בין קיסריה לשדה בוקר ||| כנס המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל בגולן, מרחב האפשרויות של ישראל

לא ברור איך כתושב הפריפריה (שוּלה – כמפורט בפוסט שפורסם בדיוק היום לפני שנה!) והנגב, החמצתי את הכנס שנערך בתחילת החודש בגולן. המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל הוא אחד המשרדים המעניינים ביותר בממשלה הזו, וככל שהזמן עובר והאילוצים הקואליציוניים גוברים מתארך שמו, עד שלא רחוק היום ושמו יתפתח ל״המשרד לפיתוח, שיכון ובינוי הפריפריה, השוּלה והפזוּרה בנגב, בגליל ובערבה 45° בצהריים״.

בכנס החשוב שנערך בגולן נשאו דברים השר לפיתוח-וכל-זה (אני מקצר כי מספר המילים מוגבל) אריה מכלוף דרעי (ספסופה), ראש הממשלה ושר החוץ וממלא-מקום שר התקשורת בנימין ביבי נתניהו (קיסריה) ויו״ר המחנה הציוני והאופוזיציה ח״כ יצחק בוז׳י הרצוג (תל-אביב). זהו, נגמר המקום רק מלמנות את שלל התוארים של האח״מים ש״נשאו״ ״דברים״.

וכך אמר ראש הממשלה-שר-החוץ-וכו׳ (על פי הכתבה במאקו):

"יש לי מסר אחד בשבילכם – בואו לגולן, בואו לנגב, בואו לצפון, בואו לדרום, כאן זה העתיד של המדינה והעתיד שלכם". גם הוא שיתף בסיפורים מעברו בצפון ובנגב "התגייסתי חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים וחלק ניכר מהשירות שלי עשיתי כאן ברמת בגולן ובנגב ובסיני, ולמדתי לאהוב את המרחבים הללו, אבל למדתי גם משהו נוסף – כשהיינו נוסעים לאזורים הללו מהבסיס שלנו, במרכז הארץ, מכביש בית ליד לצפון או לדרום זה היה לוקח לנו שעות רבות, מדשדשים שעות אחרי שעות בדרכים ואני שואל למה זה צריך להיות?״
"למה במדינה שלנו שהיא מדינה ענקית ברוח, אבל מדינה קטנטנה מבחינה גאוגרפית למה צריך שתהיה פריפריה, והדבר הזה בער בי. הכנתי לפני 10 שנים כמעט תכנית של כבישים ורכבות כדי לקצר את הזמן ולקרב את הצפון למרכז ואת המרכז לצפון ואת הדרום למרכז והמרכז לדרום, אנחנו מדינה אחת ואני רוצה לבטל את הפריפריה".

בהשראת דברי נתניהו (איש הפריפריה מירושלים, ארה״ב וקיסריה) הייתי אומר כך:
גם אני התגייסתי לנגב בגיל 11 חודשים (ראו תמונה משמאל, עם האוהלים של ההורים), מייד אחרי מלחמת העצמאות, וחלק ניכר מחיי (כלומר את כולם) עשיתי בנגב. וגם במילואים בגולן, בסיני (ובאפריקה ולבנון) ו״למדתי לאהוב את מרחבי הנגב הללו״. אבל את ראש הממשלה הזה לא חיבבתי במיוחד, כי המרחק בין המילים הגבוהות שלו למציאות – אצלנו ב״יחידה״ (פלוגה ג׳, גדוד 142, חטיבה 217) קראו לזה ״ברברת״ – היה כמרחק הגולן מהנגב.

והנה מקבץ תמונות שמספרות את סיפור הפריפריה והממשלות השונות בצורה תמציתית ומרוכזת
(מצאו את ההבדלים הדקים):


למעלה: מעבר בן גוריון לשדה בוקר, דבר השבוע 1953
למטה: בתי אנשי הפריפריה, ״כלכליסט״ וגוגל 2017

ציטוט מדברי נתניהו בכנס הצעירים של המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל:

״כדי לקצר את הזמן ולקרב את הצפון למרכז ואת המרכז לצפון ואת הדרום למרכז והמרכז לדרום״


שלוש כרזות שלי, ״צפון-מרכז-דרום״ מהסדרה ״יסודות וכלונסאות״ (לחצו להגדלה)

והנה אריק איינשטיין מחקה את דוד בן גוריון – (אם אתם רוצים להגיע ישר לב״ג – כוונו לדקה 1:54)

״אני לא אמרתי ״יהרג ואל יעבור… אני רק אמרתי חבר׳ה, איך-אתם-עשיתם-את-זה, זה מה שאמרתי, לא אמרתי יהרג-ואל-יעבור״

ולכל חבריי מהנגב והגליל, מהשוּלה ומהפזוּרה – שלוחה ממרחבי הנגב ברכת שבת שלום ושבוע טוב.

 

פורסם בקטגוריה טבע ונוף, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , | 5 תגובות

אין ״דבר״ ||| געגועים לעיתון של ברל (ושל חנה זמר)

דבר היום

השבוע דפדפתי בקטלוג האותיות של דפוס דבר שמצאתי במגירותיי. התרשמתי ממיבחר הפונטים העצום שעמד לרשות העיתון שהיה ואיננו עוד, ונחשפתי לגאווה ולציונות הישנה שנשקפות מהטקסטים שבחרו יוצרי הקטלוג כדי להדגים את הגופנים השונים והגדלים שלהם. נזכרתי גם ביחסים החמים שהיו לי עם העיתון הזה, עיתון שהלך מאיתנו בטרם עת (ויש שיגידו: הרבה אחרי שהיה צריך כבר ללכת). עטיפת הקטלוג הצנוע הזה, עם הסלוגן שאנשי דבר מייחסים לעצמם: ״ביצוע מהיר ומעולה בתנאים נוחים״ משקפת את רוח הימים ההם:

   
עטיפת קטלוג האותיות של ״דבר״, 1961

מפה ומשם

א.
״דבר״ לא היה העיתון הראשון שהכרתי. אנחנו שייכים הרי ל״אחדות העבודה״ (של טבנקין וגלילי ויגאל אלון) ולמרות שהכפר בו נולדתי ובו נולדו לי ילדיי, נקרא על שמו של ברל (בארי) כצנלסון, מייסדו של ״דבר״, אנחנו (כלומר ההורים, וגם אני הקטן) העדפנו את ״למרחב״ בעריכת ישראל אבן נור, עם הכותבים חנוך ברטוב, חיים גורי ואחרים.

ב.
זה לא הפריע לי כילד בן 9 לשגר למערכת ״דבר לילדים״ את השיר המבטיח ״שמגר בן ענת״ (ראו משמאל). שיר שבמבט היסטורי, מוזר בעיניי שלא הפך ללהיט ענק כמו ״דוד מלך ישראל״ או לפחות כמו ״אברהם אל תלך לשם״.

ג.
לימים יצא לי לבקר יום בשבוע, במשך שנה, בדפוס ״דבר״ שבפינת הרחובות התל-אביבית מלצ׳ט-שיינקין. עשיתי שם ״שירות תנועתי״ בעיתון הקיבוצים שנקרא באופן מפתיע ״קיבוץ״. התקופה הייתה בימים שטכנולוגיית העופרת של דפוס הבלט התחלפה כבר בהדפסות האופסט מבוססות הצילום. הסַדָּרים של העיתון היו אנשים כבדי גוף וחסונים שנבחרו לתפקיד בשל כוחם הרב. הכוח נדרש כדי לשנע את המגשים עם שורות העופרת שמהם הודפסו דפי העיתון בטכנולוגיה שעבר זמנה. משקל כל עמוד כזה, לא כולל גלופות האבץ של התמונות, היה כמה עשרות קילוגרמים. עוד קודם למהפך הטכנולוגי שתיארתי תיעד ״דבר״ (בשחור-לבן בלבד) את כל האירועים הגדולים של המדינה והעולם בצורה סולידית, יחסית למקובל היום, שנעזרה באותיות חיים כבד. הנה כמה דוגמאות:

 

סַדָּר-מכונה וסַדָּר-יד בדפוס העיתון ״דבר״ ומכונת ההדפסה, 1937 (צילום זולטן קלוגר, ויקיפדיה)

ד.
אותם סַדָּרים חסונים של ״דבר״ נדרשו בטכנולוגיה החדשה לוותר על השימוש בשריריהם החזקים ולהתעסק בחיתוכים עדינים של נייר צילום, שנקרא ״ברומייד״ ובו סודרו שורות טקסט שיצאו ממכונות הסדר-צלם. את הברומיידים האלה היה צריך להדביק בעדינות ובסבלנות לטורי העיתון וליישר אותם על שולחן אור. ראיתי על פניהם אכזבה מסוימת מהפיכת המקצוע ה״גברי״ לעיסוק החדש העדין והקפדני. לא פלא שטורי עיתון רבים הודבקו באלכסון מסוים, והבקשות ליישרם נתקלו במבטים זועמים.

סוף דבר

הייתי יכול לכתוב עוד אלפי מילים ועשרות טורים על ימי המעבר הטכנולוגי מעופרת ל״ברומיידים״, אבל היום כשאני מקליד את הטור הזה בכורסא על מקשי האייפד העדינים – כבר אין למין האנושי עניין בהרבה מילים (או במילים בכלל).
תנו לנו ״טוּדוֹ בוֹם״ אומרים לי סטטיק ובן-אל (מעניין איזה פונט יש לטוּדוֹ הזה?), וגם החתולה שעכשיו מנמנמת לידי על הכורסא (ולה עוד יוקדש פוסט מיוחד בקרוב) לא מגלה שום עניין בסיפורי הפונטים הנוסטלגיים שלי. היא חתולה צעירה, בת שנתיים כמעט, ונדמה לי שסטטיק מדבר אליה הרבה יותר מהמעשיות שלי.
כשהבנתי שזהו המצב אליו נקלעה העיתונות והתרבות העברית, החלטתי לעזוב את ברל ואת דפוס דבר ולשים כאן עוד כמה עמודים מקטלוג אותיות ״דבר״ ההיסטורי. הדוגמאות היפות האלה ממחישות את יופיין של האותיות שהיו אז בדפוס, אבל הן מדגימות גם את הטקסטים הציוניים האנכרוניסטיים, איתם בחרו העורכים להדגים את האותיות – עם הקוודראטים והציצרו והפונקטים. הרבה לפני שהסטטיקים הגיעו לעולמנו. אין דבר, החתולה מעדכנת אותי שגם סטטיק ובן-אל מעניינים אותה כ״דבר השבוע״.

  

  

  

  

אני חייב לעצור כאן. נגמרו לי כל האותיות.

 

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טיפוגרפיה, עיתונות | עם התגים , , , | 2 תגובות

טחנות הצדק טוחנות (לאט או מהר) ||| הכל תלוי ביועמ״ש, בפרקל״מ ובמלמ״ב*

 

ללא מילים נוספות: עוד כמה אינפוגרפיקות בנושא (שפורסמו בפייסבוק ונשטפו בזרם הכבד).

____
* יועמ״ש – היועץ המשפטי לממשלה; פרקל״מ (קיצור פיקטיבי) – פרקליט המדינה;
מלמ״ב – הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מה עם ה״מלמ״א״: ממונה על האוצר במשרד האוצר)?

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

טופס התנצלות ||| "אני מתנצל אם נשמע מדבריי כאילו דרכתי לך על הרגל״

התנצלות היא פעולה אנושית יפה. יש הרבה אנשים שלא יודעים להתנצל, ומצד שני יש גם אנשים נחמדים (אולי לא הרבה, אבל תודו שיש כאלה) שההתנצלות עבורם היא פעולה טבעית. אם הם דורכים לך על הרגל, הם אומרים סליחה. אם הם מסתירים לך – הם מתנצלים. אם הם עוקפים אותך בתור, בטעות, הם מייד חוזרים למקומם הטבעי, כשמסבירים להם שהתור מתחיל שם, או שם.

ויש גם סוג של מתנצלים סדרתיים, כאלה שהתנצלותם אומנותם. לאלה האחרונים שייך יהודי לא צעיר (אני מייד מתנצל: הוא צעיר ממני בכמעט שנה), המכהן (או מְחַהֵן, לפי גירסת עוזרו האישי) כבר כמעט חצי יובל בתפקיד ״ראש הממשלה שלנו״. רבים טועים לייחס לו דווקא את תפקיד המסת״ל – המסית הלאומי, ובכך עושים לו עוול שראוי להתנצלות. נתניהו זה פיתח ושיכלל את ״תורת ההתנצלות הפיקטיבית״ לרמות שהיהדות והאנושות לא ידעו עד ״עידן הבלוף״ הנוכחי. בעזרת כישרונו הרטורי הדו-לשוני, הוא הביא את הטכניקה ההתנצלותית לרמות של מדע מדויק ממש. לא נתפלא עם אחרי צאתו מהמעון המתקלף והסדוק – תיפתח פקולטה למדעי ההתנצלות, בה ילמדו דורות של מנהיגי העתיד את התורה שלו.

וזוהי התורה על רגל אחת (כי על השנייה אתם דורכים לי, כזכור):
תחילה ״המסתנצל״ מסית נגד קבוצת אנשים או פוגע בה: שמאלנים, אנשי תרבות או תקשורת, ערבים או בעלי הגֵן המזרחי ועוד ועוד. ואז, כשזה לא תמיד מצליח, וכשגל הביקורת עובר את המדד שנקבע בדיון מקיף עם היועצים הלאומיים והמשפחתיים, הוא מפרסם במהלך ״מתוחכם״ התנצלות פיקטיבית. כמובן שנוסח ההתנצלות הוא כזה שממנו יובן שהמתנצל לא אשם בכלום (כי אין כלום, כזכור): דבריו לא הובנו, הוצאו מהקשרם, הנעלבים בחרו להיפגע, וכו׳ וכיו״ב. דוגמאות לא חסר. רק תכתבו בגוגל ״נתניהו התנצל״ והדוגמאות יצופו מאליהן.

וחשבתי פתאום שבכל המנגנון המשומן של הסתה-מעקב-הסטה-התנצלות, חסר רק דבר אחד: טופס התנצלות. ניצלתי את ניסיוני ארוך השנים בעיצוב טפסים (ואני מתנצל מראש אם הוא לא כל כך ארוך כמו שאני מתפאר) ועיצבתי עבור הרה״מ המסת״ל והמתנצל״ל – ״טופס התנצלות אישי״. המתאים לשימוש בכל מקרה של אירוע התנצלות עתידי. בעזרת הטופס החדש הוא לא יצטרך יותר לטרוח לפתוח את הטוויטר והפייסבוק, אלא יוכל להניח את הטופס (לאחר שימלא את כל הפרטים הנחוצים) על שימשת רכב השרד הממוגן, מתחת למגבים. ובא לציון גועל.

אני מתנצל מראש אם מישהו נפגע מהדברים שכתבתי, כל כוונתי הייתה לטוב, ואם למרות זאת מישהו בחר להיפגע – אני מתנצל מעומק הלב (ומכל עומק אחר שתבחרו).
סליחה/סליחה/סליחה (מחקו את המיותר).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, לשון, פוליטיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

מיזוֹפוּד גאה ||| מה? תפוח אדמה (ועוד כמה מאכלים וספר לשבת)

יש דברים שגזרתי על עצמי לא לדבר עליהם יותר מדי בבלוג הזה (ובחיים בכלל). אחד מהם הוא נושא האוכל.
אני שייך למיעוט שוּלי וקטן של ״מיזוֹפוּדים״. אני לא בטוח אם זה המונח הנכון, אבל אם יש מיזוֹגינים ומיזנטרוּפים ומיזאנדרים ומיזוֹלוגים, חייבת להיות גם תכונה כמו מיזוּפוּדיה – אנשים שלא ממש אוהבים אוכל. אני לא מתכוון לאנוֹרקסים, או כאלה שמבטלים את הצורך של האדם המודרני לאכול באופן כללי. הכוונה לאנשים, שהם מיעוט שולי ביותר בחברה הנורמלית. כאלה שחיים במאה ה-21 הנהנתנית והזללנית, ובכל זאת לא מייחסים לאוכל חשיבות מי יודע מה גדולה. וגם לא לעניין השרירותי הזה של לאכול שלוש ארוחות ביום (לפחות!). כן, תתפלאו יש מיעוט כזה. כאלה שכשאומרים להם: ״מה אתה מכניס עכשיו לפה חטיף כיף-כף או סנדוויץ׳, הרי עוד מעט הולכים לאכול״ הם לא מבינים מה הבעייה.

מכיוון שאינני חוקר מעמיק, אני מפנה את ציבור הקוראים לספרו של חוקר הספרות יחיל צבן ״ארץ אוכלת: על התיאבון הישראלי״ שקראתי אותו בין הארוחות. זהו ספר חובה לציבור האוכלים, וגם למבקרי ואוהדי תרבות האכילה הישראלית. תמצאו בספר המעמיק והמצחיק הזה התייחסות לכל מה שתרבות האוכל מייצגת, עם דגש על התרבות הישראלית והיהודית. מוזמנים לקרוא את הספר כל צרכני האוכל: אלה שאוכלים בכל הסגנונות והטעמים, ואלה שקצת פחות אוכלים, כמוני. אלה שסועדים את ליבם בכל זמן ואירוע אפשרי (ועצם המילה ״אירוע״ הרי מתקשרת אצלנו מיידית ל״אוכל״), ואלה שפשוט תוחבים לפה איזו פרוסת לחם, עם אבוקדו, או חמאה, או גבנ״צ. וזהו.

לרגל שבוע הספר (וחגיגות היובל ל״מלפפונים הכבושים״) בחרתי לחשוף, למרות ההקדמה המוזרה שכתבתי, את חמשת המאכלים שכן מדברים אל לבי (או אל חיכי).
אלה, אם כן, המאכלים שבחרתי (מומחי ״האוכל הבריא״ מוזמנים לבקר את בחירותי).
ואוסיף שאין הדברים האלה מהווים המלצה כלשהי לתזונה מומלצת, חס וחלילה:

א. לחם – על כל סוגיו, אפשר גם חלה. עדיף עם אגוזים ומותר בהחלט גם ״טוסט״ פשוט שקופץ מטוסטר.
ב. תירס – רצוי טרי מהשדה, לא זקן מדי ולא לגמרי צעיר (המתכון: לבשל במים ולהוסיף קצת מלח).
ג. ענבים, או דובדבנים, או אפילו בננה – בתנאי שיהיו מספיק מתוקים, היתרון העצום בפירות שבחרתי הוא שאין צורך לקלף אותם והם מתאימים לגודל של כל פה, בלי יותר מדי נזילות וניגובים. עדיף לשטוף אותם היטב, כך אומרים לי – אבל אני קצת מחפף בעניין הזה (המקרה של המימשק של הבננה יותר מסובך ופירטתי אותו כבר פעם כאן).
ד. זיתים – בעיקר מרים כאלה, תוצרת עצמית או קנויים בחנויות מובחרות.
ה. (וזו סיבת פרסום הפוסט הזה) תפוחי האדמה!
מאז ילדותי אני אוהב בעיקר תפוחי אדמה. בכל צורה כמעט: צ׳יפס (טעים אבל לא בריא), פירֶה (בריא אבל פחות טעים), חטיף של אוסם (נוח וטעים, אבל המלח מזיק, ״אל תאכל יותר מדי, יהיה לך צרבת״) ואפילו המתכון החדש שהתגלה אצלנו והוא סיבת כל הפוסט המשונה הזה:
הולכים לשדה, זה שמעבר לגדר, איפה שהטנקים עוברים כל שלוש שנים, מלקטים את השאריות שנשארו בשטח אחרי האיסוף הממוכן (המון!), שוטפים את האדמה שנשארה (מי שחשב שתפוחי-אדמה גדלים במרכולית או בסוּפר שיתבייש לו), מבשלים עם הקליפה, מועכים, מתבלים בשמן, מלח ושוּם, שמים בתנור בחום גבוה עד שמשחים, ואוכלים. וזה טעים, שאפילו מיזוֹפוּד כמוני חייב להודות – לפעמים האוכל הוא כן עניין!!

בתיאבון כבר אמרתי לכם?
ושבת שלום, עם תפוחי-אדמה, או מה שתעדיפו –
מיזוֹפוּדים ופוּדוֹמנים, כולם מוזמנים לארוחת ערב של שבת (ואל תאכלו חטיפים לפני זה).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, בשדה ובניר | עם התגים , | 2 תגובות

כל הכבוד לצה״ל ||| הצבא שוב הוכיח לממשלה איך אפשר לעשות דברים נכון

עת השתחררתי הרופאים ציוו עליי ביקור חודשי באתרי הממשלה. זה באמת עושה לי רע לראות איך הם (כלומר אנחנו) נראים.
כתבתי על זה יותר מפעם אחת, צילמתי מסכים, ליקטתי לוגואים מגוונים ומשונים, ניסיתי לתפוס את ההיגיון בשמות המשרדים המגוחכים (״המשרד לעניינים אסטרטגיים ומים חמים״) ובלוגואים האקראיים שלהם, מזמן איבדתי כבר תקווה למצוא היגיון גרפי. הסמטוחה כל כך מושלמת עד שנדמה שזה בדיוק מה שמגיע לנו וככה נישאר תמיד.

  

חלק ממשרדי הממשלה מאוגדים באתר gov.il וגם שם זה לא מי יודע מה מעוצב. אתרי המשרדים האחרים סובלים מכל מה שמאפיין את הסביבה הישראלית: בלגן, ריבוי סגנונות (אם אפשר לקרוא למה שרואים שם ״סגנונות״), סמלים מוזרים וטיפוגרפיה של פליירים חובבניים. בחרתי להמחשה ארבעה אתרי משרדים אקראיים, תאמינו לי שהאחרים לא נראים יותר טוב.

המשרד של בנט, למשל, מצטיין בסלוגן קליט ואופטימי: ״להאמין. לאהוב. להצטיין״. והוא כולל קליפארט של ינשוף מוצלל מתחת לסמל מדינה שחור ומטושטש. שם המדינה מוצג בפונט אריאל משובש שנלקח מצילום מסך ברזולוציה נמוכה במיוחד. ״מצטיין״? לא ממש. אבל תמיד אפשר ״להאמין״ ו״לאהוב״. אם תרצו.

משרד המשפטים מציג סמל מדינה כחול נגטיבי ולוגו עברי אנגלי, רמז בהיר של מגן דוד מסובב ומאזני צדק דהויים, באתר שנראה שעוצב בימי האינטרנט הראשונים:

״משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים״ מציג סמל מדינה שחור פוזיטיבי דווקא (חוסכים שם בצבע, כדי לתת לנזקקים). כאן לא מאמינים בתמונות אבל שמים כמה איורים קטנטנים של פועל (״דע את זכויותיך! בשפה ערבית״. גם הם יודעים מי באמת ״עובד״ בארץ הזאת ופונים אליו בשפתו) עם מפוח או מקדח, ועוד ציור קטן של בית משונה המתאר את ״המהפכה הדיגיטלית״ בתהליך ההשמה של מטופלים:

במשרד להגנת הסביבה דווקא אוהבים צבע (ירוק, כמובן!), ולמרות שיש לוגו משני של ״סבבה״, לא הכל לגמרי סבבה שם: ״404 הדף שביקשת לא נמצא״. ואני לא ביקשתי כלום (גילוי נאות: בכניסה נוספת לאתר – הכל סבבה וירוק, חוץ מסמל המדינה שנדחק שמאלה בתוך ציור הרקע של העיר באפור-תכלכל):

והנה באו החבר׳ה מצה״ל (אולי מחטיבת התקשורת החזותית?) ועיצבו לצבא אתר חדש, ומוכיחים שאפשר אחרת: האתר של צה״ל מעוצב בצורה מעודכנת, עם תמונות יפות ומוקפדות, אייקונים של ימינו ובחירה יפה של פונטים (אין אריאל בכל האתר!). הפונטים משלבים קלאסיקה טיפוגרפית (נרקיס בלוק צר) ועכשוויות איכותית (אסיסטנט של גוגל-פונטס בעיצוב בן נתן). מורגש שהאתר מעוצב על ידי מישהו מקצועי שידע מה הוא עושה (אין קרדיטים בשולי האתר).  מענין איך מוסד כל כך מרובע (גם לשריון יש שם דף, ואפילו לחטיבות השריון החביבות עליי: 7, 188, 460 ו-401), מוציא עבודה כל כך מסודרת, נוחה לשימוש, מעוצבת ואפילו מעודכנת מבחינה עיצובית.

עם הספר או צבא הספר?

האתר של צה״ל לא רק מעוצב ברוח השעה, הוא גם שומר על דופק הזמן. השבוע נחשפתי לראשונה לאתר הזה וזה היה ממש במקרה (אני כבר לא עושה מילואים מזמן והנכדים שלי עדיין לא מלש״בים). מישהו שיתף את הדף המפתיע, בו אלופי המטכ״ל בוחרים את הספרים האהובים עליהם (אירוע מעניין בפני עצמו. באתר של משרד התרבות והספרים לא ראיתי אירוע דומה). נכנסתי לאתר החדש של צה״ל (מאז ינואר 2017!) והייתי המום. אפשר להגיד שאורו עיניי. שבוע הספר העברי באתר של הצבא החזק במזה״ת!

אלופי צה״ל בוחרים את הספר האהוב עליהם, ורובם לא בוחרים ספרי מלחמה. מפקד פיקוד צפון(!) בוחר את ״הנסיך הקטן״. שלושה(!) אלופים בוחרים את ״שתיים דובים״ של מאיר שלו וראש אכ״א(!), תחזיקו חזק את התמ״ק, בחר את ״מעשה בחמישה בלונים״.
באתר של  משרד התרבות והספורט לעומת זה לא מצאתי זכר לשבוע הספר (שם עדיין מתבשמים מהעתיקות, מהריקודים ומפסטיבל קאן על ביתניו ושמלותיו). עולם מוזר.

כל שנותר הוא לאחל לאתר gov שכבר שנים מטרטר לנו על שינויים ועדכונים להסתכל מה קורה בצה״ל ולעשות ״חיקוי המפקד״. הרי אפילו הנסיון לאסוף את כל משרדי הממשלה תחת קורת גג אחת עדיין לא צלח. כמובן שאין מה לדבר על אחידות עיצובית של סגנון האתר – פונטים, צבעים, כותרות, אייקונים. הכל נראה כאילו נעשה עבור המתנ״ס המקומי הזמני בגבעת חלפון או בצ׳ומבליה עילית.

ואיך ממשלה, שהמנהל הראשי שלה מספר לכל העולם ש"ישראל נתפסת כמעצמה עולמית בכמה תחומים: טכנולוגיה, מודיעין, מים, חקלאות, סייבר ובתחומים אחרים שלא אפרט", יכולה להרשות לעצמה את החובבנות והחפפנות הזאת. ובעצם זו שאלה רטורית לגמרי: עובדה שהיא יכולה והיא גם נבחרת שוב ושוב, ברוב דמוקרטי של עם שהגרפיקה החובבנית ודאי לא מפריעה לו. כל זמן שאפשר להאשים מישהו בכל מחדל: את הערבים, את השמאל, את התקשורת ואת המפגינים בפתח-תקווה.

אולי מפתח-תקווה תבוא לנו עוד תקווה. אשרי המאמין. והגרפיקאי בעת ההיא ידום.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, פוליטיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , | תגובה אחת

עוד פטנט אחד ודי ||| עכשיו פייסבוק נכנסת לך גם לאצבעות המקלידות

הפטנטים של פייסבוק: להתאים פרסומות למצב הרוח שלכם, בעזרת המצלמה
כמה פטנטים שקיבלה החברה מגלים את מידת ההשקעה שלה בטכנולוגיות לפענוח מצב הרוח של המשתמשים, ושימוש במידע כדי להתאים להם פרסומות ואת הניוזפיד (הארץ,10.6.2017)

אחרי שנתנו לנו שפע אמוג׳ים, ואחרי שהגדילו לנו את הפונט, ואחרי שנתנו לו שמונה רקעים צבעוניים (והכפילו את מבחר הצבעים ומעברי הצבע), גם אחרי כל זה האימפריה ה״חברתית״ של צוקרברג לא נחה על שמריה התזזיתיים.

עכשיו הם מודיעים שפיתחו ״אלגוריתם״ שמנחש את מצב הרוח שלכם בזמן ההקלדה, ומתאים לכם אמוג׳ים (ובטח גם הצעות שיווקיות שיענו על המצב הרגשי שלכם). אם אני מבין (ומקליד) נכון – מעכשיו החיישנים של פייסבוק יזהו את קצב ההקלדה שלכם: מהיר ועצבני, איטי ומהוסס, או פשוט: ״מחפש איפה, לעזאזל, שמו לי את המם הסופית?״ ואחרי שיזהו את כל זה – תסמכו עליהם שהם כבר יידעו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת.

לקחתי (שוב תודה ל״הארץ״) את שרטוטי ה״פטנט״ ולשם הדגמה ניסיתי לכתוב את הטקסטים שאני מקליד כל פעם כשאני צריך לכתוב ״טקסט גנרי״ לבדיקת איכותו ואופיו של פונט חדש. וזה מה שיצא בעזרת הפיתוח החדשני של פייסבוק.
מימין: חלק משרטוט הפטנט (אמיתי); משמאל: טקסט רץ ומתפרמט (הדמייה בלבד):

אם פייסבוק, שכבר כבשה את כל העולם מזמן ובשילוב עם בנותיה (הקנויות בכסף טוב) – ״ווטסאפ״ ו״אינסטגרם״ – חולשת כבר על רוב הציוויליזציה, רוצה להמשיך להתקדם, לא נותר לה אלא לטפל בהסטת מסלולו של הירח על פי מצב רוחם המשוער של ה״משתמשים״, או לדאוג שבשנה הבאה יהיה משהו חדש תחת השמש. אולי לשלוח איזו מילה טובה (או זר פרחים אמיתי, לא של אמוג׳י) למי שמשתמש בפייסבוק מאה פעמים ביום?

וטיפ אחד קטן
אני קורא במאמר ש״על פניו נראה שהוא עלול בעיקר לעצבן את המשתמשים שכבר זועפים על אחד החידושים של פייסבוק מהשנה האחרונה: הפונט המוגדל, שמופיע כברירת מחדל ומחייב משתמשים להאריך בפוסטים כדי להעלים אותו״.
ויש לי ״פטנט״ שאני מתכוון לרשום אותו בקרוב. מצורף קו לבן בעובי 1 פוינט. הוא כל כך שולי שבעצם הוא בלתי נראה. העתיקו אותו למחשב שלכם (הוא תופס רק 873 בייטים או 4kb) והעלו אותו עם כל פוסט קצר שאתם לא רוצים שפייסבוק תגדיל לכם. למשל: ״בוקר טוב, קמתי עצבנית״, ותראו שהאותיות קטנות מיד, הפלא ופלא.

קו לבן לפייסבוק

(©™® פטנט בהרשמה מס׳ 1234567890).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מדע וטכנולוגיה | עם התגים , | 2 תגובות

אמ;לק ||| ארוך מדי, קצר ולעניין. כמה מילים אפשר לסבול בימינו?

אמ;לק. אני כותב ארוך מדי. אני יודע את זה. אסוציאציה מובילה לאסוציאציה והפוסטים שאני מנסה לתחום ל-300 מילים מתארכים מעל ל-500. פעם הייתי כותב אפילו 1,500! מי היה מאמין. עשיתי לעצמי מדגם וגיליתי שלמרות המאמצים ממוצע המילים בעשרת הפוסטים האחרונים הוא 626. זה הרבה יותר מדי. אני יודע. יש אתרים כמו ״אלכסון״ ו״פרגרף״, הרבה יותר רציניים מ״קווים״, שמציגים בצורה שקופה את מספר המילים שבפוסט, או את הזמן שאתם עומדים להשקיע (או ״לבזבז״) על קריאת הרשומות.
עד כאן הגעתי ל-73 מילים. לכן אעצור ואציג את השאלון. מקווה שיהיו יותר מעשרה משיבים שיהוו מדגם מייצג. השאלה תהיה על האורך הרצוי של הפוסטים. כל התשובות אנונימיות אבל הסיכום שלהם יכוון אותי אם לקצר, או ״לבזבז״ את זמנכם.
(עד כאן 120 מילים בדיוק!).

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, סקרי דעת קהל | עם התגים , | כתיבת תגובה

האלבום הגדול מכולם!* ||| חוגגים 50 שנה לכיבוש (הלבבות של סרג׳נט פפר)

לרגל חגיגת ה-50 הכפולה (לסַמָּל פפר, ולאלופי צה״ל) חיפשתי לצורך כתיבת פוסט פייסבוק קטן, מי הן הדמויות המופיעות על עטיפת האלבום הקלאסי ״סרג׳נט פפר״ של הביטלס? גיליתי שבוויקיפדיה באנגלית כבר עשו תחקיר יפה, אבל קשה מאוד לעקוב מבחינה ויזואלית אחרי המידע המפורט המופיע שם. מי שבאמת רוצה לזהות את הדמויות על עטיפת האלבום צריך לעבוד קשה מאוד.
ניסיתי את מלאכת התיוגים בפייסבוק וגם היא לא עבדה כמו שצריך: לאחד יש חלון אוטומטי, לאחר – שלא זוהה ע״י התוכנה כ״פרצוף״ – צריך לייצר חלון, והחלון הזה מפריע לאחרים. בקיצור, זה לא זה.

החלטתי, בדומה להמחשה של מפת אותיות המפלגות בישראל שעשיתי פעם, לטרוח פעם אחת, כדי שבפעם הבאה שמישהו (וזה יכול להיות בעיקר אני) ינסה למצוא דרך גוגל, מי הדמויות על עטיפת האלבום הצבעוני הקלאסי – הוא יגיע אל הפוסט הזה. אני מקווה שהצלחתי להתאים את מה שכתוב בוויקיפדיה לדמויות המצולמות. השארתי את שמות הדמויות עם הקישורים, כך שאפשר ללמוד על כל דמות, גם אם לא שמעתם עליה מעולם. אני למשל לא ממש הכרתי את כל הגורואים שעל העטיפה, וגם לא שמעתי הרבה על קרלהיינץ שטוקהאוזן (מס׳ 5). אבל בהחלט הכרתי את דיון דימוצ׳י (מסומן 20 ברשימה. אצלנו קראו לו פשוט ״דיון״). דיון שר את ״הנווד״ ואת ״Runaround Sue״ (שתורגם בישראל כ״סוזי המסתובבת״), וזכרתי אותו היטב מהמצעד של גלי צה״ל ב-1961 אותו שמענו בלילה אחרי כיבוי אורות.

אם טעיתי בזיהוי ובמיפוי – תקנו אותי ומייד אתקן. ועכשיו אפשר לגשת לאלבום עצמו.

״Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band״ (תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר) הוא אלבומה השמיני של להקת הביטלס. האלבום מהווה אבן דרך משמעותית בדרכה המוזיקלית של הלהקה, השפיע על אלבומי רוק שבאו אחריו ודורג במקום הראשון ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון בשנת 2003. האלבום היה לאחד הסמלים המרכזיים של תנועת ילדי הפרחים בקיץ 1967.
סרג'נט פפר היווה גם פריצת דרך בתחום עטיפות האלבומים. עד היום נחשבת התמונה על התקליט לייחודית, תוך שהיא זוכה למחוות רבות מצד אומנים רבים בעולם כולו. העטיפה זכתה בפרס גראמי באותה שנה, אחד מארבעה פרסי גראמי שהוענקו לתקליט.
צילום העטיפה, שנערך על ידי פיטר בלק הוא מונטאז' המורכב מ-57 דמויות שהיוו עבור חברי הלהקה גיבורים בשלב כלשהו בחייהם וחפצים שונים, בהם 9 בובות במרכז הצילום ניצבים ארבעה חברי הלהקה, לבושים במדים צבעוניים ועטויי שפם כביכול הם חברי ׳תזמורת הלבבות הבודדים׳".
(ויקיפדיה)

אחרי 50 שנה, מוצג כאן ניסיון לפיתוח של מקרא מלא של העטיפה שהפכה לקלאסיקה: מי הן הדמויות שמקיפות את הביטלס באלבום הרוק החשוב בהיסטוריה? בעזרת המידע של ויקיפדיה נתתי מספר לכל אחד מהמשתתפים וכך תוכלו לזהות את כל 73 הדמויות. (הנתונים לקוחים מויקיפדיה באנגלית).

  1. (Sri Yukteswar Giri (Hindu guru
  2. (Aleister Crowley (occultist
  3. (Mae West (actress
  4. (Lenny Bruce (comedian
  5. (Karlheinz Stockhausen (composer
  6. (W. C. Fields (comedian/actor
  7. (Carl Jung (psychiatrist
  8. (Edgar Allan Poe (writer
  9. (Fred Astaire (actor/dancer
  10. (Richard Merkin (artist
  11. The Vargas Girl by artist) Alberto Vargas)
  12. (Huntz Hall (actor
  13. (Simon Rodia (designer and builder of the Watts Towers
  14. (Bob Dylan (singer/songwriter
  15. (Aubrey Beardsley (illustrator
  16. (Sir Robert Peel (19th century British Prime Minister
  17. (Aldous Huxley (writer
  18. (Dylan Thomas (poet
  19. Terry Southern (writer)
  20. (Dion DiMucci (singer/songwriter
  21. (Tony Curtis (actor
  22. (Wallace Berman (artist
  23. (Tommy Handley (comedian
  24. (Marilyn Monroe (actress
  25. (William S. Burroughs (writer
  26. (Sri Mahavatar Babaji (Hindu guru
  27. (Stan Laurel (actor/comedian
  28. (Richard Lindner (artist
  29. (Fatty Arbuckle (actor/comedian
  30. (Karl Marx (political philosopher
  31. (H. G. Wells (writer
  32. (Sri Paramahansa Yogananda (Hindu guru
  33. James Joyce (Irish poet and novelist) – barely visible below Bob Dylan
  34. (Anonymous (hairdresser's wax dummy
  35. (Stuart Sutcliffe (artist/former Beatle
  36. (Anonymous (hairdresser's wax dummy
  37. (Max Miller (comedian
  38. (A "Petty Girl" (by artist George Petty
  39. (Marlon Brando (actor
  40. (Tom Mix (actor
  41. (Oscar Wilde (writer
  42. (Tyrone Power (actor
  43. (Larry Bell (artist
  44. (David Livingstone (missionary/explorer
  45. (Johnny Weissmuller (Olympic swimmer/Tarzan actor
  46. Stephen Crane (writer) – barely visible between Issy Bonn's head and raised arm
  47. (Issy Bonn (comedian
  48. (George Bernard Shaw (playwright
  49. (H. C. Westermann (sculptor
  50. (Albert Stubbins (English footballer
  51. (Sri Lahiri Mahasaya (guru
  52. (Lewis Carroll (writer
  53. ("T. E. Lawrence ("Lawrence of Arabia
  54. (Wax model of Sonny Liston (boxer
  55. (A "Petty Girl" (by George Petty
  56. Wax model of George Harrison
  57. Wax model of John Lennon
  58. Shirley Temple (child actress) – barely visible behind the wax models of John and Ringo, first of three appearances on the cover
  59. Wax model of Ringo Starr
  60. Wax model of Paul McCartney
  61. Albert Einstein (physicist) – largely obscured
  62. John Lennon holding a french horn
  63. Ringo Starr holding a trumpet
  64. Paul McCartney holding a cor anglais
  65. George Harrison holding a piccolo
  66. Bette Davis (actress) – hair barely visible on top of George's shoulder
  67. (Bobby Breen (singer
  68. (Marlene Dietrich (actress/singer
  69. Shirley Temple (child actress) – second appearance on the cover
  70. An American legionnaire
  71. (Wax model of Diana Dors (actress

היום גם נחשפתי לדירוג עם הנמקות מקצועיות שערכו באתר Vulture לכל 213 שירי הביטלס. ותנחשו מי מדורג בשלושת המקומות הראשונים? בשביל לראות את התוצאות תצטרכו לגלול עד למטה, ואפשר גם להאזין שם לרוב השירים.

שבת שלום לכל חובבי הביטלס, חיפושיות הקצב וחברי מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר.

____
* ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון בשנת 2003

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, עיצוב גרפי, שעשועים | עם התגים , , , | 3 תגובות

מלחמה שאף פעם לא די לה ||| המבצע שהתגלגל למלחמה והפך לכיבוש ונגמר במכת ברק

עוד לא הספקנו למצות את כל השמחה של חגיגות היובל ל״מלחמת הניצחון״ של 67׳ ופתאום מישהו טרח להזכיר שגם מלחמת לבנון הראשונה (מבצע ״שלום הגליל״ למי שלא זוכר) מציינת תאריך חצי-חגיגי – 35 שנה למלחמה ההיא.

בניגוד להחמצה האישית של ״מלחמת-ששת״, שתיארתי בפוסט הקודם על גיבורי ״מוצב מספוא״, במלחמת של״ג ההיא דווקא יצא לי להשתתף כחייל, ואפילו זכיתי ב״אות המלחמה״. אבל גם כאן אפשר להגיד שקצת פיספסתי. אחרי שבילינו ב-1973-74 כמעט חצי שנה במלחמה בתעלה ומעבר אליה וחיכינו לגמור כבר את הארמיה המצרית השלישית, היינו מאושרים לרגע ב-79׳ מההסכמים של בגין עם האויב ״הרשע, הפלח הטיפש״ אנואר ס׳ – ואז הגענו ליוני 1982 ופתאום הביא לנו מנחם ב׳, בסיוע של אריק ש׳ ורפאל א׳ מלחמה חדשה! מלחמה שנודעה לימים כ״מלחמת לבנון״. ״הראשונה!״.

אף אחד לא התכוון שהמלחמה הזו תכלול השתלטות (או אולי ״שחרור״?) של חצי מלבנון, השכנה מצפון, שבילדותנו דיברו עליה כעל ״השכנה הטובה״ (או לפחות הפחות-גרועה). ופתאום מצאתי את עצמי שוב על הטנק, שיצא הפעם מהימ״ח שבבסיס בגולן, דוהר לכיוון שטחי היערכות חדשים. למודי המלחמה הקודמת, הפעם רוב חיילי הפלוגה לא ששו במיוחד אלי קרב. אני זוכר איך כשירדנו בשיירה של פלוגה ג׳ בוואדי הקרוב לימ״ח בגולן, תלשתי ענף של שיח הרדוף שהגיע עד לצריח הטנק, ומיהרתי לתקוע אותו, באופן סימלי בקנה של מקלע המפקד – בהשראת השיר הפופלארי בזמנו ״פרחים בקנה״ – פעולה סימלית שהתבררה בסופו של דבר כמועילה.

אולי בגלל שהיינו חטיבת המילואים המשוריינת הכי סדירה, ואולי בזכות ענף ההרדוף, הוצבנו בגבול עם סוריה כאיום על הרודן הסורי, אביו של הרודן הנוכחי (המנהיגים ״שלהם״ הם תמיד ״רודנים״, לפחות בזמני מלחמה). כך נמנע מהחטיבה שלנו להשתתף בקרבות בלבנון, אצל ״השכנה הטובה״. וכך המקלע עם ענף ההרדוף לא ירה במשך כל המלחמה אפילו כדור אחד (חוץ מכמה צרורות בניסוי כלים).

היינו בגולן בכוננות של כמה שבועות ומדי פעם הזיזו את הכוחות משטח כינוס לשטח היערכות, צפינו מעל פיסגת כל ״התלים המשוחררים״ של הגולן (סאקי, פרס, יוסיפון, שיפון, אביטל, בנטל, חרמונית) על היערכות הסורים ו…חיכינו לסוף המלחמה. במלחמה הפסיבית הזו היה לי אפילו זמן – בין ניסוי כלים לקבוצת פקודות, בין הסוואה של יום לחניון לילה – לרשום בעפרון אזרחי את שיירת הטנקים שלנו כשחנתה בציר המפלים.

״הניצחון הגדול״ בלבנון וכיבוש חלקה הדרומי איפשר לנו ליהנות, כמה חודשים (או אולי שנים, מי זוכר כשכל כך נהנים) מתחושה של אימפריה מזרח-תיכונית. לא היינו רחוקים מלייסד את נח״ל צידון, מעלה דאמוּר ונווה בחמדון. שנה מאוחר יותר כבר זכינו לשרת בלבנון, הגדוד שלי אייש מוצב ששכן שתי אצבעות מצידון, ובתפקיד של יחידת סיור נטולת-טנקים וחי״רניקית לגמרי, עשינו סיורים רגליים שנקראו ״טווסים״, בעיקר בלילות. ההנחיות היו ״להפחיד״ משפחות לבנוניות כפריות (כדי להפגין נוכחות), בירי מבוקר של ״שמירת כוננות״ בתוך הפרדסים שלהן. או שתרגלנו עצירת רכבים אזרחיים ופקדנו על יושביהם, במילים הערביות היחידות שלמדנו: ״סאקר אל מוטור!״, ״איפתח על בגאז׳!״ או ״"ג'ב אל עוויה!״ (ובתרגום עבור מי שלא זכה להיות חייל בלבנון או ב״שטחים״ אחרים: ״כבה את המנוע!״, ״פתח את תא המטען!״ ו״תן תעודת זהות!״).

בדרך לכמה יציאות, לחופשת-48-שעות, עברנו, רכובים על ג׳יפים צה״ליים, בציר החוף הלבנוני, וגיליתי למרבה הפליאה, שקו החוף הלבנוני הוא המשך ישיר של ציר החוף שלנו. ציר שנמשך מאשקלון, אשדוד, תל-אביב (שהיא בכל זאת קצת אחרת) לנתניה, חדרה, חיפה ונהריה – ועד צור, צידון וביירות.
משם לא המשכנו צפונה. אבל אפשר לצרף את מסע הטנקים דרומה שעשינו שמונה שנים קודם – לרפיח, אל-עריש, רוּמאני, ורפידים. על רפידים שהיא ״ביר גפגפה אהובתי״, כתב אפרים קישון את השיר החביב שמופיע כאן משמאל, ולועג קצת לאימוץ הישובים הערביים, כמו שארם א שייח׳, כמושא חלומות של דורות של לוחמים ונביאים ציוניים. (מומלץ להציץ בשיר – קישון במיטבו).
כשהגענו בסוף הסיבוב שעשינו באפריקה למיתלה (היא נווה-קולב המקראית) ובסיבוב  הלבנוני לצידון (מסומנת בחץ לבן במפת ״מסעות שלמה המלך״ למטה) – הבנו שזכינו סוף-סוף לחיות ב״מזרח תיכון ישן״ למופת.

ומי שזכה להכיר את קו החוף הזה, ולראות את מערת הרכבת האטומה מתחת למוצב בראש הנקרה – ממשיך לפנטז שפעם, ככלות כל המלחמות והחגיגות שעורכים לכבודן, עוד נזכה, אנחנו או בנינו או נכדינו או נינינו, לנסוע ברכבת משדרות עד ביירות, ואולי אפילו עד אנטליה או מרמריס בטורקיה. או אולי אפילו עד לפריז – ל״מבצע חברתי״ של חברי הכפר, שבינתיים מסתפקים ב״לוּנה גל״ וב״גני חוּגה״.

זהו זה, הפלגתי רחוק. אבל ככה זה כשמאמינים. תכינו את תעודות הזהות ותפתחו כבר את הבגאז׳.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון | עם התגים , , | כתיבת תגובה