את ואני נולדנו בתש״ח (כמעט) ||| עשרה שירי פרידה מיגאל בשן, הזמר של דור המדינה

מה כבר אפשר להוסיף.
אין לי יותר מה לומר.
כולם כבר כתבו הכל, גם אלה שיגאל בשן לא היה ממש פסקול החיים של הדור שלהם, כמו שהיה לבני הדור שלי/שלנו.

עבור בני הדור שלי היו השירים שלו והקול שלו, תמצית ההיסטוריה של ימי המדינה הראשונים: מהצמד ״יגאל ושלומית״ לנער ששיחק במחזמר העברי ״איי לייק מייק״, דרך להקת פיקוד צפון עם ״לצפון באהבה״, ״סיירת אגוז״ ו״מתוק מתוק״. ואחר כך עם השיר שהלחין ״את ואני נולדנו בתש״ח״ (ושר עם עדנה לב) שזכה בפסטיבל הזמר 1973 בחגיגות ה־25 לישראל, רגע לפני יום כיפור ההוא; ויש גם את ״יעשה שלום״ מהפסטיבל החסידי ו״אנחנו נשארים בארץ״ (עם עוזי חיטמן והסיפור של השיר), ״ציפור קטנה בלב״ ו״קפה אצל ברטה״, וכמובן ״סיון״ ו״הופה היי״ התוכנית והלהקה שחיברו דור נוסף של ילדים ישראליים לשיריו. ויש עוד שירים רבים שמזכירים לישראלים כל כך הרבה דברים.

יגאל בשן הוא הזמר של דור ילידי המדינה, אלה שנולדו בשנותיה הראשונות של המדינה, הוא שר בקולו החם שירים רומנטיים, כשעוד היה מותר לשיר שירים כאלה, וחדר אלינו ללבם של בני כמה דורות, עם הציפור הקטנה שלו (ושלנו!).

השיר הכמעט נשכח ״מודד המדרכות״ מוסיף נימה עצובה עכשיו, אבל רוב השירים שלו אופטימיים והיה כל־כך קל להתחבר אליהם.
בחרתי כאן בשבילי/בשבילנו עשרה שירים כדי להיזכר ב״מה שהיה כבר עבר״. אין לי יותר מה לומר. אהבתי ואהבנו אותו מאוד. יהי זיכרו ברוך ויהיו שיריו היפים איתנו לנצח.

 

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה | עם התגים , | תגובה אחת

שחור וירוק זה צבע שלי ||| סיפור סמלי על תמונות ״הבור״ שנשרף והתאושש

ב״קיץ התבערות״ האחרון, באמצע חודש יולי, הפכו השריפות בנגב המערבי (״העוטף״) לעניין שבשיגרה. עשרות צוותי כיבוי, כולל צוות מתנדבים מקומי נבחר, הגיעו לאתרי התבערה כדי לסייע בכיבוי שהפך לעיסוק יומיומי.

שריפות השתוללו בכל השדות ובערוצים הרבים (ואדיות) האופייניים לאיזור שלנו. היו גם שריפות שכובו בתוך הכפר עצמו, רגע אחרי שניצתו, והייתה שריפה אחת קרובה מאוד לגדר הביטחון של הכפר – באתר של ״בור בארי״.
הבור הזה הפך בידיהם של אנשי הצוות החרוצים של חנות האופניים המקצועית ״לה מדווש״ לבור תחרויות ארצי הידוע ומוכר לרוכבים הישראליים המקצועיים. אומנם בשנים האחרונות כבר לא ממש התחרו שם, אבל כבודו ההיסטורי של הבור עדיין במקומו.

הנה סרטון של תחרות אופניים ב״בור״ ב־2009:

כדי להוסיף עוד קצת עומק היסטורי אספר שבדיוק כאן שכן ״מוצב מספוא״ שגם לו יש מימד היסטורי מסוים: בזמן מלחמת ששת הימים היה כאן המוצב של ה״לוחמים־המגנים״ המקומיים שהיו מצוידים ב״מכונת יריה״, כמה תתי־מקלע עוזי, ואפילו תותח נ״ט מיושן שאמור היה להגן על הכביש האזורי שהיום מוכר ככביש 232.

על הקשר האישי שלי למקום כתבתי כאן פעם: כבוגר ביה״ס טרי ומדריך בתנועה ברמת־גן סופחתי ביוני 1967 למגיני המקום וקיבלתי שוּחה ועוזי (ביחד עם א׳ המורה שלי לשעבר). ישבנו כאן בימי המלחמה והבטנו בשמיים שהאדימו מהכדורים הנותבים מעל הרצועה, ושמענו גם כמה נפילות של פגזים שנחתו בכפר ובסביבתו.

(משמאל: גיבורי ״מוצב מספוא״ 1967, כפי שאיירתי בזמן הכוננות והודפסו בסטנסיל)

בונקר ״מוצב מספוא״ שנחשף אחרי שריפת קיץ 2018

ביולי השנה האש הגיעה שוב לבור/מוצב והצלחתי לצלם את האירוע שהתחולל לא רחוק מהבית שלנו. הכבאים השתלטו על האש די מהר, אבל השטח שמתאפיין בחורף בצמחיה ירוקה וכמה עצים, נשאר שחור ועצוב. זהו אחד המסלולים בו אנחנו נוהגים ללכת ב״הליכת הבוקר״ וכך צילמתי שוב ושוב, בלי יותר מדי כוונות, את שלבי ההתאוששות של ״הבור״.

השריפה ב״בור בארי״, יולי 2018

״הבור״ למחרת השריפה: העשן עדיין מיתמר ליד הספסלים, 19 ביולי 2018

״הבור״ אחרי השריפה, יולי 2018

עוד לפני שהגיע הירוק מיהרו החצבים, מבשרי הסתיו, לפרוח מול כל השחור והאפור שהותירה השריפה. מסמנים שהכל עוד יסתדר, שיש תקווה ושלטבע יש את סדר היום שלו, למרות ההתנהגות המוזרה של משפחת סאפינס (שאנחנו משתייכים אליה).
אחר כך הגיע גם הירוק, מכסה לאט־לאט את כל פגעי השריפה.

״הבור״, נובמבר 2018

שלשום העליתי שתי תמונות של ״לפני ואחרי״ לפייסבוק והפוסט זכה לאלפי צפיות ותגובות. נדמה לי שלא איכות התמונות הסמארטפונית היא שגרמה לאנשים להגיב וגם לא כל הסיפור ההיסטורי. מה שאנשים אוהבים, לפי התגובות, זה את האופטימיות של סיפור ההתאוששות המהירה ואת מה שכולם מגדירים ״כוחו של הטבע״.

״הבור״ אחרי, דצמבר 2018

מול היאוש של תבערות הקיץ – שהוא ברובו פסיכולוגי (בלי לזלזל לרגע בנזקים הכבדים לחקלאות המקומית ובפגיעה בבעלי החיים ה״בלתי מעורבים״) – יש בסיפור חילופי הצבעים משחור לירוק משהו אופטימי. ורוב האנשים, ככל שמנסים לדכא אותם עם סיפורים שחורים ומייאשים, רוצים לראות אור בקצה מנהרת היאוש. הירוק האופטימי הזה הוא מה שרובנו מחפשים. הלוואי שנדע ללמוד מהטבע משהו. התמונות שצירפתי כאן מספרות את הסיפור הרבה יותר טוב מ־463 המילים שכתבתי.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, תמונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

נ-ג-ה-פ? או נ-ג-ה-ש? ||| בינתיים שום נס (לא גדול ולא קטן) עוד לא היה פה (וגם לא שם)

משנכנס חנוכה מרבים בסיבוב של כל מיני צעצועים חגיגיים עשויים מעץ, מתכת ופלסטיק. איתמר בן אב״י המציא להם (לפי המסופר בוויקיפדיה) את השם סביבונים. בבלוג ״עונג שבת״ טוענת רחל ברלב, שחקרה את הנושא לעומק, שלא היה זה איתמר בן אב״י אלא הסופר והמסאי דוד ישעיהו זילברבוש.
בכל מקרה, המילה ״סביבון״ נקלטה יפה בעברית ומשמשת עד היום את ילדי ישראל במשך דורות רבים. גם היום, כשרוב הסביבונים מיוצרים בסין, עדיין יש מספר ילדים שיכולים לעזוב לרגע את האייפד ואת מסך הטלוויזיה ולנסות לסובב את החפצים החביבים המסורתיים.

באתר ״הספרנים״  ובויקיפדיה תוכלו למצוא תיאור מעניין של משחק מזל אירופאי שהתחיל באנגלית עם האותיות T-H-P-N:
Take all = קח הכל.
Half = חצי.
Put in = הכנס.
Nothing = כלום.
אחר־כך תורגם לעברית גלותית (נ׳-ג׳-ה׳-ש׳)
נ' = נִישט (נישטס) = כלום (הפסד)
ג' = גאנץ = הכל (זכייה) (שימו לב שהגנץ הזה לא הופיע פתאום).
ה' = האלבּ = חצי (חצי זכייה)
ש' = שטעל איין = העמד, הוסף
ואז זה הפך ל״נס גדול היה שם״, וכשהסביבון עלה ארצה הוא קיבל את הווריאציה הציונית המוכרת לכל ילד: נ׳-ג׳-ה׳-פ׳ – נס גדול היה פה!

הבחירה בארבע אותיות קצת מפריעה ליבואני ה״פורפרות״ ו״הצעצועים־המסתובבים״ הנחשבים כולם כ״סביבונים״. גם באוסף הלא מוזיאוני שלנו יש עשרות סביבונים שאין להם ארבע צלעות. היצרנים הסינים והיבואנים הישראלים פתרו את הנושא בשיבוץ אותיות שלא בהכרח ממוקמות על ארבע צלעות, וכך גם בוטלה למעשה התכונה העיקרית של סביבון המשחק המקורי ליפול על צלע אחת עם אות אחת – נ׳, ג׳, ה׳ או פ׳ ונשארנו עם כל מיני חפצים שכוחם העיקרי הוא באלמנט הסיבוב המשעשע שלהם.

דווקא התכונה הזו, של סיבוב ללא סוף מקרבת אותי אל הפואנטה של הפוסט החגיגי הזה. הרי מה שמאפיין את עמישראל בעת החדשה, במדינת ההתרעות וההרתעות (״חג שמח-חג שמח-צבע-אדום-חג שמח״), והתבערות (זכר ללפידים ולנרות החנוכה) הוא סיבוב בלתי נגמר סביב עצמנו וסביב שכנינו היוונים-הערבים. וכל מי שמנסה להבין מה מריץ את הצוררים האלה – מאנטיוכוס ועד סינוואר – נחשב למתיוון, לא עלינו.
הסבב משמש כמוטיב המרכזי בדור המנהיגות הנוכחי – כולנו חיים מסבב לסבב. בהחלט אפשר לקרוא לנו דור הסביבון. הנה ההמחשה לממציא הסביבון הלאומי, מדור ״המכבים החדשים״ של כפר המכביה:

נבקש סליחה מכל מי שרואה בעירבוב ה״אקטואליה הקשה״ עם חג כל־כך חביב וילדותי. הייתי חייב לתאר את ״ניצחון המכבים הנוכחיים״ למרות שאני בכלל מ״הפועל״.

חג אורים שמח לכולם, שנמשיך לסובב את הסביבונים כאילו אין סבבים, ושנעבור את הסבבים כאילו נגמרו הסביבונים. שבת שלום לכל הסובבים.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, מלחמה ושלום, שעשועים | עם התגים , , | תגובה אחת

עלי הזית והחרבות ||| ישראל חתמה על הסכמי שלום… עם פרגוואי, גואטמלה וארה״ב

סמלי מדינות הם נושא מרתק (וסמלי) מאין כמוהו.
סמל מדינת ישראל, שעוצב בימיה הראשונים על ידי האחים שמיר, נראה מורכב ומסובך למדי. בעיקר העיטורים המורכבים שעל קני המנורה ועל בסיסה.
נדמה לי שאין אזרח ישראלי, ילד או מבוגר, שמסוגל לצייר את הסמל מהזיכרון בצורה הקרובה לעיצוב המקורי.

כידוע, במסגרת הפנייה לאזרחים לעיצוב סמל חדש למדינה החדשה הציעו האחים שמיר מנורה סכמתית ומסוגננת יותר (ראו בדוגמא משמאל), אבל הוועדה שישבה בדיונים כבדי ראש – בהם העיצוב לא היה המרכיב החשוב ביותר – החליטה שצריך לעצב את המנורה על פי התבליט המפורסם על שער טיטוס ברומא. נדמה לי שאין שום הוכחות שכך נראתה מנורת בית המקדש המקורית, אבל זה מה שהוועדה החליטה ובזה נסגר העניין.

ערי וליש, בנו של המעצב הידוע אוֹטֶה וָלִישׁ (שעיצב, בין היתר, את מגילת העצמאות ואת בולי ישראל הראשונים, וגם הציע הצעה משלו לסמל המדינה), שלח לי קישור לשיחה מרתקת על סמל המדינה. בשיחה של דב אלבוים עם ד״ר אליק מישורי, חוקר היסטוריה ואמנות, מועלית הטענה שענפי הזית בסמל המדינה לא באו לסמל ״שלום״ כפי שהיה נדמה (לפחות לי: במובן ״יונה עם עלה ל זית״) אלא את חזון זכריה, בו הם מסמלים את ההרמוניה בין הדת למדינה. והאחראי לתוספת (גילוי מעניין) הוא השר ד״ר זרח ורהפטיג, מחותמי מגילת העצמאות, שהודה בכך בפני מישורי. תמיד אפשר ללמוד משהו.

המנורה על שער טיטוס ששימשה השראה לסמל ישראל (מתוך ויקיפדיה)

   מימין: סמל ישראל כפי שהוצג בנוסח הרשמי ב־1949 (שימו לב לגובה המנורה ולבסיסה הנמוך)
משמאל: סמל ישראל כפי שהוא מופיע כיום בפרסומים הרשמיים

בסמל ישראל מהווים ענפי הזית (סמל לשלום!) מוטיב מרכזי, אז בואו נעשה סקירה של סמלי המדינות הידידותיות ביותר כלפינו, המדינות ה״טראמפיסטיות״, אלה שברוח המנהיג העליון מיהרו להעביר את שגרירותיהן לירושלים – פרגוואי (הראשונה לזהות) וגואטמלה (עם כל סיפור האהבה הרומנטי בין המנהיגים ורעיותיהם). נוכל לראות שהמשותף לכל המדינות, כולל ישראל, הוא ענפי הזית המסמלים שלום.

    מימין: סמל ארצות הבריתעיטם לבן-ראש, כוכבים, חיצים, סיסמה ״מתוך רבים אחד״ ו…ענף עלי זית
משמאל: סמל גואטמלה – ציפור, רובים מכודנים, חרבות, מגילה עם סיסמה ו…ענף עלי זית

סמל גואטמלה כולל את הציפור הלאומית, הקצאל, שהיא סמל לחופש. כמו כן, מופיעים בסמל רובים מוצלבים וחרבות – המסמלים את מוכנותה של גואטמלה להגן על עצמה במידת הצורך במלחמה, ועלי זית, כסמל לשלום הנכסף. על המגילה במרכז כתוב: ״שוחררה ב־15 לספטמבר 1821״.

    סמל פרגוואי הצד הקדמי (מימין): כוכב צהוב, ענף דקל ו… ענף עלי זית והכיתוב ״רפובליקת פרגוואי״
סמל פרגוואי הצד האחורי (משמאל): אריה צהוב, מוט עם מצנפת אדומה והכיתוב ״שלום וצדק״

סמל פרגוואי, שהייתה המצטרפת השלישית לרוח המפקד לפני כחצי שנה (ובינתיים היא גם קצת התחרטה), הוא דוגמא מעניינת. בצד הימני שלו מופיע ענף עם עלי זית ובצד שמאל ענף של דקל. באמצע הסמל מופיע כוכב צהוב והכותרת למעלה ״רפובליקת פרגוואי״ מקיפה את האיור.
בצדו השני של הסמל (על פי ויקיפדיה באנגלית) מצויר אריה, כמעט ירושלמי, שמוציא לשון ומסלסל את זנבו. מעליו תלויה על מקל מצנפת פריגית אדומה, מין כובע יווני עתיק המסמל את המאבק למען החופש ואת האמונה בערכי חירות האדם, ומסביב הכתובת שלום וצדק.

נדמה לי שהסמל של ישראל לא ממש מתכתב עם סמלי האומות הידידותיות בעולם. אולי זה דווקא עומד לזכותנו, שתמיד היינו אור לגויים ולא הלכנו בדרכיהם, גם אם הם יודעים לצייר סמלים מאוד מסובכים ומורכבים עם אריות, נשרים, חצים, חרבות ורובים חצי אוטומטיים.
אצלנו שומרים את כל ארסנל הנשק הזה לשימוש בשטח ולא לסמלים רשמיים.

לא התאפקתי וברוח הצבעונית של סמלי החרבות, האריות וציפורי הג׳ונגל האמריקאיים־הלטיניים, עיצבתי סמל ישראלי אלטרנטיבי שייתן למעצמה הישראלית את הכבוד הראוי, ויתן לה לפחות חרב אחת (ברוח דבריהם של דיין ונתניהו: ״לנצח נאכל חרב״)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, עיצוב גרפי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

חוזרים לאכול מאותו המסטינג ||| הימים שלפני תקופת הפלגנות, ההסתה והשיסוי

הערה שוּלית שכתבתי בתגובה לפוסט מאתמול, בקשר לפרשת ״שותי הקפה מתל־אביב״ הזכירה לי ביטוי ישן שאולי לא כולם מכירים אותו בימינו. סביר שהמושג הפלמ״חניקי הזה נשכח כבר מזמן. כתבתי שם: ״כולנו שותים מאותו הברז, וכולם אוכלים מאותו המסטינג״. זה היה ביטוי של דור הפלמ״ח, ואולי גם של דור המדינה – כלומר הדור שלי (תמונת המסטינג מאתר נוסטלגיה אונליין).

המסטינג הוא אותו כלי פח מקומט שהיה פעם חלק מהפק״ל הרגיל  של החיילים והיינו אוכלים ממנו בסדרות בשטח. ולמרות שלכל אחד, לפחות אצלנו, היה מסטינג משלו ולא ממש אכלנו ממש מאותו מסטינג סימבולי – הביטוי באמת משקף תקופה אחרת של סולידריות אמיתית.

היום, אחרי תקופה כל־כך ארוכה של שיסוי קבוצה בקבוצה בתוך עם ישראל, קשה לזכור שפעם זה היה אחרת (ואולי גם היום, במקומות בהן הסולידריות נדרשת, כמו ביחידות הקרביות במילואים, זה עדיין כך).

הדוגמא הכי בולטת שאני זוכר לסיפור ״אותו המסטינג״, היא תקופת מלחמת יום כיפור. בעיקר התקופה שאחרי המלחמה, מה שנקרא ״תקופת ההמתנה״. חזרתי שוב לאלבום הישן שלי. לצערי הסמארטפון עוד לא היה אז אפילו בתיכנון ויש באלבום רק כמה תמונות בודדות בשחור־לבן מצהיב. מצאתי שם תמונה של כמה מאנשי הצוות יושבים על ״כסאות״ מאולתרים מארגזי תחמושת וזבילי פגזים ואוכלים מהמסטינג.
טוב, אם לדייק: לא ממש אוכלים, אלא שותים קפה, מעיינים בעיתונים שהגיעו מהעורף ומעשנים (רחמנא ליצלן) סיגריות ״טיים״ או ״רויאל״ שגם הן נשלחו מהעורף האוהב.
הימים היו ימי החורף של שנת 73׳ והקור באיזור המיתלה היה מקפיא, בעיקר בלילות. ישבנו שם בשטח פתוח עם מחפורות לטנקים וישנו בלילה באוהלים מאולתרים. לא היו שום אביזרי נוחות אלמנטריים כמו מקלחת ושירותים, ובוודאי לא מטבח וחדר אוכל, ולמרות זאת זו הייתה תקופה של חיי צוות אמיתיים.
היו שם בפלוגה אנשים (חיילי מיל.) מכל המקומות, מכל העדות (מי דיבר אז על ״עדות״ במיתלה ב-73׳) ומכל המעמדים הסוציו-אקונומיים (מי בכלל שמע על מונח כזה בפלוגה גימל, שאז עוד הייתה פלוגה ח׳ של גדוד 142?). ישבנו שם עירניקים וקיבוצניקים, בני כל העליות וילידי הארץ, חיילים בכירים וקצינים זוטרים – שבת אחים גם יחד, ואכלנו מאותו המסטינג ושתינו מאותו ג׳ריקן.

אלה היו ימים אחרים, הרבה לפני עידן הפלגנות הנוכחי. לפני שנחת כאן העב״ם מארה״ב (ומהסיירת) ושיסה את חלקי העם זה בזה.
כמה שבועות לפני ״ישיבת המסטינג״ לצד הטנק כשקראתי בקשר הפנים: ״תותח ח״ש 600 טנק על אש!״ לא שאלתי את התותחן אם הוא ״מתנחל״ (והוא באמת היה כזה) וגם כשאמרתי לנהג בפקודת ההיחלצות לפי ספר הטנק: ״נהג, אחורה מהר!״ לא שאלתי אותו אם הוא בא ממרוקו (ובאמת הוא בא משם). וגם לטען־קשר מפרברי פתח תקווה לא היו לנו שום טענות והקנטות. נדמה לי שגם להם לא היה איכפת שאני ״קיבוצניק״ ואולי אפילו ״סמולני״ (מושג שאז עוד לא הומצא).
עמדנו שם יחד בעמדות מול המצרים, בני כל המיגזרים, מקווים שננצח (או לפחות שנשרוד) ושנגיע הביתה בשלום. או לפחות נחזור לעמדות ״ההמתנה שאחרי המלחמה״ – כדי לאכול מאותו המסטינג.

שבת שלום לכל אנשי הצוות שנשארו, ולכל הצוותים האחרים – בעיר ובכפר, בתל־אביב ובשדרות ובכל חלקי הארץ היפה שלנו.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, צבא וביטחון, תמונות | עם התגים , , | 2 תגובות

״בלאק פריידיי״ בפריפריה ||| מי אמר שאין מבצע בעוטף עזה? בואו מהר לפני שסוגרים!

כמעט איחרתי (ואיחרתם) את המועד. עוד כמה שעות נסגר מבצע ״מקוונים לפריפריה״ במסגרת חג ה״בלאק פרידיי״ שלפני חג המולד וחנוכה, וכמעט הפסדנו אותו.
מי אמר שהממשלה הנוכחית לא דואגת לפריפריה. אל תאמינו לכל מה שהחברים מהפייסבוק ומהתשקורת מספרים לכם.
הנה רגע לפני שסוגרים נחשפתי למבצע מדהים בחסות משרד הכלכלה והתעשייה ובאדיבות אתר השוואת המחירים זאפ. אם תשכילו לנצל את המבצע האטרקטיבי תוכלו לקנות מאות (ואולי אלפי) פריטים חיוניים שיעזרו לכם לעבור את התקופה הקשה שעוד מצפה לנו, כפי שמסר הרוה״מכהן.

רציתי לעדכן אתכם, רגע לפני שסוגרים את המבצע, לכן לא היה לי זמן לעבור על כל הפריטים שאפשר לרכוש (בהנחות מדהימותתתת!!!). שמתי כאן את הקישור עם צילום מסך רק של הפריטים המופיעים בדף הראשון של אתר ההנחות והמבצעים, יש עוד המון דפים נוספים.

חלק מתמונות הפריטים גזרתי מהמסך והצבתי על תמונת נוף הפריפריה של קיץ 2018. נדמה לי שכך הקונטרסט בין המבצע בדרום (שלא היה בסוף, ומי יודע מה יהיה בהמשך…) והשטח השחור (שכן היה) לבין מבצע המכירות, עם הפריטים הוורודים והאופטימיים שלו, יכול לשכנע אתכם לרכוש לפחות אחד מן הפריטים. כך תוכלו להתגבר על החששות מהצפוי לנו (״ימים של הקרבה עוד נכונו לנו״ אמר הראש ולא פירט). מי אמר שמשעמם בפריפריה, כנסו־כנסו וקנו־קנו כאילו אין מחר:

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, שעשועים | עם התגים , , | 2 תגובות

״לקראת סיום״ ||| תערוכת־אוסף מציגה מיקבץ עבודות שנעשו בשלהי ״התקופה הבנימינית השניה״

למרות שבזמן האחרון אני משתדל לתעל את ה״יצירות״ האקטואליות לפייסבוק – וכך חוסך מקוראי הבלוג הרציניים חלק מהמסרים שנעשים באישון בוקר כתגובות לאירועים אקטואליים – החלטתי בסופ״ש הזה לרכז כמה עבודות גרפו־אקטואליות כאלה בפוסט־אוסף מיוחד.

לפייסבוק ולבלוג יש קצב ואופי שונים. הראשון מהיר, תזזיתי ותגובתי, וככל שהוא שומר על קשר עם הקוראים וזוכה לחשיפות גדולות – הדברים שמוצגים בו נשכחים אחרי יום (או שעה) כש״דברים״ חדשים מגיעים.
באופן תיאורטי פוסט פייסבוקי עשוי להיחשף ל-2.27 מיליארד ״קוראים״ כמספר מנויי הרשת ה״חברתית״ הפעילים נכון לסוף 2018. אבל תזזיותה של הרשת היא גם בעוכריה, וכל מה ששמת שם נשכח כעבור שנייה. אפילו מי שכתב את הפוסטים (כמוני) לא זוכר בדיוק מה היה שם, אלא אם הרובוט הפייסבוקי המפורסם מעלה לך הודעה מסוגננת בנוסח כזה: ״יגאל, אולי תרצה לראות מה כתבת לפני 4 שנים?״ או ״ראה את הזכרונות שלך <״ כפי שמומחש למעלה (אפשר ללחוץ).

בקיצור, מי שרוצה לשמור חלק מהפוסטים שלו, למען ההיסטוריה והזיכרון שלו, מוטב שישתמש במנגנון הבלוג. זה בעצם משהו כמו ״ארון של ספרים וצעצועים ישנים״, או בוידעם (למי שיש כזה). כאן אפשר לשים חלק מהיצירות שיקוטלגו וימוינו ויישמרו לנצח נצחים. מה ששמת כאן גם ייכנס עד מהרה למנגנון החיפוש הגוגלי הבלתי נלאה. וכך קורה שאמירות סתמיות (כמו ״נמלים מתחת לבלטות״, פוסט מלפני 6 שנים כמעט) או חשובות קצת יותר, כמו ״סימן שקל חדש״ (פוסט מלפני כ-4 שנים) – מועברות משם למקומות חשובים עוד יותר, כמו ויקיפדיה, קישורים באתרי תרבות למיניהם, ואפילו מוזיאונים.

ויש, כמובן אנשים, מי היה מאמין, שאין להם פייסבוק! (אנשים משונים מאוד מסתובבים ביקום שלנו). אני מכיר גם זן נכחד של בני אנוש שאפילו סמארטפון אין להם. אכן, מוזרות הן דרכי ההומו סאפינס. לא כולם הולכים בתלם הפייסבוקי-טוויטרי-וואטסאפי־אינסטגרמי־סנאפצ׳טי.

   פוסט תמונת ראש, ראשת, ראשן (עם וריאציה מתבקשת) שזכה, (משום מה?) לעשרות אלפי צפיות

כל ההקדמה הזאת הייתה הסבר למה החלטתי להציג היום כמה מעבודות האקטואליה שיישארו כאן כדי להנציח את התקופה הנוכחית, זו שהיסטוריוני העתיד יגדירו כשלהי ״התקופה הבנימינית השניה״.

שמתי כאן כמה מהתגובות הגרפיות האינטואיטיביות שלי לימי סוף ״הסבב״ הנוכחי, ימים שבעתיד יוגדרו כתקופת הדמדומים של ממלכת נתניהו. אני מודע לכך שלרבים מהישראלים זה נראה בלתי אפשרי. אבל אני כחבר קהילת ״אופטימיים־ללא־תקנה״ ממשיך למלמל: ״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים״.
כנסו־כנסו ושתפו־שתפו, עבור כל מי שלא היה לו זמן להציץ, במהלך השבועות הסוערים שעברנו – בגלל אזעקות ״צבע אדום״ או אירועי ״צבע צהוב״ כאלה ואחרים.

   

   פוסטים מ״סבב 2018״ עם מנהיג חזק (לכאורה) ומשועמם (למעשה)

  

  שני שירים אקטואליים על אירועי שבוע החנופה (אפשר להגדיל בלחיצה ולקרוא את המילים)

  שני סרטים אקטואליים על אירועי שבוע האהבה (אפשר להגדיל בלחיצה ולקרוא את המילים)

תודה שהשתתפתם ושבת שלום לכל מי שנכנס לרגע.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, פוליטיקה | עם התגים , , , | 2 תגובות

ורוד ושחור זה צבע שלי ||| אלבום תמונות הנגב המערבי, נובמבר 2018

ורוד ושחור הם, לכאורה, שני הצבעים הכי מנוגדים (קונטרסטיים). אולי לא מבחינת תורות הצבע השונות, אבל ודאי מבחינת אופן ההסתכלות על העולם. מקובל לחלק את האנושות ל״רואי שחורות״ ולכאלה שמסתכלים על העולם ב״משקפיים ורודים״. אפשר להגדיר את הראשונים כ״פסימיסטיים-ללא-תקווה״ ואת השניים – כ״אופטימיסטים-ותמימים-ללא-תקנה״.

גל התבערות בנגב המערבי (לשעבר העוטף), הקיץ השחור בדרום ופריחת הסתווניות בשלהי הגל הזה, זימנו לתושבי האיזור מפגש מעניין בין שתי הקבוצות הצבעוניות האלה. הבלוג הזה, הוא בבסיסו בעל השקפה אופטימית (למרות האיזור ממנו הוא נכתב) וההגדרה של ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״  – גורמת לו לראות אפילו את הנופים השחורים והאפורים, ואת אובדן התקווה וקידוש היאוש, במשקפיים ורודים, או לפחות בסקרנות.

עד השבוע האחרון ההשקפה האופטימית וזווית ההתבוננות האלה נראו תיאורטיות בלבד. ״אלבומי הסבב״ שכבר פורסמו כאן ניסו למצוא אסתטיקה (וגם תקווה) אפילו במראה השדות, היערות והוואדיות השחורים והאפורים. אחר כך כשנוספו כתמים ירוקים נוספה גם תקווה צבעונית. רבים מיהרו להגדיר את המצב ככוחו האינסופי של הטבע, או כהתגברות הצמחיה על רשעותו של האדם. וגם אצלי יכולתם לראות תמונות רבות שתיארו את יופיו של הטבע, בלי התייחסות למצב הביטחוני והמדיני (או כמעט בלי).

האלבום הוורוד: לחצו על האלבום וייפתח לכם הספר המלא עם כל התמונות

מרבדי הסתווניות הוורודים התחילו להתגלות עכשיו לעיני כל מי שמטייל באיזור. הסתווניות הורודות והענוגות פורחות עכשיו ומלבלבות בוואדיות השרופים, והן מגוונות את הירוק של עלי העיריות והצמחים האחרים. צילמתי כמה תמונות והחלטתי שהגיע הזמן לכרוך גם את ה״דרום־ורוד״ באלבום דיגיטלי.
האלבום החדש והמעודכן מוגש כאן לדפדוף ועיון, עבור כל עם ישראל: נגביים של ממש, אוהדי הנגב והארץ כולה – על כל אזוריה וחבליה. וגם עבור ״פייק-נגביים״, שבמקרה מכהנים כשרים לשיתופי פעולה (או פיתוח) אזוריים.

נתתי לסתווניות ולטבע לדבר. כרכתי אותם בספרון קטן עם צילומי הוורוד־ורוד הזה. בעזרת פורמט האלבום הדיגיטלי – תוכלו לדפדף בו בכל מקום, בכל זמן ובכמה דפים שבא לכם. ולמי שאין זמן לדפדף באלבום עם 24 תמונות – מצורפות שתיים מהן כאן:

שתהיה התקופה הוורודה החדשה סמל לחורף פרחוני עם בשורות טובות. עוד לפני שנגיע ל״דרום אדום״.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה טבע ונוף, מלחמה ושלום, תמונות | עם התגים , , , , | תגובה אחת

השר לשיעמום איזורי ||| איך קרה שדווקא צחי הנגבי שכח את הנגב?

הסיפור הזה של פליטת הפה הפרוידיאנית (או הבּיבּיאנית) של צחי הנגבי – שאמר השבוע ש״יש הבדל בין עוטף עזה לת"א״ – מציג, אחרי הכעס והצער, פרדוכס מעניין:
איך דווקא השר לפיתוח איזורי ששמו (באופן סמלי ומוזר צחי הנגבי) אומר מהבטן דברים על היחס לתושבי איזור הנגב המערבי, שה״ראש״ ושר הביטחון הזמני – זה שמפעיל אותו ומושך בחוטיו כבר כמה עשורים – משתדל להסתיר ולטשטש?

כתושב הנגב (המערבי) מאז בואי לעולם המוזר הזה (עם שנה ראשונה בגדרה) לא התפלאתי. הנושא של סיפוח הנגב המערבי למדינת ישראל   (או לחילופין, ניתוקו מהמדינה) קרוב לליבי כבר עשרות שנים.
מצד אחד זהו חבל ארץ יפהפה (כמו כל חלקי ארצנו היפה) והמוני בית ישראל נוהרים אליו, ממושמעים וצייתנים, בכל חורף במסגרת פסטיבל הכלניות השנתי של ״דרום אדום״.
ומצד שני, מאז ומעולם היה לנגב המערבי מימד ביטחוני־מלחמתי. מלחמות היו כאן מאז שקמה המדינה (ועוד לפני) – ב־48׳ (בקרבות הדרום של מלחמת העצמאות), ב־56׳ (וב״פעולות התגמול״ שלפני), ב־67׳ יצאה מהאיזור האוגדה המרכזית של צה״ל שכבשה את עזה, את סיני ואת התעלה. ב־73׳ עברו הכוחות הרבים בנגב המערבי ועצרו לרגע על הכביש, להמתנה לפקודות (במקרה הזה זכיתי להיות בתוך הטנקים שעל המובילים שיצאו מהימ״ח בבית דראס והגיעו בסוף עד ״אפריקה״). וכמובן, בכל שנות האלפיים – האיזור נודע בעשרות המבצעים וחצאי המבצעים. אז גם קיבל את הכינוי המופרך ״עוטף עזה״.

  

ודווקא החזית הקדמית של הממשלה הכי ״קרבית״ והכי מיליטנטית (לכאורה) מתוארת פתאום כ״פחות חשובה״. אחרי שה״ראש״ (ושר הבריאות באופן רשמי) הגדיר אישה שניסתה למחות על היעדר מענה רפואי סביר לתושבי אצבע הגליל כ״משעממת״, בא ה״זנב״ ומכשכש ומקשקש.
ככה זה אצלנו, ומי שעיסוקו בפלגנות וחלוקה לשבטים, סופו שהשבטים בדרום ובצפון (וגם במרכז) יקומו עליו כפי שעושים עכשיו תושבי הדרום בהפגנות הבוערות. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא ״משעמם״ או ״פחות חשוב״, גם אם הוא נמנה על אוהדיו (לשעבר) של ראש־השבט. אולי לא מיותר להזכיר שבנימין הוא השבט שישב בדיוק באמצע הארץ (צמוד לשבט דן מגוש־דן), שלא כמו השבטים נפתלי שבצפון (לא זה מרעננה) ויהודה ושמעון הדרומיים.

 אבימלך מלך גרר (הנגב המערבי) בפגישות שלום עם אברהם (ימין) ויצחק (שמאל); מקור: ויקיפדיה

ואם כבר הגענו למפת השבטים, ננסה ללכת עוד קצת אחורה בזמן  וניזכר שהיה זה דווקא אברהם, אבי האומה (הרבה לפני דוד בן־גוריון, איש הנגב המוצהר בחייו ובמותו) שהגיע לאיזור – שעוד לא נקרא אז ״הנגב המערבי״ ואפילו לפני שהיה ״עוטף עזה״, וניסה ליצור יחסי שכנות טובים עם אבימלך מלך גרר (פרטים נוספים על סיפור השכנות הטובה בימי אברהם ויצחק תוכלו לקרוא כאן וגם כאן מסיפורי התנ״ך).

אולי ננסה ללמוד מאברהם אבינו (ואביהם) שאפשר לחיות ביחד, בשכנות טובה – בני ישראל עם בני־דודנו, תושבי חבל בנימין ושבט תל־אביב ביחד עם אנשי הדרום ושבט יהודה (ואולי גם חבל עזה).

אתה הבנת את זה, צח הנגבי, השר לפיתוח איזורי? גם אצלנו בדרום אוהבים את תל־אביב (וגם את ירושלים וחיפה, והגליל והשרון וכל היתר). ואני בטוח – על סמך שיחות התמיכה הרבות ודברי העידוד שקיבלנו – שגם בתל־אביב, ירושלים וחיפה אוהבים את ה״דרום האדום״. נדמה שבימים אלה הגענו לדמדומי התקופה שתיקרא בספרי ההיסטוריה של העתיד ״תקופת הפלגנות הבנימינית המאוחרת״.

שבת שלום לכל תושבי הארץ היפה שלנו – על כל חבליה ואיזוריה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, פוליטיקה | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

גל פתוח 4 ||| חוזרים למהדורות החירום שאף פעם לא באמת נגמרו

הנה אנחנו שוב פותחים את שידורי החירום* שיעסקו במצב ב״עוטף״ שספג הלילה כ־400 רקטות. עוד רגע יחצו השיגורים את ״מחסום ה־40 קילומטר״ שקבענו בשידורים הקודמים ובסבבי המלחמה שהיו.

נמצאים איתנו המומחה לענייני דיבורי־ביטחון, המומחה לעניינים־ערביים, בכיר־לשעבר בשב״כ־לשעבר, וחזאי מזג־האוויר והצבע־האדום.
תחילה אליך דני (או משה, או אלמוג או תמיר):

מה צפוי לנו היום? יהיה ״צבע אדום״ או שאפשר לחזור לשיגרה?

ראשית אומר שאין לי מושג, אבל אם תרצו בהרחבה אז אומר בזהירות: תהיה התרחבות של האש, או אולי דווקא צימצום הירי. הכל תלוי בחמאס, או בהחלטות הקבינט. יש ״בנק מטרות״ ומצד שני יש ״ניהול סיכונים״. יש גם מחשבה מדינית, ומצד שלישי – המדינה זה לא הכל. בסופו של דבר יש סוף לכל התחלה.

אז מה עושים? מנסים להכיל את ההסלמה או להסלים את ההכלה?

השאלה כמובן, האם הסבב ייסגר אחרי המהלומה האחרונה של צה״ל והחמאס. מצד אחד ברור שלחמאס יש עניין להגביר את הירי, או שיש לו אינטרס לצמצם אותו. וגם צה״ל לא ממהר להסתער, או שהוא נערך לפריצה וכיבוש עזה בתוך כמה ימים.

מה אפשר להגיד לציבור שקם בבוקר ושואל שאלות?

אני יכול להרגיע את הציבור שהשקט שנימשך כבר משעה ארבע בבוקר יימשך כל עוד החמאס מתחמס ומתחמן (ברקע נשמעת התראת צבע אדום: 230, 240) אבל אם הם הם ימשיכו בשיגורים, יתכן שהתקפות חיל האוויר יוגברו. בינתיים נתקפו הלילה מאגרי תחמושת, מחסני מזון וחנויות בגדים ברחבי הרצועה. חמאס יודע שלא כדאי לו, ומצד שני הוא כבר הבין שכדאי לו לשמור על אש קטנה, או גדולה.

האם הם יעברו את מחסום 40 הקילומטר ויירו גם על ״ישראל הישנה״?

בהחלט יתכן שדבר כזה יקרה וצריך להיערך, אם כי סביר שגם הם יודעים שאנחנו לא יודעים מה שהם לא יודעים. כללי המשחק עדיין נשמרים, או נשברים. המצב מוכר לנו מהסבבים הקודמים, יש כאן אירגון טרור שמתמחה משום מה דווקא בטרור, אבל גם הוא יודע שבסוף זה יגמר בהסכם הסדרה או במלחמה כוללת.

אם לסכם את המצב כרגע (לפני שנצא לפרסומות) המצב נזיל מאוד ויתכן שיתקבלו החלטות קשות (או קלות), ישיבת הקבינט הוקדמה וצפויים שינויים רבים באיזור או שהכל ישאר אותו דבר.

תחזרו אלינו אחרי הפרסומות לעידכונים נוספים. בינתיים שיהיה יום שקט (או פחות שקט). ושיהיה בוקר טוב לכל תושבי הדרום, המרכז והצפון.

(* התמונות נלקחו מהסבב הקודם של ״צוק איתן״, אבל מה ההבדל?)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , | 6 תגובות