שוב חוזר ה״כחול הלאומי״ ||| בחירות חוזרות וגם הגרפיקות חוזרות על עצמן

בתוך כל הסמטוחה של הבחירות החוזרות שמפריעות לאזרחי המדינה להעביר את אוגוסט בשקט בים, שוב בולט היעדר המקוריות בביטוי הויזואלי של פרסומי המפלגות.
אחרי שסוף סוף התגבשו הרשימות והגושים המעודכנים להצבעה בקלפי בספטמבר, עברנו על כל תמונות הנושא בדפי הפייסבוק של המפלגות ומצאנו שדבר לא נשתנה. ולמרות זאת אנחנו, ככלי תקשורת אחראי, ממשיכים לדווח מהשטח המשמים למדי.

העתקנו את כל תמונות הנושא המעודכנות של כל המפלגות שצפויות לעבור את אחוז החסימה ונציג כאן את המעניינות (לכאורה) שבהן, עם הערות קצרות על כל אחת. הזמן דוחק וצריך ללכת לים (או לממ״ד) בעוד כמה דקות.

כדי לא להעמיס יותר מדי נסקור בפוסט הזה רק ארבע מפלגות. ואולי, נחזור לאחרות, ככל שיותיר הזמן, בהמשך האירועים.

⬅️ נתחיל במפלגת כחול לבן שמשתווה בסקר האחרון לליכוד, ועוד רגע ועוד כמה דרמות ביטחוניות או טלוויזיוניות, תעבור אותו. ארבעת הרמטכ״לים (שלושה מהצבא ואחד מהטלוויזיה) מופיעים בבאנר עם מבט בוטח הנעוץ מעל ראשו של הצלם. כצפוי, גנץ מוגדל ב-110% לעומת האחרים ומוקפץ לפנים כשיאיר לפיד מוגבה קצת מעל גובהו האמיתי וגם לו מבט נחוש. שני הרמטכ״לים הנוספים נותנים חיפוי מימין ומשמאל כמקובל בכל תרגיל צבאי. (בדף נוסף של כחול לבן ארץ ישראל היפה מופיע בני גנץ לבדו בדמותו של פול ניומן הנועץ מבט כחול־לבן אל האופק).

⬅️ מפלגת הליכוד עוד לא התפנתה לשים תמונה מעוצבת של המנהיג הנצחי. הוא כנראה עוד לא גמר את הסידורים בחדר האיפור, לכן שמו שם סרטון עם דגל הליכוד מתנפנף בצורה קצת מוזרה: קצה הדגל, עם תחילת הלוגו, מלופף ומסובך, בצורה סימבולית, סביב המוט. משל למצבו של החשד״ר שעוד לא מצא מה עוד אפשר למכור לעם (שמוכן מצידו לקנות כמעט הכל, לדעת פרשנים מיושנים).

⬅️ המפלגה המפתיעה עם השם המקורי ״ימינה״ מסתבכת לא פחות. יש בעייה (גם היא סמלית) בעובדה שהשפה העברית נכתב מימין לשמאל, ולכן ככל שתטה את האותיות ימינה ותגיד: ״ימין, ימינה, חדש, יהודי״ – עדיין נראה מבחינה גרפית שאתה מוביל שמאלה. את הבעיה הגרפית הזו ניסו לפתור עם ה״חץ״ (שנראה כמו מטוס נייר שהילדים מעיפים במסיבות בגן) שמסמן ״ימינה״. אלא שכאן נוצרת התנגשות של כיוונים – שאפילו דמותה הפוטוגנית של איילת שקד המופיעה בסוף האנימציה – לא פותרת אותה.
המלצתנו לבחירות הבאות: עזבו את המילה ימין ותתרכזו במילים פחות פרובלמטיות(?) כמו: בית, לאומי, איחוד. ותמיד, כמו שלימדו אותנו בשיעורי פירסום ועיצוב, כדאי להוסיף את המילה ״חדש!״. בעיקר אם אין שום דבר חדש תחת ה״שמש״ (הכפופה לשימוע).

⬅️ ונסיים עם מי שצפוי להיות ״הפתעת הבחירות״ ו״מכתיר המלכים״ – אביגדור ליברמן. היחידי שלא משנה את הקמפיין שלו. שוב 85% כחול (עם גוונים). מבט ערמומי (אבל מכובד), נגיעות אדום (כהה!) מתחת ל״לא למדינת הלכה!״ וגם בעניבה. לוגו המפלגה מופיע כחתימה קטנה למטה. הצניעות בהתגלמותה. על זה בדיוק אמר השדרן יורם ארבל (בהיפוך קטן של המסר): ״ככה כן בונים חומה, ככה כן בונים חומה״
זה מה שאמרנו…
המשך (אולי) יבוא.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

״זה נוער זה?!״ ||| ״יום הנוער הבינלאומי״ (שהיה שלשום): מדור הפינג׳אן ועד דור הסמארטפון

אחרי שפיספסתי ביום את יום החתול הבינלאומי מיהרתי לויקיפדיה לראות איזה עוד מועדים חגיגיים צפויים לנו בחודש אוגוסט החם. כך מצאתי (והפעם החמצתי ביומיים!) ששלשום, ב-12 באוגוסט, חל יום הנוער הבינלאומי (משום מה הוא זכה לפחות תשומת לב מיום החתול).
וכך כותבים שם על הנוער של ימינו:
״אוכלוסיית הנוער כיום היא האוכלוסייה הגדולה ביותר שחיה אי פעם, ומהווה כ-1.8 מיליארד בני-נוער, אך לאור העובדה כי 1 מתוך 10 מילדי העולם חיים באזורי סכסוך, ו-24 מיליון בקרב בני הנוער אינם לומדים בבתי ספר, גובר הבידוד של הנוער בחברה. לכן בכל שנה נבחר נושא רלוונטי, שהנוער מתמקד בו לקידום המעורבות של בני הנוער באופן פעיל יותר, בהפיכת תרומות חיוביות לקהילות שלהם, וגם לזיהוי המאמצים שלהם בעולם בשיפור החברה העולמית״.

​זה מועד מצוין לחזור על כל הסיסמאות בקשר לנוער שלנו, שלא משתנות מדור לדור. תמיד נדמה לדור ש״כבר איננו נוער״ שהנוער הנוכחי נופל במשהו מהדור שלו. לא נרחיק לכת עד ימי דוד המלך ונתחיל באברהם שפירא (זקן השומרים) שאמר על דור הפלמ״ח: ״זה נוער זה? זה חרא״. הניסוח במקור מתוך ספר בדיחות הפלמ״ח המיתולוגי ״ילקוט הכזבים״ קצת שונה. ראו בצילום הקטע מתוך הספר למטה.

ודור הפלמ״ח בתורו כינה את הדור שלנו, ״דור ילדי המדינה״ (ילדים בסדר גמור) – ״דור הטרנזיסטור״ (ראו בבלוג של רפי מן ״הערות שוליים להיסטוריה״), על שם הרדיו הנייד המוזר שנערי דורנו הצמידו לאוזניהם ושמעו את ״החיפושיות״, אלוהים ישמור. משרד החינוך מנע בזמנו מהרביעיה המיתולוגית לבקר בארץ הקודש וכך ״דור החיפושיות״ נשאר עם הטרנזיסטור ביד והמשיך לחפש חיפושיות ברדיו רמאללה.

נאום קצר (הכותרת בכתב רש״י), ילקוט הכזבים, בעריכת חיים חפר ודן בן אמוץ (נדפס בדפוס בארי, 1956).

ואנחנו בתורנו חשבנו שדור הבנים שלנו (וגם הבנות כמובן) הוא ״קצת מפונק״, כי ״הוא מקבל כל מה שהוא רוצה״. רצינו שיטרח להרים את עיניו ממסך הטלוויזיה של הערוץ הראשון היחידי (עם קישקשתא או ״זהו זה״), ויעזוב לרגע את הלגו והפליימוביל ובובות הברבי, וייצא לעבוד ולהדריך ולחפש ״ערכים״.

כיום ״דור הטלוויזיה״ מדבר בצורה דומה על ״דור מסכי הסמארטפון והטאבלט״: ״כל מה שיש להם בראש זה וואטסאפ ואינסטגרם ומשחקים וירטואליים, ורשתות ״חברתיות״ (שאינן חברתיות בשום צורה).

ככה זה, דור לדור יביע ביקורת (לא תמיד ממש מוצדקת). ובארצנו ממילא, איך שנגמרת תקופת הנעורים הולכים כולם (או כמעט כולם) לצבא ונגמרים משחקי הילדות. והנוער הישראלי המושמץ הזה, בן כל הדורות, נקלע למלחמות ישראל הבלתי נגמרות, אם זה במבצעי הפלמ״ח של תש״ח, או במלחמות ההתשה השונות – בבקעת הירדן ובסיני, בלבנון ובעזהֿ.

״1 מתוך 10 מילדי העולם חיים באזורי סכסוך״ כתבו. ובכל דור ודור, הנוער הישראלי (ה״חרא״ הזה מהפלמ״ח, או מ״דור הטרנזיסטור״, או בן ״הדור המפונק״ של מסך הטלוויזיה, ו״האדיש״ עם משחקי הסמארטפון) הוא הנוער הכי טוב בעולם! ואם לא הכי – לפחות הוא שלנו (או שהוא ממש אנחנו).

_____
זהו פוסט מספר 888 בבלוג המתקרב לסיום שנתו השביעית.
​לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , , | 2 תגובות

סיפורי מצדה ״האמיתית״ ו״המקומית״ ||| ״נתגלה״ אתר ״מיני מצדה״ בצפון הנגב המערבי ☺️

במסגרת הליכות הבוקר ירדתי בשבוע שעבר ל״מכתש״ המקומי (בתרונות בארי) ובניגוד לביקורים הרגילים שם שכללו תצפית שגרתית לכיוון מערב – אל הים של עזה, המשכתי הפעם ללכת בתוך ערוצי ״המכתש״. רציתי לראות (ולצלם) מה השתנה שם מאז שהמכתש נשרף כולו בקיץ שעבר והוריק מחדש בחורף ובאביב שבאו אחרי הקיץ השחור.
לא היו הרבה דברים חדשים בשטח: עיריות יבשות, צמחיה צהובה והרבה ״סימנים״ שמשאירות הפרות המשוטטות שם מדי יום. כשהרחקתי לכת קצת יותר נגלה לי פתאום רכס, או ״הר״ במושגים של איזורנו, שלא משופע בפסגות של ממש.

תצפית ל״מכתש״ השרוף, יוני 2018

ה״הר״ בשמורת ״בתרונות בארי״, יולי 2019

זריחה במצדה (הצילום מאתר ״ערד תיירות״)

מזווית הצילום בערוץ הוואדי, הגבעה הזו נראתה לי כמו מצדה. ואז חזרתי בזכרונותי אל ״מצדה שלי״.
סיפור גבורת מצדה הוא היום קצת שנוי במחלוקת (כמו כל דבר), הגיבורים הקנאים שהתבצרו והתאבדו בשנת 73 לספירה (לפני 1946 שנה!) כבר לא תמיד בקונצנזוס. באתר ״טיולי״ כותבים על מצדה ככה:
״בימים שלפני קום המדינה היוותה מצדה אתר עליה לרגל פופולרי מאוד לקבוצות של תנועות נוער ופלמ"ח כסמל לעצמאות שהייתה וחרבה״. ובאמת בשנות השישים של האלף הקודם, מצדה הייתה סמל מרכזי וחשוב שכלל כמה שלבים בהתפתחותו של ״הנוער הישראלי הישן״. זה סיפור מצדה שלי:

השלב הראשון – במסגרת הטיול השנתי למדבר יהודה בכיתה י׳ או י״א, כלל עלייה ב״שביל הנחש״ וביקור באתרים שעל ההר ובארמון הורדוס. בעיקר זכורה מהמסע הזה השינה בשקי שינה בקור המקפיא של מדבר יהודה, אחרי הקומזיץ המסורתי, בתוך גומחות ובורות מאולתרים למרגלות ההר המיתולוגי.

השלב השני – שלב ״החפירות״: התמזל מזלו של הדור שלי להיות בין קבוצות תלמידי התיכון שחפרו את העתיקות, במשלחת החפירות בניהולו של פרופ׳ יגאל ידין. שבועיים ימים בילינו ב-1965 (כנראה) במחנה הארעי שהוקם למרגלות מצדה בצד המערבי שלה עם ״הסוללה״ המפורסמת. על המחנה פיקד רס״ר המשלחת הזכור לטוב, שהיה מעיר אותנו כל יום בשאגות בארבע בבוקר, למסדר השכמה עם ארוחה סמלית. מייד אחר כך, ממש עם שחר, עלינו דרך הסוללה על המצדה – לחפירות! עוד זכורים שם המתנדבים (והמתנדבות!) מחו״ל שנימנו גם הם (והן) עם צוות החופרים.

מצדה עם סימון המחסן שעזרנו בחפירותיו בשנות השישים

באופן אישי לא זכיתי בהגרלה מרתקת במיוחד לחפור באתר חפירות חשוב על המצדה. השתייכתי לצוות שחפר במחסן ד׳ (או ה׳, לך תזכור אחרי יותר מ-50 שנה), מקום שלא היו צפויות בו מציאות ארכיאלוגיות חשובות. בין מריצה למריצה שהעמסנו במהלך פינוי המחסן מהאבנים המיותרות, זכינו לביקור של רב אלוף פרופ׳ יגאל ידין – האיש עם המקטרת, השפם והכסא המתקפל. עליו הוא ישב ושאל את קבוצת החופרים במחסן הנידח שעל הר הגבורה: ״שמעתי שגם אצלכם יש יגאל אחד?! מי זה?״ רציתי לקבור את עצמי ולהתחבא מתחת לשברי אבני מחסן ד׳, אבל הפרופ׳ כבר עבר לחופרים במחסן ו׳ או לחופרי הארמון עצמו.

אחר כך היה גם ביקור בהר הגבורה במסגרת שנת ההדרכה, עם חניכי הנוער העובד והלומד מסניף רמת־גן.
ושנה אחרי זה – טקס השבעת טירוני השריון שנערך, בימי האופוריה של אחרי ״ששת הימים״, גם הוא במצדה.אולי בגלל הניסיון שלי כ״כובש מצדה״ ותיק, הייתי בקבוצת החלוץ שהגיעה לאתר לפני כל פלוגת הטירונים וסימנה בסיד ״מודרני״ את מתחם ההשבעה. בטקס עצמו זכיתי להיות בין מדליקי הלפידים (אם לדייק: ה״גוזניקים״ שנעשו מפחיות שימורים), וכשהאש של הלפיד עם השק הבוער ליחכה את האצבע שלי – נאמן למורשת גיבורי ההר – לא זרקתי את הלפיד. אחר כך כל הטירונות הסתובבתי עם תחבושת מלוכלכת משמן ואבק על האצבע, ומתחת לה שלפוחית של כוויה שלא נרפאה עד מסדר הסיום (אפשר לראות בתמונה למעלה).

המשכתי לבקר במצדה (כמו כל ההורים הממושמעים) גם עם הילדים בשנת הבר מצווה שלהם. מסתבר שהאתר, שנתגלה להמוני הישראלים רק בתחילת המאה הקודמת, והפך לאתר לאומי המסמל את הגבורה היהודית, נשאר כזה במשך יותר ממאה שנים מאז המסע הראשון אליו ב-1912.

היום יש גם את מצדה של ההופעות מרובות הקהל, עם דויד ברוזה, בארי סחרוף ואחרים. ויש את ה״זריחות״ המפורסמות שמופיעות אפילו ב״שבט אחים ואחיות״, שיר ההמונים של ימינו: ״מֵהַמְּצָדָה של הזריחות / ירושלים בַּסְּלִיחוֹת / מֵחוֹף כִּנֶּרֶת ואכזיב / מהמסיבות של תל אביב״. לצערי לא זכיתי להתחבר לשלב הזה של ההר (בינתיים).

תצפית לעבר ״המכתש״ עם סימון ״מצדה הקטנה״

במקום כל ה״זריחות״ האלה גיליתי השבוע, ממש קרוב לבית את מצדה המיניאטורית האלטרנטיבית. היא נמצאת במרחק כמה מאות מטרים מהחניון החדש של בתרונות בארי המתאר קרבות קצת יותר מודרניים מלוחמיו של אלעזר בן יאיר – הקרבות של חיילי צבא אנז״ק הניו זילנדים והאוסטרליים, מצבא הוד מלכותו הבריטי, לכיבוש עזה וארץ ישראל ב-1917. אבל זה כבר סיפור אחר שכבר סופר כאן פעם.

עד כאן. חפרתי לכם מספיק. הציבור מוזמן לבקר באתר (הנה הנ״צ המדויק) ויפה שעה אחת קודם. לפני שיבוא הסבב הבא והאיזור שוב ישמש כשטחי כינוס של נגמ״שים וטנקים וייאסר לכניסת אזרחים.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

כרם הילדות שלנו ||| על ״ילדי הענבים״ שהלכו לכרם וחזרו בזמן ל״ארוחת ארבע״

לפני שאעבור להתעסק בחמניות שהולכות ומתייבשות סביב סביב, בכל חלקה כאן בעוטף הנגב המערבי, ולפני שנעסוק באקליפטוסים המתפשטים מקליפתם בקיץ החם הזה – הגיע הזמן לדבר קצת על הענבים. הענבים של פעם. 

מטע הענבים בשנות השבעים. היום יש שם מטע חוחובה

מטע הענבים על עמודי הבטון עם איש המטע הוותיק דוד ע׳

כמו כל סיפורי הכפר הישנים גם הסיפור של הענבים קרה אי שם בתחילת המחצית השנייה של המאה שעברה. בימים ההם ילדי הכפר היו נדרשים, כחלק מהחינוך החלוצי־ציוני, לעבוד מגיל צעיר מאוד. הכפר היה אז עטוּף במטעים מלבלבים של ששת המינים (החדשים): זיתים, תפוחים, אגסים, אפרסקים ומישמשים. ובעיקר ענבים.

וילדי הכפר הראשונים היו יוצאים כמעט מדי יום אחרי הצהריים לכרם – לעבודות ״זינוב״ (קיצוץ קצות אשכולות הענבים הרבה לפני הבשלתם, מסיבות שעד היום לא לגמרי ברורות).
היינו ילדים וזה היה מזמן, והעבודה השגרתית והדי־משעממת בכרם הענבים שממערב לכפר לא ריתקה אותנו יותר מדי. כך קרה (לפעמים) שהיינו קצת ״מתבטלים״, כלומר מתעסקים בכל מיני משחקים ושעשועים, ולא מסתערים על שורות הגפנים בחדווה הנדרשת. וכדי ש״החבר המשגיח״ – נקרא לו מושיק (שם בדוי) – לא יתפוס אותנו בקלקלתנו, כשהיינו שומעים את צעדיו מתקרבים, הייתה לנו מין סיסמה סודית שהיינו מהמהמים אותה בקול רם, כהתראה לילדים שלא שמו לב והיו עסוקים בכל מיני ״שטויות״ במקום ב״זינוב״ האשכולות. הסיסמה נשמעה כמו גירגור יונים שרבות מהן הסתובבו מעלינו בכרם העתיק ההוא. זה נשמע ככה: ״אוּ-אוּ-אוּ… אוּ-אוּ-אוּ…״ (שזה רמז לקריאה: ״מושיק בא, מושיק בא״). אתם יכולים לנסות בבית. בשקט, כדי לא להפחיד את היונים.

ילדי שנות השישים (וגם הכלב הקבוצתי) אוכלים ענבים בכרם

ילדים יחפים אוכלים ענבים ישר מהגפן. שנות השישים בנגב

  עגלה רתומה לפרד עם יבול הענבים. צוות המטע בחג שבועות עם אשכול ״תנ״כי״ מורכב מכמה אשכולות

כשהגיעה עת הבציר נרתמנו, בגאווה לבצור במבצרה מיוחדת, לא מזמרה ולא מספריים! שהותאמה בדיוק לעובי גבעולי הענבים. וכל מי שבצר בכרם הישן את הענבים לא ישכח גם את שמות הזנים האטרקטיביים: מוסקט ואלפונס הסגולים-אדומים, דבוקי ודנוּג הצהובים-ירוקים, ואולי עוד כמה זנים ששכחתי למרות שהבטחתי להם לזכור אותם לנצח. (במדריך זני הענבים היפה של ״ענבי טלי״ מלכיש מצאתי רק את המוסקט, שמקוטלג שם עם הענבים ה״שחורים״).

בוצרים ענבים בכרם של שנות ה-60

בימים אלה כשאני הולך בבוקר בשדות – כל יום בכיוון אחר – אני עובר לפעמים גם ליד מה שהיה פעם הכרם. עכשיו דבר אין להכיר על הכרמים יושבת עיר (או כפר משגשג). במקום כרם ענבים שתלו שיחי חוחובה מודרנית, ועל חלק מחלקות המוסקט הקימו שכונה, שנקראת, כמה מפתיע, ״שכונת הכרם״.

שרידי מוטות הכרם בחורשת האקליפטוס, קיץ 2019

מי שהולך בוואדי שליד הכרם האבוד יכול לראות עדיין שרידים של מוטות הבטון שתמכו בגפנים ואיפשרו את צמיחתם בצורה שתקל על הבוצרים את מלאכתם.
וישנם גם ה״פסלים״ שסב״א, ממייסדי הכפר, דאג להעמיד על אחת מחומות ״הביצורים״ (האתר ההיסטורי של מתחם התחמושת הבריטי). יש גם הרבה סמליות בכך שבאותו שטח בו נערכו הבריטים למלחמת העולם (השנייה!) נגד הגרמנים שאיימו לכבוש את הארץ, נטעו חלוצי הכפר, שנים בודדות מאוחר יותר, כרמים מלבלבים. וגם חינכו את ילדיהם (כלומר אותנו) שהפרנסה תבוא מבציר ענבים ממשי, ולא רק מהדפסת תוויות לארגזי הענבים, עבודה שנעשתה באותן ״שנות הכרם״ בדפוס המקומי (ראו איור מהתוויות למעלה).

מוטות הבטון של הכרם הישן על חומת הביצורים הבריטיים ממלחמת העולם ה-2. למטה: מיקשת אבטיחים 2019

שלט על חומת אתר הנצחת הכרם שהיה: ״כרם היה לידידי…״

זה היה עוד סיפור כפרי־נוסטלגי. סיפור על ״ילדי הענבים״ של שנות החמישים והשישים שזינבו ובצרו והעמיסו וגם אכלו את פרי הארץ המובטחת. ואחר כך חזרו ל״בית המשותף״ ל״ארוחת ארבע״ ומשם הלכו לשעתיים־שלוש ל״חדר״ ההורים וחזרו בערב ל״השכבה״ כדי לקום בבוקר לשיעור ב״כיתה״ ולארוחת בוקר עם ביצה ״הפוכה״ וסלט ישראלי (בלי ארומה).

ועכשיו לכו למקרר ותוציאו את הענבים של המאה ה-21, שנבצרו (אולי) על ידי עובדים זרים (או ילדי המאה ה-21) ותיזכרו בטעם הענבים של פעם, מהגפנים של ששת המינים מארץ הנגב.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר | עם התגים , , | 6 תגובות

״איפה הייתם כשהאדם נחת על הירח?״ ||| ותיקי כדור הארץ והשריון מנסים להיזכר

״איפה היית כשהאדם נחת על הירח?״ ו״עד גיל 21 תגיע לירח״ הם שני ביטויים מוכרים לכל ילד או בחור ישראלי שחי פה באמצע המאה הקודמת וקצת אחרי זה. כבר חמישים שנה (או חמישים ימים) אני מנסה לשחזר איפה באמת הייתי כשניל ארמסטרונג ירד מהחללית אפולו 11 וצעד את הצעד הראשון של האדם על הירח, בדיוק היום לפני 50 שנה.

אתמול והיום נמלאו כל ערוצי התקשורת בהסברים, תיאורים, זיכרונות ועתידות על ההיסטוריה של ״האדם על הירח״. אני מנסה כבר כמה חודשים, להיזכר כמו כל מי שהיה חייל בשנת 1969, איפה אני הייתי. משום מה היה נדמה לי שאת האירוע ההיסטורי של פעם בדור ראיתי במחנה האימונים הנשכח של השיריון ב-302, קצת דרומה לבאר שבע, ליד מה שהיום נאות חובב.

תמונת האדם הראשון על הירח: בסיס לאלף תיאוריות קונספירציה

באחד הביקורים בבירת הנגב טרחתי לנסוע דרומה את הקילומטרים הבודדים, ולנסות לאתר את מחנה האימונים המאובק מסוף שנות ה-60. ידעתי שהמחנה כבר פורק מזמן, בגלל הקירבה למפעלים המזהמים של רמת חובב (סיפור מעניין בפני עצמו שנניח לו היום) והצלחתי להגיע די קרוב למקומו המשוער, אבל בגלל שלא לקחתי רכב שטח לא הגעתי ממש עד לנקודה בה שכן המחנה הישן עם אוהליו וצריפיו. צילמתי משולי כביש 40, מדרום לבאר שבע, תמונה אחת של שביל הכניסה עם העצים הבודדים שהיו ונשארו, ומצאתי ברשת עוד כמה תמונות (באתר ״פרש״ שם התקיים דיון שלם על תולדות המחנה הנוסטלגי).

זאת התמונה שצילמתי לפני כחודשיים:

ואלה התמונות מאתר ״פרש״

 

במחנה 302 בילינו ב-1969 את שלב ״השטח״ של קורס קציני שריון, וזכור לי שהיו שם כמה אוהלים לחניכים, צריף אחד למדריכים (שמאוחר יותר ביליתי בו כמדריך כמה חודשים טובים ב-1970) ובעיקר – צריף מועדון. נדמה היה לי ששם במועדון צפינו, על מסך טלוויזיה לא משוכללת, בניל ארמסטרונג יורד מרכב הנחיתה ואומר את המשפט ההיסטורי:
זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות.
.That's one small step for [a] man, one giant leap for mankind

וכמו בכל תיאוריות הקשר על הנחיתה על הירח (הדגל והרוח, איכות התמונות, הצל והכוכבים), גם המחקרים המתקדמים שלי מוכיחים – באמצעות מעט התמונות באלבום הישן שלי ובעזרת עלוני הקורסים שהייתי שותף לעריכתם – שגם הזכרונות שלי שייכים (אולי) לתיאוריות קונספירציה שונות או לתעלולי הזכרון האנושי.

עלון סיום קורס קציני אג״ם בבה״ד 1, התאריך הרשום 16.7.1969

עטיפת עלון סיום קק״ש, אוקטובר 1969

הנה פירוט הממצאים בנושא: על שער עלון הסיום של קק״ש מחזור מ״ג, שנמניתי עם חניכיו, כתוב אוקטובר 1969. חוקרי היסטוריה צבאית זוכרים(?) שהקורס נמשך כשלושה חודשים, והחלק הראשון שלו מתקיים בבית ספר לשריון, שהיה אז במחנה ג׳וליס, ורק שלב ״השדה״ התקיים במחנה הזנוח של 302.
עלון הסיום של קורס הקצינים מבה״ד 1 במצפה רמון מציין (באיור שעשיתי לפני 50 שנה)  את התאריך 16.7.69 (ארבעה ימים לפני הנחיתה ההיסטורית על הירח) כמועד סיום הקורס, לכן לא סביר שארבעה ימים אחר כך, בתאריך הנחיתה, כבר היינו ב-302. ממש תיאוריית קונספירציה חדשה!

תיאוריית הקונספירציה 1969-2019: אפולו 11 לא נחתה במחנה 302 (הדמייה בלבד)

ואולי הזכרונות המטושטשים שלי כן נכונים, ורק התאריכים התערבבו קצת. אולי באמת ישבנו בצריף המועדון במחנה השדה המאובק של קק״ש שנקרא 302 וצפינו בטלוויזיה (שהייתה אז בחיתוליה בארץ) באירוע ההיסטורי. ימים יגידו וכנראה שנדרשים מחקרי עומק מדוייקים יותר. מה שבטוח ש״עד גיל 21 לא הגעתי לשום ירח״. מקסימום ל״פינת הטיפולים״, הידועה לשמצה מסוימת, בקרב ותיקי הטנקיסטים.

הנה שלוש תמונות (מתוך שמונה) שנשארו לי מהקורס הארוך שהתקיים בנגב בזמן שהאדם נחת על הירח.

הטרחתי אתכם קצת בזכרונות המאובקים שלי, וסביר שמי שלא נסע על טנק בשטחי האימונים הנשכחים ליד נחל סֶכֶר, ומי שלא אכל ונשם שם את אבק הנגב, בין הגבעות ״רחל״ ו״לאה״ (או ״רבקה״)  לבין קו צינור הנפט אילת אשקלון (שאז בדיוק נחצבו התעלות שלו) – לא יכול לזכור.

ואיפה אתם הייתם (מי שכבר היה בעולם בתאריך ההוא) כשהאדם נחת על הירח? מי שזוכר – מוזמן להגיב ולספר בבלוג או בפייסבוק.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, צבא וביטחון, תמונות | עם התגים , , , | 5 תגובות

״כיכר 11 הנקודות" בעוטף עזה ||| הצעה וירטואלית לפסל/שלט בכיכר בכניסה לנגב המערבי

לפני זמן לא רב נחנכה בצומת מרכזית בנגב המערבי כיכר נאה. מדובר על מקום שלא בטוח שאזרחי ״ישראל המרכזית״ מגיעים אליו. אולי רק בימי פסטיבלי ״דרום אדום״ ובמילואים (למי שעוד עושה שירות שכזה). הכיכר הזו נבנתה בהצטלבות הכבישים 232 (המכונה גם ״כביש עוטף עזה״) וכביש 25 (הכביש שמחבר את עזה עם באר שבע ועם כביש הערבה). הכיכר נמצאת סמוך לשער הכניסה החדש של סעד.

כיכר (״מעגל תנועה״) בכניסת כביש 232 למועצה אזורית ״אשכול״ (מצב אמיתי יולי 2019)

הכיכר הזו היא מעגל תנועה חדש ונאה. היא נותנת הרגשה של סדר וביטחון לעומת הבלגן שהיה בנקודה זו, שלא היה בה רמזור והיו לידה תמרורי תנועה קצת מבלבלים.
ברוב ערי הדרום: נתיבות ושדרות (ראו תמונות ממחישות) ואפילו בבאר שבע הגדולה יש כיכרות כאלה. וברובן דאגו לגינון יפה עם פרחים צבעוניים ובחלקן גם הציבו פיסול בסגנונות שונים. לא נראה שמתכנני הכיכר ״שלנו״ מתכננים כרגע להוסיף לה גינון או פיסול כלשהו כדי לכסות קצת על היבשושיות הנגבית.

כיכר ברחוב אחת עשרה הנקודות, נתיבות (אמיתי! סעו לראות!)

כיכר בכניסה לתחנת הרכבת, שדרות (אמיתי!)

כיכר בכניסה ל-Mall7, שדרות (אמיתי!)

לפיכך התכנסנו כאן, במועצת ״קווים ונקודות״, והעלינו רעיון עקרוני ל״פסל/שלט״ מודרני, או ״סמל דינמי״ שיכול לקשט את הכיכר. אין לראות בהצעה זו התחייבות לבנות משהו דומה או קריאה לפגיעה בחוקי התנועה, בארץ ישראל בכלל ובנגב המערבי בפרט. כמו כן, אין הצעה זו באה להחליף כל תוכנית אחרת והיא אינה מחייבת, לא את התושבים הנבוכים ולא את הממשלה האיתנה בדעתה.

כיכר 11 הנקודות, 1946 (הצעה וירטואלית בלבד)

והנה הסבר קצר על ההצעה ה״אמנותית״: הכיכר תקרא ״כיכר 11 הנקודות״, ומעל הכיכר יתנוסס פסל וירטואלי־דינמי של נקודות צבעוניות. כל נקודה כזו מסמלת ישוב בדרום. כולל 11 הישובים שקמו בדרום ובנגב במסגרת ״מבצע עליית י״א הנקודות״, שנערך במוצאי יום כיפור תש״ז, 6.10.1946.

כדי ליצור עניין נוסף יוכלו הנהגים, במידה והזמן יאפשר להם, לראות גם את ארבעת הישובים הוותיקים יותר, מהם יצאו השיירות להתיישבות באותו לילה היסטורי. לחיצה נוספת על כפתור (באפליקציה בנייד או ברכב) תעלה לתמונה גם את חצי התנועה הסימבוליים של הדרך שעשו המתיישבים בליל ההיסטורי לפני כמעט 73 שנה. עוד לחיצה תראה את הערים הבולטות באיזור: בישראל וברצועת עזה. (ולמתעניינים במיוחד, יופיעו באפליקציה ברכב שמות כל הישובים שבמפה. כמובן, כל זה בתנאי ש״אינך הנהג״).

סקיצה והדגמת פסל/שלט של ״עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, אוקטובר 1946״

ה״פסל״ הזה הוא וירטואלי ומופשט, הוא יוקרן על גבי לוח שקוף דיגיטלי שייופיע בטכנולגיית מציאות רבודה (באנגלית: Augmented Reality, ובקיצור AR). כל נהג יוכל לכבות את כל ההמחשה ההיסטורית הזו ולנסוע לדרכו שמח וטוב לב, משוחרר מכבלי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

הערה אחרונה על שלטים במרחב הציבורי: לדעת עתידנים רבים, קרוב היום בו השלטים שבמרחב הציבור – תמרורי הדרכים, שלטי ההכוונה, ההסברה והפירסום, יעלמו כולם מן השטח. טכנולוגיית המציאות הרבודה תאפשר הצגה של כל האינפורמציה בצורה וירטואלית־פרסונלית, לפי העדפות המטייל והנוסע. כל המרחב הציבורי ינוקה מגיבוב שלטי הכוונת התנועה, הפירסום והתעמולה המפלגתית. פתאום נוכל לראות את הנוף המלא עם העצים, הפרחים (והשמיים!). את המידע שנהיה חייבים כדי למצוא את דרכנו נקבל דרך משקפי גוגל מתוחכמים, או מסך וירטואלי על שמשת המכונית. ברוח זו ״עוצב״ כאן ה״שלט/פסל״ של 11 הנקודות בכיכר 232/25.

   

דרך צלחה לכל הנהגים – בדרום, במרכז ובצפון. וגם לכל אלה שבורחים מהקיץ הישראלי ונוסעים לארצות החום באירופה הקלאסית (וגם הפחות קלאסית). נסיעה נעימה ובטוחה לכולם, עם או בלי שלטים.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מדע וטכנולוגיה, שילוט, שעשועים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

המלחמה הרחוקה ההיא ||| 50 שנה למלחמת ההתשה (יש כמה חיילים שעוד זוכרים את התקופה)

בחודש האחרון ציינו, בצורה מינורית ומינימליסטית, חמישים שנה למלחמה הקשה והנשכחת, המלחמה של דור הסדיר שלי – מלחמת ההתשה.
למלחמה המושכחת ​הזו אין עדיין תאריכים מדויקים – יש המציינים אותה מאביב 1969 עד קיץ 1970 ויש המרחיבים את טווח התאריכים.
שלמה ארצי (הזמר מלהקת חיל הים של סוף שנות ה-60, עם ה״שוטי, שוטי ספינתי״ שלו) הקדיש למלחמה ההיא טור מלא זיכרונות המלחמה (״בדרך לחתונה כמעט נהרגנו בסואץ״).
למרות שהלהקה לא הייתה קרבית מבחינת הגדרתה היא נתקעה בתעלה בכמה אירועי ירי קשים. שלמה ארצי גם מציין ברשימתו שהוא קיבל את אות המלחמה 33 שנה מאוחר מדי. אני יכול להרגיע אותו שאני לא קיבלתי אותו עד היום, 50 שנה אחרי.

כשמזכירים אצלנו את מלחמת ההתשה מזכירים תמיד גם את הסרט הקלאסי ״בלוז לחופש הגדול״:
מילות הפתיח לסרט: ״בתעלה נמשכת מלחמת ההתשה. אנחנו מתגייסים לצבא בתחושה שזה החופש הגדול האחרון שלנו. קיץ אחרון של שמש וים, קיץ אחרון שכולנו עדיין יחד וצריך לעשות דברים. להספיק. הזמן: קיץ 1970. המקום: תל אביב״.

עוד זכרון מוכר מימי ההתשה הוא ״שיר לשלום״ מ-1969 – השיר המיתולוגי של רוטבליט ורוזנבלום, ששרה להקת הנח״ל עם הסולנית מירי אלוני. מירי תיזכר גם עם גירסת השיר ששרה בדואט עם יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, בכיכר שאז עוד לא נקראה על שמו, בלילה ששינה את ההיסטוריה של ישראל.

אנחנו זכינו לראות את להקת הנח״ל עם מירי אלוני, בזמן אמיתי, בקולנוע ״קדש״ במחנה של בית ספר לשריון (ביסל״ש) בג׳וליס. זה קרה באחד הקורסים המקצועיים של מסלול השריון הארוך. לפני כמה שבועות יצא לי לבקר בבסיס שהיה פעם בית הספר לשריון וצילמתי (מבחוץ) את הבניין של ״הקולנוע השריונאי״ העתיק (עם הכיתוב באותיות דוד מצ׳וקמקות). בבניין הזה ממש צפינו ב-1969 בלהקת הנח״ל עם מירי אלוני ו״שיר לשלום״. שמחתי לשמוע שהבניין הוכרז כמבנה לשימור ויהפוך להיות אתר היסטורי.

בניין הקולנוע הישן בג׳וליס (מחנה עמנואל), מאי 2019

על השריונאים של מלחמת 1969 בבקעת הירדן כתבו יורם טהרלב ומשה וילנסקי את השיר ״שריונים שישים ותשע״:
בגאון הירדן / באוּם שוּרט ואוּם אוּץ
במטע הדקלים / בחצר הקיבוץ 

במקום בו הקיץ אדום ובוער, 
אך הגבול בו אדום ולוהט עוד יותר

(כמובן שעל טנקי המרכבה המופיעים בקליפ של השיר אף אחד עוד לא חלם ב-1969. הטנק הישן שעמד בשער מחנה ג׳וליס מתאים יותר).

כמו כל חייל קשיש, גם לי נשארו כמה זיכרונות ממלחמת ההתשה. חלק גדול מהשירות הסדיר עשיתי בקורסי שריון שונים כחניך ומדריך, אבל הספקתי לשרת, כנהג טנק, בימי המרדפים בכל מוצבי בקעת הירדן: מבסיס ״הברך״ בצפון ומחנה הג׳יפטליק במרכז, ועד הבסיס במשטרת יריחו שבדרום הבקעה.
אלה היו הימים עליהם כתב ירון לונדון את השיר המיתולוגי ״מרדף״ (לימים הוא הביע קצת חרטה על ״השיר הפטריוטי״ שכתב ב-1969):
ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה / אלפיים דפים ועוד דף, 
עד שנשרף / עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף 

עוד כמה ״שירי סיירות״ יפים שייכים לתקופה הזו, למשל: ״יש לי אהוב בסיירת חרוב״ (חפר ורוזנבלום):
ביום הראשון כשקבענו פגישה / הלך הוא לבדוק את דרכי הגישה / של איזשהו מעבר בירדן / בבוקר חזר מנומנם וישן. ולמרות שלא הייתי חייל בסיירת חרוב, אלא רק נהג טנק בפלוגה ב׳ של גדוד 53 (שאז עוד היה שייך לחטיבה 7), הזדהיתי תמיד עם מילות השיר, בעיקר עם ״בבוקר חזר מנומנם וישן״.

שיר נוסף מתקופת מלחמת ההתשה, הפעם בדרום: ״בסיירת שקד״ (שכתבה דליה רביקוביץ׳, וגם היא לא התגאתה בו אבל חיילי סיירת שקד במעוזים בהחלט שאבו כוח מהשיר ב-1970, בימי ההתשה הקשים):
בסיירת שקד / מדליקים בלילות מנורה חזקה / בחדר המפקד. 
וכל עין באור מבריקה / ומי שאין לו בערב מה לעשות 
נכנס ויושב לו / עד אחרי חצות / עד אחרי חצות.

השיר ״האיש מן הבקעה״ של להקת פיקוד מרכז, עם הסולנית דורית ראובני, נכתב על ידי חיים חפר ומוני אמריליו, לזכרו של אל״מ אריה רגב שנהרג עם סרן גד מנלה באחד המרדפים בבקעה ב-1968:
בעננים תלויה הקשת / אך עוד לוחש מכשיר הקשר 
מילה או שתיים כמו משק כנפיים / ענה לי 
רות סוף אומר האיש מן הבקעה 

לחיילים ששירתו בתקופת ההתשה בבקעה ובתעלה נשארו זיכרונות קשים של תקריות ירי והפגזות כבדות, ושל חברים צעירים שנהרגו בין המוצבים והמעוזים. שלוש שנים בלבד אחרי שהסתיימה ההתשה באה המלחמה הגדולה אותה זוכרים כולם: מלחמת יום כיפור, עליה כתבתי כאן כבר הרבה פעמים.

בתקופה ההיא לא היו סמארטפונים וגם לא הרבה מצלמות. וגם אם היו כמה מצלמות – לחיילים הפשוטים (חפ״שים) אסור היה לצלם בקו. לכן נותרו לי, באלבום הצבא הצנום, רק שלוש תמונות מצהיבות ומחוקות  בהן אני נראה עם חבריי לפלוגה, על הזחל״ם הפלוגתי ולידו, בסיור הכנה בין המוצבים שבין הגשרים: אדם (דמייה), אלנבי ועבדאללה, אותם יצאנו לתגבר כשקיבלנו פקודה.
הנהיגה בטנק הצנטוריון הישן לא הייתה קלה: חמישה הילוכים קדמיים ושניים אחוריים, עם ידיות נהיגה חורקות ועם מדפים סגורים בחום הבקעה. התנאים האלה, בלי מיזוג ועם איוורור קלוש בתא הנהג, אילצו את נהג הטנק לשתות חצי מג׳ריקן מים שהיה בתא הנהג, כשהטנק נכנס לעמדות ליד המוצב.

במחנה הג׳יפטליק במרכז הבקעה זכינו, בין הסיורים והנסיעה למוצבים, לראות כמה להקות צבאיות (ללא תאורה ובלי הגברה) והשירים שציטטתי כאן בהחלט נטעו בנו גאווה תמימה חסרת כל היגיון.

אחר כך הלכתי לכל הקורסים של השיריון וה״התשה״ נמשכה בבקעה ובתעלה גם בלי השתתפותי הפעילה (חוץ מכמה אירועים נקודתיים) כמעט עד מועד השחרור. המלחמה המפרכת ההיא לא זכתה להרבה תהילה, אבל היא נמצאת עמוק עמוק בזיכרון של בני דור ההתשה. וגם אם צה״ל לא מצא לנכון (עדיין) לשלוח לי את אות המערכה, אין לי טענות – גם בלי פסי החאקי עם נגיעות התכלת־לבן ואדום, של אות המלחמה, היא צרובה עמוק בזיכרון שלי ושל החיילים הסדירים של השנים הרחוקות ההן.

יש מי שרואה גם באירועים של ימינו, בעיקר באיזורנו: ״העוטף״ המפורסם (וה״נודניק״), סוג של מלחמת התשה. למי שהיה חייל שם בבקעה ובתעלה לפני חמישים שנה, המלחמה המתישה של ימינו שמשתתפים בה גם כל האזרחים – מתינוקות בני יומם ועד סבים וסבתות – נראית כ״מלחמה לוקסוס״ (במירכאות כפולות ומכופלות). ביחס למלחמת ההתשה בבקעה, התנאים הפיזיים לא רעים: ממ״ד, מיזוג, טלוויזיה ואינטרנט אבל כמובן שזו השוואה חסרת כל טעם. ועם זאת, כבוגר ״ההתשה 69״, אני מאמין ומקווה שגם המלחמה המתישה הנוכחית, שנכפית על חלק קטן מאזרחי המדינה, עוד תסתיים ואנחנו שוב נראה את ״הימים האחרים״, אשר מעבר להרים (או השדות) העשנים, הבוערים.

השיר ״הימים האחרים״ – האופטימי (והנאיבי) מלווה אותי מאז ״ימי הבקעה״ שלי. הוא נכתב בעצם ימי ההתשה בבקעה ושרה אותו להקת פיקוד המרכז:
אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, 
אשר מעבר להרים העשנים, הבוערים. 
אנחנו עוד נראה את הימים האחרים 
עולים, באים מן הבקעה, יורדים אלינו מן ההרים, 
צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים 
ואת הדברים אשר שכחנו כבר איך הם נראים.
(להקת פיקוד מרכז, 1970. מילים: חיים חפר; לחן: דובי זלצר)

לצפייה בפרקי הסדרה ״המלחמה שנשכחה״ בכאן 11 – כנסו כאן.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 4 תגובות

אהוד בא רק בגלל ביבי ||| ישראל דמוקרטית נגד מדינת נתניהו. נקודה.

הצגת השם החדש של מפלגתו של המנהיג החדש־ישן אהוד ברק אולי לא הייתה ״דרמטית״ כמו ההצגות המבוימות במהלך הקדנציה האינסופית של ״ממלכת נתניהו״, זו הכפופה לשיגיונותיו של ״מלך ישראל״ היוצא. אבל היא מביאה איתה את התקווה, זו שכבר שכחנו לזמר ביום העצמאות.

השם והלוגו שנבחרו למפלגה החדשה לא נראים חדשניים במיוחד, ולא נראה שעמלו עליהם, כמקובל במקומותינו, צוותי חשיבה מתוחכמים מאמריקה. אבל יש כאן מין רמז ותקווה לרוח המפלגה הדמוקרטית האמריקאית שגם היא מדשדשת קצת בימי מלכות טראמפ.

מעצבי הלוגו השתמשו בכל המרכיבים הישנים שסוקרו כאן הרבה פעמים: צבע כחול על גווניו (עם רמז לשמיים מעוננים). שימוש מאופק בצבע אדום (הפס האדום כרמז ביטחוני דרומי?) ובעיקר הנקודה האדומה החותמת. זו הנקודה שכבר סקרתי פעמים רבות (כולל בפוסט הזה במגזין אאא).

השינוי המפתיע (לכאורה) הוא השימוש החדשני בנקודה לא כחתימה לסלוגן הקצר – כמו הפטנט שהמציאו לשרון ויש הטוענים שהביא לניצחונו ב-2003 – אלא כסימן הניקוד חיריק במילה יִשראל. חשיבה בהחלט חדשנית, שמביאה – יחד עם הניואנס שרוב העם אולי לא ירגיש בו – מין רוח חדשה־ישנה אחרת המפיחה תקווה בחצי העם המיואש.

כדי לתמוך בסלוגן החדש־ישן (והמובן מאליו) של המפלגה החדשה ״מדינת נתניהו או מדינת ישראל״ שכבר מופיע בשלטי החוצות, אספתי כאן כמה דוגמאות של גרפיקות שפירסמתי בעבר שמתארות את שיוך המדינה למנהיג הנצחי הבלתי נגמר.
לא תמיד צריכים להיות מקוריים, כפי שלימדו אותנו פירסומאי הבחירות, צריך רק להתעקש, לחזור על מסר קליט הרבה פעמים עד שיחלחל אל השטח ויביא את השינוי ש״חצי־העם־פלוס״ מחכה לו כבר שנים.
הנה כמה מדוגמאות ״מדינת נתניהו״ שפיזרתי ברשת בשנים האחרונות:

 

 

נתניהו כפסל החירות הישראלי (צילום אמיתי!)

יש מי שזוכר וטורח להזכיר מדי פעם שב-1999 זה כבר קרה:

ולסיום, ההמחשה הגרפית מאתמול. בעוד שבועיים יעבור נתניהו את בן גוריון ויהיה ראש הממשלה המכהן תקופה ארוכה ביותר בתולדות המדינה. הגיע הזמן להגיד לו די. נקודה אדומה

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | 4 תגובות

״הו אילת הו אילת״ ||| ״את בליבנו, ליבנו תמיד״. אבל עכשיו יש דברים חשובים יותר…

העיר אילת (כמו שארם א שייח׳) הייתה בליבנו מאז ומתמיד (כפוף למגבלות כלכליות וגיאוגרפיות). העיר הקטנה בדרום ששוחררה על ידי חטיבת הנגב בסוף מלחמת העצמאות הייתה עבור הישראלים ה״רגילים״ – גם אלה כמונו תושבי ״הדרום המערבי הפרוע״ מין מובלעת חצי חוץ־לארצית. הרבה סמלים יוחסו לה לאורך השנים, אולי בגלל המרחק והקירבה לעולמות רחוקים כמו ים סוף, סעודיה, אופירה, עציון גבר, מיצרי טיראן, האי סנפיר, אפריקה והאוקינוס ההודי. המשחק הנוסטלגי ״מסעות שלמה המלך״ מרמז על הרצון עתיק היומין ליצור למדינת ישראל, הים תיכונית בעיקרה, קישורים רחוקים יותר המתחברים לשלמה המלך ולמנהיגים רחוקים אחרים מההיסטוריה ומהתנ״ך.


המשחק מסעות שלמה המלך שפתח נתיבים ימיים מופלאים לילדי ישראל הקטנה

במשך השנים נבנו באילת מלונות פאר נוחים, מצפים תת־ימיים, מכרות נחושת, ריף דולפינים, ובעיקר חנויות פטורות ממע״מ, וכל מיני דברים שעשויים לקסום לישראלים בימינו. ובכל זאת, רוב העם מעדיף בדרך כלל את חופי טורקיה (זולים יותר) או את איי יוון (טעימים יותר).
אני יכול להעיד על עצמי (בבושה מסוימת) שמעולם לא הייתי ביוון ובאיים שלה, אולי בגלל זיכרונותי מהחגים בגן הילדים – עם אנטיוכוס וטיטוס. בטורקיה הייתי פעמיים והיה נחמד, אבל את אילת לא שכחנו אף פעם, למרות הביקורים המועטים מדי שערכנו בעיר היפה.

לפני עשרות שנים, במסגרת סידרת גלויות ״ערי ישראל״ הדפסנו גם גלויה של אילת. אמנם לא נהוג שהנחתום יסביר את עיסתו, אבל למרות הנוהג הזה אני מוסיף כאן תיאור קצר לגלויה הישנה: ניסינו לתאר בה את שגעון הגדלות של ישראל כולה, בהתבסס על דברי הרהב של מנהיגיה לאורך השנים (לא רק הרה״מ הנוכחי שסגר את שדה דב מסיבות שלא כאן המקום לפרטן). ישראל צוירה בגלויה ככוכב לכת נפרד מכדור הארץ (אפילו לא לווין שלו, אלא ״כוכב לכת״ של ממש), ואת אילת תיארנו כים אלמוגים אינסופי, עם שנורקל פרימיטיבי כמובן. אילת המצוירת שלנו הייתה עולם מלא שמערכת השמש כולה התגמדה מולו.

היום, עם סגירתו הסופית של שדה דב״ – נחסם הקישור האווירי הנוח של תושבי העיר הדרומית למרכז הארץ. תושבי אילת, שרובם בחרו בממשלה הזו ואף עורכים בעירם את ה״ליכודיאדה״ המסורתית – מוחים בצדק רב על היותם שקופים. הגיע הזמן לעדכן את הגלויה. הפעם אילת הוכרזה ככוכב לכת נוסף, קצת רחוק מכוכבי הלכת ״ישראל״ ו״ארץ״ ועדיין חלק ממערכת השמש. כך שעוד לא אבדה התקווה.

זה הזמן גם להביא את השיר היפה והאופטימי שכתבו דליה רביקוביץ׳ ומשה וילנסקי לכבוד אילת ומבצעת בחן רב להקת פיקוד דרום המיתולוגית (עם מתי כספי ששר ״נוסעים רחוק…״):
״באילת באילת / שער העולם דרומה 
באילת באילת מלח ואלמוג 
לא זוכרים פה את פריס ורומא 
פה נוסעים רחוק / נוסעים רחוק״ 

תושבי אילת היקרים, אנחנו מחבקים אתכם כשקופים־עם־ותק המחבקים טירוני־שקיפות. אל תתייאשו, ״לא נורא! נתגבר! / עוד הכל, עוד הכל יסתדר! / לא נורא! נתגבר! / עוד נגיע לחוף הזוהר״.
(מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי
)

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה גלויות, ישראל, ערים | עם התגים | 2 תגובות

היינו כחולמים (חלום מצחיק־עצוב) ||| ״מדינת קישון״ קמה לנגד עינינו, ואנחנו עוד לא התעוררנו

אפרים קישון – אולי כדאי להזכיר למי שנוטה לשכוח – היה גדול ההומוריסטנים והסאטיריקנים שהיו בישראל מאז היווסדה (ציטוט מוויקיפדיה: הוא הגיע לישראל כפליט הונגרי ב-1949. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים", וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו).

הדברים שכתב קישון לפני יותר מ-60 שנה, כחומרים הומוריסטיים, מצחיקים אבל אוהבים, הופכים בימי הדמדומים של ממלכת בנימין הראשון (או השני) למציאות יומיומית. כמעט כל יום אנחנו עדים – בחדשות, בעיתונות וברשתות ה״חברתיות״ – ל״אירועים״ שכל אחד מהם נראה כמו הומורסקה ישנה של קישון, ורבים מהאירועים האלה היו יכולים בקלות (בעזרת הכשרון הקישוני) להפוך לסרט מופת.

הקריקטורה של עמוס בידרמן, אשף הקליעה למטרה, שפורסמה ב״הארץ״ מייד אחרי ״הקמת״ ה״עיר״ ״רמת טראמפ״ משקפת יפה את המצב אליו נקלעה ״מדינת העם היהודי״ (או ״מדינת כל סמוטריצ׳יה״ כפי שהצגתי בפייסבוק של הבלוג). אירוע  חנוכת השלט של ״העיר החדשה״ נראה ממש כמו סצינה ממחזה קישוני (שימו לב לשימוש הרב במירכאות. בימינו אפשר להצמיד אותן כמעט לכל ״אירוע״ ״חדשותי״: ״בחירות״ | ״ביטול בחירות״ ♦ ״חסינות״ | ״ביטול חסינות״ ♦ ״מירמה״ | ״זולת״ ♦ וכו׳ וכו׳).

 

בשביל התיעוד ה״היסטורי״ החלטתי – למרות נטיית הלב להתמקד בצילומים אופטימיים של שדות החיטה והפרדסים, החמניות והבוטנים, האבטיחים ותפוחי־האדמה, הצומחים כאן בעוטף עזה המשחיר ומוריק לסירוגין – לפרסם היום פוסט נוסף כמחווה לגדול ההומוריסטנים הישראליים, אפרים קישון (וגם לגדול הקריקטוריסטים הפוליטיים בימינו, עמוס בידרמן).

 

אפשר לשאול: למה דווקא קישון בימים כל כך קשים? באמשים אלה, כשהמדינה מיטלטלת בין מלחמה ל״שלום״, ב״ארץ בה לא מצפים לנסים, אלא מתחשבים בהם״ – בימים שלפני כסה ועשור (או בין כסא ל״טרור״), במדינה שנמצאת בין סמוטריץ׳ לברקוביץ׳ ("האם אדוני מתכוון לסופר המהולל י.ד. ברקוביץ'? לא, אני מתכוון לשחקן המהולל מ.י.ק.י. ברקוביץ'!". את זה כתב יוסי בנאי, לא קישון), ובעידן שבין מנדלבליט ל״מנדלבלוֹף״. התשובה נמצאת בגוף הסרט, שאולי עוד יצולם פעם על ידי ממשיכי קישון:

״זוהי ארץ בה אין איש רוצה לעבוד, לכן בונים עיר חדשה תוך שלושה ימים – והולכים בטל עד סוף השבוע״.

״זוהי ארץ בה מסוגל פתק קטן להזיז הרים, אך ההרים מולידים נאומים״.

״זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים, אלא מתחשבים בהם״.

״זוהי ארץ בת תשע (או 71), אבל חכמה ומנוסה כמו בת עשר (אולי 11).

״זוהי הארץ היחידה בעולם שאני יכול לחיות בה״.

״זוהי הארץ שלי״.

(כל הציטוטים מספרו של קישון ״לא נורא״ שיצא לאור ב-1958. האיור של דוֹש)

ואפשר גם לשאול: ״זוהי הארץ שלי? שלכם? שלו?״ והנה התשובה:

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, סרטים, פוליטיקה, קולנוע | עם התגים , , , | 4 תגובות