רכבת לילה לעזה ||| קו הרכבת מלפני 100 שנים שאף אחד לא חושב עליו היום

זה סיפור מתגלגל, שמתחיל בכביש 232 ונגמר בעזה, או אפילו בקהיר (ולמי שיש תוכניות מרחיקות לכת עוד יותר – אולי במדריד, או פריז).
כידוע, ישראל מזרימה בין ״סבב״ ל״סבב״ חומרים וציוד רב לרצועת עזה. כל זה נעשה במסגרת הצעדים ה״הומניטריים״ שנועדו לשמור את עזה החמאסית כ״כלא הגדול בעולם״, או כ״סיר בישול״ ששומרים עליו שלא יעלה על גדותיו יותר מדי.

משאיות בחניון כרם שלום (צולם בימי ה״סבב״ כשהסגר על עזה עוד היה בתוקף)

הצד ה״הומניטרי־לכאורה״ זוכה מדי פעם למאמרים מלומדים המדברים בגנותו (או בשבחם וחוכמתם של אלה שמתחזקים את המצב). הרבה פחות מדברים על הפיכתו של כביש כמעט שוּלי, בקצה הפריפריה (״שוּלה״ בעברית) לאוטוסטרדה קטלנית. כביש 232 שנועד לחבר את ישובי העוטף – בעיקר מהמועצה האזורית אשכול – אל מרכז הארץ, הפך מזמן לנתיב נסיעה של אלפי משאיות וסמיטריילרים שמעבירים ״סחורות״ למעבר כרם שלום, בין הסבבים התכופים.
המשאיות הרבות דוהרות במהירות רבה ומסכנות, כבר שנים, את הנוסעים ואת הולכי הרגל שמנסים לחצות את הכביש בצמתים השונים. עשרות תאונות, חלקן קטלניות, כבר קרו ועדיין הרחבת הכביש מתעכבת, כמעט כמו בניית קו הרכבת ירושלים-תל־אביב שנחנך טרם זמנו אתמול.

אתמול הזכירה לי רעייתי היקרה שאולי אפשר היה אחרת. אולי אפשר לחדש את קו הרכבת ת״א-אשדוד-עזה. הקו הזה פעל בימי המנדט, וגם בימים שבין סוף מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. המסילה קיימת כבר מזמן, יש רק לתקן ולהשמיש אותה – ואז רכבת הלילה לעזה יכולה לצאת לדרך מדי לילה ולהוביל את כל הסחורות הנדרשות מבלי לסכן נפש אחת בישראל ובעזה.

זה כל־כך פשוט, ולכן גם לא סביר שזה יקרה. אצלנו נהוג הרי לתכנן את קווי הרכבת בעיקר עבור טקס חנוכתם – לפי מועדי הבחירות, ולא בהכרח לפי הצרכים. מי היה מקבל קרדיט על חנוכת קו אשדוד-עזה? מה היה יוצא לשר התחבורה והאסטרטגיה ולשר החוץ והטקסים, אם במקום אלפי המשאיות המסוכנות הייתה נוסעת בלילה רכבת עמוסה לעזה ופורקת את הסחורות בביטחה בתחנה שאחרי מעבר ארז, או בעזה עצמה, ואפילו בחאן יונס?
למי שזה נראה דימיוני מומלץ להיכנס לוויקיפדיה ולקרוא על הרכבת המנדטורית שפעלה כאן כבר לפני מאה שנים והובילה נוסעים וסחורות בקו חיפה-קנטרה ומשם לקהיר. (כאן תוכלו למצוא את לוחות הזמנים של הרכבת ההיסטורית הזו, וצירפתי גם את כרטיס הנסיעה לקנטרה למי שאין לו רב־קו).

הרכבת היא כלי תחבורה זול, מהיר ובטוח הרבה יותר ממשאיות חסרות מעצורים. באופן אישי זכורים לי שני אירועים הקשורים ברכבת של קו עזה. האחד הוא תמרות העשן מהרכבת בעזה (כנראה קו קהיר-עזה) שהיינו רואים בילדותנו בטיולים בוואדי הקרוב. קראנו לנחל הזה ״ואדי חביות״, בגלל שורות החביות השוכבות ששימשו כמחסומים (נגד מה? כבר שכחתי) שהיינו רוכבים עליהן ומדמים שאנחנו על הרכבת.

הזיכרון השני הוא הרכבת שלקחה את הטנקים שלנו (ואותנו) עם סיום מלחמת יום כיפור מנקודת ההעמסה באל־עריש ועד ללוד, ומשם לימ״חים לתיקונים ושיפוצים ואיחסון עד המלחמה הבאה. עברנו אז דרך עזה, בנסיעה איטית מכיוון דרום, הטנקים ניצבו על רכבת המשא, וילדי עזה בירכו (או קיללו) אותנו בשמחת ילדים שרואים מחזה מוזר ונדיר.

נעזוב את הזיכרונות. כמומחה לקווים (של רכבות ושל אותיות) ולנקודות (של ישוב ושל רשתות דפוס) אני קורא לשר המתאים שירים את פרויקט רכבת הלילה לעזה. אני בטוח שהוא ייזכה לתשואות רמות ואולי יוכל להתמנות בממשלה הבאה לשר הרכבות וההיסטוריה. הרכבת הזו תוכל להמשיך מקהיר לטריפולי ומרוקו (לטיולי שורשים), ומשם דרך גיברלטר למדריד ואפילו לפריז (פעם תיארתי כאן את נתיב הרכבת הצפוני שיכול לחדש את החיבור מתל־אביב לראש הנקרה, ביירות, איסטנבול ומשם לונציה ופריז). גם בנתיב הדרומי לא נשאר הרבה מה לעשות: קצת תיקוני פסים והוספת שלטים ואפשר לצאת לדרך. ואם הטיול עד קהיר ומדריד נראה קצת פנטזיונרי – לעזה אפשר לשלוח רכבת כבר מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים.

בתור ליווי מוזיקלי לפוסט התנגן לי, כמובן, השיר של משינה: ״רכבת לילה לקהיר״. עיינתי קצת בוויקי וגיליתי להפתעתי שקיים גם ביצוע הומוריסטי לשיר הקלאסי עם גדולי שחקני ישראל: השמוליקים – רודנסקי וסגל, רפאל קלצ׳קין, אלכסנדר יהלומי ועם המלחין דוד קריבושי – בתוכנית הנוסטלגית של מני פאר. צפו צפו ותוסיפו עוד כמה צפיות למניין הצנוע, זה שלפני עידן היוטיוב של המילניום הנוכחי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה היסטוריה, מפות, תחבורה | עם התגים , , , | 2 תגובות

מוצאי כיפור תש״ז – תשע״ט ||| ביקור מאוחר במחנה בגדרה בו ביליתי את שנתי הראשונה

יצאנו השבוע לבקר במקום שלא הייתי בו מסוף 1949.

הלילה, לפני 72 שנה לפי התאריך העברי, יצאו 30 חלוצים, מתיישבים בני עשרים בערך להקים את הכפר שלי. יחד איתם במבצע שנקרא ״עליית 11 הנקודות״ היו עוד עשרה קיבוצים ומושבים: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה.

הישובים האלה קבעו את העובדה שהנגב הצפוני והמערבי יהיה חלק ממדינת ישראל. אם ננסה לשער מה היה קורה אם מוסדות הישוב לא היו מחליטים על ההתיישבות הזאת, סביר שאירועי ״הסבב״ של הקיץ האחרון היו מתרחשים הרבה יותר קרוב ל״מוסדות הישוב״ הנוכחיים בתל־אביב ובירושלים.

המשאיות פורקות את קירות הצריפים בנקודה שהוקמה במוצאי כיפור תש״ז, 6.10.1946.

הישוב כפי שנראה בזמן מלחמת העצמאות, 1948

על האירוע ההיסטורי הזה כבר כתבתי כאן. בית הביטחון והמגדל של נקודת היישוב הישנה ההיא ניצבים עד היום בקצה הנגב המערבי, קרוב מאוד לגבול רצועת עזה.

שנתיים וחודשיים אחרי האירוע ההיסטורי ההוא, הגעתי לעולם בגדרה (למעשה נולדתי, כפי שסיפרו לי, בבית היולדות ברחובות). במחנה הזמני בגדרה, שברוח הימים הביטחוניים ההם קראו לו ״פלוגת בארות״, ישבו חלק מחברי הקבוצה, בעיקר הנשים עם הילדים הראשונים. שם למדתי להגיד את ההברות הראשונות שלי ולשחק עם מעט הצעצועים שהיו אז. על לגו, פליימוביל ומשחקי סמארטפון – אף אחד עוד לא חלם.

  
והילד הזה בגדרה (ככתוב מאחורי התמונה) הוא אני

בקיץ 2018 במחנה-אולפנה בגדרה, הנדנדות הן עדיין העניין (אבל הן עשויות מפלסטיק כמובן)

השבוע נסענו, בפעם הראשונה, לחפש את המחנה הזה בגדרה. ידענו שכיום שוכנת באיזור ה״מחנה הזמני״ אולפנה לבנות ומצאנו את המקום (בעזרת גוגל מפ) די בקלות. וגם את הבית המפורסם המופיע בצילומי הארכיון, זיהינו מיד.

הבית של הקבוצה במחנה בגדרה, 1944-1949

הבית בגדרה כפי שצולם השבוע, ספטמבר 2018

חשבנו שיהיה קשה להיכנס ולבקר במקום והופתענו לטובה. השער היה פתוח ובנות האולפנה (ואחר כך גם המורות, והמנהל והעובדים) קיבלו את פנינו באדיבות ובסקרנות וענו בשמחה לכל שאלותינו. הם שמעו משהו חלקי על הסיפור ההתיישבותי שקרה באתר בו הן גרות ולומדות. מבחינתן של התלמידות הצעירות זה אירוע מתקופת נביאים ראשונים, או מלכים א׳ – אבל הן שמחו להפנות אותנו אל השלט שמתאר את האירוע. ואפילו התנדבו לצלם אותנו (בסמארטפון!) על הדשא בו זחלתי את צעדי הראשונים.

  
ילדים עם מטפלת על עגלה בגדרה 1948 (והילד הזה הוא לא אני)
ושלט מ-2018 ״שער הנגב״ שמספר על עליית כפר סאלד וקצת שוכח להזכיר את מי שהלך באמת לנגב 

  חדר אוכל בגדרה: מימין – 1944; משמאל – 2018 (אחרי שהגג העגול הוחלף בגג מודרני)

  מימין: חברים מציצים בחלון המזכירות ב-1946 כשהגיעה ההודעה על ההתיישבות: ״הולכים לנגב!״
משמאל: ביקור השבוע ב״מחנה״ הפלוגה בגדרה (תודה לבנות האולפנה שהתנדבו לצלם)

הביקור באולפנה-״מחנה״ רק מחזק את ההכרה שאנחנו יכולים להיות עם אחד: דתיים וחילוניים, צעירות ו״מבוגרים״. שיש לנו הרבה מן המשותף, ושאם רק יימצא מי שיידע להפנות את תשומת הלב להרגשת השותפות הזו – ישראל יכולה לחזור לתחושות שהיו כאן בימי המדינה הראשונים. ואולי גם להתקרב לימים בהם איזורים שמחוץ לתחום ״גדרה-חדרה״ זוכים להכרה ובעיקר להזדהות מצד ההנהגה הפייסבוקית.

אולפנת בהר״ן כפר אליהו, גדרה 2018 

שיהיה חג עלייה שמח לכל מתיישבי וצאצאי־המתיישבים של 11 הנקודות,
וחג סוכות שמח לכל עמישראל מגדרה עד חדרה וגם מדן ועד אילת.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, סיפורי הכפר, קיבוץ | עם התגים , | 2 תגובות

תשל״ד-תשע״ט ||| מסע בזמן, ארבעים וחמש שנים אחרי יום כיפור ההוא

וזה סדר הנקודות, ארבעים וחמש שנה אחרי (על פי קווי הזיכרון ההולך ומיטשטש, ועל פי מפת קוד סיריוס):

בית דראס (ימ״ח)
אל עריש
רומאני
ציר מאדים חניון לילה
הדרך לפירדאן ובחזרה
(סאגרים ומטוסי אויב)
זרקור
הברגה
בלימה
ציר חת״ם
ציר עכביש
ציר לקסיקון
מצמד
צליחה (אבירי לב)
האגם המר
החיץ החקלאי
מתחם ערל
מקצרה
(תקיפה של מטוסי אויב)
ג׳ניפה
שלופה
(כיתור הארמיה השלישית)

ואחר־כך:
אפריקה
הפסקת האש הראשונה והשנייה
פאיד (שדה תעופה מעבר לתעלה)
לנתב״ג בהרקולס
טרמפים ל״חופשת 24 שעות״
ובחזרה לפאיד ולמיתלה.
שיחות הק״מ ה-101.
ואחרי ארבעה חודשים: הביתה –
עם המיטען הקטן בתרמיל
והמיטען הכבד בלב.
ואז –
ביקור סאדאת
והסכם השלום עם מצרים.

ארבעים וחמש שנה.
לא רבים זוכרים,
וגם אלה שזוכרים משהו –
זכרונותיהם הולכים ומיטשטשים.
הולכים וקהים.
טוב שנשארה המפה אכולת העש –
להזכיר למי שרוצה
שגם מלחמה שהתחילה בהפתעה
והביאה לכאב כל כך גדול,
יכולה להביא – אם כל הצדדים
משתפים פעולה –
לשלום (שמתקיים עד היום).

להתראות אחרי יום כיפור תשע״ט.
(חייל מילואים, אחד מתוך רבבות, שבמקרה חזר משם ועדיין זוכר משהו)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 2 תגובות

שבע בבוקר. שבע בערב ||| מבט כפול מערבה: זריחה🌞 שקיעה🌛

שתי תמונות שפירסמתי בפייסבוק עוררו, לשמחתי, עניין מסוים אצל המזפזפים ברשת החברתית. הן פורסמו דווקא בשבוע בו הופיעו בפיד הפייסבוקי בעיקר פוסטים של ״העתק-הדבק״ עם הסבר איך להתגבר על ״האלגוריתם החדשני״ והדרקוני של הרשת. זה שמסתיר את חברי הרשת שלכם, שכולם יודעים שהיא לא ממש רשת ״חברתית״.
התמונות שהעליתי – שהתגברו איכשהו על האלגוריתם הפייסבוקי – צולמו באופן די מקרי: הראשונה בשבע בבוקר בהליכת הבוקר בדרך הצופה מערבה. ניתן לראות בה שדה חרוש (לפני כמה שבועות נאספו ממנו תפוחי-האדמה שהיו בו), כמה עצי אקליפטוס שרופים חלקית, ואחד שהוא מזמן רק שלד של עץ. ממערב לנוף הפסטורלי הזה משתרעת רצועת עזה.
התמונה השנייה צולמה בשבע בערב. השתדלתי לתפוס את אותו נוף גם בשעה שהחשיכה יורדת וכך התקבלו שתי תמונות שונות מבחינה צבעונית. האווירה בשתי התמונות היא קצת אחרת, ועם זאת הן בהחלט משקפות את המראות היפים שבסביבת הכפר שב״עוטף״, על אף כל דיווחי החדשות והפייסבוק, שמספרים (לפעמים) על השריפות שעדיין נמשכות בארץ ״הכחשת האש״ שאנחנו נמצאים בה כחצי שנה.

בתמונת הבוקר אפשר לראות באופק, מימין לעץ היבש (אם לוחצים להגדלה) את הבתים של עזה. ובתמונת הערב אפשר לראות, באותו מקום, אורות של מוצבי הצבא, ששומר על הגבול ועלינו. פעם שרנו את המילים של יחיאל מוהר ב״כיתה אלמונית״: ״והגבול הוא בלב כל חייל״. היום, כנראה, מעטים זוכרים את השיר הישן הזה. אבל הגבול הוא עדיין בלב כל חייל (לפחות של חיילי היחידות הקרביות).

בתגובות הוסיפה סמדר את הציטוט המתבקש מהנסיך הקטן: ״נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו״. מוזר שאני לא חשבתי על מילותיו של סנט אכזופרי (אם כי בפוסט ישן יותר על ״זריחות ושקיעות מהמרפסת״ כן התחברתי לאסוציאציה הספרותית הזו).

החלטתי להציג את התמונות האלה גם בפוסט בבלוג. כי הרי בפייסבוק הן יישטפו עוד שניה בעזרת האלגוריתם החכם של ״האקטואליה הקשה״. ואם ארצה עוד איזה זמן למצוא אותן – לא אוכל, אפילו בעזרת האלגוריתמים הכי מתוחכמים שלי להגיע אליהן.

בתום מועד איחולי השנה-טובה – נאחל שבאמת תהיה שנה טובה ושהשדות והעצים שבמערב הכפר, וגם במזרח, בדרום ובצפון. וגם בשאר הכפרים והערים (ואפילו מעבר ל״קו הירוק״!) – יחזרו להיות ירוקים.
שנה טובה וירוקה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, סיפורי הכפר, תמונות | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כאן נולדתי ||| וריאציה על שיר חג מיתולוגי־ארכיאלוגי (עם הסברים קצרים בגוף השיר)

אז בסוף יצא שתל־אביב, ולא ירושלים, תארח את האירוויזיון. ולא שזה ממש משנה לי. אני כמעט בטוח שלא אצפה בתחרות הזמר האירופאית שמזמן כבר קשה לי להתחבר אליה. סביר גם שלא אקפוץ לשום בריכה כשנזכה שוב (זה בטוח!!!).
פעם הייתי קצת יותר נאיבי (ויותר צעיר) ויצא לי לראות את גיבורי האירוויזיון הישראלים הישנים, אלה שקדמו לנטע ברזילי ולצעצוע המפמפם שלה: ״אבניבי״ (יזהר כהן. הנה הביצוע באירוויזיון 1978 בפריז), ״הללויה״ (גלי עטרי וחלב ודבש) ״הורה״ (אבי טולדנו), ״חי״ (עופרה חזה) ועוד כמה. השירים האלה דיברו אל ליבי המיושן הרבה יותר מהצעצוע האקטואלי. חלקם זכו במקום הראשון הכל־כך נחשק, וחלקם הגיעו רק למקום השני המכובד. זה שאף אחד לא זוכר חוץ ממני, ועוד כמה מאות אלפי גולשים ביוטיוב (הרבה פחות מעשרות המיליונים של ״קומסי קומסה״ או ״טודו בום״).

וכך הגעתי ל״כאן״ שכתב והלחין עוזי חיטמן ושרו הדצים באירוויזיון 1991 שנערך באולפני צ'ינצ'יטה ברומא. השיר זכה ״רק״ במקום השלישי (״בגלל כמה מדינות אנטישמיות באירופה״), מרחק שבע נקודות בלבד משוודיה, שסיימה במקום הראשון וניצחה בתחרות. על השיר ״כאן״ כתבו ככה בוויקיפדיה: ״השיר מבטא רגשות אהבה לארץ ישראל, והתגוררות נצחית בה״.

היום נהוג להגיד על כל השירים שמניתי למעלה שהם לאומיים מדי (שלא לומר לאומנים), שהם קיטשיים או סכריניים (או סתם מתוקים מדי), שהלחן קליט מדי ועוד כל מיני ביקורות בדיעבד. ובכל זאת אני מציג כאן את הגירסה המותאמת שלי לשיר ״כאן״. הוספתי מספרים קטנים באדום כשלמטה מוצגים הביאורים לחיבור של ילד (ואבא וסבא) מהנגב המערבי (״ארץ האש״ לשעבר ו״לשהווה״) אל השיר הדצי של עוזי חיטמן. והוספתי גם את תמונת הכניסה לכפר, כפי שהוא נראה בראשית שנות החמישים.

נסו לזמזם את המילים, ששונו טיפה, ביחד עם אורנה ומשה ועם התלבושות ה״ארץ־ישראליות״ שלהם שהיום אולי נחשבות למגוחכות, ויש כאלה שהן מעוררות אצלם את בלוטות הנוסטלגיה שעדיין מתפקדות.

1. אם לדייק נולדתי ברחובות, בזמן מלחמת העצמאות כשחלק מחברי (בעיקר חברות) הכפר גרו בגדרה והאחרים הגנו על הנגב והמדינה בנחביר שעד היום עומדת קילומטר אחד מול הרצועה.
2. ביום טוב אפשר לראות את הים של עזה, אם עומדים במקום גבוה ואם עשן השריפות לא מפריע.
3. הכוונה לגן א׳ – הגן הראשון של הכפר. אחר־כך שינו את שמו ל״גן חצב״ ואחר־כך הרסו אותו כדי לבנות פעוטון ״עופרים״ ואז בנו על יד זה את ״גן חצב החדש״. העיקר שממשיכים לבנות (ולהרוס).
4. שתלתי דשא, כמו כולם, במה שנקרא ״שבוע החטיבה״ שהיה מין אירוע תנועת־נוער אחרי הבר־מצווה.
5. שלושה ילדים נהדרים: שני בנים ובת. לא ממש נולדו כאן, אלא בבאר־שבע. וגם 6 נכדים – והעיקר שכולם בארץ.
6. אם לדייק בראש השנה נספרו 1,209 חברים (יותר מדויק תושבים, כולל ילדים, חיילים ועוד) כן ירבו.
7. ואם לדייק, שוב – אני לא ממש יודע לנגן על שום כלי נגינה, חוץ מההתחלה של ״יונתן הקטן״ על קסילופון של ילדים.
8. להגן, ממש כפשוטו, יצא לי ב״מוצב מספוא״ במלחמת ששת הימים (וכבר סיפרתי וציירתי את זה גם כאן). ועל ״להגן״ מרחוק, כמו כל בני הדור שלי, כתבתי (וציירתי) הרבה פעמים כאן וכאן וכאן (בקיצור, אולי יותר מדי פעמים).
9. ערכתי, ועוד איך ערכתי – בתורנויות החג הבלתי נגמרות. מאז ומעולם. אבל ״עריכה-עריכה״ הכי נחשב זה ״תורנות חיסול״ עם עירום כסאות הפלסטיק והחזרת המגשים למטבח ולאקונומיה.
10. נדמה לי שהכוונה של עוזי חיטמן (וגם שלי) היא להגיד ״אהלן״ לשכנים דוברי הערבית ולא ״אהלן״ פלמ״חניקי חברמני, כזה שפעם היו אומרים במקום מה שהיום: ״מה קורה, אחחחי״.

זהו, עד כאן השיר, הווריאציה שלי והפרשנות. עכשיו בואו נצטרף לדצים:

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מוזיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

על סירים וקלסרים ||| כשה״מצחיק-בקושי״ מתחלף ל״מביך מאוד״?

ראש הממשלה שוב נתן מופע שחילק את 898,000 הצופים בסרטון החג שלו ל״מתמוגגים עממיים״ ו״חמוּצים מתנשאים״. קל להראות למה זה לא היה מצחיק, ואפילו קצת מביך (או הרבה). אבל כנראה שמכונת תעמולת הבחירות המודרנית פועלת מזמן בשיטות שבן גוריון ואשכול ובגין ושרון לא ממש הכירו.

בעולם הרשתות והיוטיוב מספיק למצוא צירוף של שתי מילים (למשל ״הם מ-פ-ח-ד-י-ם״, או ״אליהוּ? נתניהוּ!״) ולצרף אליהן תמונה אווילית שנשארת בזיכרון, ואם חוזרים על זה מספיק פעמים זה עשוי (או עלול) להצליח. ככה זה במופעים רציניים (לכאורה): ״הערבים נעים בכמויות״ או ב״מצגת הדיסקים והקלסרים״, וככה זה בהשתטויות התקופתיות של ביבי ה״סטאנדאפיסט״, שמנצלות את המימיקה הזחוּחה של הרה״מכהן עם הבעות הפנים הלכאורה־קוֹמיוֹת, למופעים מגוחכים ונלעגים. הדוגמא האחרונה היא מופע ״הסיר עם האורז והקלסרים הפרסיים״ בערב ראש השנה תשע״ט.

ההיסטוריה שזוכרת אירועים מיוחדים בתולדות האומה לא תזכור כנראה את ״סיר הסירים של בנימין״ (במקור זה היה דווקא ״נפתלי״, איזה צחוק גורל). היא תזכור (אם היסטוריות באמת מסוגלות לזכור משהו) שבערוב שלטונו ראש הממשלה התשיעי עשה מעשים נוֹאשים כדי לכסות ולגמד את שלל הפרשיות שהסתבך בהן. הוא עשה את זה באמצעות תצוגות מגוחכות ששמות ללעג, הן את משרת ראש הממשלה בישראל שאחראי בין היתר על מלחמה ושלום, והן את תפקיד הסטנדאפיסטים והשחקנים, האחראים על צחוק ודמע.
נתניהו קיבל ציון נכשל בשני התחומים, נשאר לראות מה יקרה – אחרי החגים, אחרי המינויים, אחרי הסירים והקלסרים – כשיגיע יום הדין והמילה ״חמגשית״ כבר לא תשמש כמילת קוד לכיסוי על כל פרשיית שחיתות. וכשהזלזול בערכי החוק הישראלי יגיע לסוף המסלול ולחגיגות הסיום.

כרגיל בימים הנוראים, נסיים בברכת ״גמר חקירה טובה״. להתראות אחרי החמגשית האחרונה ואחרי שייחתם ספר ״סיר הסירים של בנימין-אליהו״. שנה טובה.

״מפכ״ל דווח בצדי הדרך״

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ספרי ילדים, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

כמה מילים על הזדהות וסולידריות ||| ״שלושים אלף דונם בסך הכל!״ או ״חבר׳ה איך אתם עשיתם את זה?״

המאמר המצולם מקומט של עמית סגל, שרץ ברשת כמו שריפה בשדה קוצים בנגב המערבי: ״שלושים אלף דונם בסך הכל״ -מחזיר אותי לבן־גוריון. הכוונה לא ללוח ההמראות של נתב״ג בחופשות החגים, אלא לבן־גוריון האיש והדוגמא האישית שלו.
התגובות הכועסות קצת מפספסות את הנושא העיקרי שפגע בתושבי העוטף וגם באזרחים נוספים רבים, מכל קצווי הקשת הפוליטית.
אזרחים רבים נרתמו לסייע, לעודד, לעזור ללוחמי האש ולתצפיתנים ולשלוח בקיץ התבערות האחרון מילים של תמיכה וגם עזרה ממשית בשטח. היו אפילו ברכות של ילדים – לא סמולנים וגם לא קיבוצניקים לא־עלינו. (עפיפון התמיכה של יונדב מירושלים עדיין תלוי אצלנו במרפסת הכניסה לבית מחכה להקמת הסוכה על ידו).

מה שפיספס הפרשן השאנן זה את ההזדהות והסולידריות. חמישה חודשים של הקיץ האחרון הפכו את חייהם של עשרות אלפי ישראלים לחיים תחת ספק וחשש – ממלחמה, משריפה וגם מטילים ואזעקות. ומצד המנהיג הלאומי לא הגיעו שום מילים של תמיכה ועידוד.

הנה הרשימה המרגיזה שרצה ברשת, כולל התגובות שגררה (שתוכלו לראות בלחיצה על התמונה):

החופש הגדול נגמר לפני שהתחיל וההנהגה החלולה עסוקה בביקורים פרטיים במונדיאל, ב״שערוריות בלפור״, בשגרירויות שנפתחות ונסגרות, בחקירות שמתחילות ולא נגמרות ובמריבות בתוך הנגמ״ש היהודי.
אם הרה״מכהן (החשד״ר והפרנואיד הכרוני) היה טורח להגיע – כמו בן־גוריון שידע להזדהות עם תושבי הצפון שעברו את סיוטי ההפגזות לפני מלחמת הניצחון של ששת הימים – והיה אומר להם, אפילו בנוסח המבולבל והמגומגם של ב״ג: ״חבר׳ה איך אתם עשיתם את זה?״. הוא היה, אולי, הופך למנהיג של כל העם.

החישובים המתמטיים של סגל מתאימים לשיעור חשבון בבית־ספר יסודי. מה שהיה חסר ברשימה זו הזדהות וסולידריות. וכשזה לא קיים – יש הצבעת אי־אמון ב״הנהגה״. האמת שאף אחד לא מתפלא על נתניהו, שטורח לרדת לנגב בעיקר באירועי פתיחת שנת הלימודים כדי לדקלם בדיחות קרש עם הילדים בשדרות. ברור שהוא לא יגיע לשדות השרופים של ״קיבוצי השמאל״ וגם לא למושבים. אלה ששומרים על קו הגבול עוד מהימים שלפני קום המדינה, הימים שהוא פגש (לכאורה) את חיילי המנדט בירושלים.

לא מיותר לצטט כאן בפעם האלף את החיקוי הענק של אריק איינשטיין (ראו דקה 1:53) שנסמך אל אירועי אמת שתוארו כל־כך יפה על ידי עלי מוהר ברשימתו ב״העיר״ בגמר אחד ה״סבבים״ בדרום:

נתניהו וסגל בחרו להתעלם. זו זכותם. יש לקוות שבבחירות הקרובות שיוזם ״הראשון שזיהה שריפות״, יידעו תושבי הדרום ו״הצפון הבן־גוריוני״, ואולי גם אלה מהמרכז השפוי, להתעלם מהמנהיג ומחישובי המתמטיקה שלו ושל פרשנו (״היעד 40 מנדטים״; ״רק רבע מהאזורים שנשרפו הם שדות״).

חג שמח להמוני בית ישראל. הכלניות שישובו ויכסו את יער שוקדה ובארי לא יזכרו מי היה נתניהו (ואפילו על הפרשן סגל הם לא שמעו) למזלם. ולמזלנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 2 תגובות

שנה טובה וגמר חקירה טובה ||| לכל עמישראל (כולל חמוּצים, חריפים, חסרי־טעם ואחרים)

מה ההבדל בין ראש השנה (הקרוב) לראש הממשלה (המכהן)?
לכאורה אין הרבה הבדלים, מלבד הבדלים לשוניים קטנים של שלוש אותיות (השנה – הממשלה).
אבל אצלנו לא עושים הנחות ולא מעכבים תחקירים וחקירות. יצאנו לבדוק ולברר, לחפש ולסדר. ומצאנו לכם (בקלות) שבע נקודות להשוואה:

א. ראש השנה הוא חג בו מפריחים יונים ומאחלים שלום, והמקפידים מוסיפים ואומרים: ״שלום וביטחון״.
ראש הממשלה, הנוכחי והמכהן, לא מצליח לומר את המילה ״שלום״ ולכן הוא מאחל תמיד ״שנת ביטחון״ וטורח להוסיף: ״שהחמוּצים יקפצוּ לי (ולכם) ולנצח נאכל חרב (וקצת געפליטע פיש)״.

ב. ראש השנה הוא חג של תקוות והתחלות חדשות (לכאורה).
ראש הממשלה הוא איש של טרוניות וחקירות ישנות (למעשה).

ג. ״בראש השנה, בראש השנה פרחה בגני פתאום שושנה״.
בגנו של ראש הממשלה לא צומחים הרבה פרחים מלבד דרדרי הרברבנוּת וחרוּלי הטינה, ומה שקורה כשחוזרים מהגן פנימה, אל הבית הסדוּק עם השטיח המרוּט – לא כאן המקום לפרט.

ד. בראש השנה כל ישראל אמורים להיות חברים.
בברכת ראש הממשלה – בכל שנה – זה תמיד ״אנחנו היהודים הטובים״ והם ״החמוּצים הרעים״.

ה. ראש השנה הוא חג בו טובלים תפוח בדבש ומברכים איש את רעהו.
ראש הממשלה טובל ושרץ בידו, כמאמר דברי  חז״ל (תוספתא, מסכת תענית א). וכדברי חוקרי יאח״ה (להב 433, חקירות ב״נ).

ו. בראש השנה יוצאים המוני ישראלים לחופש בחו״ל או נוסעים אל הפארקים הציבוריים היפים לעשות מנגל ולקיים את המנהג היהודי הישן של השלכת כל הבקבוקים וכוסות החג החד־פעמיות בין פרחי הסתיו וגם הטלת שקיות הניילון עם הזבל בשטח – להנאת חיות הבר ופקחי השמורות.

ראש הממשלה דווקא מקפיד, למרות לוח הנסיעות והחקירות העמוס לעייפה שלו ושל רעייתו, שלא לטוס בראש השנה. הוא נשאר בביתו עם משפחתו האהובה וקורא להם פסוקים בני 2000 שנה (או 3000 ו-4000, כן ירבו).

ז. רבים (או לא כל־כך־רבים לפי סקר מכון ישראבלוף) היו רוצים שכמו שראש השנה חולף ומפנה מקום לחשבון הנפש של יום כיפור ולשמחת בית השואבה ולנרות החנוכה – כך גם ראש הממשלה (המכהן כבר 1000 או 4000 שנה) יחלוף אחרי חגי תשרי וייצא קצת מחיינו – עם החושך שהוא מתמחה בו ועם שנאת־האחר שהוא יודע כל־כך טוב ללבות – ושיבוא כבר ראש אחר, קצת יותר צנוע ושקט, קצת פחות זחוּח ומלא מעצמו.

הלוואי ויתגשמו חלומותינו ושנברך על השנה החדשה, כמו שאמרו הנביאים האחרונים (לכאורה):

תהיה
שנה חדשה
עם פחות
טינה ורברבנות

הלוואי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , | 6 תגובות

מילה זו מילה! בדיחה זו בדיחה? ||| איך תוכלו לזהות הומור בעזרת מוט סלפי?

״שקט צעירררר. מיי ניים מתן גביש…״ ככה מתחיל הסרטון שהסעיר את עם ישראל לרגע השבוע.
סרטון ברכת השנה טובה של ליברמן, עם ההומור השחור והלא מצחיק לכאורה (וגם למעשה), השיג בדיוק את מה שרצה כבוד השר (השנוי במחלוקת מסוימת) לקראת הבחירות המתקרבות: כולם מדברים עליו.

אביגדור ליברמן הוא לא בדיוק הדוגמא להומור עדין, ובטח לא לעדינות בכלל. החיקוי של אסי כהן ב״ארץ נהדרת״ לא מגיע לקרסולי הדמות האמיתית. יתכן שיש כאן עכשיו תופעה של הומור עצמי, הבנה שה״דמות״ שהוא מגלם כל החיים: ״הדוב הרוסי״ כבד הגוף והמבטא, הישיר והבטוח בעצמו, וזה שמוכן לצאת לפעולה תוך 48 שעות מיום פקודה – היא בעצם די מגוחכת. מצחיקה כמו דמות מדריך הלחימה מה״אקדמי־אוף־קרב־מגע״, או כמו החיקוי המקורי של סשה ברון כהן עם הדמות של ערן מורד.

ליברמן לא מחקה גמלוניות חסרת הומור עצמי, הוא באמת גמלוני וחסר הומור עצמי. נכון שרואים אצלו תמיד את החיוך ה״ממזרי־לכאורה״ של מישהו שיידע מה לעשות כשהוא יגיע למקום של ״הגדולים המחליטים״. אבל כל מי שרואה את הסרטון ה״מצחיק לכאורה־ מבין שהבדיחה היא עלינו. אריאנה מלמד הסבירה את זה בפירוט ב״הארץ״, הפמיניסטיות הסתערו על מוט הסלפי שמתחת לבורקה והערביסטים תקפו את ביזוי מנהגי האיסלם. כולם צודקים, כמובן, אבל כאן ב״קווים״ מחפשים זווית קצת פחות פסקנית.

פעם ניסינו לערוך דירוג ניסיוני של ההומור של ראשי הממשלה בישראל. נתניהו, כמודל ה״קומיקאי״ שליברמן מנסה לחקות, לא קיבל הרבה נקודות. יתכן וסרטון הברכה החדש היה ניסיון של ליברמן – שבינתיים ה״מילה זו מילה!״ שלו הפכה בעצמה לדוגמה של חוסר מודעוּת – לשפר את מיקומו בטבלת ההומור של ה״מנהיגים״. הרי ״הדמות הלוחמנית לכאורה״ שהוא מנסה לייצג (אולטימטום ״48 השעות להנייה״ ו״סכר אסואן״) מצטיירת בציבור דווקא כ״האפסנאי שהשתלט על הסיירת״.

טבלת הומור ניסיונית שהצגנו כאן פעם

הנה אסי כהן מנסה לעשות ליברמן:

והנה ״מערכון״־בחירות עם ליברמן עצמו כשמאחוריו הסלוגן המוכר ״מילה זו מילה!״, עם סימן־קריאה אדום (שנופל שמאלה!).

וזאת דוגמה נוספת עם ״הומור של מנהיגים״ שמנסים לחקות־את־החיקוי בגמלוניות זחוּחה. ליברמן כנראה מנסה לחקות את ״החיקוי של החיקוי״ המגוחך של ביבי (ורעייתי) בסרטו החדש:

עכשיו נוכחנו לראות שגם ל"אפסנאים" יש הומור. אומנם הומור קצת כבד ומוזר, אבל גם זה משהו. נדמה לי שלבן גוריון ולרבין לא היה אפילו את ההומור הזה. מצד שני הם גם לא נתנו אולטימטומים חסרי תוקף.

נדמה שהומור הוא נשק קצת חמקמק, נשק של חלשים. כשאתה מייצג את ״הצבא הטוב בעולם״ עם ההומור החלש בעולם – אתה יוצא קצת נלעג.
מלשכת שר הביטחון נמסר ביובש המתבקש: ״מדובר בסרטון הומוריסטי״.

שתהיה שנה טובה ל״לוחמי ההומור״ – בחזית הפייסבוק הצפונית והדרומית, וגם לצנוֹנים (ולצנוֹניוֹת) שה״הומור״ הליברמני לא מדבר אליהם. ואל תשכחו שהצחוק יפה לבריאות, גם אם הוא לא מצחיק.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

ארצות רחוקות, פוסטים נבחרים ||| פרק הסטטיסטיקות המפתיעות (איפה ביבי ואיפה אנחנו!?)

כנהוג בכל סיכום טוב הגיע פרק הסטטיסטיקות. כזכור, פלטפורמת הבלוגים וורדפרס מספקת לבלוגרים, ותיקים ומתחילים, סטטיסטיקות מדויקות ומחכימות. הנה, למשל, מפת העולם המעודכנת עם הארצות מהן הגיעו קוראי הבלוג במהלך שש השנים האחרונות:

ודאי שמתם לב שבניגוד להתלהבות שלי בראשית ימי הבלוג (״כך כבשתי את העולם!״), על כך שנמצאו לי קוראים מעבר לנגב המערבי ולישראל (אפילו באמריקה ורוסיה), במפה הנוכחית נותרו ארצות מעטות שלא נמצאו בהן קוראים של ״קווים ונקודות״. טרחתי ועשיתי מיפוי לארצות הנשכחות האלה, מדינות שוּליוֹת שלא השכילו לזרום עם התרבות המעודכנת.

ואלה שמות הארצות שלא הגענו אליהן (בינתיים) מימין לשמאל ומלמעלה למטה (בסייעתא דגוגל־מפ):
באסיה: אוזבקיסטן, טורקמניסטן וטג׳יקיסטן (אפילו בפיליפינים נרשמו 37 צפיות, לידיעת הנשיא האורח).
באפריקה: סומליה, סודן, דרום סודן, צ׳אד, ניז׳ר, מאלי, מאוריטניה, סהרה המערבית (לא שמעתם?), הרפובליקה המרכז אפריקאית, קמרון, קונגו, גאבון, גינאה, גינאה ביסאו, סיירה לאון, ליבריה, זימבאבואה, בוטסואנה, נמיביה, לסוטו.
באוקיאניה: פפואה ניו גינאה ועוד כמה איים קשים לזיהוי.
באמריקה: קובה (מה קורה שםו? הרי אפילו ברפובליקה הדומיניקנית נרשמו 6 צפיות!), גויאנה וגויאנה הצרפתית (צריך לבדוק את החולשה אצל הגינאות והגויאנות והגויאבות ולהתנחם בסורינאם עם 8 צפיות).
ועוד: גרינלנד – המדינה הכי גדולה בשטחה ועדיין אין בה אפילו צפייה אחת (צריך כנראה לכתוב יותר על אסקימוסים ושלג, ופחות על אש, שמש ועפיפונים ובלונים!). וגם בסבאלברד (מי שמע על הארכיפלג הזה בים הצפוני מעל סקנדינוויה? יש שם רק 2,667 נפש, והוא נחשב חלק מנורווגיה) ובאנטארקטיקה (לא מופיעה במפת וורדפרס) לא נמצא אף קורא צדיק.

לצערנו, בוורדפרס העולמית (וגם בוויקיפדיה) לא מכירים בגבולות המדינה שקבעה כנסת ישראל והממשלה הנוכחית, כולל כל סמוטריצ׳יה. הם מציגים ישראל מצומקת שלא כוללת אפילו את הגולן (לא ברור למה הם הוסיפו גם סימן שאלה גדול משמאל למטה, אולי גם הם חוששים מתגובת הרחוב).

וזאת התפלגות הקוראים (כולל דגלי ״מעצמות הקריאה״) של ״קווים״, שימו לב שאת הקוראים בארצות דוברות ערבית מובילים ״השטחים הפלסטיניים״ – במקום ה-14 המכובד עם 419 קריאות!

ולסיום, אתם בטח סקרנים לשמוע מיהו הפוסט שזכה להכי הרבה צפיות במהלך שש שנות הבלוג. אז הנה הטבלה. כרגיל הכסף במקום הראשון, אפילו אם מדובר רק על סימן של שקלים (חדשים) :

ודאי הבחנתם שבצמרת מצעד הפוסטים הפופולאריים אין אף פוסט ביביופובי. כנראה שבמבט קצת יותר היסטורי ופחות ״חדשותי־קטנוּני״ – כל ״פרשיות הרה״מכהן״ מתגמדות מול סיפורים על סימנים גרפיים (של ש״ח או של דממת אלחוט באייפון). ואפילו ענייני אהבת האותיות, קליגרפיה וסיפורים על בייגלה הכלב – מעניינים את הקוראים הרבה יותר.

  בייגלה לפני ביבי במצעד הפופולאריות של ״קווים״

נשארנו עם ״ספר הספרים בצבעים טבעיים״, ״תמרור עם חוש הומור״ סיפורים ברוסית (״יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה״. תמשיכו לעקוב, ייתכנו שינויים בשש השנים הבאות.

ותודה שהתקשרתם (למרות שהסימן באייפון היה מושתק) ושהגבתם והשתתפתם. להתראות בסטטיסטיקות בעוד מאה פוסטים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, תרשימים | עם התגים , , | 2 תגובות