אבימלך מלך גרר וכרת איתו ברית ליד הבאר, אחרי כמה אירועים מביכים של אי הבנה בין שני האישים.

משמאל לאברהם ואבימלך נוסע טרקטור אדום של קיבוץ כיסופים וחורש את השדות, עד גבול הרצועה ממש. בדיוק כמו ב״אירועי התבערה״ של ימינו. הטנקים (שנלחמים במשהו שנראה כמו קרב־קנה־אל־קנה) מסמלים את קרב נירים, בו הדפו חברי נירים ולוחמי הפלמ״ח את הצבא המצרי, היום לפני 70 שנה, ב-15 במאי 1948 (נדמה לי שטנקים ישראלים לא השתתפו בקרב הזה).
עוד במפה: ציור של שני פלמ״חניקים המציתים גשר בריטי ברצועה באירועי ליל הגשרים המפורסם (״מבצע מרכולת״ ב-16 ביוני 1946).

באיזור הרצועה ניתן לראות איור של ערבים סטריאוטופיים הבורחים מלוחמי הפלמ״ח האמיצים בין עזה לרפיח ומשאירים את נעליהם (מעין נבואה לאירועי ששת הימים, כפי שסופרו לנו).

קיבוץ אורים מומחש על ידי חברת קיבוץ עליזה עם מטפחת אדומה ומכנסיים קצרים ותפוחים מובילה מריצה עם ענבים.
עוד בתמונה ״מושבניק״ במבטחים בונה קיר (אדום?), באר מים בקיבוץ גבולות וחבר צאלים ״מבזבז״ מים, או משקה שדה, מהצינור של קו המים ההיסטורי.
בצד ימין אפשר לראות את המושבים פטיש, מסלול ורנן ומעליהם דמויות תנ״כיות, מתחת לנחל גרר, מצביעות לכיוון באר־שבע (אל הגרנד קניון או לסניף איקאה שנפתח 65 שנה אחרי שצוירה המפה).

האיזור שלנו כולו נראה במפה של פרידל תוסס ומלא חיים, כמעט כמו שאני מכיר אותו.
אם הייתי מוצא את המפה כבר בשיעורי הרישום שהיא העבירה לנו, הייתי אומר לה תודה גדולה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה איורים, היסטוריה, ישראל, מפות | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

וְחַג שָׁבֻעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים ||| סיפורי חיטים אקטואליים ובוערים

וְחַג שָׁבֻעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ
בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה
בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְּבָשׁ.

מילים: מן המקורות; לחן: ידידיה אדמון
עיבוד: גיל אלדמע

חגיגות העומר במאה שעברה בכפר בנגב המערבי (מארכיון בארי)

חג שמח לקוצרים בדמעה, למכבי האש בשדות החיטה ולמפריחי עפיפוני השלום (ראו בסוף הפוסט החגיגי והעגמוּמי־משהו).

הסיפור של החיטה הוא ארוך ורחוק הרבה יותר מהסיפור התנ״כי הידוע של חג השבועות. בספר שמות  אומנם נכתב: ״וְחַג שָׁבֻעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים״, אבל למי שמאמין בתולדות האדם לא רק בגירסה התנ״כית ודאי ידוע שמרגע שההומו סאפיינס הצליח לביית את החיטה (לפני כ־12,000 שנה בסך הכל!) הוא נהיה, פחות או יותר, האדם המודרני ״המתוחכם״, עם כל הצרות שבאו עם התיחכום הזה.
על פי התיאוריה, כשהתחיל האדם לגדל חיטה הוא הפסיק לנדוד והקים את מקומות המגורים הראשונים. משם קצרה הדרך (כמה אלפי שנים בסך הכל) עד הקמת הערים, העמים והמדינות וכל המריבות שביניהן על שטחים וקרקעות.

שריפה בשדות, מאי 2018 (הצילום מהפייסבוק של נמרוד בריל)

גילוי האש על ידי האדם הקדמון (איור מהספר The Epic of Man; הוצאת לייף)

כך שבעצם החיטה, מלבד היותה הבסיס למזוננו, היא אם כל הצרות שנפלו על האדם. יש עדויות שמוקדם הרבה יותר, השיג אביו הקדום של האדם המודרני ההומו ארקטוס את השליטה באש. זה קרה לפני כ־1.5 מיליון שנים, והצירוף של שתי התגליות הקדומות – האש והחיטה – מתרחש ממש בימינו ובשדותינו.

היום, כשאנחנו חוגגים את חג השבועות, חג ביכורי קציר חיטים, חשוב שנזכור את ההיסטוריה והפרה-היסטוריה הזו. הדוגמה האקטואלית ביותר הם ״עפיפוני התבערה״ – ״פטנט״ שפותח בימי התנ״ך בערך – שמבעירים בזמן האחרון את שדות הנגב מדי יום (ולילה).

שריפה בשדות נחל עוז, מאי 2018 (הצילום מהפייסבוק של נמרוד בריל)

שריפה בשדות נחל עוז, מאי 2018 (הצילום מהפייסבוק של נמרוד בריל)

גם אתמול עמלו הכבאים והמתנדבים בישובי העוטף לכבות את השריפות התנ״כיות בשדות החיטים, וגם בשטחים שאינם שדות (העפיפונים המתוחכמים והפרימיטיביים האלה לא עושים הבדלה בין שדה חיטה לשמורת טבע). הסיקור התקשורתי מתבסס תמיד על ״צילומי שטח״ פוטוגניים עם אש אדומה בשדה המצהיב, רצוי על רקע חבילות הקש והחציר. ואדמה שחורה וחרוכה שה״רעים״ בסרט החוזר הזה, מבעירים באכזריות חסרת התחשבות.
הרקע ל״אירועים״ מזמן כבר נשכח, כשבינתיים חוגגים בירושלים, שכובדה לה בשגרירות ״חדשה מאמריקה״, ועוד רגע גם תקבל ״בית מקדש 3.0״ ממנהיג העמים החופשיים.
בזמן שבני ישמעאל מבעירים את השדות של צאצאי יצחק אבינו ורצים אל הגדרות – בתל־אביב, בירת הבילויים האסקפיסטיים, קופצים אזרחים משוחררים מדאגה לבריכה שבכיכר, כדי לחגוג את הזכייה בפסטיבל מזמורים אירופאי שכבר מזמן לא מעניין כאן אף אחד. אלא אם כן הגענו (בגוף ראשון רבים – עם ״נטע שלנו״) למקום הראשון!!!

ואם נחזור לחיטה. ביררתי אצל מומחי חקלאות מקומיים שסיפרו לי שלכפר שלנו יש 4,000 דונם חיטה. מחצית מתוכה כבר נקצרה לחבילות חציר בשל הגרעינים הבלתי מלאים. המחצית השנייה מחכה להתייבשות מלאה של גרעיני החיטה כדי שאפשר יהיה לקצור אותה. הקציר יתבצע (אם יתבצע) בקומביינים משוכללים וממוזגים, לא בחרמש ומגל, או קומביין פתוח, כפי שהיה נהוג לפני מאה אלף שנה או אפילו לפני יובל שנים.

ריקודי בנות על במת חג השבועות בנגב, ברקע: חבילות חציר וענפי דקל (מארכיון בארי)

ולמרות שהיום הוא חג ״ביכורי חיטים״ יתכן מאוד שגם השיבולים האלה, הכורעות ברוח ״מעומס גרעינים כי רב״ – לא יקצרו, אלא יובערו על ידי בני־הדודים השכנים.
שורש הרע הרי קרה אז כשהאדם התפצל לעמים ולדתות. או לפי התנ״ך – כשאברהם אבינו לא השכיל ליצור מערכת יחסים טובה בין בניו: יצחק היהודי, שהיה היחיד מאבותינו שלא עזב בחייו את ארץ ישראל (אפילו לא לסופשבוע באנטליה) וישמעאל ״אבי הערבים״ (על פי המסורת, אברהם בירך גם את ישמעאל ואת שנים עשר השבטים שיצאו ממנו״).

זאת הגירסה התנ״כית. לפי התיאוריה האבולוציונית – אם לא היינו מתחילים לגדל חיטה ולהתיישב בכפרים וערים, אלא ממשיכים לנדוד ולחפש את דרכנו ואת מזוננו – כל התבערות והמריבות אולי לא היו קורות.
ואולי גם לא היינו מגלים את החשמל והטלפון והאייפון, ולא חופרים מהאדמה את האינטרנט והפייסבוק והוורדפרס. ואז גם לא הייתי כותב את הפוסט ה״היסטורי-פילוסופי״ הזה ורק אומר לכל מי שקורא כאן:

חג שבועות שמח – לצאצאי יצחק
ורמדאן קרים – לבני ישמעאל
(רציתי לקדם בעפיפוני שלום מטפוריים את ״עפיפוני האש״ הישמעאלים, ואז ראיתי שבקיבוץ סעד השכן, כבר עושים את זה באופן מעשי, ולא בהדמיות וירטואליות).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, היסטוריה, חגים ומועדים, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , , , , , | 4 תגובות

זחוח לי ואזחח לך ||| פוסט ״חמוּץ״ מול תופעת ״הזחיחוּת הלאומית״

המילה זחיחוּת, השורש זח״ח והפועל לזחוֹח – למרות קשיי ההגייה שלהם – לא חדשים עבור מי שנולד בישראל העצמאית והגאה. בימים אלה כשנדמה לכולם (באמת לכולם?) שהשמש זורחת לנו ממקום מושבנו, שמנהיג העולם, מולטי רב־זחוּח בזכות עצמו, מברך אותנו בפה מלא ובתנועות ידיים מבטיחות, וממטיר עלינו תוּפינים ושגרירויות. כשאירופה כולה נותנת לנו נקודות וצעצועים צבעוניים – נדמה שכל ישראל זחוּחים.

כותבים רבים כבר עמדו על הדימיון המסוים של הזמן הזה לקיץ 1967, ולשש השנים שבאו עלינו עד אוקטובר 1973. הישראלים שחיו בתקופה הזו – והם כנראה מיעוט מבוטל מאוכלוסיית ישראל של ימינו – זוכרים היטב את תקופת ״מלכות ישראל השנייה״ שזכינו לה, להרף עין היסטורי, בחסות דיין וגולדה וחבריהם ל״ממשלת המחדל (בדיעבד)״.
היינו אז כחולמים, שוטטנו ברחבי הארץ המובטחת והנכבשת, מגולן ועד סואץ, וטעינו לחשוב, ממש כמו בימים אלה, שהשמש תזרח לא רק בין עזה לרפיח, אלא אפילו ממלכות החרמון ועד עציון גבר. בקיצור כמעט וחזרנו לימי שלמה המלך. עד שבא אנואר סאדאת, "הפלאח" מממצרים והראה לנו מאיפה צולחים וגם מצליחים (בסופו של דבר, זו התקווה שכדאי להיאחז בה, אחרי שחטפנו והחטפנו הגענו למה שאולי אפשר היה להגיע גם בלי מכות מצרים).

  

היום נדמה שהזחיחוּת היא כבר נחלת הכלל בישראל – ממלך הזחוּחים, הנחקר הראשי, ועד אחרון שריו ודובריו ומיליוני תומכיו (בפייסבוק!), אלה שהולכים אחריו בעיניים עצומות ולא מתנצלים. האיור של סטיינברג שמצוטט כאן מתאים לכל זמן, הוא לא צוייר במיוחד עבור זמננו ועבור ״ממלכת בנימין״.

ישראל היא, כידוע לכל, מדינת ההייטק והסייבר והמים והסטארטאפ, וכל מדינות העולם מהודו ועד קוסטה ריקה רק רוצות להיפגש עם מנהיגנו הנערץ (והזחוּח) ורעייתו.
אבל כאזרח ותיק (קיבלתי אפילו תעודה כזו מהרה״מ, הוותיק בפני עצמו) אני זוכר שלזחיחוּת יש תוקף מוגבל, והיא באה עם ״אזהרת זחיחוּת״. כבר היינו בסרט הזה ולמרות מה שמשדרים לכם מליסבון עד ירושלים־השלמה ומן הכיכר העולצת בתל־אביב-יפו ועד שערי עזה. לא כולם בעולם כל כך מתלהבים מהפלא הזחוּח. אנחנו אולי לא צעצוע, אבל גם לא מי יודע כזה ״פלא עולמי״ כפי שיש מי שמתאר אותנו, באנגלית משובחת, מעל כל בימה אפשרית. נדמה שלא למדנו הרבה מההיסטוריה הכל־כך קרובה.

זה תמיד נגמר בבכי.

______
ציטוט מתוך מילוג – המילון העברי החופשי ברשתה

נדמה לי שמיגוון המילים הנרדפות של ההגדרה ״זחוח״ ב״מילוג״, המופיעות בכל הרמות של השפה העברית – מ״וָואסָח״ ועד ״מוישׁה גרויס״ – מגדירות בצורה יותר מובנת את המונח האקטואלי כל־כך:
״אָרוֹגַנְטִי, בַּעַל גַּאֲוָה, גֵּא, גַּאַוְתָן, גבה לֵב, גבה רוּחַ, וָואסָח, זַחְתָּן, חוּצְפֶּנְיָאק, חושׁב אֶת עצמו, חש את עצמו, יָהִיר, מוישׁה גרויס, מָלֵא מעצמו, מרים אֶת הָאַף, מִתְנַשֵּׁא, נֹאד נָפוּחַ, נָפוּחַ, קפוץ תחת, רַבְרְבָן, שְׁוִיצֶר, שַׁחְצָן״

סקרני זחיחוּת יכולים גם להיכנס לויקיפדיה, להקליד ״זחיחות״ ולהגיע לערך ״אופוריה״. שם תוכלו לקרוא הרבה דברים שמחים, בתוספת אזהרה מסוימת: ״במקרים פתולוגיים עלולה תחושת האופוריה להיות משוללת כל בסיס מציאותי ולכלול דלוזיות של גדלוּת וחסינות, עד כדי מאניה. במקרים כאלה האופוריה נחשבת להפרעה נפשית״.

שיהיה המשך שבוע שקט ונטול זחיחות (עד כמה שאפשר). בקרוב מגיע חג שבועות עם שבעת המינים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, לשון, מלחמה ושלום, פוליטיקה | עם התגים , , | תגובה אחת

אדום ולבן זה צבע שלי ||| הפועל ב״ש, הפועל חיפה, נטע ברזילי ומדינת ישראל לבשו אדום וסימני קריאה!!!!

אדום הוא לא צבע רגיל. זהו הצבע הזועק והצועק יותר מכל קשת הצבעים. לכן זה לא מקרה בכלל שהשבוע האחרון עמד בסימן אדום. חסרו לנו רק קריאות הכרוז המוכרות: ״צבע אדום, צבע אדום״ כדי להשלים את התמונה האדומה הלוהטת.

ובדיוק בשביל זה אנחנו, ״קווים אדומים ונקודות אדמוניות״ נמצאים כאן, כדי לדווח ולסכם.
מתוך שלל האירועים האקטואליים ובעזרת ארכיון המערכת ליקטנו עבורכם את התמונות האדומות שיעשו לכם את הקיץ הבא עלינו (לטובה?). כפרה עליכם. אנחנו אוהבים את אירופה (לפעמים, ותלוי בנסיבות). הגיע הזמן להניף שוב את הדגל האדום.

כדורגל!

זו השנה של הפועל! הפועל חיפה לקחה את הגביע והפועל באר־שבע את האליפות (השלישית ברציפות!). הצבע האדום השתלט על הדשא הירוק ועל היציעים האפורים, והשאיר את הצהוב המכביסטי והבית״רי מבויש קצת עם הקללות הגזעניות המפורסמות. קדימה הפועל!!!

 

אירוויזיונים!!

הזכייה הרביעית של ישראל בתחרות הזמר של אירופה הקלאסית היא לא מובנת מאליה. ישראל שהתייצבה לאירוויזיון 2018 עם זמרת בעלת נוכחות בלתי מעורערת, שונה מאוד מישראל הביישנית והצנומה ששרה בעברית ילדותית של אהוד מנור: ״אבניבי״ ושנה אחר כך, בהמשך הלבן והמרגיע של ״חלב ודבש״ שרה (שוב בעברית!) את ״הללויה״.
הזמנים משתנים וכדי לזכות צריך ללבוש אדום (וקצת ורוד ושחור) ולצעוק בכל הכוח: ״I'm not your TOY". צריך לדעת אנגלית טובה כמו נטע ברזילי (שמחתי לקרוא שהיא הייתה חניכה ומדריכה בקן רמתיים של תנועת הנוער העובד והלומד. אני בטוח שזה הוסיף לה נקודות בפורטוגל). ובעיקר צריך ביטחון, ללא שום פחד קהל. הלאה הצניעות החסודה. כפרה על ישראל האדומה!!! ישר לניצחון ההיסטורי וההיסטרי!!!!!!

פרחים!!!

 

ספרים!!!!

  

דגלים!!!!!

 

אש!!!!!!!

שריפה בבתרונות בארי, יום לפני הזכייה באירוויזיון (צילום: עופר גתי, הצלם שנמצא בכל מקום)

 

האמנם עוד יבואו ימים אחרים? והצבע האדום של מרבדי הכלניות יצבע את הצבע השחור של השריפות והתבערות, וגר זאב (בודד) עם כבש ונמ״ר עם שועלי־שמשון ירבץ. ויהפוך הממ״ד קירותיו, והגשם יכסה את הבתרונות השרופים?
לשנה הבאה בשגרירות בירושלים הבנויה. כפרה על כולנו. ועל כל עמישראל. אדום עולה.
ואמרו אמן. ״צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום…״

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, מוזיקה, מלחמה ושלום, ספרי ילדים | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

שמשון הגיבור או "שמשון דער נעבעכדיקער" ||| 300 שועלי נפץ שהבעירו את עזה – אז והיום

הסיפור התנ״כי על שמשון, הגיבור התנ״כי העברי האולטימטיבי, כל כך מזכיר את ימינו עד שאני משוכנע שמומחי תנ״ך, מקרא ואקטואליה בכירים ממני כבר עשו את כל ההקבלות המתאימות. את הסיפור המלא על עלילות שמשון תוכלו לקרוא בתמציתיות אינפורמטיבית בוויקיפדיה (או בתנ״ך למי שרוצה לקרוא את המקור במילים המדויקות).

אני יודע שבדור האמ;לק (אנשים מתקשים לקרוא קישורים) הנוכחי, אנשים לא נכנסים לקישורים, לכן שמתי כאן פיסקה שהעתקתי בהעתק-הדבק מויקיפדיה. משהו כאן נראה לי קצת אקטואלי.

״שמשון היה שופט חריג בהשוואה לשופטים אחרים. הוא פעל לבדו כ"זאב בודד" כנגד הפלשתים בפעולות נקם אישיות, הקשורות בדרך כלל בנשותיו. אין בתיאור חייו של שמשון אלמנטים של הנהגת העם. הוא לא אירגן צבא, לא מתואר איך הנהיג את העם, ואין בסיפור חייו אלמנטים המתבקשים משופט-מנהיג, ולמרות זאת נאמר עליו פעמיים כי "שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה". חרף המסרים השליליים החבויים בסיפורו, אין בו גינוי של מעשיו, למעט תמיהתם של הוריו על בקשתו לשאת פלשתית לאישה. פרשת חייו היוותה, לפיכך, אתגר למפרשים – גם אלה הנוקטים גישה אמונית״.


שמשון מבעיר את שדות עזה בעזרת שועלים, J James Tissot. Illustration to Book of Judges

״שמשון הגיבור״ הומשל בזמנו לישראל המודרנית, והיה ראש ממשלה אחד, כבד פה לעומת הרה״מ המכהן הרהוט כל־כך, שכינה אותנו ביידיש: "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן).
נקווה מאוד שהסוף לא יהיה כמו הסוף התנ״כי – ושהבית לא יפול על כולנו, כפי שצייר גוסטב דורה בצורה כל כך ריאליסטית ונואל דיופורט בתנ״ך המצויר לילדים הלך בעקבותיו (ורק הוסיף קצת צבע ודרמה הוליוודית):

  

בינתיים, השדות סביב עזה (וסביבנו) בוערים ועפיפוני תבערה ובלוני נפץ מתפוצצים בשדות החיטה הבשלה. האקליפטוסים מהשירים ומהנאומים נחרכים, אנדרטאות מתכסות פיח שחור… והעם צוהל על הישגי מטוסינו ומנהיגינו גאוני הדור.
ויש אפילו גאונים מקומיים שמציתים שדות בנגב, ב״תגובה להצתת השדות על ידי העזתים״ (הם טענו שזה היה מין קטע כזה, בהומור). עולם משונה מתנהל כאן. אני מקווה, לטובתנו ולטובת הפלסטינאיים (ולמען שועלי הנגב) שלא יקום גאון נוסף שינסה את הטריק הנבזי של שמשון עם השועלים (במין הומור כזה, אתם יודעים, סתאםםםם).

  שריפה בבתרונות בארי (צילום: אוהד סיוון); ״טראמפ – החבר של ציון״ (עיבוד תמונות אינטרנט שלי)

ובחזרה לימים אלה: יומיים לפני חגיגות השגרירות בירושלים, כשהטראמפולינות כבר מתוחות בכל רחבי הבירה, וכל החטיבות פרוסות מול קווי ההצתה בדרום ובצפון – לא נותר לי אלא להביא עוד כמה תמונות מאלבום הניצחון של ״שמשון הגיבור״ – האיש שמדינת ישראל צועדת בעקבות אימרתו החזקה ביותר:

"תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטיםט"זל')
והמהדרין והמפרשין היו אומרים:
"תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פָלַסְטִינִים" (ראו שם, שם)

שמשון נושא על גבו את שערי העיר עזה, גוסטב דורה

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , | 4 תגובות

״עזה זה כאן״ ||| בכל יום שישי נפגשים באתר מפעל הגופרית הישן. שומעים ומשמיעים

דווקא בימים של ״הצלחות צבאיות״ באזורים מרוחקים יחסית, מותר להקדיש מחשבה נוספת גם למה שקורה כאן אצלנו מול רצועת עזה – מעבר לגדר ולמכשול ולחומות.
בימים של ״עפיפוני תבערה״ ו״בלוני נפץ״ יש רבים שנתפסים ליאוש ומאבדים את התקווה. אבל יש גם לא מעט אנשים שעדיין מאמינים שאפשר עוד לשנות, שלא הכל גזרה משמיים. שמאמינים שצריך ואפשר ליצור קשר בין שני העמים החולקים את אותה כברת ארץ (ולפי סיפורי התנ״ך הם אפילו בני־דודים עם אב משותף). יש אנשים, משני העמים, שחושבים שאם נדבר – נוכל לשמר את התקווה, ובסופו של תהליך להביא גם לשינוי הנכסף (מה שפעם קראו ״שלום״).

בחודשים האחרונים נפגשים מדי שבוע, באתר מפעל הגופרית הישן שליד קיבוץ בארי, עשרות אנשים, אולי מאות, שמאמינים שצריך לשמוע גם את הכאב של הצד השני. ובאופן מפתיע, מי שמוכן לפתוח את האוזן ואת הלב יכול לשמוע – בשיחת טלפון שחוצה את כל הגדרות והמחסומים המתוחכמים – קולות מרצועת עזה שמביעים את אותה תקווה.

רמי חרובי, איש שטח ומומחה בתחום ההיסטוריה הארץ-ישראלית, מפעיל את המפגש ״עזה זה כאן״ מדי יום שישי, כבר כמה שבועות. באופן לא מתוכנן יצא שבאותם ימים בדיוק נערכות הפגנות הגדר, שמביאות כל יום שישי עוד עימותים ועוד נפגעים, שרק מגביהים את חומות האיבה והשנאה.

אתר המפגשים במכרות הגופרית: ברקע ממול, בתוך העיגול – אל בוריג׳ ברצועת עזה.
קיר מבנה מכרות הגופרית – מסומן בחץ

  

למי שמגיע למפגשים מזומנת אווירה אחרת לגמרי. בארבעה המפגשים שהייתי שמעתי (בשיחה טלפונית חוצת גבולות) אנשים מעזה שמביעים תקווה לעתיד משותף טוב יותר, ראיתי רופאים לזכויות אדם, ערבים ישראלים שחזרו מבית החולים בעזה ומספרים על הקשיים והסבל שם. פגשתי אנשים, ובעיקר נשים, שמסרבות/ים להשלים עם המחשבה שזהו העתיד היחידי שנכון לנו, לבנינו, ולבנות־בנינו.
ופגשתי גם את ג׳ף, יהודי מניו יורק, פעיל שלום מאז אירועי 11.9, שהגיע במיוחד כדי להצטרף למעגל התקווה והביא איתו  כוכבים של תקווה סמליים (Stars of Hope) שהוא מפזר באתרי הסכסוכים בעולם בניסיונות ליצור פיוס ותקווה.

מי שרוצה לשמוע ולהשמיע – מוזמן להצטרף למעגל השיח. גם ביום שישי הקרוב – כלומר מחר!

ולמי שבמקרה עוד לא ביקר באתר מכרות הגופרית שנבנה בתקופת המנדט הבריטי, צפויה חוויה מעניינת. האתר הוא מעין מבצר ענק נטוש, כמעט סוריאליסטי, עם שרידי ברזל של מכונות וחללים גדולים וריקים. מבנה מעניין שפעם אולי יהפוך למקום של שיחות שלום, בנוסח הקילומטר ה-101 במצרים.

כאן מתבקשת פיסקה אחת עם נימה אישית: לפני כמעט 45 שנה, ביום כיפור 1973, יצאתי, עם חטיבת המילואים ששירתתי בה לבלום, להשמיד, לכתר ולחסל את הכוחות המצריים שעשו לנו את תרגיל ההפתעה הגדול ביותר בהיסטוריה של צה״ל. הייתי אז צעיר וענייני השלום לא היו ממש בראש מחשבותיי. על המלחמה הקשה ההיא כבר הכברתי מילים בכל מיני תאריכים סמליים. אבל יצאתי ממנה בהכרה שחייבים לרדוף את השלום. שהוא לא יגיע מעצמו. שיחות הפסקת האש עם המצרים, שהתחילו בקילומטר ה-101 מקהיר, הפכו בסופו של דבר לשיחות השלום שהביאו ב-1979 לחתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.

עשיתי נסיון מענין וניסיתי למדוד באמצעות גוגל-מפ את המרחק בין אתר מכרות הגופרית לירושלים (ולתל־אביב) ותאמינו או לא – המרחק הוא בדיוק 101 קילומטר בקו אווירי. אולי יש כאן רמז?
ימים יגידו (ואולי גם אנחנו ואתם).

אם תרצו עוד שביב של תקווה בא הסיפור שפורסם במאקו:
תושבי עזה במחווה מיוחדת לישראל: "רוצים חופש ושלום"
על רקע האירועים האחרונים ברצועת עזה, ביום שישי האחרון יצאה לפועל יוזמה שהיא סיבה לאופטימיות אמיתית. למי שהרים את העיניים לשמיים חיכתה הפתעה שכולה מסר אחד: "אנחנו אנשים רגילים שפונים לאנשים רגילים אצלנו ובצד השני כדי להפסיק את הפעילות הברוטלית וליצור שלום".

תושבי עזה מפריחים יוני שלום (צילום: פאטמה מחמדין; אתר מאקו)

באחד הפוסטים השתמשתי במושג ״קבוצת אופטימיים ללא תקנה״. לצערי, עוד אין קבוצה כזאת, אבל יתכן שמיזם ״עזה זה כאן״ שיזם רמי ונקרא גם ״מגדלור״ יירכז אליו עוד ועוד אנשים שרוצים לשמוע ולהשמיע על אפשרויות של שינוי, לשמור על ניצוץ של תקווה בתוך כל הסבל שמסביב.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , | כתיבת תגובה

צה״ל חוגג 70, ללא מילים ||| מי מכיר את המילים של מארש צה״ל? מאקו: ״מענין?״, ״עצוב?״, ״מעצבן?״

זה קורה הרבה פעמים, אתה רוצה לכתוב (או לעשות) שלום, ופתאום יוצאים למלחמה.
רציתי להעלות היום פוסט של מפת מירוץ הג׳ירו ד׳עזה -Giro D'Gaza, בהשראת מירוץ האופניים האיטלקי שכבש את הלבבות, עם צילומים מרהיבים המוכיחים כמה יפה היא ארצנו. זה היה אמור להיות פוסט אוּטוֹפי, ברוח כל מיני הצעות דמיוניות (ונאיביות?) איך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק…
(אולי עוד נחזור להצעה, אבל היום סדר היום מתחיל בהשכמה עם תזמורת צה״ל).

האקדמיה ללשון העברית הזכירה  לי, באמצעות הפייסבוק, שהיום (כלומר אתמול) הוא יום חגיגות ה־70 לצה״ל. (אם הייתי טורח לראות חדשות ערוץ 2, הייתי מבין  שיש טקס גדול בלטרון ואולי הייתי ממהר לשם כדי לשמוע את כל ״הצמרת הביטחונית״). האקדמיה ללשון מצידה, לא התעצלה וניצלה את החג כדי לחגוג עם כמה נושאים הקשורים ללשון הצה״לית.

ככה זה נראה באתר מאקו (טעויות הדפוס – במקור): אם שואלים בסקר את דעתי, הייתי מסמן את כל האפשרויות: ״מעניין״, ״עצוב״ ו״מעצבן״:

נכנסתי לאתר צה״ל – שפעם שיבחתי את העיצוב שלו ביחס לאתרי הממשלה – ומצאתי אוסף תמונות היסטוריות מעניין. ואפשר למצוא גם סקר דמוקרטי: ״איזה מארש צה״לי הוא הטוב ביותר?״.
(הערה למפקדי אתר צה״ל היפה, לא רצוי לכתוב כותרות באות לבנה על תמונות עם שטחים בהירים, אלא אם כן הכוונה להסוואה טובה, לפי כללי ת״ג בצצ״ת).

הנה המשאל, תוכלו להיכנס ולהשפיע על ״מארש העתיד של צה״ל״ – ככתוב ״הבחירה בידיים שלכם״.
(ועוד הערה זוּטוֹלוגית טרחנית: נדמה לי שהמארש השני בסדרה נקרא ״הצדעה לשלום״ ולא ״הצעדה לשלום״. טעות הקלדה פרוידיאנית, כנראה).

יפה שבצה״ל לא חושבים בצורה מרובעת וטרחו להוסיף להצבעה את הההערה: ״אני לא רובוט״. צה״ל צעד, כנראה, צעד גדול קדימה מאז ששירתתי בשורותיו, וטוב שנותנים לחפ״שים ואפילו לאזרחים להחליט החלטות כל כך דרמטיות. כשניגנתי את המארשים באתר, וכולם יפים ומעוררי זיכרונות – נזכרתי איך צעדתי לפי שאגות הרס״ר בסיומי הקורסים השונים, מסתבך עם הרגליים בהליכת שמאל־ימין־שמאל ותמיד צריך לבצע את הטריק הטפשי של החלפת הרגל.

הנה ביצוע אחד, מקומי מאוד, של המארש הצה״לי המוכר:

והנה ביצוע קצת יותר מיוחד, ממצעד תזמורות צבאיות בכיכר האדומה במוסקבה. ברוסית הכל נשמע רציני יותר. מנצח: פולקובניק (סגן אלוף) מיכאל יערן:

השיר שהכרתי בשירות הצבאי שלי היה מארש צה״ל, או כפי שהוא נקרא במשאל ״צה״ל צועד״. וכך מספרים לנו עליו בויקיפדיה:

״עד שנת 1963 לא היה מארש רשמי לצה"ל, עד אז שימש השיר "כיתתנו בלילה צועדת" לליווי המצעדים והטקסים. בתחילת 1963 הוכרזה תחרות לכתיבת מארש רשמי לצה“ל, אליה ניגשו 208 מלחינים.
12 המארשים שהגיעו לגמר נוגנו על ידי תזמורת צה"ל בראשות יצחק גרציאני לקהל הרחב בהיכל התרבות וגלי צה"ל העבירו את הטקס בשידור ישיר לכל הבסיסים.
חבר השופטים כלל מצד אחד מוזיקאים בכירים, ומצד שני את הקהל שנכח באירוע ואת חיילי צה“ל עצמם. החיילים העבירו את הצבעתם בטלפון. בסופו של אותו ערב נבחר המארש של יואב תלמי פה אחד. רב-טוראי יואב תלמי, אז נגן צעיר (בן 19) בתזמורת צה"ל, ותלמיד לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה, ניגש לתחרות בעילום שם״.

משום מה, יחד עם הקצב הסוחף של תזמורת צה״ל, נזכרתי במילים שנהגנו לפזם עם המנגינה (עברו כמה שנים מאז ויתכן שנפלו כמה טעויות, ויתכן שזו רק הגירסה השריונאית של המארש הצה״לי):
״מדבר, חול ורקיע / ואבק על הפנים
הגדוד קם והבקיע / זהו גדוד שיריונים״
וכן הלאה…  וחוזר חלילה…

ניגשתי לאוהל המטה של גוגל, ערכתי חיפושים וסריקות נרחבות ולא מצאתי זכר למילים האלה.
האם יתכן שאני הוזה? האם אני ממציא זיכרונות מדומיינים?
עזרו לי חיילים (וחיילות) ותיקים ו־וותיקות להיזכר: האם יש מילים למארש צה״ל המסורתי?

ובהזדמנות, תכנסו לאתר צה״ל ותבחרו את המארש שלכם.
ותזכרו: ״הניצחון של כולנו״.

וככה נוכל לצעוד, בקצב המארש הנבחר, מאוחדים וגאים אל המלחמה הבאה. או אל השלום! (מה שיבוא קודם).
חג שמח לצה״ל, לחיילים ולמפקדים היקרים, וגם לתזמורת ולמנצח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מוזיקה, סקרי דעת קהל, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 6 תגובות

האומנם עוד יבואו ימים? ||| משירי ארץ אהבתי של הזמרת הגדולה של ארצנו

זה התחיל כחידה/בדיחה שנבעה מהאסוציאציות המוזרות שלי. אתמול בערב פרסמתי את החידה ה״משוּנה״ עם צילום של 16 דיסקים אנונימיים, ושאלתי את חברי הפייסבוק שלי: ״מי יכול לזהות מה זה?״.
כמובן שלא היה שום סיכוי שמישהו יזהה, והיה שקוף שהתמונה, שצילמתי על שולחן הסלון בתאורה קלושה, תשויך ל״מופע הדיסקים המגוחך״ של הרה״מכהן.
הפתרון לחידה היה הרבה יותר פשוט, נוסטלגי ותרבותי. אלה היו 16 הדיסקים מהאוסף ״חוה אלברשטיין – השנים הראשונות״.

חוה אלברשטיין, השנים הראשונות – מארז דיסקים עם שירים נפלאים

בזמנו רכשנו את התקליטים (ויניל!) של הזמרת, ואחר־כך את המארז החגיגי של 16 הדיסקים עם 200 משיריה הראשונים של חוה אלברשטיין, ואנחנו ממשיכים לשמוע את השירים הנהדרים גם היום בכל המדיות האפשריות: בפטיפון ובאייפון, באייפד, ביוטיוב ובספוֹטיפיי.
מעמדה של חוה אלברשטיין כ״זמרת של המדינה״ לא צריך את ההכרה של הבלוג שלי. היא מזמן נחשבת לכזאת, בלי שהתכוונה בכלל. היא הגיעה למקום הזה הודות לשירתה הנפלאה והגיוון העצום שבשיריה: משירי ארץ ישראל היפה לשירים אישיים, שירים לילדים ושירי מחאה, שירים ביידיש ושירי משוררים, וגם שירים שהיא כתבה והלחינה.
כבר מזמן הייתה חוה צריכה לזכות בפרס ישראל (אחרי שפיספסנו עם אריק איינשטיין), אבל כנראה שהיא תסתפק בינתיים בכמה תוארי דוקטור לשם כבוד ומחוות של אקו״ם. תיכף תבינו למה בעידן ״הקוסם״ הנוכחי אין סיכוי שזה יקרה.

חשבתי שאין שום קשר בין שתי מצגות הדיסקים, של חוה ושל ביבי. חוץ מהאסוציאציה שלי, שגרמה לי לחפש את המארז הישן, להעמיד את הדיסקים ולצלם. אבל הבנתי את הקשר אחרי שקפצתי לביקור בוויקיפדיה ובשירונט – ונזכרתי בשיר ״הקוסם״ שכתבה חוה בהקשר ל״ראש הממשלה דאז״ כפי שכתוב בוויקיפדיה.
מסתבר שה״דאז״ של אז נשאר אותו דבר ו״הקוסם״ של טריק־הסתה־אחד (״לא חשוב הקסם / העיקר הסגנון / המגע הנותן לקהל ביטחון״) רק שיכלל את ביצועיו מאז שפורסם השיר ב-1999.
השיר נגנז ולא מושמע בשום תוכנית מוזיקלית ואפילו ביוטיוב לא מצאתי ביצוע של אלברשטיין. אז הנה ביצוע של שילה פרבר מתוך האוסף ״שרוֹת חוה״:

וציטוט קטן מתוך השיר (שתוכלו לקרוא את כולו כאן):
״הוא הופך אש למים ומים לאש
הוא הופך יש לאין ואין ליש
הוא עושה נפלאות ומטריף הוא סוחף
הוא שילוב של קוסם מהפנט ומכשף.
לעצום ת'עיניים לספור עד שניים
והנה אנחנו בימי הביניים
לעצום ת'עיניים לספור עד שניים
והנה אנחנו יוצאים ממצרים
לעצום עיניים לספור עד שניים
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
האולם מתרוקן הקהל מסוחרר
אין ספק הם יבואו לכאן גם מחר
איזה איש אין לו פחד ואין לו שום גבול
יש לו בטח עוד אלף קסמים בשרוול״

את חווה אלברשטיין שמעתי פעם ראשונה ב״אמפי הישן של שדרות״ (אם זיכרוני הרחוק לא היטשטש קצת בחלוף השנים). היא עמדה שם על הבמה, דמות קטנה אוחזת גיטרה, כמעט נערה וכבר זמרת ענקית, ושרה את ״אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש״ וזה נשמע כפלא של ממש.

1. תפילת יום הולדת: ״אז מה אם חלפה עוד שנה? בגלל זה מוכרחים מתנה?…״

מאז חלפו כמה שנים, אבל אהבתי לשיריה רק הלכה וגברה. ככל שנהייתה יותר אקטיביסטית מרומזת (״שחמט״, ״לונדון״, ״חד גדיא״, וכמובן – ״הקוסם״ שתיארתי קודם) היא נהייתה אפילו מעניינת יותר.

2. השיר ״שחמט״ שכתב חנוך לוין, נחשב בזמנו כ״שיר מחאה חריף״ כנגד המלחמות ובלי קשר ל״קוסם״ הנוכחי: ״בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה״.

3. את ״חד גדיא״, שכתבה חוה אלברשטיין עצמה, הייתי ממליץ לשיר בכל פסח (ואפשר גם בשבועות):
״ומה השתנה לך מה השתנה? / אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו / היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי / היום איני יודעת מי אני״

אני לא כותב כמבקר שירה או מוסיקה. אין לי שום השכלה בנושא, אבל את שיריה ושירתה של חוה אהבתי מאז ההופעה ההיא באמפי בשדרות. ניסיתי לאתגר את עצמי ולערוך כאן מצעד של עשרת השירים הכי אהובים של חוה אלברשטיין. זו הייתה בעיה גדולה. כי יש הרבה יותר מעשרה שירים כאלה.

צרם לי קצת שבטקס יום העצמאות לא חוה הייתה הזמרת ששרה את ״משירי ארץ אהבתי״. השיר המוכר כ״מכורה שלי״ של לאה גולדברג. כולם טרחו לציין שהשיר נכתב על ארץ הולדתה של המשוררת – ליטא, ולא על ישראל שלנו. אבל אולי עוד יבואו ימים שנוכל לשמוע גם את הביצוע המקורי בחגיגות הבאות.

4. משירי ארץ אהבתי (מכורה שלי) בביצוע הראשון שלו

״ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה –
אלקט ואשמור למזכרת.
ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת״.

עוד 6 שירים למצעד 10 השירים של חוה

5. שיר של מלחמת ההתשה (שמחברו קצת מסתייג ממנו היום) והוא מזכיר לי את ״ימי הבקעה״ ההם:

6. שיר של אחרי מלחמה (אחרי מלחמת יום כיפור):

7. שיר אהבה עצוב במיוחד:

8. שיר ילדים חמוד ומצחיק. משום מה עורך מוסף ״הארץ״ מסתייג ממנו בצורה כמעט־ילדותית בפרויקט המשונה של בחירת השירים השנואים: ״הלחן הזה לא יביא את משיח בן דוד אלא את השטן עצמו״. מוזר.

9. מתוך התקליט הקלאסי צמח בר:

יש לחוה עוד מאות שירים יפים. ואני בטוח ש״עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד״.
האזנה נעימה לכל הקוראים והמקשיבים, בין ״עפיפוני הנפץ״ לתקוות השלום, בין הג׳ירו בישראל לטור ד׳בארי בעוטף עזה.

10. ובין היאוש לתקווה בחרתי לסיים ב״חיוכים״, שיר שתמיד נותן קצת טיפה של אופטימיות:

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , | 6 תגובות

״היער עולה בלהבות״ ||| על עפיפוני־התבערה ועפיפונים־של־תקווה

הסיפור על יד אנז״ק הוא סיפור מתמשך. סיפרתי אותו כבר בפוסט די מקיף לפני כמעט שנה.
בסוף השבוע הזה שוב עלתה יד אנז״ק לכותרות עם תבהלת ״השריפה ביער בארי״

חנוכת אנדרטת ״יד אנזק״ עם נציגים מאוסטרליה וניו זילנד, 1967

ב-1967 מלאו 50 שנה לקרב ההיסטורי לכיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה בו לקחו חלק היחידות האוסטרליות-ניו־זילנדיות  של הצבא הבריטי. אז נחנכה אנדרטת יד אנז״ק בנוכחות נציגים מכובדים מהיבשת הרחוקה. בשנה שעברה מלאו 100 שנה לקרב הזה. האנדרטה הפכה במהלך השנים לאתר טיולים המאפשר תצפית קרובה מאוד על הנעשה ברצועה.
אני לא יודע כמה מטיילים מגיעים אל האתר ההיסטורי, אבל מי שטורח יכול לטפס למרומי האנדרטה ולראות את מעוף הדיות מעזה לישראל ובחזרה. ציפורי הטרף התמימות הגדולות האלה, חוצות את הגבול ממש כמו ״עפיפוני־הנפץ״ החדישים – מהמזבלה של עזה ישר לאקליפטוסים של יער בארי.

דיות שעוברות מרצועת עזה ליער בארי

שטח ״ער בארי״ לפני השריפה הגדולה, 2018. גוגל־מפ

צילום השריפה ביער בארי, וואלה, 2.5.2018

השלטים של יד אנזאק אחרי השריפה, מאי 2018

ביום חמישי התמלאו כל מהדורות החדשות בתיאורים משולהבים על יער בארי ש״עולה בלהבות״, ומייד הוצפנו במבול של טלפונים מודאגים, כמו בימי המבצעים הבלתי מסתיימים: ״עופרת״, ״עמוד״, ״צוק״ וכיו״ב (אני מקצר את השמות, כי קצרה היריעה והמבצעים רבים).
נסענו לשם בדרך ל״מפגש התקווה״ הקבוע המתקיים בכל יום שישי במפעל הגופרית הישן. המפגשים האלה שווים פוסט מיוחד, שעוד ייכתב, ובינתיים תוכלו לראות בפייסבוק של הבלוג הזמנות שבועיות (מי שמגיע – יכול לשמוע כמה זוויות מבט חדשות בקשר ל״סכסוך״ הבלתי נגמר עם הבני־דודים השכנים, ולהתרשם מכמה נקודות אור קטנטנות וכוכבים של תקווה).

Stars of HOPE – בשטח השרוף של יער בארי. צילום: Jeff Parness

נושא השריפות בשדות וב״יערות״ של האיזור מזמין דיון בפני עצמו. אש היא תמיד מוטיב נוח לשילהוב הרוחות וראינו את זה כבר בכמה אירועים. ומי ששלטונו מבוסס על הסתה והסטה ממהר להבעיר את השטח התקשורתי בכל אירוע של שריפה.

לא עשיתי סקר נרחב כמה דונמים נשרפו, רק רציתי לראות אם התבהלה הייתה מוצדקת. ראיתי את האקליפטוסים שנחרכו, את השטחים השחורים שביניהם וגם קצה שדה שרוף. מכל אלה הצער הגדול הוא על השדות שנחרשים ונזרעים בעמל רב (הרבה פעמים בעזרת עובדים ערביים ישראלים) ולא תמיד זוכים להיקצר. אבל שילהוב הרוחות וההתלהמות מול האירוע מוגזמים כרגיל אצלנו. כמובן שבשולי הטוקבקים על סיקור האירועים לא שוכחים נאמני השלטון המשולהבים לכתוב את דברי ההסתה ששמעו ממנהיגם (ראו בטוקבקים מתחת לכתבה בוואלה).

שריפה ביער בארי, מאי 2018

במקרה הזה קל לי יותר להתחבר לדבריו של יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, שהופיע בערוץ 10 הסמולני בתוקפנות אופיינית ואמר: ״זה בעיקר מצטלם יפה. הנזק של זה הוא קטן. זה עושה הרבה רעש. זה מדליק לצערנו גם שדה פה ושם. בואו לא נוציא את הדברים מפרופורציה, לא מדובר על הפצצה האיראנית. מדובר על זוטות שבזוטות״.
נדמה לי שלמרות ההסתייגות הכללית מהסיגנון השחצני של השר הנכבד, יש משהו בדברים. ככל שנעשה פאניקה מכל פגיעה מינורית יחסית, אנחנו מעודדים את המדליקים, שאמצעי הלחימה העיקרי שלהם הם עפיפוני־תבערה ורוגטקות־נפץ.

עפיפונים של מלחמה ושלום. בעזה בבארי

תשובה הרבה יותר מוצלחת הייתה אם ה״עפיפוניאדה״ הנהוגה אצלנו בחג הסוכות תוקדם לשבועות ומאות העפיפונים הילדותיים מבארי יעלו לשמיים בשדה מול עזה, כמו בחג סוכות האחרון.
הייתי ממליץ למארגנים לכתוב על העפיפונים האלה מסרים של שלום בעברית וערבית (אפשר גם באנגלית – בשביל ביבי וטראמפ). עפיפוני־השלום הנאיביים האלה יכילו מיכלים קטנים של מים שיישפכו על עפיפוני־התבערה, ויביעו את המסר שכל כך חסר בתקשורת שבין העמים החולקים את אותו מרחב.

אני כבר מחכה לתגובות המסתייגות, המגנות והמשמיצות. התרגלנו. מי שגדל כאן ליד עזה, מאז ראשית ימי המדינה, וראה את כל שלבי המלחמות – יודע שלפעמים צריך רק הנהגה נועזת, פתרונות של ויתור הדדי, וכמובן מתווך הוגן וקשוח.
מה מכל אלה יש לנו היום? קשה לדעת. נשאר לנו רק להאמין שהכל עוד אפשרי ולא להצטרף לתבהלה שמנסים לגרור אותנו אליה.

משום מה התנגן לי ב״ימי העפיפונים האלה״ השיר הישן שכתב עמוס אטינגר ושרה ריקה זראי:

לעיר חזרנו אז עשונו גיבורים / העיר היתה שונה בעיר היה כבר חוק
הרגשנו את עצמנו קצת מיותרים / בעפיפון הבטנו אז אדום כחול ירוק
אל תשאלונו למה למה הבטנו דום / בעפיפון נקרע הצבע האדום
ורוח של שקיעה כבר לא נשבה בצחוק / נפל העפיפון לים אדום כחול ירוק

שבת שלום לכל מי שמזדהה, וגם למתנגדים. אנחנו, חברי רשת ה״אופטימיים־ללא־תקנה״, נמשיך להאמין גם אחרי ״השריפה הגדולה ביער בארי״.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , , , , , | 4 תגובות

בגדי השלום ||| רשת הבגדים שמשנה את המצב: רוצו לקנות בחנויות של דיסקרט!

כשנגמר ה״צוק איתן״ ב-2014 פירסמתי כאן מפה מדומיינת של ״תוכנית 10 הנקודות לפיתוח עזה, על פי מתווה ׳קווים ונקודות׳״. סימנתי במפה עשר אפשרויות מדומיינות לשיתופי פעולה אוטופיים והיפותטיים כמו: ״אוניברסיטת ספיר-ג׳באליה״, ״מגרש הכדורגל שדרות-בית חנוּן״ ו״נמל תעופה כרם שלום-דהניה״.

בשבוע שעבר קראתי ב״ידיעות אחרונות״ כתבה שהמחישה שהמפה הזו לא הייתה כל כך מופרכת: הכותרת הייתה  ״מתפרת דיסקרט בעזה – דו־קיום מנצח״. וכך נכתב בפתיח הכתבה של עודד שלום:
״בזמן שההפגנות משתוללות על גדר הרצועה, מאות הפועלים העזתים במפעל הטקסטיל הסמוך לא מפסיקים לעבוד עבור השוק הישראלי. זה קורה בזכות השותפות בין נביל בואב, בעל מתפרה שמעסיקה 450 עובדים, לג'קו גבאי מרשת האופנה "דיסקרט" שמכריז: "שום דבר לא עוצר את המכונות". הראל ויזל מ"פוקס" כבר עשה הזמנה, ג'ורדאש מתעניינים, וגם הבעלים הספרדיים של זארה שוקלים לייצר בגדים בדו־קיום שנרקם בין הקליעים והמנהרות״

עוד סופר שם על מתפרה איכותית הפועלת בשטח של מעבר קרני, עם עובדים ועובדות פלסטינאיים מעזה. המתפרה מספקת בגדים לרשת האופנה הישראלית ״דיסקרט״ וגם לרשתות אחרות.
קראתי את סיפורם של בעל הרשת הישראלי ושל המנהל הפלסטינאי של המתפרה ושמחתי להיווכח שמנהל רשת האופנה הגדולה (59 סניפים!) מצהיר שאין כאן עניין של ימין-שמאל (הוא מגדיר עצמו ימין-לייט), יש פשוט יתרון מסחרי גדול של זמינוּת ואיכות העבודה, לעומת הזמנת עבודות בסין הרחוקה.
מובן שמתן פרנסה הוגנת לתושבים הנצורים של הרצועה יכול לסייע לאיזור כולו להגיע פעם לפתרון הוגן. המתפרה אמורה להגדיל את מספר העובדים בקרוב מ-450 ל-5,000 ולייצור של 80 אלף פריטים בחודש.

הנה צילום־מסך מהאתר של ״דיסקרט״, כדי להוכיח שלא מדובר הפעם על סיפור מדומיין או פרודיה היתולית. כנסו-כנסו לאתר של הרשת או לאחד הסניפים ותראו שתוכלו לקבל בגדים יפים שיכולים עוד להביא את השלום, או לפחות לקדם אותו כמה סנטימטרים של בד קדימה (ובנוסף – יש משלוח חינם בקנייה מעל 240 ש״ח!).

אני מסיר את הכובע (שקניתי לא ברשת דיסקרט, לצערי, כי עד השבוע שעבר לא שמעתי עליה) וקורא לכל מי שהגיע לפוסט (בעיקר ״הגיעה״, כי הרשת היא לבגדי נשים בלבד, בינתיים) – רוצו לרכוש את פריטי הלבוש החדשים שלכן ברשת ״דיסקרט״. הלוואי שירבו רשתות רבות כמוה בישראל!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, ישראל, מלחמה ושלום, מפות | עם התגים , , , | 4 תגובות