״הניצחון של כולנו״ ||| 44 שנים ללילה הארוך ביותר בעולם

״הכל מקרי״ או ״אין מקריות בחיים״ – שני ביטויים (או סלוגנים) שעלו בדעתי הבוקר כשהסתכלתי על התאריך, והם מתקשרים להצעות ללוגו ״70 לצה״ל״ עם הסלוגן הבעייתי ״הניצחון של כולנו״ שהתפרסם באתר צה״ל והצגתי אמש בפייסבוק.

בהתחלה רציתי רק להציג כאן את שלוש ההצעות שעומדות לבחירת הציבור באתר צה״ל (״לא כולל רובוטים״), ולעשות מהם חוּכא ואיטלוּלא בעזרת ניתוח זוּטוֹלוֹגי. זה מה שאני עושה הרבה פעמים והעיסוק הזה מכונה אצלי ״זוּטולגיה״. זה מין ביטוי ש״המצאתי״ שמתאר התעסקות בפרטים גרפיים טפלים (לכאורה), וממנו נרמזות לפעמים גם תובנות קצת פחות קטנוניות (ולפעמים זו ״נוֹקדנוּת-נטו״).

אבל הבוקר, כשהצצתי בתאריך (19.10), הבזיקה לי תובנה אחרת לגמרי. לפני ארבע שנים כשמלאו למלחמת יום כיפור ארבעים שנה בדיוק, כתבתי פוסט שיצא מהלב – הפִּיוֹנים של חורף שנת שבעים ושלוש, ולמרות שהוא כלל המחשות גרפיות של תיאור שרשרת הפיקוד במלחמה ההיא – מהנשיא ניקסון דרך רה״מ (גולדה מאיר) ועד המח״ט (נתק׳ה), המ״מ (אני) ונהג הטנק (מימון) – הוא נכתב בעיקר כדי להסביר לעצמי למה מאז אני מתעקש לרדוף את השלום. בין היתר כתבתי בפוסט הישן ההוא: ״...ואמנם למרות האבידות והבילבול וערפל הקרב, בסופו של דבר כיתרנו את הארמיה השלישית ולכאורה עשינו את שלנו״.
ועוד כתבתי: ״…המסקנה העיקרית מכל זה, שצריך להכין את הצבא לכל התסריטים האפשריים, אבל גם, לא פחות חשוב, כשאנחנו בוחרים מנהיגים, שרים וראשי-ממשלה, אי אפשר להסתמך רק על תשדירי בחירות ונאומים, מהוקצעים או מגומגמים (וגם לא על פוסטים בפייסבוק). צריך תמיד לתהות האם הם מייחסים חשיבות ראשונה במעלה להשגת הסדר?״

בארבע השנים שעברו מאז פרסום הפוסט הזה ו-44 שנים (בדיוק!) מאז אירוע ״הצליחה״ ההיא, לא השתנה הרבה בנושא, ובעצם השתנה המון. הכהונה הבלתי נגמרת של ״רה״מ המכהן״ והחברים הנכבדים שמימין לו, הפכה את עצם השימוש במילה ״שלום״ למסוכנת, בזויה ו״סמולנית״, על גבול ה״בגידה״. מצד שני יש היום מין עיסוק אובססיבי בסמלים משונים או מגוחכים כמו אלה של חגיגות ה-50 לכיבוש/איחוד ירושלים, או ה״מכרז״ הפתוח לסמל ״חגיגות 70 למדינה״, או השמלות המלכותיות שחוגגות את הניצחון מול כל העולם. ועכשיו נוספו להם גם ההצעות, העומדות לבחירת הציבור, של סמל ״70 שנה לצה״ל״.

אין טעם להתחיל לנתח את ההצעות האלה. הן גם לא הבעיה המרכזית שמטרידה כל כך. הסלוגן ״הניצחון של כולנו״ הוא הבעיה כאן.
מי שלא חושב ככה, זו כמובן זכותו. אבל כמי שהשתתף באופן די פעיל באחד ה״ניצחונות״ האלה, ועוד כמה ״ניצחונות״ קטנים וכמה ״תוצאות תיקו״, תרשו לי לחשוב שזה סלוגן מגוחך, ששייך לתקופת ה״פייק-ניוז״ הנוכחית. בדרך כלל, יאמרו מבינים בנפש האדם, מי שמדגיש כל כך את ניצחונו משדר איזשהו פיקפוק וחשש: ״אולי לא ממש ניצחנו? ואם כן – האם הניצחון הוא הדבר העיקרי?״

הלילה, בדיוק לפני 44 שנים, היה ליל הצליחה של החטיבה (והגדוד והפלוגה שלנו), וכמו שכתבתי בפוסט הישן – זו הייתה באמת ״מלחמה״, לא ״מבצע״ ולא ״פעולה נועזת״ ולא ״תקרית ירי״. כל מי שהשתתף בה – והיו רבבות ואולי מאות אלפים כאלה (ואלפים מתוכם, כולל עשרות שהכרתי לא זכו להגיע ל״מסדר הסיום״) – יודע עד כמה נוראה יכולה להיות מלחמה. כל אחד מאלה הסיק מסקנות אחרות, אבל כבר לפני הרבה שנים התברר שיותר ממחצית הציבור לא יודע בכלל על מה מדובר:
״יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כתב איתן הבר, לפני 9 שנים, ציטוט מהבלוג ״הצלחה״ של ד"ר תרצה הכטר).

לכן זה לא מפליא שהחתירה המתמדת והעקשנית לשלום היא נחלת העבר. מי שיודע משהו על מהותה של ״מלחמה כוללת״, כמו משתתפי המלחמה הגדולה ההיא – צריך להבין שהחיפושים אחרי שלום או ״הסדרה״ או ״הסכם״, או איך שתקראו לזה, קודמים לרדיפה אחרי ״ניצחון״. זה לא משחק כדורגל או כדורסל, ואם היו שואלים אותי, הייתי מוחק מההצעות של סמל ״70 לצה״ל״ את הסלוגן הילדותי ״הניצחון של כולנו״ ומחליף אותו במשהו עם קצת יותר תקווה (אולי לא מקרי שההמנון הלאומי נקרא ״התקווה״).

הצעה מעניינת יכולה להיות לאמץ את סיסמת ״הנוער העובד והלומד״ (למרות ״סמולניותו״ המסוימת) – ״לעבודה, להגנה ולשלום״.
מה דעתכם? תוכלו להצביע בתגובות (בתנאי ש״אינכם רובוט״) ככתוב באתר צבא הגנה לישראל.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ישראל, היסטוריה, מלחמה ושלום, מיתוג | עם התגים , , , | 5 תגובות

הדינוזאורים חוזרים (לכלבו) ||| מה כל כך מעניינים אותנו היצורים הקדמוניים האלה?

לדינוזאורים, שנכחד כידוע לפני למעלה מ-60 מיליון שנה, יש כוח חיים בלתי נגמר. בכל דור ודור קם האדם – אם זה סטיבן ספילברג או הילדים שלנו, או אחד הנכדים – וטורחים להחזיר את החיות הקדמוניות המפחידות (וגם המרתקות) האלה למרכז החדשות.

תמונות מתוך ״פארק היוּרה״ של סטיבן ספילברג, 1993

נזכרתי בחיות המחמד האלה בזכות שתי בובות פלסטיק אדירות מימדים (ביחס לכל בובות הפלסטיק של החיות האחרות) שרכשנו בימי חוהמ״ס האחרון בכלבו המקומי. מסתבר שבכל דור ודור קם הילד שעדיין מתרגש מהחיות המרתקות האלה. אולי זה המיגוון הרחב – מדינוזאור דמוי-ציפור ענקית בעלת מלתעות אימים ועד חיות צמחוניות ארוכות צוואר שמגיעות עד לעננים. אם אלה לטאות המחמד הטורפות, או החיות המשורינות בעלות הקשקשים, לכל דינוזאור יש את הזמן שלו.

פעם, בזמן העידן של הסרט ״פארק היוּרה״ רכשנו את אטלס הדינוזאורים הגדול וניסינו לתת לחיות הקדמוניות סימני זיהוי. הייתה אפילו תקופה שידענו להבחין בין טיראנוּזאוּרוס-רקס וברונוטוזאורוס. במשך הזמן הטשטשו קצת המאפיינים והיום כל הדינוזאורים התאחדו לחיות פלסטיק דומות מתוצרת סין. העניין הוא שהן הלכו וגדלו גם בכלבו המקומי, והילדים של היום כבר לא מסתפקים בדינוזאורים ממוזערים של עשרה ס״מ.
בסין, יצרנית הדינוזאורים המובילה, כבר למדו את העדפות ילדי המזרח התיכון, בני תקופת הקריטריון העליון, ומייצרים את הבובות בגדלי סופר-סייז של 30 ס״מ ומעלה! יש כמה ילדים (או לפחות ילד אחד נחמד ומתוק מאוד!) שאפילו סוחבים את חיות הפלסטיק הענקיות האלה אל המיטה לטקס שלפני השינה, ואם הכלבו ימשיך להצטייד בסוגים נוספים של סטירקוֹזאוּרוּס (ככה מצאנו, אחרי דפדופים ועלעולים קפדניים, שקוראים לזה עם הקרניים) בקרוב נצטרך להרחיב את הדירה כדי לפנות מקום לכל האוסף ההולך וגדל.


דינוזאורים ענקיים (40 ס״מ) מהמאה ה-21 ליד דינוזאורים קטנים יותר (8 ס״מ בקירוב) מהמאה הקודמת

במקביל לחידושי מלאי הדינוזאורים בכלבו, פורסם בכתבה אקטואלית שהחוקרים מצאו שקולות הדינוזאורים המפחידים של ספילברג היו מצוצים מהאצבע, וסביר בהחלט (לפי מבנה הפה והמלתעות, ולפי קרבתם הביולוגית של היצורים הקדמוניים לעופות בני זמננו) שהדינוזאורים בכלל השמיעו קולות המייה דומים ליונים.

רצף לא מדעי של עופות ודינוזאורים מפלסטיק שמשמיעים קולות המייה דומים (הדרדס בקצה הרצף התגנב בטעות ואינו קשור למחקר)

וכך מסבירים בכתבה בכתב העת המדעי Evolution: ״בעקבות מחקר שהתפרסם על קרובי משפחתם של הזוחלים הנכחדים, חוקרים מאמינים שקריאת הדינוזאור דמתה יותר להמיית היונה מאשר לשאגת האריה האימתנית שאנחנו מתארים בדמיוננו״.

נו, אולי זה יכול להיות הפתרון לרוב בעיותינו: נחכה שיחזור כבר הדינוזאור ה״הומה כיונה״ ויביא איתו את השלום. עד שזה יקרה נצטרך להסתפק בחיות הפלסטיק – מהכלבו ומהממשלה.

______
בתמונה משמאל:  ציורי דינוזאורים (וחיות אחרות) על גלגל קרטון משפחתי, שנועד לציור וצביעה, בכוחות משותפים של שלושה דורות חובבי דינוזאורים

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספרי ילדים, שעשועים, בית ומשפחה, איורים, סרטים | עם התגים , | כתיבת תגובה

ויהי ערב ויהי אמוג׳י ||| האמוג׳י של שנות ה-50 והשינוי הדרמטי בתקשורת האנושית

לפני יותר מארבע שנים, בין יתר הסקירות האישיות של ״ספרי הילדות של פעם״, כתבתי על הספר הקלאסי ״ויהי ערב״ שכתבה פניה ברגשטיין (על-פי אגדה של אנדרסן) וצייר חיים האוזמן. הספר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועד היום הוא אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר בארצנו.
בזמן פרסום הפוסט ההוא תופעת ה״סוּפרמוּן״ (ירח-על) – שחוזרת על עצמה וזוכה כל פעם מחדש לתיאורים נדהמים בתקשורת – הרשימה גם אותי. עד כדי כך התרשמתי שטרחתי להכין גירסה אלטרנטיבית לספר ובה החלפתי את כל ציורי הירח המקוריים בצילומים של ״סוּפרמוּן״.
זו לא הייתה הלצה מוצלחת במיוחד, אבל בזכות הטרחה שטרחתי אז, עכשיו אני יכול לכתוב את הפוסט על ״האמוג׳ים של ויהי ערב״.

חברה צעירה וחדת עין שקראה את הפוסט, הפנתה את תשומת לבי לכך שה״אייקונים״ של הירח בספר היו, כנראה ההשראה לחלק מהאמוג׳ים של ימינו.
יצאתי לבדוק וגיליתי שהיא צודקת לגמרי. הנה הירחים מתוך הספר שריכזתי ו״צרבתי״ (״צריבה״ היא פעולת ניקוי הרקע מסביב לאוביקט מצויר או מצולם – למי שלא עבד בגרפיקה במקרה):

והנה הירחים משולבים עם יורשיהם, האמוג׳ים היפניים:

וכאן מודגם ריכוז של חלק מהאמוג׳יז הצהובים, שהיום אי אפשר בלעדיהם (שימו לב גם לאמוג׳י ״הקקי המחייך״, שישי מימין בשורה החמישית – שהיה בכותרות בחודשים האחרונים, הודות למקורבים לשלטון).

יש 1,281 אמוג׳ים נכון לעכשיו, ומדי שנה מתכנס ארגון היוניקוד האחראי על סדר בממלכת האמוג׳י ומחליט מה יש להוסיף השנה. וכמובן שיש גם אמוג׳יפדיה (emojipedia.org) שם תוכלו לקרוא את כל העדכונים בנושא החשוב. למשל הידיעה על כך שבספטמבר 2017 פורסמה הגירסה השישית של האמוג׳יז (Emoji Version 6.0). הידעתם שיש 69 אמוג׳ים חדשים במערכת ההפעלה החדשה 11.1 של אפל? אם אתם מפקפקים – הנה הם לפניכם. שמחתי לראות שיש שם גם קיפוד חמוד, אבל זה נושא לפוסט נפרד.

הסיפור על התפתחות תופעת האמוג׳ים, מאייקונים יפניים מסורתיים לשפה הנוכחית, שעומדת להחליף את האלף-בית הישן, כבר סופר בהרבה מקומות. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמין בדיחה קטנה, ותוך כדי התעמקות בנושא הגעתי למסקנה שהמין האנושי אכן עובר שינוי מדהים. רבים כבר עסקו בנושא, אבל אני עדיין לא בטוח שהתובנה שהאדם זונח אט-אט (או מהר-מהר) את הכתב האלפביתי שהביא אותו עד הלום עבור ״כתב הפרצופים״ הילדותי, חלחלה כבר לכל המוחות האנושיים. נדמה שלא רחוק היום שייצאו ספרים (דיגיטליים ברשת, כמובן) שכולם ייכתבו באמוג׳ית וילדי המאה ה-21 ישכחו לגמרי את האותיות (שכל כך חביבות עלי) ואחר כך אולי תישכח גם השפה וכולם יעברו לתקשר בקריצות, הרמת אצבע ומשחקי ״קקי מחייך״. אם תגידו שזו נבואת זעם של בלוגר מיושן אומר לכם רק:

ואתם יודעים שאני לא הראשון להגיד את זה.

  
קיצור תולדות הכתב האנושי: מציורי המערות עד האלף-בית השוּמרי ועד טבלת התפתחות האלף-ביתים השונים – הפיניקי, העברי, היווני, הלועזי ולצידם טבלת האמוג׳יז של יוניקוד (מראה חלקי) 

   

יש גם פן כלכלי לתגלית האמוג׳ים של ״ויהי ערב״.
כך כותב אמיתי זיו בדה מרקר: ״אם יצרן הכריות העתיק מאפל, היא יכולה תיאורטית לתבוע אותו ואם הוא העתיק מגוגל, אז גוגל יכולה. אבל כל עוד כרית הקקי המחייך שלו קצת שונה, הוא כביכול מכוסה משפטית, כך שמי שמרוויח מכך הוא היצרן ומוכר הכריות".
תעשיית האמוג׳ים המודפסים על מוצרים מסחריים: כריות, סדינים, חולצות ושאר המרצ׳נדייזינג – שווה מיליונים, ואם צבי האוזמן (או יורשיו) יוכל להוכיח בבית המשפט שציורי הירח של ״ויהי ערב״ קדמו לכל האייקונים הצהובים של ימינו – הם יוכלו, אולי, לזכות בתמלוגים של מיליוני דולרים (או ינים יפניים).

בואו נשאיר את הדיון למשפטנים ומומחי זכויות יוצרים ונחזור לספר הילדים החביב של הוצאת הקיבוץ המאוחד – בכריכה רגילה או במהדורה הקשיחה (נדפס בסין, כמובן) או באייפד. כולם מונחים על מדפי הילדים אצלנו ובכל הדפים שלהם – הירח ממשיך ללוות את הילדה הטובה/לא טובה (זו שאבא הרע/הטוב ״נשק לה, אוהב וסולח״

ובהזדמנות – עוד על ״ויהי ערב״:
* על חיים האוזמן, באתר ״100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים״ של עינת אמיתי
"ויהי ערב" הלא נודע של אילזה קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין, באתר של עינת אמיתי
* "הם חושבים שאנחנו רעים" – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין – באתר "עיר האושר" של מרית בן ישראל
תחרות הפרשנויות ל"ויהי ערב" – באתר "הפנקס" – כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טיפוגרפיה, ספרי ילדים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״אחרי החגים״ זה עכשיו! ||| למה החגים והחופשות כל כך מבלבלים, ומה אפשר לעשות? הצעה מהפכנית

אז היום זה כבר אחרי החגים. וזה מחזיר אותנו לשאלה שבכותרת: למה החגים (והחופשות) שלנו מסודרים בצורה כל כך לא הגיונית?הרי משנכנס תשרי מרבים בחגים. והם צפופים כל כך שהחוגג הישראלי/היהודי/המקומי – בעיקר אם הוא פחות מקיים את כללי החגים כהלכתם – ממש לא מצליח לעקוב ולא יודע את נפשו מרוב חגים, ובעיקר מרוב חופשות (ואחר כך, בחודשים השחונים, אנחנו משוועים שיבוא כבר איזה חופש). האם יש להתחיל לבנות את הסוכה במוצאי כיפור, או שבכלל היום הוא ראש חודש חשוון (או בכלל מרחשוון) והאם יש יום לימודים קצר או שאין לימודים בכלל?
שאלות קשות, וגם אם האדם הוא חילוני גמור, עדיין, אם יש לו ילדים (או נכדים) לא תמיד ברור לו מתי מסתיימת חופשת ראש-השנה והאם יש ״גשר בין כיפור לסוכות? האם אפשר להזמין צימר עם הילדים בצפון, או חופשה באיי יוון בלי הילדים? בקיצור סמטוחה שלמה, ואפילו לוחות השנה החגיגיים והמסודרים שהחברות המסחריות מחלקות ב-א׳ תשרי (שנופל השנה באוקטובר או בספטמבר?) לא מסייעים להביא את הסדר שכל כך דרוש בשביל לשמור על שפיות (זמנית).

ועכשיו, בא חשוון ובוּם – פתאום אין כלוּם. איזו ריקנות! אין בכלל חגים (ואין חופשות!) עד חנוכה. מה זה? זה נראה לכם הגיוני?
הפיזור האקראי הזה של החגים העבריים, הלאומיים, וגם של אלה שלא נחשבים מבחינת ההלכה (סילבסטר, כריסטמס, השנה האזרחית, נוֹבי גוֹד, מימונה, סהרנה והסיגד) הוא אולי הסיבה למבוכה ולבילבול שנופלים עלינו. ועוד לא התחלתי לדבר על שנה מעוברת, מעוברת חלקית או מעוברת להלכה.
וכמובן שלא נדון כאן בנושא החופש הגדול, שעולה לכולם על העצבים (חוץ מלילדים, כמובן. אבל מי שואל אותם?). כבר יש מי שמציע לקצר ולחלק ולבטל אותו, רחמנא ליצלן.

וכאן באה ההצעה, שאני בטוח שלמרות ההיגיון הצרוף לפיו היא נבנתה (או אולי בגלל ההיגיון הזה) ודאי לא תתקבל על ידי הגורמים הקובעים. וזו תכלית ההצעה: יפותח על ידי משרד התרבות/מחלקת הטקסים, ומשרד החינוך/מחלקת החגים והחופשות, ומשרד המדע והחלל/מחלקת הכוכבים – לוח שנה אלטרנטיבי. הלוח יהיה מעגלי, שהרי השנה היא מעגלית – כשנגמר אלול מתחיל תשרי (או לפי מניינים של הכופרים: כשנגמר דצמבר מתחיל ינואר) וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף. בחגים, כמובן, לא ניגע!. הם יתקיימו כסדרם ובמועדם, אבל את החופשות נפזר בצורה מתמטית-סטטיסטית – חופשה לכל חודש!

זה רעיון כל כך מהפכני שבטוח שאין לו סיכוי. ברור גם שלחגים היהודיים יש סיבה והיגיון היסטורי שמכתיבים מתי הם מתקיימים, והכל נסמך על אלפי שנות מסורת של קיום מצוות. לכן אני מדגיש את ההבדל בין חגים ומועדים לחופשות. ברור שלציבור ההורים, הילדים (וגם הסבים, ובעיקר הסבתות) מה שחשוב הוא מתי יש חופש? – מלימודים ומעבודה, ופחות משנה מתי בונים את הסוכה ומתי קונים את המצות.

הלוח החדש לא יתחשב בשנים מעוּברוֹת ובלתי מעוּברוֹת – יהיו בו 360 ימים כמספר המעלות במעגל (שהרי גם השנה היא מעגלית) ובכל חודש (תשרי או ספטמבר, ניסן או אפריל) תוקצה חופשה מסודרת של ארבעה ימים רצופים (מחוץ לשבתות). כך נקבל 48 שבתות + 48 (4×12) ימי חופשה, כלומר סך הכל 96 ימים בהם אפשר לנסוע לגליל (או לנגב, ״דרום אדום״ אל תשכחו) וליוון או טורקיה, כפוף לאזהרות המסע. (ימי שישי יישארו לסידורים ולא הודגשו בלוח החדש ובשבתות המקודשות כמובן שלא ניגע).

מה דעתכם? מכיוון שהנושא הוא חשוב מאין כמוהו לכל הציבור, הוספתי משאל. אם יענו עליו לפחות 12 קוראים, זה בהחלט יכול לשמש כמידגם מייצג אותו נגיש למשרדים המתאימים. המישאל הוא אנונימי לחלוטין, אבל לא ניתן להצביע פעמיים (יש מנגנון שמונע הצבעה כפולה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, חגים ומועדים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אסוציופילטר 1.0 ||| פילטר חדש שיסייע בתקשורת הרב-דורית: אפליקציה לסינון אסוציאציות

זה זמן רב שאני מרגיש  שיש צורך בפיתוח אפליקציה חדשה. מדובר על מסנן-אסוציאציות או ״אסוציופילטר 1.0״. מייד אסביר במה הדברים אמורים, אבל לפני זה, העיסוק בנושא האסוציאציות מזכיר לי אפליקציות נוספות שכבר המצאתי ופרסמתי כאן ולצערי לא זכו לפיתוח מתאים. למשל הסמולינמטר או ה״ביביומטריקס״ ועוד רבות אחרות. אני מקווה שהאפליקציה החדשה שיכולה לשדרג את התקשורת בין הדורות השונים תזכה לפיתוח מהיר יותר, כי המצב מחייב את זה.

ודאי הבנתם כבר במה הדברים אמורים. ככל שאנחנו מתבגרים (ועצם השימוש בגוף ראשון רבים מעיד על איזה דור מיושן אנחנו מדברים כאן) מצטברים לנו בראש עוד ועוד אסוציאציות.
וכשבן אדם ״בגילנו״ נשאל שאלות לגמרי אינפורמטיביות כמו ״מה השעה?״ או ״איפה כאן השירותים?״ או אפילו ״מה נשמע?״, מייד עולים אצל ״האדם הישן״ כל מיני זיכרונות והקשרים עם אלף ואחד (1,001) נושאים הקשורים לשאלה. למשל התשובה ל״מה השעה?״ יכולה להישמע ככה: ״עכשיו בדיוק שמונה בבוקר, וזה מזכיר לי שב-1967 ביוני בדיוק בשעה הזאת גדוד השריון פרץ ו.. אתה שומע״. (כאן מתנתק הקשר הבין-דורי).

ואם שואלים את האדם זוכר-הכל הזה: ״מה אתה אומר על ראש הממשלה?״ הוא מיד מתנדב לספר על בן-גוריון ושרת ואשכול, והדבר האחרון שהוא מגיע אליו (אחרי 25 דקות ארוכות ו״מבוזבזות״) זה ״ביבי״ – הרה״מ המכהן. אם שואלים אותו: ״איך זה היה במלחמת…?״ הוא מתחיל במלחמת העצמאות ועובר לקדש וששת וכיפור ושתי המלחמות ״הלבנוניות״, והשואל בכלל התכוון לברר: ״מה עשיתם עם הילדים ב׳צוק איתן׳?״.

בקיצור, הבנתם כבר את הבעייה. האדם המודרני והצעיר הוא קצר רוח ומחכה לתשובות מהירות וקצרות. הוא לא מעונין ב״סיפורי מורשת״ ו״בירבורים היסטוריים״. הוא בסך הכל רוצה לדעת איך להגיע מהר למרכולית ומה הן שעות הפתיחה של הכלבו.

בדיוק על הפער הזה בין צרכים חשובים של שני (או שלושה) דורות שונים אמורה ה״אסוציופילטר״ החדשה לענות. כשתשאל את הקשיש הטרחן (כלומר אותי ואת בני דורי) ״מה השעה?״ ו״איך היה במלחמת?״ – לא חשוב מה וכמה יענה המשיב הדברן. האפליקציה החדשה, תדע באמצעות אלגוריתמים חכמים, שרובם כבר זמינים לכל, לסנן ולהוציא תשובה קצרה שלא תעלה על 12 תווים, שהם בערך תחום אפשרות הקליטה כיום, וכך כל הצדדים יצאו מרוצים: ההיסטוריון רב-המילים ידבר כמה שהוא אוהב, ואתם הממהרים לדרככם תשמעו רק את מה שמעניין אתכם.
עד כאן כתבתי 395 מילים. אם גם הפוסט הזה היה עובר דרך האסוציופילטר הוא היה נראה בערך כך – ״בקיצור דברו פחות״.

תודה שהקשבתם עד הסוף (מי שהקשיב). וחג שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה | עם התגים , | 2 תגובות

רוח סתיו ||| נוסעים במכונית החדשה, תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, סע לאט

נוסעים היום במכונית הישנה (היא לא כל כך ישנה, אבל בשביל הדימוי) בתוך הלילה (טוב, בואו נודה, זה היה בבוקר) ופתאום מתנגן ברדיו ״רוח סתיו״ השיר הישן, היפה והנוסטלגי של אריק איינשטיין. אחרי שהסתיים השיר, המגישים ה״קשישים״ (כמוני כמעט) מוסיפים את האסוציאציות שלהם: רזי ברקאי מפנה את תשומת לב המאזינים (כלומר המאזין) שהכותב הוא יחיאל מוהר, אביו של עלי מוהר, אותו הוא חושב שכולם מכירים וזוכרים (הלוואי). ורינה מצליח מוסיפה פיסת מידע אישי ״יוחנן זראי – הוא כבר מזמן לא בארץ, וגם לא בין החיים, אבל איך הוא ידע…״. ואז הם עברו לאייטם הבא.

לכל מי שזוכר, ואני בטוח שיש לא מעט כאלה – הנה פיסת סתיו היסטורית. צירפתי את המילים וסימנתי בכחול מילים או מושגים שאולי תרצו שרזי או רינה (ואולי גם אני) יסבירו לכם למה התכוון המשורר.

הביצוע שבחרתי מיוטיוב הוא הכי ישן שמצאתי (של אריק עם להקת הנח״ל והאקורדיון):

הייתי מעלה הצעה להארכת הסתיו על חשבון חמישים אחוז מהקיץ (בכפוף להסכמות עם כל המיגזרים), אבל אני בטוח שהיא לא תעבור.
סתיו שמח, מועדים לשמחה וסוף חוהמ״ס סתווי לכולם. סעו לאט.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, בשדה ובניר | עם התגים , , , , | 2 תגובות

חתולים בצמרת וב״הארץ״ ||| נרי ליבנה באה להצחיק ופיספסה בגדול

היו לי כל מיני תוכניות לפוסטים חגיגיים על סוכות ועל סיפורי הכפר ועוד כמה על אותיות וסיפורי הדפוס, ובאה נרי ליבנה וטרפה את הכל ברשימה ה״חתולופובית״ שלה ב״הארץ״ מלפני שבועיים, שרק עכשיו נחשפתי אליה.
האמת היא שבגלל רצף החגים הצפוף, הקמת הסוכה והעלייה לנחביר לא הגעתי לקרוא את הרשימה המביכה שפורסמה בהארץ ונחשפתי אליה, ואל התגובות הקשות שעוררה, רק היום בפייסבוק.
נרי ליבנה כותבת כבר שנים (מאז ימי ״חדשות״ ו״כותרת ראשית״) טורים שנונים ומלאי הומור על נושאים מעניינים ומגוונים. בדרך כלל לאנשים ״בגילנו״ וב״מקומנו על הקשת הפוליטית״ קל להזדהות איתם. מה גם שההומור שלה עוזר לקורא להתחבר לנושאי הרשימות גם כשהיא משתמשת, לפעמים, באמירות בעיתיות וקשות.

אבל הפעם נרי פספסה בגדול. גם מבחינת המסקנות שהגיעה אליהן (למרות שאנחנו ״החתולאים״ מכירים גם חלק ממה שהיא מתארת ברשימה כ״שגיונותיהם״ של החתולים). נרי טעתה בגדול ונפלה אל כל הסטריאוטיפים שאנשים – חלקם אוהבי כלבים, וחלקם לא אוהבים שום חיית מחמד – נופלים בהבנת נפש החתול. היא גם הקימה על עצמה ״אויבים-חתולאים״ שמספרם באוכלוסיה גדול למדי (על פי סקר שפורסם באכסניה שלה ב״הארץ״). אמנם הוא קצת יותר קטן מאחוז ה״כלבאים״ (74%), אבל הוא לגמרי לא מבוטל (41% בארה״ב). בשנה שעברה פורסם ב״הארץ״ שיש בישראל 258,000 מגדלי חתולים(!). עם ציבור כזה לא מומלץ להסתבך.

   במסגרות התמונות: שתיים מחתולות העבר שלנו – קוּקה ורנין

נרי ליבנה כתבה, כמו שהיא כותבת בדרך כלל, בהומור, ואולי לא התכוונה ממש להרגיז, אלא פשוט למלא את הטור בעונת המלפפונים, הלולבים והאתרוגים. אלה זמנים לא קלים לבעלי טורים קבועים, הזמן דוחק וקשה לפעמים למצוא נושא לכתיבה. אין טעם להתווכח עם טענותיה, כפי שעשו מייד כל מגיני החתולים ואוהביהם. אפשר רק להגיד שהיא ממש לא מבינה את הנושא עליו כתבה. לזכותה ייאמר שהיא הקדימה ואמרה שמעולם לא אהבה חתולים, והחתול ״אליהו״ שהיא קיבלה, והפך שלא בטובתו לנשוא הרשימה הוא תקלה שקרתה לה, בהיסח דעת וללא מחשבה מעמיקה.

    
תעודת חתול שהוכנה במיוחד לקוּקה ומדליית זהב מקרטון של מרשמלו מהאולימפיאדה האחרונה

בעל הבלוג הזה לא צריך יותר מדי סיבות כדי לכתוב בשבחי החתולים. כבר כתבתי כמה וכמה ועוד כמה פוסטים על כל חתולי המשפחה – מאוסקר החתול של ימינו הצעירים, עד קוּקה מאריכת הימים (20 שנה!) – משנות גידול הילדים, ועד רנין החכמה שנאספה מגדר הכפר בהיותה קטנטנה.
וגם היום – מרשמלו, ״החתולה המכהנת״, כיכבה בעשרות פוסטים בפייסבוק ואפילו בבלוג (וגם הקלידה, בשנינותה הרבה, בעצמה כמה פוסטים שתועדו כאן).
היא, כמו כל קודמותיה וקודמיה מביאה שמחה וצחוק ואהבה רבה אל ביתנו. יש לה הומור והבחנה נהדרת בין עיקר וטפל, ביחסיה לאירועים דרמטיים בטלוויזיה (אולימפידת ריו, משחקי המונדיאל ופרשנותו של צביקה יחזקאלי ואירועים אקטואלים כמו פינוי עמונה). ואפילו עכשיו, כשאני מקליד לתוך האייפד את הפוסט הזה, היא שוכבת מקופלת על הכורסא ומגרגרת בהסכמה עם כל מילה. מי שמכיר ואוהב חתולים יודע כמה מופרכות הן הבחנותיה של נרי. יש אפילו מחקרים המספרים שהחתולים הביתיים הם כל כך אמפתיים ומגלים הבנה לבני משפחתם מהמין ההומו-סאפיאנסי, שכשהם מזהים אדם במצוקה או בכאב הם מתיישבים בחיקו ומגרגרים בהזדהות, והגרגור הזה מביא להקלה מיידית בכאבים.

 

ואני לא מדבר בכלל על ההומור והעניין שהחתולים מביאים לכל בני הבית. לתאר את החתול כ״אקססורי״ זה חוסר הבנה מוחלטת של עולם החתולים והחתולאים. אין לי שום דבר נגד כלבים, חוץ מאלה שרודפים אחרי מרשמלו וגורמים לה לטפס על העץ הקרוב, למרות הנכות המסוימת שנגרמה לה בינקותה. הפגיעה הפיזית הזאת היא שהביאה לכך שאימצנו אותה בתקופה שעוד היינו בקדנציה של רנין. ובדיעבד זה היה רווח גדול שלה, ובעיקר שלנו.

בקיצור, אני לא עד כדי כך מחמיר עם הכותבת כמו ארגון החתולאים ועורכת הדין שלו שתבעו להוריד את הרשימה מאתר העיתון ולנקוט בצעדים משפטיים חמורים אחרים. מותר לפעמים לטעות קצת. בעיקר אם יש לך טור למלא והדדליין הגיע, והעורך לוחץ – אבל הפעם נרי פיספסה בגדול.

אנחנו, אוהבי החתולים, מציעים:
א. מי שלא מבין את נפש החתולים (והחתולאים) לא כדאי לו להתעסק איתם. יש להם ציפורניים ושיניים חדות, והם יודעים להשיב מלחמה.
ב. כדאי לנרי לרדת מהר מהעץ עליו טיפסה, ואולי לחזור אל הכלבים שלה.
ג. בואי אלינו, אלינו לכפר, ותראי מה זה נשמה (שלישית מתוך תשע) של חתולה שיודעת שאוהבים אותה. אולי תראי גם, כפי שתיארת ברשימה, כמה ריפודים שרוטים וקרועים, אבל מי שלא יודע לחיות עם חתול אולי כדאי שיגדל כורסאות ואגרטלים ולא יעשה את טעות חייו – להשמיץ (אומנם בהומור) עם שלם (או חצי עם). לחתולים, וגם לבעליהם, יש, כידוע, תשע נשמות והם יכולים לרדוף את משמיציהם עד כלות הימים, או עד הכורסא האחרונה.

מועדים וחתולים לשמחה לכל הקוראים (והכותבים). ומספיק לקשקש. תתחילו לכשכש והכל יסתדר.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, בעלי חיים, שעשועים | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

״בסך הכל חג סימפתי״ ||| מה נשתנה החג הזה מכל החגים?

המדור ״ועדת המדרוג״ בעיתון הסמולנים ״הארץ״ לא תמיד זוכה אצלי לסימפתיה. ההתחכמויות התל-אביביות – המערבות זוּטוֹת אופנתיות ותקשורתיות עם עניינים ״גבוהים״, ואירועים טלוויזיוניים שוליים עם מהפכות ונפטרים חשובים – לא תמיד עושים לי את זה. וגם לא השוּל המקופל עם ההלצה התורנית האקטואלית כביכול (״אנשים שלא מבינים בדיחות מתוחכמות״) אבל אני ״לא מעכשיו״ כפי שאני אוהב לצטט את הנכדה הגדולה, כל פעם שמסתבר שהיא צדקה.

           

ודווקא אתמול מצאתי את עצמי מזדהה עם אמירה קטנה שהופיעה במרכז לוח המדרוג. הניחו שם תמונה של ארבעת המינים, בגירסה המקובלת, כשהערבה וההדס מהודקים במקלעת מסורתית, וכתבו לצד הצילום הנאה: ״ סוכות – בסך הכל חג סימפתי״. (במאבק של סימפטיה בסימפתיה? הארץ צודק).

והפעם אני לגמרי מסכים עם ״הארץ״. באמת סוכות, שיש עוד חקלאים כאלה שמכנים אותו ״חג האסיף״, הוא חג נחמד וחביב. הסוכות המאולתרות (קצת פחות מהן – הסוכות הממוסחרות המתקפלות של ״הום סנטר״) עם הסכך וארבעת המינים הנאספים מכל הבא ליד, ושבוע חוהמ״ס כולו הם דוגמא לסמלי חג שלא מתמקדים דווקא באויבים ההיסטוריים של עמישראל, ומתפנים לסיפורי העצים והשיחים והפירות של ארץ ישראל.
בחגים האחרים, כמעט תמיד ״סיפור הנצחון״ על האויב האכזר (או לפחות תיקו או הפסד בנקודות) הוא שיא החגיגות. המנהגים הגלותיים של החגים האלה קצת מרתיעים אותי (או במקרה הרע, דווקא מגרים את הדמיון של ילדים שאוהבים להתחפש לליצנים מפחידים).

הנה הדוגמאות, להזכיר לכם אם כבר שכחתם, בגלל עומס החגים בתשרי:
בחנוכה – הסיפור על היוונים שהיו ״האויב האכזר״ (ועכשיו כולם ממהרים לטוס אל האיים שלהם בחג, כאילו הם לא צאצאיו של אנטיוכוס הרשע). ״ביוונים נלחמנו ולנו הנצחון״.
בפורים – כל הסיפור עם אחשוורוש והמן הרשע והגאווה על תליית עשרת בניו, כולל המנהג הברברי של אכילת אוזני האויב (אמנם ממולאות בפרג) הוא דוגמא לחגיגות של עם שאומנם סבל לא מעט, אבל גם אוהב לספר על זה, עם דוגמאות מאוד גרפיות. מה הפלא שעכשיו, דווקא בסוכות, מסתובבים כאן כל ה״ליצנים״ האלה ומשגעים את כל חוגגי סוכות, החג הפחות מזיק מכולם.
ומעל כולם, פסח – עם הסיפור על פרעה ומכות מצרים: ״דם, יזע ודמעות״ או ״דצ״כ עד״ש באח״ב״. כל-כך הרבה מכות וכל-כך מגוונות שהיינו צריכים לזכור אותן בראשי תיבות, כמעט כמו בצבא (עם פזצט״א, או ת״ג בצצ״ת).

  

והנה פתאום, לפני שהשנה ממש מתחילה – ומיד אחרי יום כיפור (על כל המשמעויות ההיסטוריות ובנות זמננו של המועד הזה) מופיע בלוח חג שהוא באמת חג שמח: סוכות. אמנם מקור החג הוא לא חקלאי בלבד (הרי אצלנו הדברים תמיד קצת מורכבים): ״לחג הסוכות במקרא שני טעמים: מחד זהו חג חקלאי החוגג את עונת האסיף ואחת משלוש הרגלים בשנה, ומאידך מדובר בחג לאומי המציין את המאורע ההיסטורי של הושבת בני ישראל בסוכות בנדודיהם במדבר״ (ויקיפדיה).

כמובן שסוכות נהנה גם מכך שהוא מופיע בסתיו, רגע אחרי החמסינים הגדולים ושנייה לפני הגשם הראשון. וממש כמו שקורה בכל שנה התברכנו אתמול בעננים שחורים וכבדים שהגיעו ממערב ואפילו המטירו גשם קטנטן ששטף חלק מאבק הקיץ ורמז שהקיץ כבר מאחורינו (מי יתן) ואפשר (בקושי) לכבות את המזגנים ולהוציא את השמיכות החמות-למחצה.
תסמכו על בונה עולם: החורף כבר מגיע ואיתו אנטיוכוס, המן הרשע ופרעה, ימ״ש כל אחד מהם וכולם ביחד. חג (באמת) שמח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ישראל | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הם היו כאן קודם ||| על ההתיישבות בנגב ובארץ, על דוד המלך והפילים הקדמונים

מחר חוגגים ל״כפר״ יומולדת 71. הוא כבר לא צעיר, אבל במושגים היסטוריים (ופרה-היסטוריים) גם לא כל-כך זקן. אני כותב כאן כבר יותר מחמש שנים, בין יתר ההגיגים והזוּטוֹת את ״סיפורי הכפר״. היום הייתי רוצה להתרכז בזווית ההיסטורית הרחוקה יותר, וגם זו הרחוקה הרבה יותר.

הויכוחים על התיישבות בארץ-ישראל על חלקיה השונים הם עכשיו מאוד לוהטים (ומפלגים, כפי שאנחנו בעמישראל ידענו בכל הדורות), אבל הרבה מהמתלהטים והמתלהמים (וגם אני, למרבה הבושה) לא ממש צוללים, אפילו לא לויקיפדיה, על מנת להכיר את ההיסטוריה המלאה של ההתיישבות של העמים השונים בארץ-ישראל.
כולם – היהודים והערבים, התורכים והאנגלים – טענו לבעלות על הארץ וגם על סיפור ההיסטוריה שלה. בני שבטים קדומים שהתנחלו כאן מוגדרים כיהודים או ישראלים, וכרגיל הויכוחים השטחיים מתלהטים מעל פני השטח ואפילו מתחת לו – בפייסבוק ובטוויטר, שהם (כידוע) הכלים המובילים לויכוחים ודיונים אינטיליגנטיים ובעלי ערך.

אני רוצה לחזור אחורה, הרבה אחורה. האוסף הארכיאלוגי של הכפר שחידשתי את ההתעניינות בו בזמן האחרון (ופעם כבר כתבתי עליו) מסמל ומציג את הסוגיה, אם גם בצורה קצת אקלקטית ומזדמנת. מהחרסים, המטבעות, אבני הצור והכלים האחרים המוצגים שם אפשר ללמוד שכמו כמעט בכל כברת קרקע על כדור הארץ, אף אחד לא יכול לטעון לבעלות ״היסטורית״ על הקרקע. זה אולי נשמע חתרני וקנטרני, אבל גם כשכל החוקרים, ההיסטוריונים והארכיאלוגיים והנביאים המשיחיים (בלי לנקוב בשמות) ממשיכים לטעון בלהט, כל אחד בזמנו, ש״אנחנו היינו כאן קודם״ – תמיד יכול להימצא מישהו שיטען שהוא היה כאן עוד לפנינו.

נכון שהאנגלים באו אחרי התורכים (העות׳מאנים) והציונים באו באמצע ביניהם, והערבים ישבו על חלק מהאדמות עוד קודם. אבל לפני זה הייתה ממלכת דוד, ואברהם הגיע מחורן עוד לפניו. ולפניהם היו כאן החתי והאמורי והגרגשי, ומי לא. ולפניהם, הרבה לפניהם, לפני מיליון וחצי שנים! היה כאן האדם הקדמון (הומו ארקטוס, כנראה) שאת שרידי כליו אפשר למצוא (ובאמת מצאנו) גם היום. והיו גם הפילים!

וזה הסיפור החשוב של היום: הפילים הקדמונים. אני מצלם ומעלה לפייסבוק כמעט כל יום צילומים ממראות הליכת הבוקר בהם מככב, בין יתר המראות – ואדי פילים. היום החלטתי לתת גם המחשה ויזואלית-פרה-היסטורית.
בדיוק במקום הזה, הקרוב מרחק של מאתיים רגל (או תרי״ג אמות) משער הכפר, משתרע ואדי פילים. הסיפור הישן מספר על כך שהילדים הראשונים של הכפר (שזה אנחנו כנראה) ראו את התלוליות של הוואדי הזה והן נדמו להם כמו פילים (אותם זכו לראות אולי רק בספרי הילדים הראשונים דוגמת עליקמא הקטן). ומאז הוא נקרא ואדי פילים.

 

   
פיל ובני אדם קדמונים (מתוך הספר The Epic of Man בהוצאת Life) ולוח ההתיישבות בארץ ישראל (ויקיפדיה)

ב-1975 נמצא באיזור חט (שן) של פיל והסיפור הזה מצית את הדמיון: בעצם הוא אומר שהרבה לפני כל ויכוחי ה״ישראלים יהודים ציונים״ וה״ערבים פלסטינאיים מוסלמים״ הסתובבו ממש כאן, לא מזמן (מה זה 70,000 שנה בתולדות היקום?) פילים אמיתיים! עם שיניים אמיתיות! ובכן הפוסט הזה בא להצדיע לפילים האלה. הייתי גם אומר לפילים, אם צאצאיהם היו חוזרים ומבקשים את אדמתם: ״צרפונו אליכם״, גם אנחנו בני המקום ולכל אחד אפשר לסדר כאן חלקת אדמה. בואו חזרה לוואדי פילים, דרכנו – דרככם. כל היונקים (ואולי גם הזוחלים) אחים שלנו. מקומכם איתנו, אבל בכניסה לחדר אוכל תהיו זהירים, בבקשה אל תתנהגו כפיל בחנות חרסינה (או במרכולית). יש לנו כמה צלחות די שבירות. היזהרו בבקשה.

ואגב, ביררתי בשבילכם בויקיפדיה: בתלמוד בבלי מופיע "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו" (ברכות נו). נו, באמת אפשר להתחיל לחלום.
וחג סוכות שמח שיהיה ליהודי, לערבי, לאדם הקדמון ולאדם ״הנבון״ (וגם לפילים).

שיר לחג סוכות (וריאציה)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, היסטוריה, טבע ונוף, בעלי חיים, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

סכך שמח ||| ועכשיו גם בדגם פלטינום בתוספת סט חיזוק

אני נכנס למוסף העיתון של טרם החג ופתאום קופצת – בין כל המודעות על הסמארטפון החדש ועל הדשא הסינטטי (״המלאי-מוגבל-כל-הקודם-זוכה!!!!״) – מודעת העמוד של חברת ״סוכות נחלים״. אני רואה את ההצעות המפתות של שלוש סוכות בשלושה דגמים: 2×3, 2×2 ו-3×3 וגרוני נשנק ולבי נחמץ.
זה מה שנשאר מחג הסוכות? חג האסיף שפעם היה החג של הילדים. לפחות של ילדי הכפר. עם כל הטררם של ״פטיש מסמר, ניקח מהר / סוכה לבנות בנים ובנות״?

כל הכיף של סוכות היה לחבר כמה קרשים ישנים עם מסמר ועוד כמה חיזוקים, למתוח סדינים נקיים ביניהם, לחזק אותם עם נעצים או סיכות ביטחון ולשים למעלה כמה ענפי אקליפטוס ריחניים, עם תוספות של ענפי דקל דוקרניים בשני צידי הפתח. לאסוף את ארבעת המינים מכל הבא ליד (ואם אין אתרוג אפשר להסתפק בלימון גדול), ואחר כך לתלות את ה״קישוטים״: כל מיני פירות שיירקבו ויימשכו זבובים ויתושים במהלך שבעת ימי הסוכות, ובסוף להוסיף על הקירות כמה ציורי ילדים ארצישראליים עם פתגמי ה״חגאסיף, חגאסיף / כן ירבה וכן יוסיף״.

ועכשיו מה? אני ממשיך לקרוא במודעה של סוכת נחלים:
״להשלמת חווית החג, ניתן לשדרג לבדי כותנה איכותיים בהדפסים מקוריים״? והסוכות עצמן? מסגרת ברזל (״דגם ישראל״ – אולי אפילו לא תוצרת סין) ו״בד מצנח בסיסי״, ולמעלה ״סכך״ דמוי מחצלת. והכל, אני בטוח, 100% כשר כהלכתו על פי כל החוקים המחמירים של הרבנות. ויש גם מחירי הנחה מדהימים: ₪390 במקום ₪504 לדגם הקטן, ורק ₪518 במקום ₪664 לדגם הפרימיום!
לפחות הכל בא מחברת ״סוכת נחלים״ במושב נחלים ליד פתח תקווה ומאזור התעשיה בצומת כפר חסידים, ולא רחמנא ליצלן (RÅCHMÄNA LËZLÄN) ממפעלי איקאה בשבדיה ובאינדונזיה.

הצעות מפתות של ״סוכת נחלים״ 2017 (למעלה) והצעות ישנות של ״סוכות הכפר״ 1968 (למטה)
ותמונות ממה שנקרא פעם ״משחקי האסיף״ על הדשא הגדול עם תחרויות איסוף תפו״א וקטיף כותנה

  

גם אני מבין את הרצון בבנייה מהירה של סוכה, שאפשר אחר כך לקפל ולאחסן אותה בקלות בעליית הגג או במחסני החשמל – אבל לאן מוליכים את כל שמחת הילדות של שירי הסוכות הישנים והיפים. מה נעשה עם הפטיש-מסמר וחוט השפאגאט לתליית הרימונים? אחר כך אנחנו מתפלאים שהילדים יושבים בסוכה שבעה ימים עם האייפד ומשחקים ב״קלאש רויאל״ או ״טראש נונסנס״.

זה מה שאמרתי, זה מה שאמרתי: ככה לא בונים סוכה, כ-כ-ה  ל-א  ב-ו-נ-י-ם  ס-ו-כ-ה.
(ועל זה אמרה לי כבר לפני כמה שנים הנכדה הראשונה: ״סבא אתה מדבר, כן. אבל אתה לא מעכשיו״).

חג סוכות שמח לכל עמישראל, לילדים-של-היום ולילדים-של-פעם:
״ושמחת בחגך״, ״והיית אך (או אח) שמח״

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים, ישראל, סיפורי הכפר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה