מבקשים סליחה מהפונט דוד ||| #סליחהדוד: הגופן העברי שסובל מהתעללויות אינסופיות

אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג – פוסט שפורסם לפני חמש שנים ורבע – היה: ״גם לפונטים יש רגשות ||| מה הם עשו לדוד?!״. הפוסט נכתב אחרי ביקור קצר בזכרון־יעקב והתרשמות משלט תמים של חנות אינסטלציה מקומית. חשבתי אז שזה מקרה די נדיר שבו למתקין השלטים אין התמצאות בסיסית במבנה האות העברית, ואולי גם לא בסוגי הגופנים השונים. העליתי את צילום השלט, התבדחתי קלות על ה־ק׳ המשובשת והיצירתית וה־ז׳ ההפוכה וחשבתי שאפשר לעבור לסדר היום. לימים גיליתי שהבעיה עם הפונט דוד היא חמורה הרבה יותר. מסתבר שבארצו של דוד המלך פזורים מאות שלטים שמתנכלים לגופן הפופולארי התנכלות בלתי נסבלת.

הפונט דוד הוא אחד הגופנים היותר פופולאריים בעברית. מאז שעוצב בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת בידי איתמר דוד הוא זכה להרבה גירסאות:
במקינטוש – דוד היה בין הגופנים הראשונים, קראו לו שם ״רמת־גן״ ו״רמת־אביב״ (דוד בינוני וכבד).
בווינדוס – יש עדיין כמה משתמשים בלתי־מודעים להיסטוריה הטיפוגרפית, שמכנים אותו ״דייוויד״ (בגלל ששמו מופיע בתפריט באנגלית). הפונט דוד מופיע גם בכל מיני מקומות נוספים – מהרשמיים והמכובדים ביותר (כמו הפודיום של הרה״מ ושלטי ערים ומועצות) ועד שלטים מזדמנים ברחוב ובשוק.
לגופן דוד יש וריאציות רבות. אני מעדיף את זו שנמצאת בקטלוג בצלאל הישן (שערך אילן מולכו ומוצגת כאן משמאל), אבל על כך נדון בהזדמנות אחרת.

הטיפוגרף הצעיר והמוכשר בן נתן הגדיל לעשות ופתח באינסטגרם ״מוזיאון״ קטן בשם #סליחהדוד, הכולל תמונות רבות שממחישות את ההתעללויות האלה בדוד, הפונט התמים וחסר הישע.
גם אצלי כבר התפרסמו כמה צילומים בנושא. וכזכור נטפלתי, בין היתר גם לפודיום הרשמי של ראש הממשלה, שאפילו שם נמצאו סימני התעללות קשים.

הנה כמה מהדוגמאות מהארכיון של #סליחהדוד. שימו לב לכושר ההמצאה שמפעילים מתקיני הדוד למיניהם: חלקי ק׳ במקום ל׳, חלקי ה׳ הפוכים אופקית (אפילו אצל הפודיום של הרה״מ), ט׳ ו-פ׳ מתחלפות, ג׳ קצוץ, שינים ועינים מתנדנדים, אותיות א׳ הפוכות ובעיקר יודים שמנסים להתיישר לקו העליון. ממש מתבקש כאן לבקש סליחה מדוד.

 

 

כידוע, ציבור משתמשי הפונטים לא כל-כך מדקדק בקוצו של יוד, בהיפוכה של ט׳ ובוודאי שלא ב-8 הפוך או א׳ שעומדת על הראש. זה נושא שמצחיק רק גרפיקאים טרחנים. ההסבר למה דווקא האות דוד זכתה לרוב השיבושים נעוץ בסגנון הקליגרפי שלה. האות י׳ למשל מופיעה במקור נטויה על צידה וכך משתלבת יפה בשורה כולה. מתקיני שלטים מתקשים לעכל את זה, מה גם שאין לאות הקצרה הזו קו בסיס. לכן רבים מהשיבושים הם של היוד הקטנה והמסכנה. אבל כפי שאתם יודעים, כשמתחילים לשבש – אין שום מעצורים וכך יצא שכמעט כל אותיות האלף-בית של דוד זכו לשיבושים.

  

שמתי כאן כמה מהשלטים האלה מתוך האוסף #סליחהדוד של בן נתן ואני מבקש את כל אלה שמאתרים שיבוש לפנות לועד למען האות העברית ולעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי.

ומשהו קצת יותר אופטימי בקשר לאות דוד: אני שמח תמיד לפגוש אותה, כאן אצלנו במזלג הדרכים של ״אתרי תיירות בארי״ (אולי זו הגדרה קצת מופרזת: כאילו מצפים לכם שם החומה הסינית, מגדל אייפל ופסל החירות – ולא גדר הביטחון, מגדל מים חלוצי, אנדרטה אוסטרלית ומכרות גופרית בריטיים ישנים).
בדיוק בצומת החשובה הזאת מוצגת (או אולי נכון יותר להגיד: ״טמונה״) עבודתם של האמנים דב אור־נר ושי זכאי ש״קברו״ שם  ב״יום שלישי 31 למארס 1998 בשעה 15:00 בעומק של 10 מטר קרן אור שמש ועלה זהב״(!) עם הבטחה אופטימית לעתיד. הנה תמונות מהעבודה שצולמו השבוע:

 

 

השלט כולו כתוב באותיות דוד כבד חרוטות בברזל. ומכיוון שהעבודה נמצאת בשטח הפתוח האותיות אוספות לתוכן את זרעי הקיץ של צמחיית האיזור ומנביטות אותם מיד עם בוא החורף (או הסבב הבא, מה שבא קודם). הנה כמה תמונות שצילמתי השבוע. אפשר לראות את נבטי הצמחים המבצבצים בתוך האותיות של דוד כבד. אולי זו מעין נחמה קטנה עבור האות העברית הותיקה והחשובה, אחרי כל הפגיעות שנפגעה בשלטים המקולקלים. מי ייתן ו״עלה הזהב״ של העבודה האמנותית בצומת, באמת יהפוך לאור.

#סליחהדוד #תודהבן ו-#תודהדב.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טיפוגרפיה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

על הנסים ועל הנפלאות ||| נרות חנוכה רבים: אבל כמה רבים – 44 או 45?

זה זמן רב (בערך 44 או 45 שנים) אני מתחבט בשאלה מתמטית מסובכת הקשורה לחג החנוכה.
עוד משחר ילדותנו החילונית-יהודית קולקטיבית, שלא הסתמכה על המצווה מדרבנן, נהגנו בגן א׳ (שלימים נקרא גן ״חצב״) להדליק חנוכיות שהיו בה שמונה נרות + שַמָש אחד, ובסה״כ תשעה קנים (או 9 פקקי בקבוק המודבקים על חתיכת קרש צבועה בצבע כסף מטלי) שעליהם הוצבו הנרות בחנוכיה השיתופית של ילדי הגן הסוציאליסטי.

הסוגיה המתמטית החגיגית שרציתי להעלות היום היא פשוטה מאוד: בקופסת הנרות הארץ-ישראלית המצויה, זו שנמצאת בכל בית יהודי על המדף, היו תמיד 44 נרות. לפי החשבון המתמטי הפשוט של שמונת ימי החנוכה, בהם מדליקים בכל יום נר נוסף (ועוד השַמָש). למי שמתקשה – הנה הנוסחה המסובכת:

9+8+7+6+5+4+3+2 = 44 נרות.

זה היה מספר הנרות הנדרשים לכל ימי החנוכה, וכך באמת היה כתוב על כל קופסאות הנרות שהיו מוכרות לי. (היה לי קל לזכור את המספר הזה – 44, כי השם שנתנו לי הוא יגאל, שסכומו בגימטריה הוא, באופן מקרי או סימבולי, בדיוק 44 (30+1+3+10=44!) ובמקרה גם נולדתי בכסלו שהוא חודש חג החנוכה והסביבונים והנרות, והסופגניות! (אגב, לפי מחשבון הגימטריה, ל-44 יש פירושים רבים נוספים כמו ״לאהוב״, ״אחלה״, ״חיוך״, וגם ״זבלה״, ״דם״ ו״חול״).

ופתאום ראיתי שהיום יש חבילות של 45 נרות!
לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת מתי ולמה הוסיפו את הנר הרזרבי.
האם זה סמל להתחזקותו של עם ישראל? האם זה בונוס על איזה מעשה טוב שעשינו? האם הנר הנוסף מסמל משהו אחר? האם יהודה המכבי יודע על זה?
או אולי, רחמנא ליצלן, זה רמז לאינפלציה הבאה עלינו לרעה, או שזו פשוט מתנה מ״בונה־עולם״ או משר האוצר ״הנדיב הידוע״?

ואולי הנר הנוסף נועד לשימוש במקרה של תקלה כלשהי כשאחד הנרות נשבר או מתקלקל?
האפשרות האחרונה לא נראית לי סבירה, שהרי ידוע שצרות באות בשלשות, ואם כך היו צריכים להיות 47 נרות!
אפילו גוגל וזאפ לא נתנו לי תשובה בדוקה (וגם השאילתה שהעליתי בפייסבוק לא זכתה לתשומת לב מיוחדת). מסתבר שכל כך התרגלנו למודל ה-1+1 שהסוגיה לא מעלה שום תהייה?

אני ממשיך ושואל, והפעם בפוסט בונוס חגיגי של 1+44: מהו הנר הזה בידיכם? ולמה הוא נועד?
אולי חוכמת ההמונים (200 עד 300 קוראים + 1 שיודע לשאול) תפתור את הסוגיה המטרידה?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, חגים ומועדים | עם התגים , , , | 5 תגובות

מפת ההשמנה של ילדי ישראל ||| אתם יודעים בכלל איפה נמצאת שדרות?

כל מי שעבר כאן בבלוג בשנים האחרונות מכיר את הרגישות שלי למפת ישראל. לא מעט פעמים מצאתי שאפילו חובבי הארץ המושבעים ביותר לא מסוגלים לשרטט את מפת ישראל בצורה פחות או יותר מדויקת. וכל פעם זה מפתיע אותי מחדש: פעם זו יכולה להיות מפת סניפי רשת קפה ופעם מפת מרכזי הליכוד. מה כל כך קשה לקחת מפה רשמית של ישראל ולסמן עליה איפה נמצאות ירושלים, או דימונה או באר שבע?

הפעם זו הייתה מפת ההשמנה של ילדי ישראל. ההשמנה היא תופעה בריאותית קשה, גם בלי לטעות במיקומי הערים. אבל הטעות הפעם אולי גם מרמזת על הסיבות לבעיה. ב-ynet פורסמה אתמול המפה הזו, עם הידיעה הבאה:
מפת ההשמנה של ילדי ישראל: באיזו עיר הילדים הכי שמנים?
מצפון ועד דרום: מגפת ההשמנה של ילדי ישראל לא פוסחת כמעט על אף יישוב. המפה של משרד הבריאות מגלה את הנתונים המבהילים: אחוזים גדולים מהתלמידים סובלים מעודף משקל – בעיקר ביישובי הפריפריה ובמגזר הערבי. במקום הראשון: שדרות – שבה כמעט כל ילד שני שלומד בכיתה ז' סובל מעודף משקל. "זו בעיה לאומית"

במבט חטוף במפה מייד ראיתי שהם לא לגמרי מדייקים: את חיפה לא קשה למקם בזכות הצ׳ופצ׳יק במפה, אבל ברגע שמשרטטי המפות (התל־אביביים, כנראה) מדרימים מתחילים הפיספוסים. מילא שבת־ים מתרחקת מהים ומתחלפת עם חולון, ושראשון־לציון עוברת לחולות פלמחים, אבל דווקא המיקום של העיר מוּכת־הקסאמים שדרות מפספס בגדול! והיא ממוקמת ממש קרוב לאשקלון ליד המושבים גיאה ותלמי יוסף – טעות של לפחות 15 קילומטר!

כדי לבדוק את דיוק (או אי-דיוק) המפה של ynet ״הלבשתי״ אותה על מפה פיזית של ישראל. תוכלו לראות בעצמכם את הפיספוסים – הקטנים והגדולים יותר (אפשר ללחוץ על המפות להגדלה).

+   =

לצפייה בפיספוס הגדול – צירפתי גם מפה עם מיקומה השגוי של העיר שדרות. וסימון מקומה האמיתי – הרבה יותר קרוב לרצועת עזה. תוכלו לראות את הפרטים במפה המוגדלת:

למי שלא גר בעוטף עזה זה יכול להיראות קטנוני ושוּלי, אבל אצלנו ב״עוטף״ יודעים שכל קילומטר חשוב! קל וחומר עשרה קילומטר, שיכולים להוסיף עוד 10 עד 15 שניות לזמן הריצה לממ״ד.
ולעצם העניין: אין שום פליאה מדוע דווקא ילדי שדרות תופסים את המקום הראשון בטבלת ההשמנה. מי שנולד לתוך מציאות כל כך לא מציאותית של ״סבב״ כל כמה שנים (כמו ממש בימי חנוכה אלה) מוצא נחמה קטנה בדברי מתיקה – סופגניות למשל. ואל תתפלאו אם ההשמנה עוד תלך ותגדל ככל שיירבו ה״סבבים״.

שיהיה חג חנוכה שמח ושקט לכל הילדים, צפוניים ודרומיים, שמנמנים וכחשחשים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מפות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בתפקיד המטאטא ||| איך שיחקנו במסכת החג הסוציאליסטית של אלתרמן

יהודה המכבי

נדמה לי שכולם מכירים את הצגת הילדים לחנוכה שכתב אלתרמן לפני למעלה משמונים שנה.

״׳זה היה בחנוכה׳ או: ״נס גדול היה פה״ (את הטקסט המלא תוכלו לקרוא כאן) היא יצירה ספרותית מאת המשורר נתן אלתרמן שראתה אור במוסף ׳דבר לילדים׳ בחנוכה 1933. במקורה, נועדה היצירה להיות מסכת לחג.
הרקע למשחק מתרחש כמשתמע בכיתה בבית הילדים או בבית ספר בקיבוץ, בו נהוגה לינה משותפת. החפצים הדוממים שבכיתה – כלי מטבח, כלי ניקוי, עציצים וכדומה, מוצאים עצמם באווירה מפחידה ולאחר ריב מילולי מחליטים על קיום ׳משחק חנוכה׳״.

״בשלב זה מתברר כי משמעות המשחק תהיה מכבים נגד יוונים. המטאטא לוקח על עצמו את תפקיד מנהל המשחק ומתתיהו החשמונאי ומחלק את התפקידים לשאר הנוכחים בחדר. לתפקיד יהודה המכבי הוא בוחר את הפרימוס, העציצים ללוחמיו, והמשפך לתפקיד "בכיין". מאידך, חלוקת התפקידים לצד שמנגד נתקלת בקשיים, אך לבסוף מתגייסים הכיסאות לתפקיד היוונים והקומקומים לתפקיד הפילים, בעוד שהכלבלב נבחר בניגוד לרצונו לתפקיד אנטיוכוס״.

הבכיין

״אולם היצירה בנויה בצורה פארודית – ה׳גיבורים׳ כלל אינם גיבורים, התנהגותם מגוחכת, וגם ה׳ניצחון׳ מושג ללא כל פעולה מצדם וכנגד כל הגיון. מדובר במסכת שהיא פרודיה הן על תרבות המָסַכות, והן על גבורה ומלחמות. היצירה עמוסה בפרדוקסים ואוקסימורונים: מחנה הטובים, הם ׳בני האור׳, מצוי בחשיכה ובפחד. את יהודה המכבי מייצג הפרימוס – בעל השם היווני המובהק (פרימוס=ראשון), המטאטא נעלב מכך שהוא מכונה ׳כלים כבודים׳ (והרי המטאטא מכבד את הרצפה) וכשהוא מטיח בשעון את המשפט המפורסם ׳שתוק טיפש אמרת שטות / בעצמך אתה סמרטוט׳ הרי שהוא בבירור פוסל במומו״. (עד כאן מתוך ויקיפדיה)

פיל מלחמה

וכך כתבה על ההצגה המבקרת יעל דר (ההדגשות שלי):
״כשראתה אור לראשונה במוסף ׳דבר לילדים׳ (עוד לפני ש׳דבר לילדים׳ החל לראות אור כשבועון), בחנוכה של 1933, נועדה היצירה להיות ׳מסכת׳ – אותה תופעה קולקטיבית-טקסית, שהתרבות היישובית הסוציאליסטית הביאה אותה לכדי שלמות, כמעט בכל התכנסות ציבורית. בתרבות הילד בתקופת היישוב, שהיתה מגויסת בנחישות למפעל הציוני, היה למסכת מעמד מרכזי מאוד, בשל אופיה הקולקטיבי והפוטנציאל החינוכי-אינדוקטרינרי העצום שלה, שפעל את פעולתו הן על הקהל (ילדי הגן) והן על השחקנים והקריינים שעל הבמה, ילדים גם הם.
בשנות ה-30, כשראתה אור, היתה מסכת החג הזאת של אלתרמן אחרת מהמקובל ואפילו מתריסה. גיבוריו של ׳זה היה בחנוכה׳ הם כלי הבית, שמעלים בליל חנוכה חשוך ומפחיד מסכת חג משעשעת משל עצמם, שגבורה, הוד והדר הם ממנה והלאה. בכך שימשה המסכת אנטיתזה פארודית למסכתות ההרואיות שנהוג היה להעלות בגנים ובבתי הספר באותה העת, שפיארו את יהודה המכבי, את החופש והדרור הלאומי ואת ניצחון המעטים על הרבים. נס פך השמן, שנחגג בגולה ובקרב הקהילה הדתית, קיבל תפקיד משני ביותר באתוס החג הציוני-סוציאליסטי ההגמוני.

מתתיהו (איור דני קרמן, ״זה היה בחנוכה״; הוצאת הקיבוץ המאוחד)

עכשיו כבר מותר לגלות: אני הייתי המטאטא ״הציוני-סוציאליסטי-הגמוני״, ואז עוד לא ידעתי על זה כלום. ודאי שלא שיערתי אז ש״היצירה עמוסה בפרדוקסים ואוקסימורונים״.
כמובן שהעדפתי לשחק בתפקיד הפרימוס שגילם את יהודה המכבי, אבל אולי בשל מבנה הגוף הצנום, בחרו בי המורים והבמאים להיות המטאטא בתפקיד מתתיהו. אני זוכר עד היום כמה נעלבתי מתיאור המטאטא: ״מטאטא בלה מזוקן / כבר פחד לפחוד אפילו…״
לא אהבתי להיות מתתיהו (או ״מטאטאיהו״). אמנם זה נחשב כבוד גדול להיות אבי השושלת החשמונאית, אבל הצמר־גפן שהדביקו לי לסנטר והמקל הארוך שנתנו לי, לא הנעימו לי את התפקיד שייעדו לי והמשחק שלי היה קצת מאופק. ואני לא זוכר ש״פסלתי במומי״ כשאמרתי לשעון, במילים שאלתרמן שם בפי: "שתוק טיפש אמרת שטות / בעצמך אתה סמרטוט".

כמו שכתבה יעל דר, זה היה חלק מ״המגויסות למפעל הציוני״, וה״פוטנציאל־החינוכי-אינדוקטרינרי״ לא השאיר לי ברירה. לפחות שמחתי שלא נתנו לי לשחק קומקום כאחד הפילים היווניים, ומזל גדול שלא נבחרתי להיות הכלבלב המסכן שגילם את אנטיוכוס הרשע שכולם חבטו בו (כולל המטאטא שהייתי אני).

כלי הבית לבדם – רעדו כולם ביחד, קצת מקור וקצת מפחד…

ואפשר לראות כאן בתמונה ש:
זה היה בחנוכה / הילדים שכבו לישון
הכתה היתה ריקה / רק הבהב עוד נר ראשון.
שקט, חושך, אין אדם / כלי הבית לבדם –
רעדו כולם ביחד / קצת מקור וקצת מפחד…

____
התמונות מצריף הנוסטלגיה שלנו. צילום: ניר אילן ז״ל ויהל בטיטו (חוץ מהמטאטא: איור דני קרמן)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ספרי ילדים, קיבוץ | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

זה היה בחנוכה ||| לביבות במקום מסכות, סביבונים במקום רעשנים, ובעיקר שירים וריקודים ופסטיבל שירי ילדים

חנוכה מוכר כחג הילדים וגם לחג הזה יש את אותם מאפיינים המוכרים לנו (כמו בפורים ופסח) של ״מלחמות היהודים״.
הגיבורים לפעמים קצת משתנים: במקום המן ופרעה – אנטיוכוס; במקום מרדכי היהודי ומשה רבנו – יהודה המכבי, ובמקום אוזני המן ומצות – סופגניות ולביבות. אבל העקרון נשאר כמו שאנחנו אוהבים: בכל דור ובכל חג עמדו עלינו לכלותנו, ובעזרת טריק מתוחכם כלשהו יצאנו מזה. איכשהו.

נס גדול היה פה פעם, וזו בהחלט זמן מתאים לחזור לאירוע תרבותי מהשנים הקרובות־יחסית (הרבה אחרי אנטיוכוס והחשמונאים). הכוונה, כמובן, לפסטיבל שירי הילדים – אירוע תרבותי שתחילתו בשנת 1970, בדיוק באמצע בין שתי המלחמות הגדולות של ״המכבים־הישראלים״ המודרניים – שמלחמת 67׳ ויום כיפור 73׳.
הפסטיבל הזה, שראשיתו מסחרית לחלוטין, מיתג את חג החנוכה, לא רק כ״חג הילדים״ (כאילו שיש חג שהוא לא כזה?), אלא גם כחג של פסטיבלים ושירים.

שירי ילדים נהדרים יצאו מפסטיבל חנוכה הזה, שנחגג ברצף בין 1970 ל־1987 עם כל כוכבי שנות השבעים והשמונים, וחודש לרגע ב־2009-2008.
עת חג היא לנו היום, ולא זה הזמן לביקורת על תרבות הקניות והבילוי הקניוני של ימינו. בואו נחגוג כאן עם כמה משירי הילדים היפים ביותר שקיבלנו בזכות פסטיבל שירי הילדים הנוסטלגי 1970-1987.

הנה צמרת מצעד שירי פסטיבל הילדים (מסודרים לפי סדר כרונולוגי):

1. ״למה ככה״, שכתב דודו ברק והלחין שייקה פייקוב. השיר שזכה במקום הראשון בפסטיבל הראשון ב-1970, הפגיש את אבי טולדנו, הזכור והאהוב עוד מלהקת השריון המיתולוגית (״מי שחלם״, ״זוהי יפו״) עם הילדה עירית ענבי, המוכרת כיום בעיקר כאחת ממנחי הגרלת הלוטו של מפעל הפיס.

 

2. ב-1971 זכתה במקום הראשון יפה ירקוני עם "אן דן דינו", ולמקום השני הגיע השיר הנצחי שכולם זוכרים – ״גלי״. שרה אותו רבקה זוהר, אבל הוא זכור הרבה יותר בביצוע ילד הפלא (חוזליטו הישראלי הראשון) נועם קניאל. כתב אהוד מנור והלחין קובי אשרת.

 

3. בפסטיבל 1972 זכתה עדנה לב עם ״בואו נשיר״ וגם הפעם זוכרים יותר את אבי טולדנו מהמקום השלישי: ״חג יובל״ שכתבו דודו ברק ושייקה פייקוב.
אור ירד על הגליל / מתמוגג לו הכרמל / הגלבוע שר בגיל / שר גם עמק יזרעאל
הכינרת צהלה / הירדן שוטף בהיר / מרקדת השפלה / וירושלים שיר
חג, חג, חג יובל / על כל ארץ ישראל / על כל ארץ ישראל / חג יובל.
הימים היו ימי האופוריה של אחרי ששת הימים ולפני מלחמת יום כיפור, והמילים כללו גם חלקים חדשים ומחודשים של ישראל הגדולה:
צוחקים יחדיו ברון / השרון והשומרון / ביריחו רימון פרח / ואת ניחוחו שלח 
ים המלח כבר מתוק / על הנגב חג מאיר / הר סיני פתאום ירוק / ואופירה לי תשיר… 

 

4. ב־1973, עקב המלחמה לא נערך הפסטיבל – הילדים הגדולים של 1970 היו בתעלה ובמובלעת רמת הגולן והפסטיבל הרביעי נדחה והתקיים רק בפסח 1974. במקום הראשון זכה שיר שהיה ממש מתאים לפסטיבל של ימינו: ״שרה שרה שיר שמח״ שכתבו אבי קורן ויאיר מילר ושרה שלישיית אף אוזן גרון.

 

5. ב-1975 זכה ששי קשת (שבדיוק חגגנו לו יומולדת שבעים בשבוע שעבר) עם ״שובב עם לב זהב״ של תמר פרימור ויאיר מילר.

 

לא נגזול לכם יותר מדי מזמן ההכנות של הסביבונים והלביבות. נזכיר רק עוד שיר אחד מהפסטיבל ב-1972. זהו שיר יוצא דופן בהרבה מובנים, אבל אהוב עלי במיוחד. המילים הן של לאה גולדברג (שחזרה החודש למדורי האקטואליה, בנסיבות פיננסיות). הלחין אותו עקיבא נוף (שכיהן אחר-כך כחבר כנסת לכמה שנים) ושר אותו זמר ששמחתי מאוד לשמוע אותו שוב לפני כמה שנים, בגן הילדים של הנכדים – לואיג׳י הבלגי. או בשמו המלא לואיג׳י ולדרמה. זה היה ״שיר ההפלגה״, שיר שמוכר גם כ״מפרשי זהב״ או ״שלושה תרנים לאוניה״. המבטא הצרפתי של לואיג׳י מוסיף לשיר ארומה מיוחדת.

שיהיה לנו חג אוּרים שמח. יוחזר פסטיבל שירי הילדים. יחזור לואיג׳י.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

המקף המחבר והקו המפריד ||| ראשון_לציון, י-ם או י־ם, תל אביב-יפו או תל־אביב-יפו

אנו נושאים מקפים

הסיפור של המקף העברי הוא מורכב ומסובך. אני מעלה אותו לסדר היום בנסיבות אקטואליות, אבל צריך לחשוב עליו יום־יום (או יום-יום, או יום_יום, או פשוט יום יום).

כפי שראיתם בהדגמה האחרונה יש הרבה אפשרויות להשתמש במקף המחבר העברי, וזה בלי להתייחס לקו המפריד.
האירועים האקטואליים הקשורים לערי ישראל מחזירים אותי לנושא הזה של חיבור (מקף מחבר) לעומת פלגנות (קו מפריד) ולחזור לעסוק בשפה העברית. הנושא הזה די מבלבל ולכן אתרכז רק בשלוש דוגמאות אקטואליות. את המתעניינים בגורלו של ״המקף העברי״ אני מפנה למקומות מוסמכים ממני: המקום הראשון הוא קבוצת הפייסבוק ״התנועה לשימור המקף־העברי״, קבוצה של אנשים שלא מסכימים שהמקלדות המודרניות של המחשבים והסמארטפונים, יכתיבו את העברית הכתובה של המאה ה־21 (או ה-21 למתקשי־מקלדת).
רשומה נוספת ומלאת מידע תוכלו לקרוא במגזין ״אנטיטלד״ ברשימתו של ניר טובר: ״על חודו של קו״.

טשטוש ההבדלים בין מקף מחבר (או מקף עליון), קו מפריד (או מקף בינוני) ומקף ארוך, ואפשר גם להוסיף גם קו תחתון (_) – הוא תוצאה של הזנחה ובילבול רבי שנים. הוא הוחרף בשל סדרי המקשים המבלבלים במחשבים ונטרף לגמרי כשהגיעו הסמארטפונים. וזה קרה דווקא לשפה העברית שהמציאה את המקף המחבר (העליון). וכמובן שצריך לדעת להבדיל בין המקפים השונים (המחברים) לקו המפריד. באתר האקדמיה ללשון עברית נותנים הסבר מקיף לסוגיית המקף.

שלוש ערים מרכזיות שרויות כיום בהתלבטויות בנושא המיקוף:

הראשונה היא ראשון לציון (או ראשון־לציון). העיר, כידוע, עלתה לכותרות בשבוע האחרון עקב פרשיות שונות הקשורות לנעשה בעירייה. את כותרות השחיתות־לכאורה ליוו תמונות של בנין העירייה. ושם, אוי לעיניים שכך רואות, בחרו לכתוב את שם העיר עם מקף שאיננו מחבר, איננו מפריד, ואפילו הוא לא מקף תחתון! מה יש לומר – השחיתות מתחילה במקפים. מי שלא יודע איזה מקף מתאים לעירו – איך יטפל במכרזים של בניית מגדלים וכריית חול?

העיר שזכתה לכותרות עולמיות, בעזרתו של ידיד המדינה נשיא ארצות־הברית דונלד ג'ון טראמפ, היא בירת ישראל הנצחית – ירושלים. כאן העניין עוד יותר מוזר מבחינה מקפית.
יש הרבה מקומות בהם נהוג לכתוב את הקיצור י-ם במקום ירושלים. יש הרבה מאוד ערים ששמם ארוך או מורכב משתי מילים שזוכות לקיצור שהוא ראשי תיבות – תל־אביב היא ת״א, פתח־תקווה – פ״ת, באר־שבע – ב״ש, רמת גן היא ר״ג, קרית־שמונה – ק״ש ואפילו ראשון־לציון (מהסיפור הראשון) היא ראשל״צ. אבל אין עוד ערים עם שם שהוא בסך הכל שבע אותיות שזוכות לקיצור נוסח י־ם. מודיעין היא לא מ־ן וגבעתיים היא לא ג־ם ואפילו קלנסווה היא לא ק״ה. אז למה ירושלים (שאין לא כידוע ים משלה) היא י-ם? שאלה פתוחה.

והעיר האחרונה היא תל־אביב או בשמה המלא (והבעייתי) כפי שהוא נכתב היום ברוב המקומות הרשמיים – תל אביב-יפו. כאן הבעיה הופכת לפארסה של ממש: הרי תל אביב חוברה לה יחדיו עם יפו. והבעיות של החיבור בשטח משתקפות גם בשם.
מצד אחד – פעם היה נהוג לכתוב כך את שם העיר העברית הראשונה: תל־אביב (עם מקף מחבר). כשנוספה לה מבחינה מוניצפלית יפו, היה נהוג לכתוב תל־אביב-יפו. עכשיו כשברוב המקומות כותבים ״תל אביב-יפו״ נוצר בלבול מביך: האם זהו ה״תל״ ששמו ״אביב-יפו״? ואם כותבים (מתוך עצלנות מקלדתית) תל-אביב-יפו, האם אלה שלושה חלקי־עיר שווים בחשיבותם המוניציפלית: ״תל״, ״אביב״ ו״יפו״? וכמובן אם מישהו טועה לכתוב ״תל-אביב – יפו״ האם הוא מרחיק בכך את יפו משאר חלקי העיר? אלה סוגיות קשות החורגות מהתחום הלשוני או הטיפוגרפי ורצוי שעיריית ת״א (או תל־אביב-יפו) תיתן עליהן את הדעת.

מה דעתכם? תקנו אותי אם אני טועה. האם המקפים הם ששיבשו את שיגרת החיים בארץ־ישראל (או בארץ-ישראל)?

שיבוא עלינו שבוע טוב, עם או בלי מקפים, ולא פחות חשוב – רצוי גם בלי טילי-קסאם וכיפות־מגן.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, לשון | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

כל הארץ דגלים דגלים ||| הדגלים מספרים את כל מה שקורה בשטח

דגלים הם נושא מאוד סמלי ומאוד חשוב. מאז המצאת הדגל הראשון הוא הפך למקור הזדהות למיליארדי אנשים ולסמל מסביבו מתאגדות הקבוצות השונות של המין האנושי.
לאדם הקדמון (ראו משמאל פייק-פוטו) לא היו דגלים הוא הסתפק בלפיד האש, אבל מאז שהמין האנושי הגדיר את עצמו לפי עמים ואומות – הדגל נהיה הסמל המרכזי לכנס סביבו אנשים ולאגד אותם למטרות משותפות. לא תמיד המטרות האלה הן כל כך טובות ומשרתות את האדם, אבל הדגל נהיה גורם כל כך משמעותי, שקשה לאנשים להסתדר בלעדיו.

״הדגל הלאומי הוא סמל חשוב ביותר והוא עשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות… לפי אנציקלופדיה בריטניקה הדגלים הומצאו בידי הסינים או ההודים בתקופה העתיקה והשימוש בהם התפשט לארצות השכנות בורמה, סיאם ושאר ארצות דרום מזרח אסיה״ (ויקיפדיה).

זה לא מקרה שבהרבה מהתמונות שנחשבות היסטוריות ״הנפת הדגל״ היא מוטיב מרכזי. סמל להישג או לנצחון – על הטבע (כמו בדגל על הירח – זיוף או אמת?), בהפגנות (סמל לנושא להתאגדות סביבו), במלחמות וכיבושים (למשל דגל הדיו באילת) ובאמנות (כמו בתמונה המפורסמת של דלקרואה).

הרבה פעמים דווקא ההתנכלות לסמל היריב, על ידי שריפת דגלו, או הבעת מחאה (כמו האמנית שעשתה מה שעשתה על דגל ישראל) הן הביטוי המדויק ביותר של הרגשות. אמנם היו בהיסטוריה לא מעטים שכפרו בערכה של מה שהם קראו ״פיסת בד ולא יותר״ – אבל הדגל לא איבד מערכו גם אלפי שנים אחרי ״המצאתו״.

בדיוק הבוקר, אחרי שהנשיא האמריקאי הכריז הכרזות שיכולות להבעיר בקלות את כל האיזור שלנו רווי הדגלים – מצאתי באתרי החדשות שלוש הדגמות, סמליות מאין כמותן, להדגמת חשיבותו של הדגל כביטוי של רגשות לאומיים.

בתמונה הראשונה מאתר ״הארץ״ מצולם נתניהו כשהמגן-דוד של דגל ישראל מקיף את ראשו בהתכתבות מדויקת עם פסל החירות האמריקאי. אני משוכנע שהצלמת Gali Tibbon ארבה לרגע שבו הרה״מ המכהן ייכנס לזווית הנכונה, וכבונוס זכתה גם לתנועה מיוחדת ביד ימין: שתי אצבעות – הזרת והאצבע מצביעות קדימה כהמחשה לסיסמא השחוקה מרוב שימוש בלתי ממומש: ״שתי מדינות לשני עמים״ או בגירסת נתניהו: ״יתנו -יקבלו; לא יתנו – לא יקבלו״. כמו שאומרים ביידיש: ״א-פייג!״.

בתמונה השנייה, גם היא מ״הארץ״ וצילם אותה אילן אסייג בוועידת מפלגת העבודה בספטמבר, נראה אבי גבאי, יו״ר המחנה הציוני ומנהיג האופוזיציה (לכאורה), כשמאחוריו דגל ישראל מונף על ידי אוהד. הדגל מתקפל והמגן-דוד שלו יוצר תחושה מבולבלת של מסר כפול. הדגל הזה מזכיר את הלוגו הישן של קופת חולים כללית, שגם הוא חילק את המגן-דוד לשניים (אולי כסמל לשירותי ״בריאות״ ״כללית״).

והתמונה השלישית מ-ynet, הבנאלית מכולן, מתעדת את ההפגנות האלימות, שכולם ציפו להן אחרי הנאום של טראמפ. נראים בה מפגינים במצרים (או תוניסיה) ששורפים את דגל ישראל (דגל לא תקני בעליל – אבל למי יש ראש לבדוק תקינות דגלים כשהראש כל כך מחומם והדגל במילא נועד לשריפה בלבד).

אלה היו 450 מילים על דגלים בחדשות.
הלוואי שתהיה שבת שקטה. שבת עם דגלים של שלום.

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , | כתיבת תגובה

ירושלים של זהב ||| על החתימה ההיסטורית ועל תנועות הידיים של הנשיא טראמפ

זה היה נאום היסטורי.

– ״בלמעלה מ-30 שנות היכרותי עם האו״ם, לא שמעתי נאום יותר אמיץ ויותר חד״ (נתניהו)
– ״אין מתנה יפה וראויה מזו במלאות 70 שנים להקמת מדינת ישראל״ (ריבלין)
– ״ארה"ב נסוגה מתפקידה כמתווכת״ (אבו מאזן)

עכשיו היא שעתם היפה של הפרשנים לענייני מלחמה ושלום, הפרשנים לענייני ערבים ויהודים והמומחים לאמריקה ולמזרח התיכון. זו לא שעתם של הזוּטוֹלוגים. זהו רגע היסטורי ושעה שחיכינו לה אלפיים שנה (או שלושת אלפים, תלוי ממתי סופרים).

אבל כאן זה המדור לזוּטוֹלוגיה. מי שרוצה באמת להבין לאן הולכים מכאן שיפתח את הטלוויזיה והעיתון והאינטרנט ויראה שכל אחד מסביר את מה שהוא חשב מקודם ואת מה שמתאים לו.
אנחנו כאן בשביל להצביע על הזוּטות הויזואליות.

הנאומים של טראמפ הם תמיד די אחידים מבחינה ויזואלית – תנועות הידיים כולל כף היד הפתוחה (עם חילופים אוטומטיים של הרמת יד שמאל ואחר כך ימין) ובעיקר תנועת העיגול שהוא נוהג לעשות בכל נאום: סגירת האצבע והאגודל לצורת ״0״ מסמלות, על פי דעתם של בלוגרים ומומחי שפת הגוף: ״אני ואפסי עוד״. מה שנקרא בלשון ישראלית ״אני אנווט!״.
פרשנים קצת יותר מקצועיים גורסים שתנועה זו מסמלת ש״אצלי הכל בסדר״.
מה כל כך בסדר ולאן הנשיא מתכוון לנווט – זו שאלה שבשבילה צריך לנתח את החתימה המגלומנית שלו. ואת זה תוכלו לראות מיד אחרי הסרטון הקצר (והפרסומות כמובן).

הנה קטע קצר המתרכז בתנועות ידיים מתוך הנאום ההיסטורי:

וכאן תוכלו לראות את הנשיא טראמפ חותם במו ידו על ההצהרה ההיסטורית:

כך נראית חתימתו של הנשיא האמריקאי ה-45 (מזל שהשאירו לו חצי דף A4 בשביל לחתום):

והנה הגדלה של החתימה, כאן תוכלו לראות משהו שנראה כמו הגדר הטובה, עם כמה מגדלי תצפית מתנשאים מעליה. זוהי חתימה יוצאת דופן, די מגלומנית (בלשון המעטה) ועם זאת היא משרה אופטימיות זהירה, לדעת פרשנים מסוימים (שלא יודעים אם לשמוח או להתעצב).

גם מומחי הגרפולוגיה די מתלבטים בפרשנות על החתימה הזו. מצד אחד יש כאלה שכותבים:
״הצורה המשולשת היא צורה גיאומטרית חסכונית. היא מסמלת תקיפות, ביקורתיות, כוח רצון, והפרדה עניינית בין עיקר לטפל לצד בהירות מחשבתית. במובן הפחות חיובי יש בה ביטוי למתח, עצבנות, תסכול וגם תוקפנות. הזוויות המזדקרות כלפי מעלה מסמלות את המוח החריף שמחפש תשובות איכותיות. אידיאליסט עקשן שקשה להזיז אותו מעמדתו. בעל מזג סוער וקצר רוח. מצפה שדברים יעשו בדרכו וחסר סובלנות״.

ויש שכותבים קצת אחרת:
״חתימתו של טראמפ, למשל, מביעה אכזריות, תוקפנות ומישהו ש׳יושב׳ על כעסים רבים, כזה שמשהו תמיד בוער בתוכו״. ועוד כותבים שם בקשר לכתב היד של הנשיא: ״הכתב מסודר מאד, האותיות ספק מעוגלות ספק רבועות (סבלנות, ירידה רבה לפרטים, קפדנות ודייקנות). סוג אותיות אלו מעיד גם על נטייה לדברנות רבה, כמו גם על היבט נשי מסוים. לא שאין קווים גבריים אצל טראמפ, אך הם בבחינת צורך לפצות על הפן הנשי שלו״

כאן מסתיימים שידורינו. פרסומות וחוזרים לשגרה (או שלא).

ורק אוסיף את הפרשנות הבלתי מחייבת שלי, שישאר משהו למען הארכיון של ״קווים ונקודות״.

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

קוף אחרי בן אדם או להיפך ||| חוזרים לויכוח הישן על תורתו של דרווין

בבלוג הזה מועלים נושאים שונים שיש להם זווית אקטואלית, או זווית גרפית או סתם נושאים זוּטוֹלוֹגיים. זה לא בלוג מדעי וכל שנכתב (או צויר) כאן הוא מתוך ידע כללי עם תוספת של המחשה גרפית, ובעיקר ״ספקנות היתולית״ שנועדה להאיר זווית שקצת נשכחה. מדי פעם יש אנשים שלוקחים אותי ברצינות גמורה ואז צריך לענות להם ברצינות (מה שדי קשה לי).
זהו המקרה גם בנוגע לתגובה של נעמה על הפוסט עם שושלת היוחסין מאדם הראשון עד נתניהו. הפוסט נכתב לפני שנה וחצי בעקבות הכרזתו (הספק הומוריסטית) של הרה״מ המכהן: ״גם אני ספרדי!״.

בפוסט הישן חיברתי את האילנות שמצאתי בויקיפדיה – שהתבססו על התנ״ך כמובן – מאדם הראשון ועד שלמה המלך, ואחר כך הוספתי לאילן הזה (בעצת סמדר) גם את ההמחשה האבולוציונית של התפתחות משפחת סאפינס – מהיצורים החד-תאיים ועד האדם החושב (והראשון) 🙂
לצפייה בפרטים – אפשר ללחוץ להגדלה.

זה היה חיבור נכון של סיפורי התנ״ך (אם הם מדויקים מבחינה היסטורית) עם תורת האבולוציה של דרווין המקובלת היום ברוב מוסדות החינוך בעולם.

השבוע כתבה לי המגיבה נעמה כך:
״האמת, נדהמתי לגלות שעדיין ישנם אנשים שמתייחסים אל תאוריית האבולוציה כאל תאוריה אמינה. כותב המאמר הנכבד אפילו חיבר את שני אילנות היוחסין, ברצינות גמורה!
זו השערה שאדם משכיל וחושב לא יכול להסכים איתה בשום פנים ואופן, ככל שתחשבו על זה יותר תבינו שזה בלתי אפשרי!
תינוק שנולד מקבל את הגנים של הוריו, שום דבר לא יכול לגרום לו להפוך בהדרגה לחולדה, גם לא מליוני שנים״.

ראשית, אני שמח מאוד שמגיבים ברצינות על דברים שפירסמתי ברוח ״ספקנית-שובבנית״.
שנית, יפה שהמגיבה המכובדת משתמשת בתוארים מחמיאים: ״כותב המאמר הנכבד״, ״אדם משכיל וחושב״ (בעצם אולי כאן היא לא התכוונה אלי).

ושלישית והכי חשוב: קטונתי מלהכריע בויכוח הישן בין המדענים וחסידי תורת האבולוציה לבין המאמינים בתורת הבריאתנות. רק פגם קטן מצאתי ברשימה הדתית-מדעית שצירפה נעמה לתגובה, במאמר של הרב זמיר כהן נטען, אחרי כל מיני דוגמאות והתפלפלויות עם סימוכין מהמקורות, שאם כבר אבולוציה הרי יש כל ההוכחות שהקוף נברא מהאדם. או כלשונו של המאמר:
״הרי לנו שכאלף ושש מאות שנה לפני המחקר שגילה את הדמיון שבין הגנים שבגופם של הקופים לגנים שבגופו של האדם, הכריזו חז"ל כי ישנם קופים שאינם אלא בני אדם שהתעוותו. אלא שבעוד שהחוקרים רק משערים ומנחשים שהקוף התפתח לאדם, לנו ידוע מתוך קבלת אבותינו שהאדם התעוות לקוף״. (התמונה מתוך המאמר באתר ״הידברות״).

קוף אחרי בן אדם (או לפניו)

חולדה – לא קרובה שלנו על פי התיאוריות הישנות

זו טענה מהפכנית שכחובב ״דברי היתול״ הייתי מוכן להאמין בה, או לפחות לבדוק אותה. אלא שכאן יש סתירה לוגית כלשהי. אם הטיעון העיקרי הוא, כפי שכותבת נעמה בעקבות הרב הנכבד: ש״תינוק שנולד מקבל את הגנים של הוריו, שום דבר לא יכול לגרום לו להפוך בהדרגה לחולדה, גם לא מליוני שנים״, אז לפי אותו היגיון אפשר לטעון שאדם שנולד מקבל את הגנים של הוריו, שום דבר לא יכול לגרום לו להפוך בהדרגה לקוף, גם לא מליוני שנים. וגם לא חז״ל.
לכן בינתיים יישאר, לפחות כאן, הקוף כאבינו ההיסטורי, כפי שפירסמתי בפוסט האבולוציוני מ-2016 (לספירת הנוצרים), או בי״ט באייר ה׳תשע״ו למנייננו. ולמעמיקים מומלץ להיכנס לסיפור של משפט הקופים בדייטון, טנסי בקיץ 1925 (ה׳תרפ״ה).

אבל אני לא מדען ואשמח תמיד לשמוע תורות אחרות המסבירות את היווצרות העולם והציוויליזציה. אולי זה המקום לערוך סקר מייצג שיכריע בסוגיה הנכבדת (בתקווה שישתתפו בו לפחות עשרה משיבים):

 

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האם אפשר לתקן שגיאה בתמונה היסטורית? ||| כן! (אם יש לך פוטושופ)

ותיקי העוקבים והקוראים כאן נחשפו כבר פעמים רבות לאובססיית הדגל הלאומי של הבלוג הזה. אפשר בהחלט לחשוב: ״באיזה מין שטויות מצאת לך להתעסק כשהארץ בוערת?״. מה חשובים כל כך הדיוק וההקפדה על הדגל – כשהעולם מתרסק כמעט.

אם להודות על האמת, ועם כל הכבוד לסמלים לאומיים, זה באמת לא הדבר הכי חשוב. ולמרות זאת – כל פעם אני מוצא זווית או תמונה חדשה לשוב ולחזור אל נושא הדגל. אובססיה היא דבר אובססיבי, כידוע. ואולי זו גם דרך לברוח מהמציאות המכוערת (לכאורה).

בסופ״ש האחרון, תוך כדי שיטוטים בנהר האינטרנט האינסופי נפלו עיניי על התמונה ההיסטורית של השבעת הדר׳ חיים וייצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל הצעירה ב-17.2.1949 בבניין המוסדות הלאומיים. התמונה נמצאת בויקיפדיה תחת הרשיון הפתוח לשימוש (כפי שקראתי שם, יצירה עוברת לרשות הציבור ב-1 בינואר של השנה ה-71 לאחר מות היוצר/ת).
ומה רואות עיניי? תסתכלו בעיון על המגן-דוד, כפי שהופיע באירוע הכי חשוב של הדגל הלאומי!
ניתן לסלוח איכשהו על הוריאציה של ״הדגל המאורך״. בגלל הפרופורציות המיוחדות שלו אפשר להבין את הכיוון השגוי של המגן-דוד (קודקודי המשולשים לא מופנים לכיוון הפסים כפי שצריך להיות, אלא לכיוון ראשו של הנשיא הראשון).
אבל המגן-דוד עצמו!? שומו שמיים!! האם לא נמצא איש באולם ההשבעה ב-1949 שראה את השגיאה בהצבת המשולשים הבלתי-סימטרית? כלום אינכם רואים? מילא הרבנים שיושבים למטה, אולי זה לא תחום מומחיותם (״לא תעשה לך דגל״ וכו׳). אבל אפילו הדוקטור המדען המכובד וייצמן לא ראה?

וכאן מגיעה השאלה העקרונית – הגרפית וההיסטורית: האם מותר, אחרי כמעט 70 שנה לשנות את ההיסטוריה? או לפחות את התמונות ההיסטוריות? האם מותר, במאמץ פוטושופי קטנטן לדחוף את אחד ממשולשי המגן-דוד כמה פיקסלים למעלה, כך שהדגל מ-1949 ייראה נכון לקראת סיום 2017.

          
צילום טקס השבעת הנשיא חיים וייצמן בבניין המוסדות הלאומיים, 17.2.1949 – לפני ואחרי

השאלה נשארה פתוחה, אתם יכולים לחוות דיעה. ובכל מקרה, הודות לגוגל ולוורדפרס (וכמובן גם לפוטושופ) הצלחתי לתקן את התמונה ההיסטורית. מעתה תוכלו להשתמש בתיקון – אין זכויות יוצרים גם על הגירסה שלי. ואולי מעשה התיקון הקטן הזה מסמל את האפשרות לתקן עוד שגיאות היסטוריות (לפחות בתמונות ההיסטוריות). אף פעם לא מאוחר.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל | עם התגים , , | 2 תגובות