החיסוניאדה הראשונה ||| אוסף תמונות החיסון הלאומי עם פתיחת מוזיאון הקורונה בירושלים

אתמול קיבלנו במתחם קופת חולים ״כללית״ בעיר המחוז נתיבות את החיסון השני. חשבתי שאירוע חשוב כזה, בצירוף לדיבורים על ניחושי מועדי הסגר השלישי והרביעי זה זמן טוב לפרסם פוסט לקט בבלוג שיישאר ויסתובב ברשת עד סגירתה הסופית של הרשת (או של הקורונה).
קיבלתי השראה מהצילומים שהעלה לרשת הנאשם והמחוסן מס׳ 1 והחלטתי שזה בדיוק הזמן המתאים לפרסם כאן בבלוג את לקט ״צילומי״ החיסונים. הרי ״הנאשם המכהן״ שאינו חשוד בהצטנעות יתר, מפרסם מדי יום ברשתות ה״חברתיות״ (עד שגם הוא ייחסם כפי שנחסם חברו שמעבר לים).

אז הנה הלקט החלקי (יש להניח שתמונות נוספות יתווספו בימים הקרובים, נמשיך לעדכן ככל שיימשכו הסגר והמגפה)

כנראה שמחוסן מס׳ 1 ראה את הפוסט הזה וכמי שמחובר מאז ומתמיד להיסטוריה של עמישראל הוא חנך אתמול את ״מוזיאון הקורונה״. גולשים וצייצנים רבים מצפים שמוצרים נוספים יצורפו בקרוב למוזיאון הזה (תוכלו לראות כאן "מוצגים" קצת פחות זהירים ומאופקים מהמגבון שהוספתי לאוסף).

נאחל לעמישראל ולעמי עולם האחרים שבקרוב נתגבר גם על הקורונה וגם על הבּיבּיוֹמָטִיזִיס, מחלה שבינתיים התפשטה בעיקר בארץ קטנה ומוקפת נגיפים במזרח התיכון. רק בריאות ל-כ-ו-ל-ם!!!!!!!!!1

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

סיום הטראמפיאדה הראשונה ||| אלבום תמונות הטראמפולינה שמסתיימת בימים אלה

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית (והיסטרית) כך אומרים כל הפרשנים והמומחים לחוקת ארצות הברית של אמריקה. הקריאות להדחת הנשיא היוצא הולכות ומתרבות.
מעולם לא היה נשיא אמריקאי כל כך ״מיוחד״. ותיקי העוקבים אחרי נשיאי ארה״ב עוד זוכרים את ריצ׳רד ניקסון של פרשת ווטרגייט, ויש אפילו כמה אזרחים מבוגרים מ״קבוצת סיכון״ שזוכרים את ג׳ון קנדי (פרשת משבר הטילים בקובה) ואת הארי טרומן (הירושימה ונגאסקי). אבל גם הם לא זוכרים נשיא כל כך ״צבעוני״ שלא לומר ״משוגע״ כמו דונלד ג׳ון טראמפ שנכנס לתפקידו בינואר 2017 בקול תרועה ומחיאות כפיים ויוצא ממנו בימים אלה בצעקות וחריקת שיניים.

במשך כל תקופת כהונתו של הנשיא שהבטיח להחזיר את אמריקה להיות גדולה (Make America Great Again), התקיימו יחסים חמים וקרובים בין הנשיא המוזר של אמריקה (ושל העולם) לבין ראש הממשלה הצנוע של ישראל (״בכל העולם מסתכלים עליי ושואלים איך עשיתי את זה?!״)
בשנים האלה פורסמו ב״קווים ונקודות״, בעיקר בפייסבוק של הבלוג, עשרות פוסטים עם תמונות וציורים של הידידות המופלאה שנשמרה בין הנשיא האמריקאי המסיים ל״נאשם המאומת״ שלנו. עכשיו, רגע לפני סיום התקופה הנהדרת, הגיע הזמן לפרסם לקט של הפוסטים היצוגיים, כדי שבעתיד יוכלו המחפשים בגוגל למצוא גם את התיעוד הזה, בין שלל הפוסטים המטורפים שאפשר כבר עכשיו למצוא שם.

הנה לקט מקוצר, שרובו מטבע הדברים נוגע ליחסים החמים בין שני המנהיגים העולמיים – שלנו ושלהם:

ידידות מופלאה בין שני מנהיגי העולם

ביקור בבית המוזהב של הנשיא עם חילופי תסרוקות

היה כיף בטראמפולינה, אבל לפעמים החגיגה נגמרת

סיפוּח שמיפוּח, העיקר שתמיד תהיה לנו אבו דאבי

ארצות הברית לאן?

״פגישה היסטורית״ ליד השלט של הישוב רמת טראמפ ברמת הגולן (הדמייה בלבד!)

סידרת כובעים משותפים במאבק נגד האויבים המשותפים

כל תוכנית היא בסיס לשינויים ותמיד אפשר להביא תוכנית חדשה

״ליגה אחרת״: לפעמים יורדים ליגה. זה לא כל כך נורא…

בינתיים נסתפק בתריסר התמונות האלה, יש עוד הרבה תמונות במחסני החירום שלנו אבל למדנו מהנשיא שלא כדאי להגזים. שתהיה שבת שלום וסֶגֶר קל לכל המחכים בטראמפיאדה ובטראמפולינה.
כולנו מחכים כבר לתקופה המשעממת עם מנהיגותו של הנשיא ״הקשיש״ החדש ג'ו ביידן. ותזכרו תמיד:  ישראל זה לא אמריקה. או שאולי כן… ימים יגידו (וגם אתם).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , | 6 תגובות

האטלס האחרון ||| פוסט קרטוגרפי נוסטלגי לזיכרו של פרופ׳ משה ברוור מלך האטלסים הישראלי

אתמול הלך לעולמו בגיל 101 פרופ׳ משה ברוור, מלך האטלסים של ישראל.
כמו הרבה ילדים שגדלו במדינת ישראל מיום הקמתה גם אני נחשפתי כבר בגן מעבר או בכיתה ב׳ לאטלס של משה ברוור שהראשון שבהם ראה אור ב-1950 (קצת אחרי שאני ראיתי אור). כחובב מפות מושבע הייתי מעלעל בכל הדפים, עובר את גבול הרצועה ונוסע בדמיוני לארצות השכנות וליבשות רחוקות. עד היום שמורים על מדפיי ובארכיוני הספרים הישנים שלי אטלסים רבים. את רוב האטלסים – לפני אלה של הוצאת ״מפה״ והרבה לפני אלה של גוגל-מפ – כתב וערך במשך עשרות שנים משה ברוור.

פרופ׳ משה ברוור, מלך האטלסים של ישראל

בבלוג הזה, שהגדרתו ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״, שמור מקום מיוחד לפוסטים על אטלסים ומפות.
לזיכרו של האיש שבזכותו ילדי ישראל לדורותיהם ידעו למצוא את אלסקה ואת נברסקה, את קמצ׳טקה ואת כפר סבא, ריכזתי בפוסט הזיכרון הזה כמה דוגמאות מתוך אטלסי ברוור.
באתר המרכז למיפוי ישראל פורסם ראיון מ-2004 עם פרופ' משה ברוור, וכך הוא מספר שם על תחילת הדרך: ״בשנים הראשונות של המנדט, עד 1927, כל המפות שהוכנו כאן הודפסו במצרים על ידי ה- SURVEY OF EGYPT. אחרי שמחלקת המדידות של המנדט התבססה, התחילו, החל מ-1927-1928, להדפיס גם פה מפות, והוקם בית דפוס ליד מחלקת המדידות. אבי החל להשתמש בשירותים שלהם כדי להדפיס מפות. בהתחלה התגובה לא הייתה חיובית, כי הם סברו שמוסד ממשלתי לא יכול לשרת גוף פרטי, מחבר פרטי או מו"ל פרטי. הם גם לא רצו להפיק מפות פרט לאנגלית, לא בערבית ולא בעברית. זה היה המצב.״

הנה כמה מפות (וגם אינפוגרפיקה אחת מאטלס ישן של ברוור) שהופיעו בבלוג הזה במהלך השנים:

 

כחובב מפות ומעצב גרפי בעתיד, ​אחד הדברים שמשכו את עיניי מאז ימי הילדות, הייתה ״התוספת הקטנה״ שהופיעה ברוב עמודי האטלסים ואיפשרה להכניס את קצה ים סוף למפה – או את סַילון (היא סרי לנקה של ימינו) ואיי כַף וֶרדֶה – בחריגה מעבר למסגרת  הסטנדרטית. כתבתי על זה פוסט מיוחד לפני שנים והבאתי בפוסט נוסף הדגמות מאיזורנו שנקרא בשנים האחרונות בשם הגיאוגרפי המשונה: ״עוטף עזה״.

כמי שהושפע כל כך מהאטלסים של ברוור פתחתי כאן מדור שלם של ״קרטו-גרפיקה״ הכולל וריאציות גרפיות אקטואליות על מפת ישראל ורבים מהפוסטים שלי לאורך השנים עסקו במפות שהתבססו על עבודתו היסודית של ברוור.

כששמעתי אתמול על לכתו של פרופ׳ משה ברוור אספתי מהמדפים חלק מהאטלסים שהוא ערך ושעדיין נמצאים אצלי והוספתי לפוסט עוד כמה צילומי דפים שהזכירו לי את ימי הילדות שכללו חיפושים ושיטוטים בין דפי האטלס.

 

הורדתי מהמדף העליון כמה אטלסים משנות ה-70 ועד שנות ה-90 של המאה שעברה והוספתי עוד כמה דפים המייצגים משהו מהקרטוגרפיה והגיאוגרפיה, שכל כך חביבה עליי ועל עוד רבים מילדי ישראל. אלה שכבר מזמן הם בעצמם הורים וסבים וסבתות.
אותם ילדים, בני דורי, נשמו את האטלסים של פרופ׳ ברוור הרבה לפני שהתחילו בשיטוט וטיול אמיתי בין היבשות המיוצגות בהם. ויש גם כמה, כמוני, שהדפים עם המפות עושים עליהם לא פחות רושם מהצילומים והגלויות (והפוסטים ברשתות ה״חברתיות״!) ולפעמים אפילו יותר מהנופים עצמם.

מפת ישראל וסיני, אטלס 1975. קצת אחרי מלחמת יום כיפור (ראו את קו הגבול ממזרח לתעלה) ולפני שהחזרנו את סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

מפת המזרח התיכון (פיסית), אטלס 1975: הרבה לפני שנחתמו כל הסכמי ״השלום תמורת שלום״

ולסיום מבט לידידתנו הגדולה אמריקה עם כל מיני סוגי מפות: מדינית, פיסית, מחצבים וצמחייה (הרבה הרבה לפני שגוגל גילו את הצפון). גם כאן העורך המיתולוגי של האטלסים איפשר לקצה המזרחי של קנדה, לאיים האנטילים ולאלסקה לצאת מעבר לקווי המסגרת החמורים.

תודה לפרופ׳ ברוור על כל האטלסים והמפות שנתת לנו במשך עשרות רבות של שנים. זיכרך נמצא בלבבות כל ילדי המדינה שגדלו על המפות שתכננת והדפסת עבורנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספרים | עם התגים , , | 3 תגובות

ציפורי הדרור האינדיבידואליסטיות ||| סיפור על ציפורי דרור ועל ילדי כיתת ״דרור״ וציפורים אחרות

השבוע התפרסם ב״הארץ״ מחקר מעניין שנערך באוניברסיטת ת״א. במסגרת המחקר עקבו החוקרים אחרי קבוצת דרורים (או ציפורי דרור). התגלית העיקרית הייתה שהפרטים שהלכו נגד הזרם (או אלה שלא הלכו בתלם) ״פיתחו דרכים משלהם להשגת מזון״.

המחקר הזה ממש משחק לידיי, בתור בן קבוצת ״דרור״, המחזור השלישי של הכפר (שהיום כבר מתויגים כ״קבוצת סיכון״ יחד עם כל ילידי שנת הקמת המדינה), מחזור שכבר תועד כאן בבלוג יותר מפעם אחת. שם קבוצתנו היה במשך שנים חריג – כשכמעט כל הקבוצות נקראו בשמות מן הצומח: עצים, פרחים וצמחים אנחנו היינו ציפור! בשנים האחרונות – אחרי שעשרות שנים היינו הציפור היחידה – נוספו עוד כמה ציפורים לאוסף, אבל אנחנו עדיין מיעוט בטל בשישים מחזורים – מ״אשל״ (1963) ועד ״פיסטוק״ (2020).

נחזור למחקר. כך כתבו ב״הארץ״ על מחקר הדרורים המעודכן:
״בשנים האחרונות מוקדשת תשומת לב מדעית רבה לסוגיה של למידה חברתית. מחקרים שנערכו בבעלי חיים שונים הראו עד כמה חשובה הלמידה החברתית בחייהם של מינים שונים עד מאוד. אבל מחקר חדש, שנערך בדרורים, מצביע על החסרונות האפשריים שיש להליכה בתלם. המחקר, שנערך בהובלת הדוקטורנטית נעמה אלחדף במעבדתו של פרופ' ארנון לוטם באוניברסיטת תל אביב, הראה כי מצב של מחסור במשאבים מעודד אינדיבידואליזם והתמחות של פרטים בקבוצה בשיטות שונות להשגת מזון״.

מי שמתעניין בדיוק איך נערך המחקר, עם סימון הצלחות בצבעים שונים ומעקב אחרי חיפושי המזון של הדרורים ה״מרובעות״ והדרורים ההרפתקניות יותר, מוזמן להיכנס לכתבה המלאה.
אני אפנה מכאן לציפורי דרור קצת אחרות.

בתמונה למטה, שצולמה במסגרת ״מחקר״ אחר על גידול ״דרורים״ במסגרת ״החינוך המשותף״ נראים בני המחזור שלי – כיתת ״דרור״, על הסולם של מגדל המים בצילומים ה״משעשעים״ וה״נועזים״ של חג המחזור. כל הבנים לבושים בחולצת המחזור המפורסמת של אותם ימים וארבעת הבנות בשמלות תואמות עומדות כבסיס איתן.

קבוצת ״דרור״, מחזור 1966 בניסוי שנערך בדרום הארץ

לא כאן המקום להציג כל המסקנות מהמחקר המקומי המעניין, אבל המסקנה העיקרית שמייחסת לדרורים האינדיבידואליסטיות יתרון, מתחברת למחקרים עממיים שעשיתי במהלך עשרות שנים ובמסגרתם ציירתי כמה דוגמאות שמדגישות את ה״דרור״ האינדיבידואליסט, זה שמקפיד מדי פעם ללכת נגד הזרם (או לעמוד בצד), למשל כמו בפוסטר העתיק אנרכיה שעשיתי בשנה א׳ בבצלאל והצגתי כאן פעם (הדגש כאן הוא על הדמות המסומנת – זו המשתינה בצד, כמובן).

בתמונות ציפורי הדרורים, שצילמתי בשבוע שעבר על שיח בגדר ליד ביתרונות בארי, רואים את ״קבוצת דרור״ האמיתית יושבת כולה מקובצת ביחד על שיח. כשהתקדמתי לעברה עם האייפון במצב צילום, היו הדרורים היותר אינדיבדואליסטיות הראשונות לפרוש כנפיים (כמעט כמו בניסוי של האוניברסיטה, למרות שכאן היו אלה דרורי נגב חסרות השכלה אוניברסטאית שלא עברו שום מבחנים אקדמיים).

עד כאן על הדרורים המלומדות מאוניברסיטת תל אביב, על כיתת דרור ועל דרורי הביתרונות.

🕎 גמר חג חנוכה שמח עם הדלקת הנר השמיני ואיתו כל החנוכיה, ממש כמו זו שמודלקת מדי ערב בשבוע החנוכה ממש על אותו מגדל בו צולמו בני כיתת ״דרור״ ומשמשת בכל השנה כבסיס ליונים דווקא.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

 

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מדע וטכנולוגיה, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

משפחת השיריון ||| למה אפשר להשוות את הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה?

הערב תגיע הסידרה ״שעת נעילה״ של ערוץ ״כאן״ לפרק הסיום. הסידרה עוררה תשומת לב רבה וחוללה רגשות סוערים למדי בציבור הישראלי, הנמצא ממילא באחת התקופות הקשות שעברו על ישראל.
השוואת ״מלחמת הקורונה״ ומחדליה למלחמת יום כיפור (ו״המחדל״)  נראית לי קצת מאולצת, אבל רגע לפני הסיום ולפני שאכתוב את דעותיי עליה (המתנדנדות ומשתנות בכל פרק ואחרי כל שיחה עם קרובים וחברים), החלטתי להתייחס היום למשהו שלא קשור ממש לאופן בו מתוארים השריונאים של 73׳ בסידרה וגם לא להקשרים פוליטיים או חברתיים של ימינו.

כשריונר במילואים, שהיה ״שם״ בתקופה עליה מספרת ״שעת נעילה״ (אמנם בחזית המצרית ולא בזו של הגולן המתוארת בפרקים שראינו) אני מקפיד לצפות בסידרה בדבקות שיריונאית. יש לי גם כמה תובנות, אבל נחכה עם הסיכום ועם ניתוח המראות והעלילות, אחרי שנראה את פרק הסיום.
לפי ניתוח דמוגרפי־סטטיסטי ברור שרוב קהל הצופים לא היה שם בקווי החזית של המלחמה ההיא, ויש דורות שהסידרה מהווה עבורם הצגה ראשונה של המראות הקשים שבקושי דיברו עליהם, במשך עשרות שנים. אפילו רק בשביל זה היה שווה המאמץ שהושקע בהפקת ״שעת נעילה״.

בפוסט הזה אנסה להציג השוואה שתיראה לכם אולי קצת מופרכת, בין יחידות השיריון: הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה למבנים וליחסים המשפחתיים. זו אולי נראית השוואה מופרכת, כי מה לצוות טנק ולאבא־אמא והילדים, ומה למחלקה, פלוגה וגדוד ולדודות ולדודים ולסבים ולסבתות.

אנסה לערוך את ההשוואה ״המופרכת־לכאורה״ בכמה משפטים עבור מי שלא ישב שעות בתוך צריח הטנק או ימים ארוכים בחניון מתחת לרשתות ההסוואה:

צוות טנק מונה ארבעה אנשים, שזה כמו משפחה גרעינית ישראלית ממוצעת, במקום אבא־אמא ושני ילדים יש: מט״ק, תותחן, טען־קשר ונהג. בזמני מלחמות וגם באימוני שדה, הצוות ישן בצוותא על הטנק או בתוכו, או לצידו (תלוי בנסיבות הקרביות, ממש כמו בחיי משפחה – בשיגרה, בטיולים ובצימרים).

מחלקת טנקים מורכבת משלושה טנקים, כלומר 12 אנשי צוות שזה מקביל בערך למשפחה מלאה סטנדרטית, אחרי שנולדו לאחים ולאחיות ילדים ונוספו כלות וחתנים. אצלנו זה כולל כבר 15 בני משפחה, שכולם התכנסו אצלנו בשבת האחרונה. אבל יש משפחות שמקבילות למחלקת טנקים מתוגברת ומונות גם 25-50 אנשי צוות ובני משפחה.

פלוגת טנקים מונה 11 טנקים שזה 44 טנקיסטים, ועוד חוליה טכנית ומיפקדת הפלוגה: רב סמל פלוגתי, אפסנאים, פקידה פלוגתית (או פקיד). זה יוצא ביחד כמה עשרות אנשים ומקביל למשפחה המורחבת, הכוללת כל מיני יחסים בין מרכיביה. למשל בני־דודים רחוקים שלא מדברים ביניהם וכל מיני יחסי אהבה/שנאה/קנאה/ידידות, כמו בכל חברה אנושית מצומצמת (שכונה, גרעין, קיבוץ וכיו״ב) בה כולם מכירים את כולם לפחות בשמות, ויודעים מאין הם הגיעו (לא רק הפנתרים והקיבוצניקים ההמומים).

גדוד טנקים כולל כמה עשרות טנקים וכלים נוספים עם מפקדה גדולה (יחסית), אבל עדיין מכירים את רוב השמות, לפחות של המפקדים ושל צוותי הטנקים. חלק היו יחד במסלול הסדיר ואולי אפילו עברו כבר מלחמה שקדמה לכיפור, וחלק ״צעירים״ שהצטרפו רגע לפני המלחמה (כמוני). ועדיין, כשאתה אומר שהיית בגדוד 142 מיד ישאלו אותך אם אתה מכיר את א׳ ו-ב׳ ו-ג׳ ו-צ׳.

חטיבת טנקים כוללת כמה מאות טנקים וזה כבר משול ליישוב קטן. כולם יודעים מי המח״ט ולפעמים החטיבה נקראת בשמו (״החטיבה של נתק׳ה״ למשל). לכל חיילי החטיבה, כולל דרגי החימוש והדרגים הלוגיסטיים יש גאוות יחידה ואפילו תג יחידה משותף (אם כי במילואים אף אחד לא לובש חולצות א׳ ואין שום תגים ואותות ושרוכים, כמו שיש בסדיר). יש בהחלט גאווה חטיבתית, אבל בגלל כמות החיילים לא יוצא לכולם להיפגש ביחד באותו מקום. גם לא במלחמות, לכל גדוד נתיב ומסלול משלו.

בעקבי הדרך – להקת גייסות השריון
מילים: שוש פלדי; לחן: יאיר רוזנבלום

ולסיום, מה שראיתם בסידרה, לפי מה שבחרו להראות יוצרי הסידרה, לא משקף, לדעתי, את הרעוּת השריונאית. בשביל להמחיש את אותה רעוּת – למרות החשש מגלישה לקיטש מסוים – כדאי להקשיב לשיר ״בעקבי הדרך״. שיר שמילותיו אולי נשמעות בימינו קצת ״בומבסטיות״, אבל יש בהן משהו המתאר את הרעוּת השריונאית, זאת שאולי הלכה בעקבות הרעוּת הפלמ״חניקית, שהיום הס מלהזכיר אותה, פן ניחשד בהתנשאות, חלילה וחס(ה).

משימחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

הסקר הגדול: ״קיץ או חורף?״, מה אתם מעדיפים? ||| הפילוג הגדול ביותר בעמישראל ובמשפחת ההומו־סאפיינס.

כל חורף כשמתחיל (במפתיע!) לרדת גשם – טיפטוף קל או שטפונות בנגב ובערבה (ובצפון… ואפילו בשפלת החוף!) – עולה השאלה, בתקשורת הישנה וברשתות ה״חברתיות״: מה את(ה) אוהב(ת) יותר? קיץ או חורף? שמש או גשם?

זאת שאלה קשה מאוד. כלומר כמי שגדל בילדותו בארץ השמש, עם צל ראשוני של עצים שננטעו לכבודנו, ועם כמות מילימטרים סימלית של גשמים, ברור שאני אוהב יותר את החורף! לראות את הטיפטוף של הגשם דרך החלון וללכת בערוצי הוואדי המתחיל להוריק אחרי הקיץ החום והשחור, זה ודאי עדיף על להתבשל בחמסין ולהזיע כמו חמור (חמורים בכלל לא מזיעים, יתקנו אותי עוד רגע החמורולוגים). אבל אל תקשיבו לי! שכל אחד יצביע לפי העדפותיו האמיתיות. תנו לשמש לעלות (וגם לגשם).

גרף ישן בנושאים דומים. אל תיתנו לו לבלבל אתכם בהצבעה

בציבור הכללי יש, כך נדמה לי, חלוקה די דומה לחלוקה הפוליטית בין ״חובבי הנאשם״ למתנגדיו, בערך 44% אחוז לכל צד (גשם או שמש, ״נאשם מכהן״ או ״צדיק נרדף״) ועוד 12% נמנעים וכאלה שלא מעונינים להשתתף במישאל כל כך טיפשי (לכאורה).

כדי לבדוק אם יש עוד כמה קוראים שנכנסים לפוסטים בבלוג ולא רק לפרסומים בפייסבוק, החלטתי לערוך סקר דעת קהל, ברוח הסקרים שערכתי כאן בימיו הראשונים של הבלוג. המומחים שיינתחו את התוצאות מקווים להשתתפות של לפחות מניין (עשרה!) משיבים, שבעזרת תשובותיהם ניתן יהיה לפלח את המגמה הכללית בציבור הישראלי (והעולמי! יש כמה קוראים שמגיעים לכאן מארצות רחוקות שמעבר לקו האופק).

לפני הסקר, בחרתי להציג שוב את הפוסטר ״גשמי ברכה״ שעשיתי בשנות ה-90 של המאה הקודמת. פוסטר שמשקף את כמות הגשמים המועטה שנתברכה בהם ארצנו בימים שלפני עידן ההצפות ההמוניות, ולפני עליית מפלס הכנרת וירידת מפלס המצב־רוח.

הנה הסקר כאן למטה. חשוב להדגיש שהתשובות הן אנונימיות ואף אחד לא יידע באמת מה אתם מעדיפים, וכך לא תיפלו קורבן להתנכלויות של הגשם או השמש. בנוסף לזה המבנה של הסקר לא מאפשר מענה כפול מאותה כתובת אינטרנט, כך שלא ייתכנו זיופי הצבעה כפי שמקובל (לכאורה) כאן ומעבר לים.
לכו להצביע. חובבי הגשם והשמש נעים בכמויות אל הקלפי, אל תיתנו להם לסלף את העדפות הציבור.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל, סקרי דעת קהל | עם התגים , , , | 2 תגובות

חלזונות אחרי הגשם ||| החלזונות חוזרים ולא נזהרים בחציית הכביש

כל ילד בישראל יודע שאחרי הגשם מגיעים החלזונות. ואם הוא במקרה לא יודע (או לא זוכר) אנחנו כאן כדי לצלם ולהזכיר.
בהליכת הבוקר בשבוע החולף, ראיתי עשרות, אם לא מאות, חלזונות נעים בכמויות על כביש השדות המוביל מהכפר מזרחה. הם לוקחים על עצמם סיכון גדול, למרות שהתנועה בכביש הזה איננה סואנת במיוחד: רק כמה מכוניות של חקלאים וטרקטורים שנעים אל ומהכביש הסואן של העוטף – שמספרו 232.

לחלזון, שהיה כאן בנגב המערבי (ובעולם כולו) הרבה לפנינו, אין הרגלי בטיחות והוא לא מקפיד על חציית הכביש בזהירות הנדרשת. אחסוך לכם את התמונות הקשות של החלזונות שלא שרדו את חציית הכביש, ואביא כאן כמה תמונות שצילמתי בהם נראים חלזונות דוהרים בפראות על הכביש בלי לשים לב לתנועה ולכללי הבטיחות של משרד התחבורה.

החלטתי לעצב תמרור אזהרה: ״זהירות חלזונות בדרך!״ כמו התמרורים האמיתיים שיש כבר לחיות קצת יותר פריבילגיות כמו הצבי למשל (שנבחר אצלנו, כזכור  לחיה הלאומית!) או הגמל.
ליתר ביטחון נכנסתי לגוגל לפני שאעצב תמרור חדשני ומצאתי לא מעט תמרורים כאלה. נדמה לי שכל התמרורים האלה הם בגדר ״היתול והלצה״, ולמרות זאת העתקתי תמרור אחד ועשיתי גם הדמייה אמיתית לתמרור מקומי ליד הגשר האירי (שגם הוא זכה כאן כבר לתיעוד בפוסט הישן: ״אירלנד זה כאן!״)

גם את הדרכים הפשוטות יותר חוצים החלזונות, שלא משנה להם אספלט או כורכר.

בהליכה נוספת בוואדי השרוף המתאושש (תמונות נוספות בהמשך) ראיתי גם חלזונות אחרים שהתמזל מזלם לגור במקומות קצת יותר מתאימים ויותר צמודי קרקע. הנה שניים מהם.

ולסיום, גם בתוך הכפר, בשולי המדרכה ליד גינה מטופחת, גילינו (הנכדה המקומית ואני) מושבה של חלזונות שמעלים קצף לבן. הקצף משמש להם, כפי שקראתי כהגנה מפני טורפים והוא נראה כמעט כמו ממתק ה״צמר גפן מתוק״ שילדים כל כך אוהבים (והוא, כמובן, לא מומלץ, כמו רוב הדברים שחביבים על בני האדם הקטנים).

שיהיה שבוע טוב לכל דיירי הארץ הזאת, אנשים ובעלי חיים כולל חלזונות. ותיזהרו בכביש, גם מחלזונות. הם היו כאן לפנינו ויישארו אחרינו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, טבע ונוף | עם התגים , , | 2 תגובות

״שעת נעילה״ (החצי הראשון) ||| חוזרים למלחמה ההיא בעשרה פרקים שמחברים בין הדורות

גם אני, כמו שלושה דורות של ישראלים בימי הקורונה האלה, רואה את ״שעת נעילה״ סדרת המלחמה המדוברת של כאן11 ואת הראיונות עם הלוחמים בתוכנית ״אחרי נעילה״ שבאה מייד אחריה.
הבטחתי לכתוב כאן את סיכום הרגשות והתובנות שלי כשתיגמר הסידרה, ובינתיים אני נכנס לפעמים לקבוצת הפייסבוק של התוכנית וקורא שם תגובות שונות ומגוונות. רוב התגובות מביעות התרגשות והזדהות עם גיבורי הסידרה, עם חללי מלחמה שהותירו חלל גדול בנפשות משפחותיהם וחבריהם, עם לוחמי 73 ועם הלומי הקרב ששרדו ועדיין מתהלכים בינינו.
חלק אחר מהתגובות מוצאות (כמוני) אי דיוקים מסוימים או הדגשות של דברים שלא הכרתי בשטח, אבל האווירה הכללית בסידרה, ובעיקר ההתמקדות בצוותים ובחיילים הלוחמים שבשטח בהחלט משכנעת, גם את מי שהיה שם.
באתר שהוקם עבור ״שעת נעילה״ נצברים עוד ועוד צילומים נדירים מהתקופה ההיא. לנו, בשטח, לא היו מצלמות ובוודאי שלא סמארטפונים (וגם לא כוח רצון) לתעד, לכן ההנצחה הויזואלית של ימי המלחמה היא מינימליסטית ביותר. טוב שנמצאו עכשיו, אחרי כל השנים, כמה עדויות של צלמים שמביאים אותן בתמונות דהויות ו״משופרות״.

במהלך יותר משמונה שנות הבלוג הזה כתבתי פוסטים לא מעטים על חוויות המלחמה, וברובם התרכזתי בדיוק בנושא שהסידרה עוסקת בו: בחיילים שבשטח ולא במפות האוגדות, במלחמות הגנרלים ובמדינאים שנכשלו או הנהיגו בקור רוח.
כמה חודשים אחרי שהשתחררנו באביב 1974, כמעט חצי שנה אחרי שנסתיימה המלחמה וארבעים וכמה שנים לפני שהגיעה ״שעת נעילה״ ציירתי כמה רישומים שניסו לתאר את ההרגשה שלי, כאחד מעשרות אלפי החיילים שהיו שם בחזית, אחד הטנקיסטים בטנקי השוֹט, הצנטוריונים (בדיוק כמו אלה שבסידרה, אבל בחזית המצרית וב״אפריקה״). ניסיתי לבטא את החור שבלב על רקע קורי ה״עכביש״ של מפת הקרבות שהחזיק בצריח כל מפקד טנק.

מאוחר יותר, שלושים שנה אחרי המלחמה, כתבתי את המילים האלה:

מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?

האיורים החצי-חובבניים (מלפני שיעורי הרישום והאיור בבצלאל) האלה עדיין תלויים מעל המכתבה שלי, קרובים תמיד למסך עליו מוקלדות המילים האלה. ״שעת נעילה״ לא מפתיעה את מי שהיה בימי המלחמה ההיא. היא מחזירה אותנו לאותם הימים ועוזרת לנו להסביר למי שלא היה שם (לפחות 95% מאזרחי וצעירי ישראל של היום) שמלחמה זה דבר נורא. ששום סידרה ושום רישום לא יכולים לשחזר ממש את החוויות. אם סידרת הטלוויזיה מצליחה להעביר למי שלא היה שם משהו מהרגשות זה כבר הישג גדול בתוך ים הריאליטי וברברת האולפנים שממלאת את החלל בימים כתיקונם (אם יש אצלנו ימים כאלה).

תודה ליוצרים המוכשרים, לשחקנים המצוינים ולערוץ כאן11 על הסידרה המושקעת. נחכה לסוף ולסידרת ההמשך על החזית המצרית (למרות שאנחנו יודעים בדיוק מה היה בסוף).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון | עם התגים , , | 4 תגובות

2 בנובמבר 1973 ||| ״לו יהי״ – השיר של אחרי המלחמה, כפי שזוכרים אותו אלה שהיו שם

פוסט יום כיפור שריונאי, ארבעים ושבע שנים אחרי.
היום, 2 בנובמבר, הוא בדיוק התאריך בו התגייסתי לצבא הגנה לישראל במסגרת השירות הסדיר. זה היה כמה חודשים אחרי מלחמת הניצחון של 67׳ וכמה שנים לפני שהגיעה המלחמה של ״שעת נעילה״ שלנו. לי נראה שזה היה לפני כמה מאות שנים (אחרי כל כך הרבה אירועים וימי מילואים כבר קשה לזכור).

כדי לדלג על תקופת השירות הסדיר, שכללה בעיקר קורסים וכמה ״תעסוקות מבצעיות״ בתקופת מלחמת ההתשה, אני מניח כאן (בגאוות שריונאים) את רשיון הנהיגה לטנק שוט (צנטוריון – כמו בסידרת הטלוויזיה המדוברת) שקיבלתי בסיום שלב המקצועות. זה היה במה שנקרא מדור נט״ר – נהיגה, טיפולים, רכב (הדגש על טיפולים איננו מקרי).

בנוסף לרישיון מצורף הפתק עם סיסמת הגיוס של חטיבת המילואים שלי ״גג גבוה״. זו הסיסמא שהזעיקה אותנו לקו הבלימה בסיני ב-6 באוקטובר 1973 (הגענו בערב ה-7.10 לקו האש).
מצורפת גם גלויה מהיום לפני 47 שנה – 2.11.1973, הכתובה ממש בסגנון השיר ״אצלי הכל בסדר… שלחי לי תחתונים וגופיות״, וציור מעודד על גב גלויה אחרת עם ציור של הקריקטוריסט הידוע דוֹש.
הגלויה נשלחה מאפריקה (ככתוב מימין למעלה ״אי שם״).

 

חודשים ארוכים אחרי המלחמה ישבנו שם במיתלה עם הטנקים, בחניונים המאולתרים, ופתאום שמענו בטרנזיסטורים את השיר ״לו יהי״ בביצוע ״הגשש החיוור״. הרגשנו שהוא מבטא אותנו, ממש כמו שאולי ביטא את הרגשות של המשפחות שנשארו בעורף המודאג. גם אנחנו חיכינו ל״מפרש הלבן״ שיופיע בתעלה ובאגם המר, לפני שנצטרך לחזור ולהסתער על הארמיה השלישית ואולי גם לא לחזור מההסתערות הזאת.

עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי…

זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.

(נעמי שמר, 1973)

לו יהי (מילים ולחן: נעמי שמר, עיבוד: יצחק גרציאני, ביצוע: נעמי שמר והגשש החיוור)

וכך סיפרה נעמי שמר איך נולד השיר (המקור פורסם ב-ynet)
״בקיץ השיר 'Let It Be' של 'הביטלס' נוגן ללא הפסק בתחנות הרדיו. תרגמו את שמו ל'כך יהיה' וזה מאוד הרגיז אותי מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוזיקלי. החלטתי לכתוב לשיר מילים בעברית. באותה התקופה ביקשה ממני חוה אלברשטיין חברתי הטובה שאכתוב לה שיר והעליתי בפניה את הרעיון, אבל הוא נזנח עד שממש בראשית המלחמה חוה התבקשה להופיע בפני נשות טייסים. הימים היו ימים שבין כיפור לסוכות, כתבתי את המילים מתוך תחושה קשה של מועקה. היה לי ברור שזו תהיה מלחמה לא מהירה ולא חזקה כקודמותיה.
כששרתי לחווה את המילים לצלילי השיר של 'הביטלס', מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'. במקביל פנו אלי מהערוץ הראשון בבקשה לבצע שיר חדש בתוכנית האמנים שלהם. נסעתי לאולפני הרצליה ובדרך נולד הלחן שהיה בו מעין אנחה שנמצאת גם במילים בשל המועקה שהיתה בליבנו באותה התקופה.
הקלטתי את השיר והוא שודר בערב סוכות. למחרת בבוקר הגיע טלפון מ'הגששים', ששמעו את השיר וספרו לי שזיקו גרציאני עשה לו עיבוד. הם בקשו שאקליט אותו יחד איתם. הגששים הופיעו אז מול פצועים בחזית ומצב הרוח של כולנו היה ירוד. הקלטנו את השיר כשאני שרה את הבית הראשון וכל אחד מהם שר בית. השיר פרש כנף. 'הגששים' שרו אותו בהופעות, גם חוה שרה אותו. אני ו'הגששים' חזרנו לשיר אותו מאוחר יותר כשחזרו השבויים מסוריה ונערכה עבורם קבלת פנים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. אז באופן חד פעמי שחזרנו את ההרכב". 

לו יהי בביצוע חוה אלברשטיין

לסיום, שתיים מהתמונות הבודדות המטושטשות והמצהיבות של חודשי הכוננות בתקופה של אחרי המלחמה. מצאתי אותן באלבום הישן שלי. לא ניסיתי לשפר ולחדד את התמונות, כדי שישקף את הזיכרונות הרחוקים, ממש כפי שהיו.

גם היום, ארבעים ושבע שנים עדיין מתאימות לי מילות השיר:
עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד / כל שנבקש לו יהי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , | 2 תגובות

לו הייתי ברוש (או אקליפטוס) בעוטף ||| חזרה ליער השרוף עם הופעתו של הירוק החדש

לפני חודשיים הבאתי כאן פוסט עם כמה צילומים מהשריפה בחורשה שקראתי לה ״יער הגמדים״. זו הייתה תזכורת לפוסט ישן מלפני שש שנים, בו תיארתי, באמצעות תמונות מדומיינות, דמויות של גמדים מספר ילדים ישן שהגיעו לרחבת היער הנמצאת לא רחוק מהכפר שלנו.
האיזור הזה נשרף בסבב השריפות של הקיץ האחרון, יחד עם ואדיות רבים בנגב המערבי. עכשיו הגיעה, כמקובל אצלנו, ההתחלה של שלב ההתאוששות. וכדי לשמור על מצב רוח אופטימי לקראת הסופ״ש החלטתי לפרסם את אלבום התמונות המעודכן של מצב היער בשבוע זה.

תחילה התמונה מלפני חודשיים:

מראה ״רחבת הגמדים״, אוגוסט 2020

וההדמייה מלפני שש שנים:

מראה ״רחבת הגמדים״, נובמבר 2014 (עם הנפשה מדומיינת)

השבוע עברתי שם שוב בהליכת הבוקר וראיתי, כמו שיודע כל תושב של איזורי ״סבבי השריפות״, שלאקליפטוסים יש כושר התאוששות מדהים. תכונה שהם למדו, כנראה, באוסטרליה מולדתם.
צילמתי אתמול כמה תמונות מעודכנות בשביל פוסט אוקטובר האופטימי הזה. על השטח האפור ומתחת לשלדי העצים השחורים השרופים מבצבצים עלים ירוקים טריים שמבשרים התחדשות המשמחת את הלב.

וקטע בסוגריים שלא ממש קשור לנושא:​דווקא עכשיו בסוף אוקטובר חוזר הזיכרון הלאומי (וגם הזיכרון האישי שלי) לשטחים שרופים אחרים במקומות הרבה יותר רחוקים – בגולן, בסיני וב״אפריקה״.
סידרת הטלוויזיה ״שעת נעילה״ שהפרק הראשון שלה שודר השבוע מחזירה את מי שהיה שם (ומטבע הדברים זה מיעוט קטן מבחינה סטטיסטית מאוכלוסיית ישראל של ימינו) לימים הנוראים ההם.
נדמה לי שמי שהיה שם יכול להתרשם שהשיחזור הפיזי של הטנקים די דומה למה שהיה במלחמה. גם לי יצא להיות חלק מחטיבת טנקי צנטוריון (שנקראו אז ״שוֹטים״) כמו אלה ששוחזרו בסידרה. אמנם לא ברמת הגולן המתוארת בפרק הראשון, אלא בחזית של סיני ובאפריקה. מבחינה ויזואלית המאורעות נראים די קרובים למה שהיה. אבל את התחושות הפנימיות שנושא איתו כל מי שהיה חלק מהאירועים ההם – קשה לבטא גם בסידרה מושקעת כמו זו.
לאן תתפתח העלילה עוד לא ברור. חלק מהדמויות, שנועדו כנראה ליצור סיפור מעניין, ממש לא מוכרות לי מהשטח (בניגוד לטנקים, כאמור). נשמור את ההתייחסות היותר מפורטת לסידרה לפוסט מאוחר יותר, אחרי עוד כמה פרקים, ובכל מקרה זו סידרה חשובה שמציגה דברים שרבים נוטים לשכוח.

בחזרה לצילומים השחורים־ירוקים של האקליפטוסים:
הלוואי שהנפשות של הלוחמים, היו יכולות לאמץ כמה מתכונות ההתאוששות של האקליפטוסים. העצים האוסטרליים האלה לא שואלים הרבה שאלות, שורפים אותם והם חוזרים ללבלב אחרי חודשיים, כאילו לא הייתה כאן מלחמה. לו הייתי ברוש (או לפחות אקליפטוס).

נקווה שנוכל לחקות במשהו את העצים ושיבוא בקרוב חורף עם גשמי ברכה ובלי מימטרים מסוג אחר.
(ושגם הנגיף יינגף כבר וייצא מחיינו). שיהיה סופ״ש אופטימי לכולנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, תמונות | עם התגים , , , , | 5 תגובות