יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה ||| לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו

גבעת שולה, בית הקברות הארעי בבארי: ״לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ״.
פרחים תכולים של עולש מצוי וברקע השדה הצהוב עם אנדרטת הנופלים במערכות ישראל.

״במקום זה הובאו לקבורה באופן ארעי חיילי צה״ל שנפלו בחזית הדרום:
במערכת קדש, תשי״ז נובמבר 1956
במלחמת ששת הימים, תשכ״ז יוני 1967
במלחמת יום הכיפורים, תשל״ד אוקטובר 1973״
(שלט באתר)

יש פרחים

הֲרָאִיתָ מַה הִשְׁחִיר שָׁם
שְֹדֵה קוֹצִים הוּא נַעֲרִי
שֶׁהָיָה עָזוּב בַּקַּיִץ
וְעַכְשָׁיו הוּא שְֹדֵה חָרִישׁ

הֲרָאִיתָ מָה הַלֹּבֶן
נַעֲרִי, זֶה שְֹדֵה בּוֹכִים
דִּמְעוֹתָיו הָפְכוּ לְאֶבֶן
אֲבָנָיו בָּכוּ פְּרָחִים

אַל תִּקְטֹף נַעֲרִי,
יֵשׁ פְּרָחִים שֶׁבְּנֵי חֲלוֹף
יֵשׁ פְּרָחִים שֶׁעַד אֵינְסוֹף
נִשְׁאָרִים בַּמַּנְגִּינָה.

מילים: נתן יונתן; לחן: מוני אמריליו

שלט ״דרך הבנים״ ליד בארי:
״פה בחורשת עצי האורן דרכו רגלי בנינו משחר ילדותם… החורשה הזאת תזכור צעדיהם לעד״.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, תמונות | עם התגים , , | 4 תגובות

״ערב כחול־לבן״ ||| מנסים לשרטט את הגריד של דגל ישראל לכבוד חגיגות ה־70

חגיגות 70 לעצמאות ישראל נכנסו לישורת האחרונה במרץ המאפיין ״אומת סטארט־אפ״ עם ״מורשת של חדשנות״. החג יצוין בשלל אירועי הכל כלול (״לילה כחול־לבן״, ״מצעד האור״, ״רוקדים ה׳ באייר״ ו״חותמים על מגילת העצמאות״, ״הפסקול של המדינה״).
ובתוך כל החגיגות האלה יושב (בפריפריה!) הזוטולוג הטרחן והזעפן וממשיך לחפש את האתר הרשמי בו אפשר למצוא את המידות והפרופורציות התקניות של דגל ישראל.
(בסוגריים: נכון שחיפשתי גם את ״כרזת יום העצמאות״ – אבל בנושא הזה כבר אמרתי נואש. איפה יש זמן לעצב ולהדפיס כרזה בתוך שלל ״האירועים השמחים ומלאי הגאווה בפריפריה ובמרכז, ביהודה ושומרון ובשכונות״, אם להשתמש בניסוח העליז של אתר משרד התרבות, הממונה על החגיגות).

הזוּטוֹלוג, כידוע, אף פעם לא מרוצה. מה שמטריד אותו הוא, כרגיל, היעדר מבנה מוסמך לדגל המדינה. מתברר שאפילו אחרי 70 שנות עצמאות לא דאג אף אחד שיהיו הוראות מדויקות איך צריך לשרטט את הדגל – הדגלים המתנופפים ב״כל רחוב ופינה, בכל שוק וחצר וסמטה וגינה״ הם כל כך שונים זה מזה – מבחינת גווני הצבע הכחול (נושא לפוסט נפרד מעודכן) ומבחינת הפרופורציות של הפסים והרווחים והעובי של המגן-דוד – עד שנדמה שאין מלך בישראל (או לפחות איזה מבוגר שאחראי על הקפדה על המידות הנכונות).

עסקתי בנושא פעמים רבות ועשיתי שרטוטים מדויקים, בניסיון להבין לאיזה מגן דוד בדיוק התכוונו חברי מועצת המדינה הזמנית כשהכריזו על דגל מדינת ישראל (ראו בשרטוט למעלה). בזמנו שרטטתי את מבנה המגן־דוד (שרוחב הפסים שלו 5.5 ס״מ על פי המועצה הזמנית). נעזרתי בשרטוט שעשו באתר הדגלים הבינלאומי Flags Of The World, והשרטוטים האלה אפילו נכנסו לאתר של ארכיון המדינה – ועדיין אין ספר מיתוג לדגל ישראל.

הנה  מידגם קטן של מה שקורה בשטח: בכבישי ארצנו מקשטים כבר לקראת פסח את כל ״המחלפים״ שמעל ה״פקקים״ בדגלי ישראל משולבים עם דגלי ״נתיבי ישראל״, ״חברת כביש 6״ ודגלים של העיריות והמועצות השונות. בכל מקום אוהבים לשים את הדגל, אבל הגיוון בגווני הכחול ובעיקר בעובי המגן-דוד לא בדיוק מצביע על מדינת הייטק קפדנית.

ואפילו אצלנו בכפר הקטן שבפריפריה עוטפת־עזה אפשר למצוא דגלים עם מגני־דוד מכל הסוגים: דקים מדי, עבים מדי ואפילו כאלה שנראים בדיוק נכונים. הנה מדגם קטן.

מכשיר ה״דגלומטר״ שהצעתי בשנה שעברה טרם קיבל את האישורים הדרושים ועדיין, אפילו בכלבו המקומי שלנו, אפשר למצוא דגלי ישראל (תוצרת סין, כמובן) בהם עובי המגן־דוד שגוי (כלומר הוא עבה בצורה הרומזת על צורך בדיאטה קפדנית). הנה ההמחשה:

לכן החלטתי לעשות מעשה ולשרטט שוב את הדגל, והפעם על גריד מיוחד המפרט בצורה שקשה להתווכח איתה: מה יהיה עובי הפסים, ומה עובי המגן־דוד. בתקווה שבחגיגות ה-80 יחילו את הגריד הזה על כל דגלי ישראל המיובאים מסין, ונראה בכבישים ובכיכרות דגל ישראל אחיד, הראוי למורשת המייסדים.

זהו הדגל על הגריד המלא, עם פירוט כל הרווחים, העוביים, הפסים וצורת המגן־דוד:

ואם למישהו יש הערות והשגות, על סמך מקורות בדוקים יותר מאלה שמצאתי, אני מוכן לתקן את השרטוט בכל רגע, בתקווה שנגיע סוף־סוף לגירסה המוסכמת על כל פלגי העם (כולל הסינים).

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, ישראל, מיתוג | עם התגים , , | תגובה אחת

עושים לכם שמח לכבוד החג! ||| חמוצי ״הארץ״ (לכאורה) בוחרים (באהבה) את השירים הכי שנוּאים עליהם

זו לא הפעם הראשונה ש״הארץ״, העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים, מנסה לעשות דווקא והפוך־על־הפוך (על הפוך?). ואולי זה לא כל כך נורא שבתוך כל ה״גאווה״ המזויפת עם הלוגו החדשני שלה, יש מי שמנסה למצוא זווית סטירית/פרודית/צינית/הומוריסטית (כביכול ולכאורה).

ולמרות זאת לא אהבתי בכלל את כל השנאה מלאת האהבה-עצמית ששפכו עלינו כתבי מוסף ״הארץ״ בשבת האחרונה עם ״בחירת השיר הישראלי השנוא״ עליהם: ״את המנגינה הזאת חייבים להפסיק (דחוּף!)״.
הטוקבקיסטים כבר הגיבו ואמרו, כל אחד בדרכו, את מה שהיה צריך להגיד לעיתונאים המצחיקים־לכאורה של ״הארץ שלנו״ (למשל: ״כתבה מטופשת – שנאה אחת יותר מדי״ (תגובה מס׳ 135).

אני בחרתי לשים היום (דווקא) את אחד השירים שאני הכי אוהב, ושמתאים מאוד להיות שיר ה־70 של ישראל: ״שיר השיירה״ שכתב עלי מוהר למנגינה יוונית ושר אותו כל כך יפה אריק איינשטיין. שני היוצרים הישראליים האהובים עליי (ואולי גם על כותבי ״הארץ״ ביום קצת יותר בהיר מיום אתמול). שני האמנים נפרדו מאיתנו הרבה לפני הזמן והותירו אותנו עם השנאה הבלתי מצחיקה (לכאורה) של כותבי ״הארץ״ ועם דברים עוד יותר מעציבים.

הנה השיר ומילותיו. אפשר, כמובן, להתייחס גם אליו בציניות ״הארץ״ית, אבל אני מעדיף דווקא לא לעשות את זה הפעם. ככתוב: ״ואל הארץ, אל הארץ באנו״.

והנה הביצוע המרגש של אריק איינשטיין:

״וגם הנגב עוד יהיה פורח / ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח״.
(ואולי אפילו כותבי ״הארץ״).

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, עיתונות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מחפשים את כרזת יום העצמאות ה־70 ||| וכרגיל: ״אין כלום כי לא היה כלום!!!*״

החיפושים אחרי כרזת העצמאות מגיעים לישורת הסופית.
הסיפור של כרזות יום העצמאות שמלווה את ״קווים ונקודות״ כבר השנה החמישית הוא פארסה ישראלית אופיינית, שמזכירה בהרבה מובנים את ההומורוסקות של אפרים קישון.

תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לנושא הכרזות, ובאופן מיוחד לכרזות יום העצמאות של ישראל. התבוננות בכרזות האלה המוצגות לראווה ובגאווה בוויקיפדיה, וחלקן אפילו תלויות בהגדלה באולם המעבר בנתב״ג, מספרת משהו על השינויים הויזואליים שחלו בתרבות הישראלית בשבעים שנות עצמאותנו – מ״מלאכת הבנין״ ועד ״מורשת של חדשנות״.

לא זה הזמן, ולא אני האיש המתאים, לערוך ״ביקורת עבודות״ על יצירות שלפחות בתחילת הדרך היו ביניהן עבודותיהם של טובי המעצבים שפעלו בישראל.
בקדנציה הנוכחית של התרבות הישראלית נראה שהנושא, כמו תחומים ויזואליים ועיצוביים רבים אחרים, הפך לבדיחה מתמשכת. בכל שנה יש אזרחים טובים (ותמימים) שמחפשים לקראת החג את הכרזה המסורתית. מרכז ההסברה במשרד התרבות, שעסוק מעל לראשו בארגון משואות ומצעדים, שירים וריקודים – לא מוצא (לכאורה) את הזמן לטפל בנושא המיושן. וכך קורה שכל שנה אנשים טובים מגיעים, בדרך-המלך-של-גוגל, לבלוג הזה בחיפושיהם הנואשים אחרי הכרזה הרשמית.

במהלך חמש השנים האחרונות ״עיצבתי״ כמה כרזות אלטרנטיביות. אני מציג כאן היום את כולן במרוכז – לתפארת מדינת ישראל ומשרד התרבות שלה – ומדגיש עבור רבבות הקוראים והחוגגים: אלה הן כרזות פיקטיביות – ״פייק-פוסטרים״. אני מאשר לכם לעשות איתן מה שתרצו, אבל כדאי שתזכרו שהן לא אמיתיות. אולי בעצם הן אמיתיות כמו רבים מקברניטי ספינת־הטיטניק־הישראלית המשייטת בזחיחות אל עבר השמש העולה במערב (זו לא טל״ח).

  

  

  

   

שיהיה לכוווווולנו: חמוּצים וחריפים, מלוחים ומתוּקים,
חג שמח, חג של מרור ודבש, חרוסת וחזרת, שיפודים ופטישים.
____
* כפוף לתהפוכות של הרגע האחרון

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, פוסטרים | עם התגים , | כתיבת תגובה

״לפיכך נתכנסנו״ ו״מזמינים אתכם להצטרך״ ||| בואו לחתום על מגילת העצמאות באתר משרד ההסברה (בהתאם לתקנון!)

אירועי יום העצמאות ה־70 מזמנים לנו הפתעה אחרי הפתעה. עוד לא נרגענו מ״פרשת המשואות״ של הנשיא ההונדורסי, מחגיגות הלוגו עם ה״מורשת של חדשנות״ ומכיפופי הידיים והפליק-פלאק של היו״ר והרה״מ וכבר באה הפתעה חדשה, שאולי לא נחשפתם אליה. בשביל זה אנחנו כאן – כדי לספר ולהציג לכם כל אירוע חגיגי. קטן או גדול (רצוי – קטן).

מסתבר שאנשי מרכז ההסברה שבמשרד התרבות והספורט המציאו מין גימיק נחמד באמצעותו יכול כל אחד לצרף את חתימתו ל־37 החתימות המקוריות.
אגב, כדאי לשים לב בהזדמנות חגיגית זו שהחתימות המקוריות נחתמו לפי סדר אלפביתי, חוץ מדוד בן־גוריון שהוקפץ לחתום ראשון (ועל זה אף אחד לא התלונן בתש״ח).

חותמים על מגילת העצמאות באתר משרד ההסברה ו״מזמינים אתכם להצטרך״ (תוקן בינתיים)

הטריק האינטרנטי, המתאים ככפפה־דיגיטלית ל״אומת הסטארט־אפ״ חובבת הגימיקים, הוא מדהים ומדליק! וראיתי שכבר יש מאות אנשים וילדים שצירפו את חתימתם למגילה ההסברתית המשמחת הזו. רציתי להפנות את תשומת ליבם של החותמים החדשים לנושא חשוב, שאולי לא שמו אליו לב.
הכוונה כמובן ל״תקנון״. כראוי לעם (ולממשלה) שמקפידים על קוצו של יוד ונערכים לכל התפתחות, צוּרף לאתר החתימה תקנון מפורט שאורכו לפחות כמו זה של הטקסט במגילה עצמה. התקנון מנוסח בשפה משפטית קולחת וחגיגית. הנה דוגמה קטנה בסעיף 4.2 של תקנון המפעל החגיגי (להלן ״התקנון״):

החברה או מי מטעמה לא תהיה אחראית באופן כלשהו לכל תקלה ו/או איחור ו/או שיבוש בפעילות, לרבות ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, בקווי תשתית ו/או במערכות האינטרנט ו/או בעמוד הפעילות, אשר יגרמו מכל סיבה שהיא, בין היתר ומבלי לגרוע מכלליות האמור, מחמת כוח עליון ו/או מחמת אירועים שאינם בשליטתה.
במקרה של תקלה ו/או שיבוש כאמור, תהיה החברה רשאית מכל סיבה שתיראה לה סבירה, לבטל את הפעילות, לשנות את תנאיה, ו/או לנקוט בכל פעולה אחרת כפי שתמצא לנכון. כל פעולה כאמור תיחשב כתוספת לתקנון הפעילות ותחייב כל אדם ו/או משתתף בפעילות. למען הסר ספק ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, יובהר כי לאף אדם, לרבות למשתתף בפעילות, לא תהא כל טענה או זכות כלשהי בקשר לפעולות בהן תנקוט החברה עקב תקלה ו/או שיבוש כאמור לעיל.

ובתור מי שלקח על עצמו להכיר לכם את המשחק החגיגי (להלן ״מי שלקח״ ו/או ״הזוּטוֹלוג״) וכמובן גם  ״מבלי לגרוע מכלליות האמור״, חשבתי שיהיה יפה להציג את התקנון הזה בצורת מגילה חגיגית, ולאפשר לכם לחתום גם עליו, לצד בן־גוריון, זרח ורהפטיג, משה שרתוק ואחרים.
עוד לא פיתחתי סופית את האפליקציה והנושא יכול להשתנות ״מחמת כוח עליון ו/או מחמת אירועים שאינם בשליטתי״, לכן מי מהקוראים שרוצה לצרף חתימתו לתקנון ההיסטורי – פשוט יכתוב זאת בתגובה לפוסט.

להלן ״מגילת התקנון״ המלאה (לקריאת הפרטים אפשר להגדיל בלחיצה או להיכנס לתקנון המקורי):

ובקשר לכמה שגיאות שנפלו באתר ההסברה (״מזמינים אתכם להצטרך״. תוקן בינתיים, לא ברור אם בעקבות הפוסט הזה, או שהמגיה הגיע בסוף), נעזוב את זה כרגע, ״מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל״.

חג עצמאות שמח, ואל תבואו בטענות כי הרי כתבנו בפירוש ש״לא תהא כל טענה או זכות כלשהי בקשר לפעולות בהן תנקוט החברה עקב תקלה ו/או שיבוש כאמור לעיל״.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, ישראל | עם התגים , , , | 4 תגובות

תִרְבָחוּ ותִסְעָדוּ? ||| תודה, אני כבר רבחתי בבית, אבל חג שמח לכל היהודים (וגם למוסלמים)

זהו פוסט שישתדל ללכת בין המוקשים ובין המופלטות, בין אלומות השיבולים ובין מאכלי החג ומנהגי הפוליטיקאים המקומיים.

ותחילה קטע קצר מהויקיפדיה:
״חג המימונה הוא חג של מעבר מן הפסח ומגבלות דיני החמץ לחיי השגרה. במרוקו הוא שימש לחידוש יחסי האינטראקציה בין הקהילה היהודית והסביבה המוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח. במימונה הייתה חשיבות רבה לאירוח ולהתארחות אחד אצל השני, על מנת לברך ולהתברך. הכנסת האורחים הייתה שיוויונית. כל אחד, יהודי או מוסלמי, יכלו להתארח, ללא הזמנה. 

״נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו", ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, למרות שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית״.

אצלנו – בני החלוצים מ״עוטף־עזה״, הרבה לפני שהתחילה ״פעולת העיטוף״ – לא חגגו את המימונה, ואולי חבל שלא. מצד שני, יש חגים שהיו לגמרי מובנים מאליהם אצלנו והופתענו בבגרותנו לגלות שרבים מבני עמנו לא חוגגים אותם.
למשל חג העומר, וכמובן 1 במאי – חג הפועלים. את הראשון דווקא חידשו השנה אצלנו (פעם נוספת) בטקס מרגש שנערך בשדה החיטה המשתרע ממש מתחת למרפסת שלנו. היינו שם עם הנכדה הקטנה המקומית ונהנינו מכל רגע. אמנם הפעם לא היו דגלים אדומים – אבל היו דגלים בהרבה צבעים אחרים.

חג העומר בנגב המערבי, 1964

חג העומר בעוטף עזה, 2018. עם א׳ בן ה־92 וחצי ממייסדי הכפר שממשיך לקצור

אולי ציפיתם שאעקוץ כאן בצורה סאטירית/פרודית/סרקסטית את מנהגי החגים של ״חצי העם״ שלנו, ושל ״עם הבני־דודים האחר״, זה שמעבר לחומות ולמכשולים שחוגג בצמיגים ועשן. אבל זה לא התאים לי.
אני מכבד את המימונה, כמו שהייתי רוצה שאחרים יכירו בחגים החקלאיים ״שלנו״ שחודשו בימיה הראשונים של מה שנקרא פעם ״ההתיישבות העובדת״. אלה היו חגים כמו חג העומר וחג הביכורים ״הקיבוצי״ (״חג שבועות״ כפי שהוא נקרא בנוסח הרשמי) עם ״ביתני הענפים״ ועם היוגבים והכורמים הנושאים את אשכול הענבים, ו״חג האסיף״ עם משחקי האסיף והסוכות השכונתיות – הלא-תקניות אולי, על פי ההלכה המחמירה, אבל עם ריחות של ענפי אקליפטוס וזכרונות של ילדוּת. וחג החנוכה עם מצעד הלפידים/למפיונים ונטיעות ט״ו בשבט שעדיין מתקיימות גם בימינו.

ובאמת היו שנים (וגם השנה – בכמה משפחות בשכונה שלנו) שחגגו גם אצלנו את המימונה. חגים הם נושא לאיחוד ולשמחה ולא לפלגנות והתרסה. ומה שקילקל יותר מהכל את שמחת החג הישראלי היא כניסתם הגסה וחסרת הטקט של הפוליטיקאים לתוכם. מילא אם זה היה נעשה בצניעות ואהבה והדגשת המאחד והמשותף. אבל כמו כל דבר היום, מה שחשוב הוא העלאת תמונה מבוימת לפייסבוק: ״גם אני הייתי שם, רבחתי וסעדתי ויצאתי מורווח ב׳בּייס׳ הפוליטי שלי״.
מה ל״בּייס״ הזה ולחגי ישראל? ואולי אפשר לדייק ולומר מה ל״בּייסבּוּק״ הזה ולאירועי שבוע הפסח.

אבל עזבו אותי מכל קיטורי החג האלה. על פי מסורת ישראל – גם לחמוּצים ולמרורים יש מקום בסעודות החג, לצד המופלטות והלביבות והסופגניות והפירות היבשים (רק וותרו בבקשה על שמם של אוזני ההמן).

שיהיו חגים שמחים בהמשך: תרבחו, תסעדו ותנסו להאיר פנים. ככתוב בסיסמה: ״יבורך קהל החוגגים״.

חג העומר 1964 בשדה בנגב

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, סיפורי הכפר, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

גילוי קרטוגרפי חדש ומדהים! ||| נתגלתה ממלכת ישראל ההונדורסית הראשונה

חג שמח להמוני בית ישראל המבלים בחג: בג׳קוזי באילת, בטיולי מורשת בדרכי ארץ־ישראל השלמה, בנתב״ג ובאירופה הקלאסית. אני יודע שאין לכם זמן ב״יום הצמיגים הלאומי״ של שכנינו הטרדנים והמסוכסכים לעסוק שוב בהלצות קרטו-גרפיות חסרות טעם. אבל מה לעשות שלקרטוגרף משכים הקום יש סדר יום משלו.

הנה הבוקר, בטרם צמיגים, בטרם נצא לטיולי החג במזג אוויר דני־רוּפי מושלם, נפלה עליי תובנה גיאוקרטוגרפית מדהימה שאני חייב לשתף איתכם: ישראל והונדורס – למרות המרחק הגיאוגרפי, התרבותי, הכלכלי והפוליטי – הן מדינות אחיות, שלא לומר ממש תאומות סיאמיות.
קשה להגיד שבמהלך השנים האחרונות נתתי את דעתי לרפובליקת הבננות המרכז־אמריקאית המסכנה למדי הזאת (כפי שקראתי מקיצור תולדותיה בוויקיפדיה), אבל אחרי שהוחלט בהחלטה אמיצה ונבונה להזמין, מכל מנהיגי העולם הרחב, דווקא את נשיא הונדורס חואן אורלנדו הרננדס להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב (יחד עם שלמה ארצי!), ניגשתי לשולחן המפות שלי, ומה רבה הייתה פליאתי כשגיליתי שמפת אחותנו המרכז־אמריקאית ״מתכתבת״ באופן מדהים עם המפה של ארצנו העתיקה והקדושה.

כל מה שצריך לעשות הוא לסובב את המפה ההונדורסית ב־70° ומייד מתגלה הדמיון המדהים!
נכון שהייתי צריך לעשות כמה התאמות קלות: קיצרתי קצת בדרום והארכתי בצפון (מה שהיו מבקשים במילא רבים ממטיילי החג), מיקמתי את הערים המרכזיות שלנו ואת האגמים המתייבשים ואת נהר הירדן השוצף במקומם הראוי החדש. את רצועת עזה השארתי כחלק מהאוקינוס־התיכון, לפי בקשת רבים.
לא הופתעתי לגלות שההונדורסים, על פי המפה שלהם, לא מייחסים חשיבות רבה לקו הירוק של יהודה ושומרון ואפילו דאגו, כמצוות הבית היהודי ובתים נוספים, לספח את נחלות שבטי מנשה, גד וראובן (וגם את הגולן, כמובן) לארצם-ארצנו.
עוד בעיות קטנות היו לי עם כמה איים בים־התיכון־האטלנטי של הונדורס-ישראל, אבל מייד הבנתי שמדובר במאגרי הגז החדשים שלנו: תמר, תנין ולויתן (שבאמת נראים כתנינים ים־תיכוניים-אטלנטיים מצויים).

אני מקווה שכשהנשיא הרננדס ידליק את המשואה ביום העצמאות הקרוב תיחשף בפניו המפה שהכינותי. ובזאת אני מבטל את כל הצעותי הקודמות: להעביר את ישראל לשכונה יותר קרירה בנורבגיה, או למקם אותה בויומינג (ארה״ב) או בים התיכון מול חופי הריביירה הצרפתית, או אפילו באוגנדה (זו לא הצעה שלי).

ואם תעיפו מבט גם בסמל ההונדורסי הסולידי והמאופק (והמתעניינים אולי יקראו גם את ההסברים על כל מרכיביו המגוונים) תראו שעוד יש לנו הרבה מה ללמוד מהחברה האמריקאית החדשה והסימפטית שלנו.

שיהיה חג שמח ושקט לישראל, להונדורס ולמבעירי התנורים בדרום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, ישראל, מפות | עם התגים , | 2 תגובות

הזמנה לתערוכה מעניינת ומגוונת ||| גם ״אנחנו״ (כלומר – אני) על ״המפה״ של מוזיאון ארץ ישראל

בזכות הבלוג הזה (ובזכותכם, קוראי הבלוג) גם אני – כלומר ה״קווים והנקודות״ שלי – הגיעו למוזיאון ארץ־ישראל בתל־אביב להשתתף בתערוכה המקיפה ״המפה״ המוצגת שם בימים אלה.

לפני כמה חודשים פנתה אלי האוצרת בתיה דונר והציעה לי לשתף כמה מהעבודות שפורסמו בבלוג בתערוכה מקיפה בנושא מפות ישראל שתתקיים במוזיאון ארץ־ישראל.

כל מי שעקב כאן בשנים האחרונות ראה שנושא המפות ובעיקר מפת ישראל הוא נושא די מרכזי במכלול ה״עבודות״ (או כפי שאני מעדיף לקרוא להן – ה״דברים״) המוצגים כאן בין ״הקווים והנקודות״. הקדשתי עמוד שלם לתחום שקראתי לו ״קרטו-גרפיקה״.
מתוך ה״דברים״ האלה בחרה האוצרת כמה ציורים שעניינו אותה, ובתהליך בניית התערוכה סוננו מה״דברים״ האלה חמש עבודות (או שש, אם לכלול עבודה שנמצאת רק בקטלוג ולא מוצגת בתערוכה).

בטקס הפתיחה החגיגי לפני כשלושה שבועות, נחשפתי ליצירות הרבות האחרות ומצאתי את עצמי, במפתיע, בשכנות לכמה מבכירי אמני ישראל (ככתוב: ״150 עבודות של כ־50 אמנים ישראלים בולטים״). אולי הופתעתי קצת, אבל ניסיתי לשמור על איפוק. והיום – לקראת סיום שבוע הפסח – אני ממליץ לכל קוראי ועוקבי ״קווים ונקודות״ (אלה שהנושא קרוב לליבם) ללכת לתערוכה הגדולה והמקיפה במוז״א ברמת־אביב ולעצור להתבונן בעבודות הרבות המוצגות שם בביתן מרכז רוטשילד המרווח.

הקטלוג המקיף שיצא לקראת התערוכה כולל ניתוח והסברים על נושא ״המפה״. הנה קטע קצרצר מדברי הפתיחה של הקטלוג שכתבה האוצרת בתיה דונר:
״…מפת ישראל, כמו שמה של מדינת ישראל, נחווית בתודעה כמסמן של זהות ושייכות, שבכוחו לחולל חיבור רגשי, ומופיעה כייצוגם של שטח בעל קווי מתאר מוגדרים, נקודות ציון מוסכמות וטופוגרפיה ידועה. התערוכה חושפת מגוון זיקות בין המפה לטריטוריה באופן שייצוגה של הטריטוריה מבעד לעיניהם של אמנים מהדהד עמדות אתיות והיבטים חווייתיים שלא נוכל לראות במפות הרשמיות״

וכך כתוב על התערוכה באתר המוזיאון:

המפה | לקרוא בין הקווים

המפה באמנות הישראלית עם מיטב האמנים הישראלים
הקו הירוק? ארץ-ישראל השלמה? לא מה שחשבתם…
היחסים בין נופי המולדת, המפה ויוצריה כפי שהם באים לידי ביטוי בתרבות ובאמנות.
המפה היא דגם, היא תבנית נוף המולדת, היא מהדהדת מראות נוף, ריחות, טעמים וזיכרונות ומאחדת אידיאה סמלית וטריטוריה לחוויה של התקשרות אישית ולתחושות של שייכות.
בתערוכה מוצגים יחסי הגומלין בין נופי המולדת, המפה הישראלית ויוצריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בייצוגיה בתרבות ובאמנות. בין העבודות מיטב היצירות של אמנים ישראלים מכל הדורות.

ולמרות שלא מקובל ש״הנחתום״ יעיד על יצירתו, אני מציג כאן את חמש העבודות שלי, שנבחרו (מבין כל עשרות המפות שפורסמו בבלוג) להופיע בתערוכה. אני ממליץ לכל חובבי המפות, האמנות וארץ־ישראל – ללכת לראות את התערוכה שתהיה פתוחה עד סוף אוקטובר 2018.

ישראל דו־קומתית, 2014

מפת ישראל הפוכה, 2014

מפה ורישומי מלחמה מחוויות מלחמת יום כיפור 1973:

    

העבודה האחרונה שלי, שנמצאת רק בקטלוג, והיא האקטואלית מכולן:

יש בתערוכה עוד עשרות עבודות מעניינות, כשבכל עבודה נחשפות זוויות ראיה והשקפה שונות. תוכלו לראות כמה מהן בדף הפייסבוק של המוזיאון, ובחרתי להוסיף כאן רק עוד שלוש מהעבודות. הראשונה: ״תעלת עזה״ – העבודה המושקעת והמקיפה של תמיר צדוק. שלא הסתפק, כמוני, בשרטוט חפוז של ״עשר נקודות״ מדומינות על גבי מפה, אלא יצר עבודת ווידאו עשירה ומרתקת. צפו:

ועוד שתי עבודות, עם זוויות הסתכלות שונות – של אסד עזי ושל אבנר בר-חמא

בקיצור. מהרו למוזיאון הארץ, לפני שכל היצירות והמפות יקופלו, יתויקו וייסגרו בארכיון המפות הלאומי. כי כידוע לכולם – אף מפה איננה סופית אצלנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה איורים, ישראל, מפות | עם התגים , , , | 2 תגובות

חומות של חוסר תקווה ||| סיפורה של רצועה אחת קטנה מול מורשת של חדשנות וביטחון שוטף

בהתחלה היו ה״מסתננים״ שבאו לגנוב צינורות השקייה ושתילים רכים.
אחר כך ״הם״ הפכו ל״פדאיונים״ שבאו להרוג ולרצוח.
ואז קראו להם ״מחבלים״ שרוצים להשתלט על ארצנו, ״ארץ־המורשת והחדשנות״.
הם המשיכו להתקדם במעלה הדרגות והפכו ל״טרוריסטים״ שרוצים לפגע, להפחיד ולהשמיד.
ואף אחד כבר לא שאל מה הם באמת רוצים, ומה יש להם, אלה? הרי עזבנו אותם כבר מזמן. מה הם רוצים מאיתנו?

אחר־כך לא הייתה ברירה ובנינו גדר הפרדה. אלקטרונית ומתקדמת, כראוי לאומת הסטארט-אפ.
והוספנו, ליתר ביטחון, עוד שכבה של גדר קונצרטינה, תלתלית ודוקרנית.

אבל הם, נודניקים שכאלה, לא רצו להיפרד והמשיכו להציק ולנדנד.
אז בנינו חומה גבוהה, שתסתיר אותם. שילכו לים מצידנו, רק שיהיה קצת שקט בשכונה.
ואז הם באמת הלכו לים, וניסו לתקוף דרך החלון הזה שנשאר פתוח. אז סגרנו להם גם את הים, והבאנו אוניות מלחמה משוכללות (מגרמניה!).
והם לא מרפים. לא הייתה ברירה, אז הפסקנו את החשמל ועשינו להם קצת חושך.
והוספנו גם מכשול תת-קרקעי. מתוחכם ומשודרג, עם חיישנים אלקטרוניים מארץ התעשיות והמעשיות (ועוד כמה סוללות עפר).

ושום דבר לא עזר. מה יש להם אלה? בסך הכל רצינו לעטוף אותם בשמיכת פוך.
מה הם רוצים מחיינו. נודניקים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

המראות ונחיתות בעברית ||| ״ד. בן – גוריון״ מתהפך בנתב״ג או ״דוד בן – גוריון״ התקבל בסורוקה?

 

האקדמיה ללשון העברית ממשיכה לעשות לנו סדר בנוהלי השימוש בעברית נכונה, אפילו בעידן האמוג׳י השלישי. אבל כנראה שגם היא לא מסוגלת לטפל בכל העיוותים המתקיימים במרחב הציבורי.
אתמול ביקרתי בנתב״ג (בנסיבות משמחות) וראיתי את בן־גוריון. כלומר, ראיתי את הפסל שלו המוצב שם.

זוּטוֹלוג שכמוני, גם כשהוא נחפז בדרך לחניון, טורח להעיף מבט על בן־גוריון וליבו נחמץ.
על פי הגדרות האקדמיה (שבן־גוריון היה זה שפעל להקמתה) נפלו שלוש שגיאות(!) באיות שמו, כפי שהוא מופיע מתחת לפסל בנתב״ג:
אחת (וחדשה מבחינתי), לפי האקדמיה לא מקצרים שם עם נקודה אחריו. ואגב, למה הקיצור הזה – ״ד.״? אי אפשר לכתוב פשוט דוד (תוספת של תו אחד!). הנה ההסבר של האקדמיה:

והשניה: עניין המקף המחבר ולא המקף המפריד. בשמות עם שתי מילים שמים מקף מחבר, ולא מקף מפריד עם רווחים לפניו ואחריו! (ואגב, גם לא שמים רווח לפני סימן קריאה! – ככה! ולא ככה !).

השלישית, היא עניין הריווח המופרז בין המילים (בעיקר באנגלית): לפי הכותרת אפשר להבין שמדובר בשלושה אישים שונים: "BEN", "D" ו-"GURION", שחברו להם יחד להקים מדינה ונמל תעופה.

השיבוש הלשוני דווקא בשמו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ה״מורשת של חדשנות״ הוא סמלי ואופייני לתקופתנו. השפה העברית הייתה, כידוע, חשובה מאוד לדוד בן־גוריון, אבל ליורשיו – הממהרים לצאת ולהיכנס בנמל התעופה הקרוי על שמו – העברית קצת פחות חשובה מהדיוטי פרי (בישיבת המליאה של האקדמיה לא נתנו למתחם החשוב הזה שם עברי מוגדר, מעבר לביטוי ״חנות פטורה ממס״. אולי אפשר להציע: ״מַס־לוּל״ או מַס־תִּיק?).

גם בפסל של דוד בן־גוריון המוצב בבית־חולים סורוקה בבאר־שבע – השימוש במקף מפריד עם רווחים משני צדיו הוא שגוי. וגם טווח תאריכי חייו ומותו של ב״ג הפוכים מהמומלץ בשימוש בעברית. היה צריך להיות: 1973-1886.

רציתי עוד לספר איך בן־גוריון מתהפך ואיך אפילו באקדמיה בצלאל, חובבת הטיפוגרפיה, הופכים את הגרש, וכל המשתמע מזה – אבל זה יישאר כנראה לפוסט אחר. כי ההכנות לפסח (איזה הכנות בדיוק?) בעיצומן ואני יודע שלאף אחד אין זמן לשטויות שלי (ושל בן־גוריון). אז רק הוספתי את ״תמונת הענקים״ שמשום מה עוד לא מצאתי בנתב״ג, אבל אני משוכנע שבקרוב מישהו יידאג להציב אותה, ובגדול!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

 

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, ישראל, לשון | עם התגים , , , | תגובה אחת