סיפורם של ״הביצורים״ ||| מתחם התחמושת הבריטי בתוך השדות הירוקים

כמה פעמים יצא לי להעלות כאן תמונות של מה שנקרא ״אתרי תיירות בארי״. בדרך כלל אני נוהג להתייחס באירוניה וקורטוב של הומור עצמי להגדרה הבומבסטית הזו, וכתבתי פעם באיזה פוסט: ״אתרי תיירות? כאילו מדובר כאן על מגדל אייפל, פסל החירות והביג בן…״. אבל אם מסתכלים בצורה יותר אובייקטיבית, באמת יש לנו כאן בחצר האחורית אתרי תיירות של ממש.

למכרות הגופרית יש ערך שלם (עם הרבה תמונות) בוויקיפדיה, והם שווים בהחלט ביקור וגם פוסט נפרד. אבל ״מתחם התחמושת״, שאצלנו קראו לו בדרך כלל ״הביצורים״ לא זכה ליותר מדי איזכורים בגוגל. היו כמה אורחים מבחוץ שביקרו במקום והתרשמו. למשל מיכאל יעקובסון, בפוסט מלפני 6 שנים שצולם בקיץ היבש, בבלוג ״חלון אחורי״. יובל בן עמי הגדיל לעשות ובספרו ״ארץ הפלאות -מקומות מוזרים, הפתעות ותעלומות בישראל״, מתואר מתחם התחמושת כאחד האתרים המפתיעים השווים ביקור. ״הביצורים״ שלנו מתוארים שם כ״קברי ענקים השוכבים על צידם״.

בסוכות 1996 נחנך פרוייקט פיסול בדרך נחאביר שבאיזור מתחם התחמושת ובתחילת המאה ה-21 עוטרו חלק מהביצורים בעבודות פיסוליות של בוריס ב׳, ממייסדי בארי ומי שכתב את זכרונות ״הכפר״ בכמה ספרים מקומיים. רוב הפסלים האלה עדיין מקשטים את ״אתרי התיירות״ שלנו.

בשבוע שעבר התקרבתי קצת יותר אל חלק מקירות האבן המזדקרים מתוך השדות – שעכשיו הם ירוקים (וגם רטובים בבוקר) – וצילמתי כמה תמונות להמחשה. רציתי שהפוסט הזה יהיה בעיקר ויזואלי, אבל מה לעשות שלפעמים מתבקש לתת הסבר קצר, כפי שנהוג לומר בימינו: ״אבל אני מסביר, אבל אני מסביר״.

צילום אוויר של ״מתחם התחמושת״ כולל פירוט הפסלים ב״דרך הפסלים״ מתוך הקטלוג בחנוכת הפרויקט

אז הנה ההסבר: תיאור הרקע ההיסטורי (מאתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, במילותיו של ידידי איש השטח רמי ח׳, שמכיר כל אבן וגבעה באיזור – מלפני מיליוני שנים ועד היום):
״פעילותו האינטנסיבית של מפעל הגופרית נגדעה עת הגיעה מלחמת העולם השנייה לאזורנו ולא ניתן היה לייבא חלקים למכונות ולייצא את הגופרית. המקום הסב את ייעודו והבריטים זיהו בו תשתית טובה למתחם צבאי וניצלו את התשתיות הרבות, כולל מסילות רכבת צרות, מתקני המים ומבני מפעל הגופרית, להקמת מתחם גדול לאחסון פצצות אווירונים, כחלק ממערך ההגנה נגד פלישה אפשרית של צבאות גרמניה לארץ. שדה התעופה הוקם בעזה (סמוך למעבר קרני של היום), וממנו נסלל כביש מבטון אל עבר בית החרושת לגופרית. הכביש נסלל מבטון, זאת בעיקר מאחר שיועד לשאת משאיות כבדות עם פצצות אווירונים. בשטח נבנו למעלה מ-170 מחסנים בצורת האות ח', חלקם עם קיר אבן בחזית וחלקם ללא, אלה יועדו לאחסון פצצות עבור האווירונים שיחנו בשדה התעופה בעזה. רשת כבישי הבטון נמצאת בשימוש עד היום ובשני מקומות על גבי כביש הבטון ניתן להבחין גם בכתובת החקוקה בבטון שבה רואים סמל בצורת האות V וראשי התיבות R.A.F – חיל האוויר המלכותי הבריטי״. (הכתובת שבצילום למעלה נחשפה לא מזמן וצולמה השבוע).

והנה כמה מהתמונות שצילמתי בשבוע שעבר:

אם מתקרבים אל הביצורים אפשר לראות כמה כתובות מהמקורות ואפילו תיאור היסטורי מקומי שכתב ס.ב.א. (שהוא בוריס). חלק מהכיתובים והפסלים כבר נפגעו משיני הזמן ופגעי מזג האוויר.

כאן ניפרד מ״ארץ הפלאות״ רבת השכבות והמשמעויות ובטח עוד אחזור אליה הרבה פעמים, כי הרי היא נמצאת בסך הכל קילומטר וחצי מהבית שלי.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, סיפורי הכפר, תמונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

״מורשת של חדשנות״ ||| נבחר סמל 70 לישראל, עוד לא אבדה תקוותנו… והחמוצים חוגגים

אז זהו זה. אחרי סאגה ופארסה (בעברית תקנית: בַּדְחִית) והרבה תגובות חמוצות, נבחר ברוב של קול אחד סמל חגיגות ה־70 לישראל. הנושא של סמלים ודגלים לאומיים קרוב מאוד לליבי, והבלוג הזה כבר התייחס לנושא סמל ה־70. אז הנה הגיע היום (יום שלישי, עליו נאמר ״פעמיים כי טוב״) ולפניכם הפוסט המסכם שלי בנושא החשוב הזה.

למרות שהייתה פניה לציבור כולו להשתתף בתחרות העיצוב, בסופו של דבר הסמל עוצב על ידי משרד האירועים טרגט מרקט, המשרד שממונה על הפקת כל אירועי ה־70. הלוגו הוצג על ידי שרת התרבות בטקס חגיגי אתמול בלטרון(!). השרה הציגה את הלוגו ואמרה על החגיגות הצפויות: ״אלה יהיו שבעים שעות של חגיגה ישראלית… שבעים שעות של אירועים מתגלגלים״…
מומחים קצת יותר מעודכנים ממני כבר הספיקו להביע ביקורת לא מרומזת בכלל על הלוגו החדש. למשל הנה הביקורת של עודד בן יהודה ב-xnet. והנה עוד התייחסות לנושא.

בזמנו, כשהתפרסמה הקריאה הדמוקרטית לציבור להציע הצעות ככל אשר עולה בדעתו, הובעה תרעומת (קצת חמוּצה) על ה״חגיגה״ ה״ליכודיאדית״ הזו שאיננה נותנת כבוד למקצוע העיצוב. היו שהזכירו שאת חלק מסמלי חגיגות העשורים הקודמים עיצבו בכירי המעצבים הישראליים לדורותיהם.

אני בחרתי בדרך ה״הלצה-סטירה-פרודיה-סרקזם״ והצגתי ״לוגו״ משלי לחגיגות. הכנסתי לתוכו כל מה שניתן לאסוף ״מן הים הכללי וטיפה משלי״ (כפי שניסח כל כך יפה החרזן הלאומי חנניה רייכמן). חשבתי שזו הלצה סבירה. מסתבר שבאגף הטקסים והסמלים שבמשרד ההסברה של משרד התרבות והספורט לקחו את ההלצה כפשוטה, והגיעו לסמל אקלקטי עם ערב רב של מוטיבים. הלוגו אמנם לא ממש דומה מבחינה ויזואלית לסמל שלי – אבל גם לא כל כך רחוק ממנו.

ועכשיו, אחרי שתיארתי את מהלך האירועים הנה עוד שלושה זרקורים לפינות גרפיות בסמל הנבחר, שהמבקרים המלומדים דילגו עליהם בביקורת המעניינת שלהם:

1. הבחירה בפונט בנוסח כתב סת״ם המסורתי היא לא סתם. הרי הסלוגן שנבחר הוא ״מורשת של חדשנות״. ובנושא המורשת – המעצבים אכן קלעו בדיוק לכוונת הדרג המבצע: אם תשימו לב, התג המסורתי בחלק העליון השמאלי של האות ש׳ – נמצא בדיוק הנדסי באמצע לוגו ה-70. מדדתי והייתי ממש המום מהדיוק המופלא, המסמל, כמובן, את הידע וההקפדה הישראליים המוכרים לנו.

2. הריבועים  הקליפ-ארטיים היוצאים מצידו השמאלי של המגן־דוד אמורים, כנראה לסמל את מרכיב ה״חדשנות״. יתכן שהכוונה הייתה להראות כיצד רבבות רעיונות חדשניים, סייבריים, חקלאיים וביטחוניים ממריאים מאומת הסטארט־אפ אל העולם הרחב. אלה שקוראים את הלוגו הפוך (כלומר משמאל לימין, כדרכם של הגויים), אולי יחשבו שהכוונה הייתה דווקא שכל הריבועים האלה מסמלים את המוני בית ישראל שנאספו מכל הגלויות. נשאיר את זה עמום כדרכו של כל סמל טוב.

3. היו שהתרעמו למה פתאום, עמוק בתוך המאה ה־21, אומת הסייבר משתמשת באות מנוקדת. אני דווקא מבין את הרצון להיות אור לגויים גם בנושא זה. אבל אם כבר ״אור״, הרי כזוּטוֹלוֹג טרחן הסתכלתי עם זכוכית מגדלת על הלוגו וגיליתי שמרוב ״מורשת של חדשנות״ הומצא כאן סימן ניקוד חדש! זה לא קמץ ולא חטף פתח ואפילו לא שווא נע. כנראה שעדיין לא נעצרה ההתפתחות של הכתב והניקוד העבריים, גם אחרי שבעים שנות עצמאות (וכמה אלפי שנים מאז שפותח על ידי הטיפוגרפים של ממלכת יהודה וקבוצת סטארטאפיסטים משבטי ישראל).

  

הלוגו החדש מצטרף לאחיו הלוגואים של חגיגות ה-70: לוגו 70 לכנסת ישראל ולוגו 70 לצבא הגנה לישראל – כולם זכו למקלחת צוננת של ציבור החמוצים שאיננו יודע להעריך מה טוב בשבילו.
לכן חשבתי להציע לוגו מאוחד המצרף את כל המוטיבים של שנת ה-70: חדשנות של כולנו עם ניצחון לכנסת, לצה״ל ולמדינה. מה דעתכם?

 

שיהיה חג שמח לכל החוגגים, חמוצים או מתוקים, מלוחים וחריפים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מיתוג, שעשועים | עם התגים , | כתיבת תגובה

נח״ל איתן ||| למה התגייסתי? לאן צועד צבא הגנה לישראל

זה יהיה פוסט צה״לי שמורכב משלושה נושאים, כפי שמקובל בצה״ל (או שהיה מקובל, כשהשתייכתי לשורותיו). אני מקווה שאצליח למצוא את החוט המקשר בין כל האייטמים הצבאיים שהצטברו על שולחן המערכת.
הכל התחיל בכתבה שקראתי בשבוע שעבר במוסף השבת של ״ידיעות אחרונות״ על נגמ״ש ה״איתן״ החדש שפותח ע״י יחידת מטמ״ן (זו שהייתה פעם מנת״ק). קראתי את כל הכתבה וכשריונר בדימוס, שגם הטנק שלו – הצנטוריון, הוזכר ברשימה, מצאתי בכתבה עניין ״מקצועי״.
למרות שנראה לי קצת מוזר שהכתבה של כתב הרכב אודי עציון על נגמ״ש צה״ל העתידי ערוכה כמין נסיעת מבחן אטרקטיבית, בנוסח הנסיעות שכתבי הרכב עורכים עם כל מיני דגמי ג׳יפים ורכבי שטח.

מנסיוני הישן, נגמ״שים זה לא צחוק, וכשהם מעורבים בשדה קרב אמיתי המיגוּן של הצוות חשוב הרבה יותר מהמהירות העצומה (90 קמ״ש!) שנגמ״ש ״איתן״ העתידי יכול להגיע אליה באמצעות המנוע האמריקאי המשוכלל והגלגלים שהחליפו את השרשראות. אני עדיין זוכר את הנגמ״שים שליוו אותנו ב״אפריקה״ וכמה הם היו חסרי אונים בהפגזה המסיבית אחרי הצליחה, בגלל השריון המוגבל שלהם.
כשעברו לפני שלוש וחצי שנים, במה שהפך להיות מבצע ״צוק איתן״, אותם נגמ״שי M-113 עתיקים (שפעם קראנו להם ״זלדות״) ליד הגדר מול החלון שלנו, הבעתי פליאה בפני אלה שהיו לידי: איך נגמ״ש כזה – 40 שנה אחרי יום כיפור ההוא – הולך להיכנס לשטח האש בעזה. והסוף ידוע.

נגמ״ש העבר והעבר הרחוק M-113: נסע בכל מלחמות ישראל מיום כיפור (1973) ועד צוק איתן (2014)

נגמ״ש העתיד איתן: 8×8 גלגלים, 12 לוחמים, 90 קמ״ש, תותח 30 מ״מ, מתאים לכל מלחמה 

בעקבות הטראומה של הנגמ״שים בצוק איתן פותח ה״איתן״ – נגמ״ש העתיד. אבל למרות תותח ה-30 מ״מ שבו יצויד הנגמ״ש ו״הצידוד בזווית של עד 60 מעלות״ (טעות קטנה בהבנה שריונאית: צידוד זה סיבוב לצדדים, כשמכוונים למעלה – זו הגבהה)״ – כזוּטולוג של עברית הפתיעו אותי בכתבה דווקא ראשי התיבות של מטמ״ןמבצעים, טכנולוגיות, מו״פ וניסויים.
את רוב ראשי התיבות שנכתבו שם בשפע עוד ניתן להבין: נגמ״ש, יודע כל ילד ישראלי, הוא נושא גייסות משורין. מזקו״ם, יודעים השריונאים, הוא מערכת זחלים, קפיצים ומַרְכּוֹבִים. מנת״ק – זה כבר מבנה לשוני שלא מסתדר כל כך – ״מנהלת תכנית טנק״. ומטמ״ן הוא באמת מטמון אחד רחוק מדי.

החיפושים הבלשניים האלה הובילו אותי גם אל הנמ״ר המוכר הרבה יותר. ואז נזכרתי שהנמר הזה הקדים את המטמ״ן בסוגיית הרר״ת״ת (ר״ת בתוך ר״ת). נמ״ר הוא הרי  נגמ״ש מרכבה, כך שכל התיאוריה שלי על החידוש הלשוני קצת התמסמסה. אולי בעתיד נראה את הנמ״רים והאיתנים במקומות מוזרים שאפילו הצנטוריונים והזלדות של 73׳ לא הגיעו אליהם (ונקווה, כמובן, שלא).

הנושא הצבאי השני שנזכרתי בו השבוע היה סמל הנח״ל ממחנה הנח״ל הישן בכפר שלנו. צילמתי את שרידיו וניסיתי להפוך את זה לחידה ״ארכיאולוגית״. נושא הנח״ל שווה פוסט נפרד, אחד לפחות, על הנח״ל לדורותיו (עם ההאחזויות והגרעינים ולהקת הנח״ל!). לפי המסופר בכתבה ב״ידיעות״ – חטיבת הנח״ל תהיה הראשונה להצטייד בנגמ״ש האיתן המבטיח. הפוסט שאכתוב על הנח״ל יהיה עם הסתכלות מהצד, של מי שלא זכה להיות נח״לאי, אבל יש לו הרבה קישורים וחיבה לחטיבה הזו.

והנושא ה״צבאי״ השלישי הוא התמונות האלה שצילמתי אתמול בשטח:

   

כידוע לכל מי שמסתובב בארץ, כתובות כאלה מצוירות בצמתים רבים. הכתובת ״למה התגייסתי?״ שכיחה כמעט כמו ה״נ-נח-נחמ-נחמן״ המוכרת לכל ישראלי. פעם, כשהמדינה (והחיילים) עוד היו צעירים ותמימים לא הייתה שאלה כזאת אפשרית. נכון שגם אז היו חיילים מקשקשים כתובות בבתי השימוש הצבאיים וסופרים, באותו סוג של יאוש, את הימים שנשארו עד השחרור (בסלנג הצבאי המוכר ״עוד שנתיים וחצי יאמנייק״), אבל השאלה ״למה התגייסתי?״ לא הייתה עולה בכלל. כולם (או רובם) התגייסו כדי ״לשמור על המולדת״.
נדמה שהיום, למרות 8×8 הגלגלים של האיתן, זה קצת פחות ברור. או שקרוב לודאי – לפי מיקום הכתובת הקרבית – זו עוד דרך של החיילים הקרביים של 2018 לשחרר קצת קיטור במהלך הסיורים.

שיהיה שבוע טוב לכל החיילים אשר על המשמרת (בנמ״רים ובאיתנים ובשאר הכלים), וגם לחיילים שכבר סיימו את המשמרת ועדיין זוכרים מזקו״ם וסיור בוקר מהם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

ארץ קטנה עם גדר ||| סיפור על גדר המערכת, ״הגדר הטובה״ ועל ״חומת המגן״

הסיפור על ״הגדר״ ו״החומה״ הוא סיפור מורכב עם הרבה רבדים והרבה פרשנויות ותובנות. אבל בסופו של דבר הוא גם סיפור מאוד פשוט. כילד ישראלי מהנגב, בן למייסדי נקודה אחת קטנה מול עזה ואל בוריג׳, זה נראה לי מתבקש לכתוב מדי פעם על הגדר ועל המשמעויות הסמליוֹת של הגדר הזו.

הדור שלנו, שלא ידע את הגדרות ״ההן״ באירופה ובקפריסין, נולד בתוך הגדר של מה שההורים קראו לו ״המחנה״. זו באמת הייתה ״נקודה״ קטנה, ללא עצים ובלי הרבה צל, והעיקר – מוקפת מכל כיווניה בגדר של עמודי ברזל (בזנ״טים) וחוטי תיל. היה ברור לנו, כבר מהילדות, ש״אסור לעבור את הגדר״ ״ללא אישור המא״ז״, ושלפעמים באים מ״שם״ מסתננים, שכן ״עוברים את הגדר״ – כדי לגנוב צינורות השקייה או דברים אחרים של חקלאים, ולפעמים אפילו כדי לפגוע באנשים ולהרוג.
ככה גדלנו. וגם אחרי שהארץ התרחבה, ועזה וסיני והבקעה והגולן כבר היו בידינו – עדיין נשארה הגדר. ולא רק נשארה, היא גם הלכה והשתכללה ככל שרבו המבצעים וה״סבבים״. היום זו גדר מבוקרת ומצולמת, הנותנת התרעות ואזהרות, וכמובן שאסור לגעת בה.

ילדי שנות החמישים בנקודה בנגב. מאחוריהם: גדר ושממה. ומוקשים!

כשגדלנו ויצאנו לצבא, נתקלנו שוב בגדר, הפעם זו היתה גדר המערכת – הגדר של המדינה. את רוב תקופות המילואים בילינו בסיורי לילה ובוקר מסביב ל״ממלכת ישראל החדשה״ – מהגדר בגבול לבנון, דרך כל המוצבים וגדרות המוקשים של רמת הגולן ובקעת הירדן. ואפילו לאורך הגדר בגבול המצרי (שהייתה בימים ההם די מצ׳וקמקת, לפני העידן של מהגרי העבודה – ה״מסתננים החדשים״ – והגדר המתוחכמת שנבנתה כדי לעצור אותם). בעצם, מאז ומתמיד הייתה לנו ״גדר מערכת״ וגדר ״עצור – גבול לפניך!״ והיו זמנים שלכמה קטעים בגדר המקיפה את המדינה אפילו קראו, בלי להתבייש – ״הגדר הטובה״.

כשרבו הפיגועים ומעשי האיבה הלכה הגדר הישראלית והשתכללה והפכה בקטעים רבים לחומה של ממש. חומת מגן המפרידה בין שני העמים הממשיכים לריב על אותה כברת קרקע תנ״כית.
ילדים שגדלים היום רגילים לגדר ומקבלים אותה כעובדת חיים, ממש כמו את השמש והשמיים, ואת השדות והכביש היוצא אל העיר. בגני הילדים מותקנות כיום גדרות גבוהות במיוחד, עם סורגי מתכת בצבע בהיר ואופטימי, והילדים מהדור הרביעי של ״הנקודה״ ו״המחנה״ מתרגלים לראות את העולם דרך הסורגים האלה. מילת הקודש ״ביטחון״, שאי אפשר להתעלם מנחיצותה גם היום (או בעיקר היום), מפרידה אותם מהעולם היפה שמסביבם – והם חיים בגן־ילדים מוגן בשלוש שכבות (לפחות): גדר־בתוך־גדר־בתוך־גדר. וכולם יודעים שככה זה היה וככה זה יישאר – כי חייבים גדר ביטחון בג׳ונגל שמסביבנו.

זה נראה לכולנו נורמלי ורגיל ומובן מאליו, ישראל הפכה כבר מזמן למעצמת גדרות, שאפילו מייעצת ומייצאת גדרות וחומות לכל ארצות תבל. אבל אם עוצרים לרגע לחשוב – זה לא לגמרי נורמלי! יתכן שאפשר אחרת? אולי יש חיים אחרי ומעבר לגדר. נוח לנו לחשוב שהקמנו כאן שמורת טבע, ״וילה בג׳ונגל״, אבל כדרכן של וילות בג׳ונגלים – הוילה חייבת להיות מגודרת היטב, שלא יבואו כל חיות הטרף של הג׳ונגל לטרוף, ממש כמו המסתננים שבאו מעבר לגדר בשנות ילדותנו.
נסו לדמיין איך היה נראה העולם והארץ ו״המחנה״ בלי גדרות. יהיו אולי חברות ״ביטחוניות״ שיפשטו את הרגל – אבל רוב ״הציבור״ יפרוש את ידיו וינשום לרווחה ויוכל סוף סוף לראות את הנוף, ללא הפילטר או המסננת של ״הגדר הטובה״ שהיא בעצם, אם חושבים על זה בצורה אוביקטיבית, די רעה.

לו יהי!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, סיפורי הכפר | עם התגים , | כתיבת תגובה

בובת קש, בובת שעווה ||| השירים שאהבנו למרות שלא הבנו אף מילה. לזכרה של פראנס גל

אתמול הלכה לעולמה הזמרת הצרפתיה פראנס גל (או בשמה המלא: Isabelle Geneviève Marie Anne "France" Gall). היא הייתה בת 70 והתחילה להקליט כשהייתה בת 16. בגיל 18 כבר זכתה באירוויזיון העשירי שהתקיים בנאפולי, במקום הראשון (כנציגת לוקסמבורג).

היום הוא כ״ט בטבת שהוא ״יום הלשון העברית״, והתכוונתי להקדיש פוסט לשפה שלנו ובעיקר לאליעזר בן יהודה. אבל היות והפוסט האחרון והנוֹקדני בבלוג היה בנושא השפה העברית (ומקלקליה), בחרתי לכתוב היום פוסט קצר לזכרה של פראנס גל – הזמרת שהנעימה לנו את נעורינו ולמדה רק כיתה אחת מעלינו, ב״בית־ספר־המדומיין״ של מצעד הפזמונים הלועזי של גל״צ או הגל הקל. מיותר לציין שלמרות שהשיר הזה מתנגן לי בזיכרון בלי בעיות, לא הבנתי אף מילה ממה שזמזמנו יחד עם פראנס גל (וגם היום אני יודע בערך שלוש מילים בצרפתית: מרסי, פארדוֹן ובונז׳וּר).

כדי שמצעד הזיכרון יהיה שלם, בחרתי להשמיע כאן שישה שירים יפים ואהובים מאותה תקופה בערך. כולם הושרו בשפות שלא הבנו מהן אף מילה, ובכל זאת הבנו את השירים מצוין. יהיה המצעד הזה לזכרה של פראנס גל, אלילת נעורינו הצרפתיה.

1. בובת קש, בובת שעווה – פראנס גל (צרפתית), 1965 

זה הביצוע המתוק ל- Poupée de cire, poupée de son (בובת קש, בובת שעווה בלשון המצעדים בישראל). תוכלו לראות את המתיקות והצניעות של אהובתנו הצרפתיה. זו שאהבנו כל כך, למרות (ואולי בזכות) צילום השחור־לבן, תנועות הגוף העדינות והקול הצעיר והמלחש.

2. סוּקיאקי – קיוּ סקמוֹטוֹ (יפנית), 1963 

השיר השני במצעד השירים הנפלאים־גם־בלי־להבין־מילה הוא סוקיאקי של הזמר היפני קיוּ סקמוֹטוֹ (1941-1985). אם בשיר הצרפתי של פראנס גאל עוד היו כמה מילים בודדת שפחות או יותר הבנו, במקרה של סקמוטו, אהבנו את השיר למרות שלא הצלחנו לפענח אף מילה (חוץ מהקטע הנהדר של השריקה). אולי כאן, באמצעות התרגום בגוף הסרט לאנגלית, תבינו משהו. לא רק בישראל אהבו את קיו סקמוֹטוֹ – בשנת 1963 הגיע התקליטון שלו לראש מצעד הפזמונים בילבורד הוט 100 בארצות הברית(!)

3. מארינה – מארינו מאריני (איטלקית), 1960 

למארינו מאריני (1924-1997) הזמר והמוזיקאי האיטלקי הפופולארי הייתה תחרות קשה במצעד שלי, עם דומניקו מודוניו (עם Volare שלו). הוא קיבל את המקום המכובד בעיקר בגלל הגימיק בשיר (״מארינה״ של מארינו מאריני), וגם בגלל שהוא טרח לבקר בתל־אביב ואפילו הקדיש לה שיר מיוחד (אפשר לראות ביוטיוב עם תמונה סטאטית של קולנוע מוגרבי הישן בצבע).

4. יא מוסטאפה – בוב עזאם (ערבית וצרפתית), 1960 

בוב עזאם הוא ג'ורג' וָדִיע "בוב" עזאם (1925-2004), היה זמר ממוצא לבנוני שנולד במצרים. הוא שר בערבית, באיטלקית ובצרפתית. קשה להאמין שפעם איפשרו לשיר בערבית לצעוד במצעדים בישראל. אבל את ״יא מוסטאפה, יא מוסטאפה, אנא בחיבאק יא מוסטאפה״ אהבו בכל העולם, וגם אצלנו. 

5. לא קאמפאנרה – חוזליטו (ספרדית), 1956 

לא קשה למצוא נציג לשיר בספרדית. חוזליטו (חוסה חימנס פרננדס שנולד ב-1943) ילד הפלא הגדול מכולם! שר (גם ב-17 סרטים!) בספרד את השירים המתוקים שלו, והקהל התמוגג ונמס בכל העולם, וגם בצד השני של הים התיכון. חוזליטו ביקר בארץ פעמיים ושבר הרבה לבבות של ילדות (ובעיקר של אמהות).

6. תחת שמי מוסקבה – מקהלת הצבא האדום (רוסית) 

לשיר ״תחת שמי מוסקבה״ שמייצג את השפה הרוסית ב״מצעד שירי השפות הזרות״ יש זווית אישית: סבתא שלי הייתה נוהגת לזמר אותו כשביקרנו אצלה בחיפה, ומאוחר יותר למדתי חלק מהמילים שלו. לפני כמה חודשים שמענו בהופעה בהיכל התרבות בתל־אביב (בהנחיית דן כנר ובהשתתפות ירדנה ארזי) את מקהלת הצבא האדום שרה את ״תחת שמי מוסקבה״ ויכולתי לזמזם לעצמי את המילים: ״Не слышны в саду даже шорохи / Все здесь замерло до утра״. בהגייה ישראלית זה נשמע ככה: ״ניי סלישנא וְסאדוּ דאזֶ׳ה שוֹראחי / וסֶה זְדיס זאמירלוֹ דא אוּטרה״. או בתרגום חופשי: ״הגנים נמים, אין שומעים איוושה / רחובות עד שחר נדמו״. (חובבי השירים ברוסית מעוברתת – מוזמנים לצפות בערוץ היוטיוב של אלי סט, שם תמצאו עשרות שירים מוכרים ואהובים כאלה כולל הסברים וגרסאות בעברית).

עד כאן מצעד פזמוני ״השפות הזרות״, שעבורנו לא היו בכלל זרות למרות שלא הבנו אף מילה, כאמור.
ותמיד נזכור את פראנס גל, הזמרת הצנועה עם הקול הנעים ועם בובות הקש והשעווה שלה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה לשון, מוזיקה | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

הפרעה דו־לשונית ||| ״once עשית, אין כבר דרך חזרה!״, ״חרא סרט. אל תלכו!״

מדי פעם אני טורח לכתוב פוסט (רשוּמה!) בנושא השפה העברית. אמנם המומחיות שלי היא בתחומים אחרים (אם בכלל יש לי מומחיות ממוקדת כלשהי) ולא בנושאים לשוניים, אבל יש ביטויים או אמירות שמקפיצות לי את הפיוּזים (נתיכים?) גם כשאני שומע אותם בפעם האלף.

הפעם אתמקד בשניים מהמקרים האלה, וכרגיל, תוכלו לתקן אותי אם אני טועה, או אם אני סתם מבלבל את המוח ומטריד בנושאים שהם ממהותה של התפתחות ״שפה חיה״ ו״סלנג הומוריסטי״ – או כל הדברים האלה ביחד.

שני הנושאים שנדון בהם היום נוגעים ל״אנגליזציה״ או ״אינגלוּז״ של העברית. הראשון הוא השימוש בצירוף המתואר בדוגמה הזו: ״Once החלטת – תעשה את זה!״. התקשיתי קצת למצוא בחיפושי ברשת דוגמאות אופיניות לצירוף השכיח הזה, אבל אתם בטח מכירים את זה מהרצאות, מצגות וסתם שיחות חולין. נדמה לי שהוא חדר כל־כך עמוק לשפה שאין בכלל שאלה בנושא: ״Once החלטת להשתמש ב־Once – לא תוותר על זה!״.
(בבלוג ״עמדת תצפית״ מצאתי ציטוט שאפשר להביא כדוגמא מדברי מנכ"לית המוסד לביטוח הלאומי לשעבר: ״בארה"ב יש מדינות ש once עשית שכירות, מותר למשכיר להעלות רק בשעור המדד״)

אם ננסה לעקוב אחרי המקור לשיבוש החינני, נגלה ודאי שהוא נובע מהשיח העסקי־ה״ביזנסי״: Once שמעת בן אדם אומר לך ״Once עשית – שיחקת אותה!״ – מייד אתה מבין שעומד לפניך איש העולם הגדול, בן־אדם יודע שפות ובקי בהלכות עולם. אני מבקש סליחה מדוברי ה״Onceית״, אני יודע שאני משתייך לדור הישן של העברית, זה שנולד כאן "Once upon a time", רגע אחרי שהבריטים עזבו ולפני שהתרבות האמריקאית שטפה את הכל. כולל את העברית.

לא התייעצתי עם האקדמיה ללשון עברית. האקדמיה הזו עושה עבודה יפה בדף הפייסבוק שלה עם פוסטים מלאי הומור, המדגימים כמה מהשיבושים ומציעים תיקונים, חידושים ודרכים להשתמש נכון בעברית בת ימינו. בתמונת הפרופיל של דף האקדמיה כתוב: ״כי אין לנו שפה אחרת״, ובדף הזה מלמדים מילים חדשות וגם שומרים על התייחסות לנושאים אקטואליים, למשל:
״מילה בחדשות: בשעה זו חברי הכנסת מהיַחְדָּה והנֶגְדָּה (קואליציה ואופוזיציה) מנהלים דיונים סוערים על חוק המרכולים. דבר משמעותי המתרחש בשל המשבר הפוליטי הוא כי המילה מַרְכּוֹל (סופרמרקט) נישאת כעת בפי כול.״ ואנשי האקדמיה מצרפים שם את האמוג׳י המחייך (רִגְשׁוֹן) המתבקש: 

  

 

לי נדמה שאפשר, ואולי אפילו רצוי, להשתמש במונחים הלועזיים המעודכנים: ״פייסבוק״ ולא ״ספר הפרצוף״, ״אפל״ ולא ״תפוח״, ״סטנד־אפ״ ולא ״מִצְחָק״, ואפילו מותר להגיד ״האוטו שלנו גדול וירוק״ ולא חייבים להגיד ״המכונית שלנו קטנה וכחולה״. אבל בין זה לשפה האמריקו-עברית יש עדיין הבדל קטן.

הביטוי השני שמפריע לי הוא השימוש בשם התואר לפני העצם, כמו בדוגמא השכיחה: ״חרא סרט!״.
להבדיל מהצירוף התקני ״הסרט היה גרוע״, או ״חרא של סרט״. כאן נדמה לי שהייתה מידה של הומור או פרודיה, כשהצירוף נכנס לשפה המדוברת. הרי גם המשתמש בנדיבות בצירוף הזה, יודע שלא נהוג להגיד ככה בעברית (מה גם שחרא זה לא בדיוק עברית). הוא מתכוון לעשות פרודיה על השימוש האנגלי ואולי לרמוז שהסרט לא ממש גרוע, הוא פשוט… קצת חרא.

אני קורא מכאן לרבבות הקוראים: הפסיקו עם זה! Once התחלתם לדבר בעברית מאוּנגלזת, יצאו לכם חרא ביטויים. חזרו הביתה, גשו לדף האקדמיה, תקראו את ההלצות שלה ותחזירו את העברית של פעם. מותר ורצוי להשתמש מדי פעם בסלנג ולעשות ״צחוקים״ אבל לא כדאי להרוס את העברית.
עברית שפה יפה.

שבת שלום לכל דוברי העברית,
יופי סערה תהיה לנו! Once יתחיל לרדת גשם, הוא לא יפסיק עד מחר!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה לשון | עם התגים , , | 4 תגובות

״מה ישראלי בעיניך?״ ||| ״יהיה בסדר״, ״יאללה ביי״, ״גבעת חלפון״, ״נח בשבע שגיאות״ ועוד כל מיני

ידיעות אחרונות – העיתון-של-המדינה-לשעבר – פרסם, בגיליון האחרון של השנה האזרחית היוצאת, סיכום של שנת 2017. בגיליון הזה התבקשו כמה ישראלים בולטים: שחקנים, זמרים, מדענים ואישים שונים (״אישים״ הם, כידוע אנשים שכותבים עליהם בעיתונים) לבחור מה הכי ישראלי בעיניהם.

את הביטוי הישראלי המיוחד הזה: ״מה ישראלי בעיניך?״ ״המציא״, כזכור, אחד ה״אישים״ המסומנים עכשיו כראש הממשלה הבא: יאיר לפיד. ו״איש״ ידוע אחר, ירון לונדון נותן במשאל ידיעות את התשובה המתבקשת: ״ישראלי הוא זה המבקש כל פעם לשאול מה ישראלי בעיניך?״.
אבל אני לא עושה לעצמי חיים קלים (עוד ״תכונה ישראלית ידועה״ לעשות לעצמך חיים קלים, ולהגיד שאתה לא עושה את זה), ולכן ניסיתי לקרוא את עשרות התשובות שפורסמו שם בגיליון החגיגי, וכמובן שקצת חיפפתי (בכל אופן ישראלי, לא?!).

התשובות ל״שאלה הישראלית״ היו מובנות מאליהן: המלחמות, החוצפה, כושר האילתור, המילואים, יום העצמאות, העברית, החומוס, השבת, הדוגרי, הדביקות, הארץ, אריק שרון, יצחק רבין, בן־גוריון ונתב״ג, אומת הסטארט־אפ וארץ הקללות, תל־אביב, ירושלים, העמק ועוטף עזה, החקלאות (עגבניה!) וצ׳קפוינט.
בטח כבר הבנתם שמצד אחד כל התשובות היו נכונות, ומצד שני – אף אחת מהן לא מדויקת. ככה זה בישראל. הכל בערך, אבל, תסמכו עלינו – בסוף ״יהיה בסדר״.

וכשאני בודק מה כתבתי כאן (ובמקומות אחרים שכתבתי וכינסתי לכאן) אני רואה שהרבה ממהות ה״קווים״ וה״נקודות״ שאספתי תחת כותרת הבלוג הזה, כולל תמונת הנושא עם כוכב הלכת הישראלי המסתובב, יחד עם כדור הארץ סביב השמש – הם עיסוק בישראליות של ימינו.

אני נולדתי בישראל, ליתר דיוק בגדרה, ואם לדייק ממש – אז ברחובות. אמנם יצא לי לצאת כמה פעמים מנתב״ג (לא יותר מדי) למקומות אחרים. פה ושם גם יצאתי לארצות שכנות שלא דרך נתב״ג – ולכן אפשר להגיד שאני ישראלי. פעם סיפרתי שאני גם פלשתינאי, לפחות על פי התעודה שנתן המלך ג׳ורג׳ החמישי לסבא שלי לפני כמעט מאה שנה – אבל אם היו פונים דווקא אליי (מעניין למה הם לא פנו) והיו שואלים אותי ״מה ישראלי בעיניך?״ לא הייתי מוצא תשובה טובה וקולעת. מה שהייתי עושה זה מפנה את השואלים אל 680 הפוסטים שפרסמתי כאן בבלוג. אם אני מסתכל באיזה נושאים בחרתי להתעסק, אני מגלה שכמעט כל התשובות שנתנו האישים הנכבדים בשאלון של ידיעות מתאימות לתחום עיסוקיי כאן. ולכן אפשר להגיד שגם אני ישראלי!

החפפנות והפרטאצ׳יה ואי־ההקפדה על פרטים קטנים (או התושיה וכושר האילתור) היא אחת התכונות שעולות ברבות מהתשובות. ולמרות שלפחות מבחינתי גם היקיוּת רחוקה ממני כמרחק גרמניה (או הקוטב הצפוני) מישראל – הרי הקדשתי מדור שלם לקטנוּניוּת הזוּטולוגית בתחום המוכר לי – הטיפוגרפיה הישראלית. לכן גם בחרתי להציג את השלט המופרך הזה בפייסבוק:

נדמה לי שהשלט הזה, שהוא לגמרי ״פייק-שלט״ (לפחות אני לא נתקלתי בשום שלט כזה), עונה יפה על ״מה ישראלי בעיניך״: ישראלי זה לדבר גבוהה־גבוהה על ה״סטארט־אפ ניישן״ ועל כמה אומות העולם משחרות לפתחנו. ולהדגיש כמה אנחנו ״עם הספר״ שחי ב״ארץ המובטחת״ ונתן לעולם את ״שפת הקודש״ ו״ספר הספרים״. ומצד שני לא להצליח להציג – אפילו על הפודיום הממלכתי הרשמי, מאחוריו נאמרים כל הדיבורים הגבוהים האלה (באנגלית משובחת, כך אומרים לי) – את האותיות העבריות בלי ״נֹחַ בשבע שגיאות״. וזה בלי להזכיר בכלל את מה שקורה עם הדגל הישראלי, שאנחנו כל כך גאים בו.

השלט הדמיוני המוצג כאן צולם אצלנו בעוטף עזה. הוא מורכב ממסגרת אמיתית של שלטי הקרן הקיימת לישראל וטקסט־הדמייה מומצא. מדי פעם – בין ״דרום אדום״ ל״צבע אדום״ – המסגרת נשארת ריקה או שנתלים עליה שלטי בחירות מאולתרים, למרגלותיה ניצב מיכל אשפה צולע עם מדבקות פרסום מאולתרות המודבקות קצת עקום, ו״עם הספר״ המגיע לפיקניקים מאולתרים (מתוך אהבת הארץ) מפזר בקבוקי פלסטיק וקופסאות חמוצים על כל שטח פנוי ומשוחרר.

 

וזו, כמובן, לא כל הישראליוּת כולה. כי הרי לא דיברתי על פלוגה ג׳ והטנקים שחונים ליד הגדר, ועל חיבוק החיילים, שמתחלפים כל שלוש שנים – כשמגיע המבצע הבא.

ובעיקר לא דיברנו (ונדמה לי שגם ב״ידיעות״ זה לא הוזכר יותר מדי) על השלום (???). מעניין למה?

  

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, עיתונות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

סיכום גיאוגרפי מעודכן || המפה העולמית של ״קווים ונקודות״ ב-2017

מדי פעם טוב לעצור ולעשות סיכומים. עכשיו כשנסתיימה לה שנת 2017 הגיע הזמן להציג שוב את המפה הגיאוגרפית של ״קווים ונקודות״. ותיקי הקוראים אולי זוכרים כמה התרגשתי חודש אחרי פתיחת הבלוג, כשגיליתי שיש לי קוראים המפוזרים בארצות רבות על פני הגלובוס כולו!
כחובב מפות ודגלים שמחתי לזהות מדינות רחוקות וקטנות בהן נמצאו קוראים לבלוג. ספרתי אז (וגם היום) את כל הארצות שבעזרת מנגנוני המעקב של וורדפרס נמצאו בהם קוראים ושמחתי לא ידעה גבול (פחות או יותר).

כמובן שידעתי כבר אז שארצות בהן נמצא (לכאורה) קורא אחד, או ארבעה, נופלות במסגרת הטעויות הסטטיסטיות ושגיאות ההקלדה. אבל כמי שניסה עוד בילדותו לצייר את העולם בכל מיני מפות ו״אינפוגרפיקות״ ילדותיות – שמחתי הייתה רבה.

מפת הקוראים של ״קווים״ בתחילת 2018 (עפ״י וורדפרס. לצפייה בפרטים – ניתן להגדיל בלחיצה)
(מספר ההקלקות המצוין משמאל למטה – הוא בישראל בלבד! בעולם עברנו את 400,000 ה״קוראים״!)

היום, בשנה השישית לבלוג אני מציג מפה שיכולה להתחרות בקלות ביחסי החוץ הכל־כך מתפתחים של ישראל (על פי דברי נציגי השלטונות). אבל אני כדרכם של החמוצים (ובניגוד מסוים למתפארים ביחסי החוץ המצוינים של ישראל) מעדיף להתמקד במדינות שעוד לא מצאו עניין בבלוג. לכן צילמתי את מפת הקוראים של וורדפרס וטרחתי לסמן כל מדינה שלא נמצא בה אפילו קורא אחד. זה לא כל־כך הרבה, לשמחתי. ובהזדמנות זו תוכלו להכיר כמה ארצות שאולי לא שמעתם עליהן, חוץ מאשר בעת הצבעות היסטוריות בעצרת האו״ם.

זאת הטבלה של המדינות המובילות. המספרים מציינים את מספר ההקלקות. שימו לב, להצלחה היחסית בשטחים הפלסטיניים ובכווית (וגם ברוסיה ואוקראינה) וכמובן במעצמות הידידותיות ארה״ב, קנדה והממלכה המאוחדת. הודו לא בצמרת הטבלה אבל נמצאת במקום ה-25 המכובד, מייד אחרי מצרים.


טבלת 20 המדינות המובילות של קוראי ״קווים״ בתחילת 2018 (עפ״י וורדפרס. לצפייה בפרטים – ניתן להגדיל בלחיצה)

ולפרשנות בהרחבה: ניתן לראות שהחולשה העיקרית שלי היא ביבשת אפריקה. למרות שכתבתי כמה וכמה פוסטים על אפריקה לא מצאתי עדיין את הדרך ללבבות הקוראים באיזור זה של העולם. מאכזבת במיוחד היא התעלמותה של טוגו – המדינה שרק הרגע הסברתי את הקשר הילדותי ההיסטורי העמוק איתה (והיא התומכת היחידה באפריקה בחוק ירושלים החדש של טראמפ).
למזלי אירופה, היבשת הישנה, נפלה כמעט כולה בידיי (להוציא את קוסובו שעדיין מתעלמת, משום מה). באמריקה מצבי השתפר לאין ערוך מאז הסקירה הקודמת: רק קובה, ה״גיאנות״ למיניהן ואיי באהמה עדיין לא הצטרפו למעגל האוהדות (אבל ג׳מייקה של יוסיין בולט – !yes) .
אני מאוכזב מאוד, כמובן, מההתעלמות של גרינלנד. במדינה ענקית זו ששטחה הוא ה-12 בגודלו בעולם, לא נמצא אפילו קורא אחד (מתוך 57,713 תושביה). מדינה גדולה נוספת – מונגוליה האסיאתית חסרה לרשימה. וגם ברוב האיים הידידותיים־לישראל בדרום־מערב האוקינוס השקט (פיג׳י, קלדוניה, נאורו ועוד)  לא מגלים עניין בדבריי, אולי בשל ההטייה הסמולנית שלי והביקורת המרומזת על הרה״מכהן.

זהו זה, עת חגיגות היא לנו – חגיגות ה-70 למדינה מתקרבות, יחסי החוץ בשיאם! צריך לראות את חצי הכוס (או שלושת־רבעיה) המלאה!!! אשרינו שזכינו להכרה כל כך נרחבת.
תמשיכו לקרוא ו״שתפו־שתפו״ ותפיצו ברחבי העולם את דברינו. ומי יודע, אולי בסיכום של 2018 נוכל להתרחב על פני הגלובוס כולו. אפריקה ונאורו שומעות?

שתהיה 2018 שנת חיזוק הקשרים עם הקוראים בכל המדינות, ובעיקר בישראל. תודה שהשתתפתם.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מפות | עם התגים , , , | 2 תגובות

זה לא אנחנו זה ״הם״ ||| גוגל מחפשת לכם (או ״לנו״) את 2017

היו לי כל מיני תוכניות איך לסכם את 2017, השנה שמסתיימת הלילה, אבל כשפתחתי הבוקר את המחשב קפץ לי הגוגל (מי אם לא הוא) וחסך לי את כל ההתלבטויות. מעצמת החיפושים האמריקאית שמתעדת (ומתעלת!) את המין האנושי לפי הבנתה ולפי צרכיה, כבר עשתה לי ולכם את עיקר העבודה.
בתחתית דף הפתיחה של גוגל (שאצלי הוא דף הבית) הופיע כיתוב צנוע, כהרגלה של החברה הקטנה ממאונטיין ויו, קליפורניה:
״מה העולם חיפש ב-2017?״. ואם תלחצו על הקישור ייפתח לפניכם סרטון סיכום מרהיב של 2 דקות בדיוק (כולל תרגום). חשבתי לחסוך לכם 1:20 דקה מזמנכם היקר ועשיתי גיף של 40 שניות (ועכשיו אני אבזבז לכם את מה שחסכתי בפרשנות אישית (אולי מופרכת, אבל קצרה מאוד).

ובכן מה יש בסרטון של גוגל ומה אין?
דבר ראשון בולט הוא שאנחנו בישראל, שנוהגים לחשוב (ויש מי שעוזר לנו בזה) שאנחנו בראש סדר היום העולמי, לא מופיעים בו בכלל! אם להוציא את השנייה וחצי שקיבלה גל גדות כוונדרוומן (מי אם לא היא?).
יש בסרטון אסונות טבע: שריפות והוריקנים (לא אצלנו, למרבה המזל), פליטים (לא שלנו), ליקויי חמה, הפגנות (לא בבית־ספרנו), קצת טראמפ (למרבה המזל, לא יותר מדי), חומת הפרדה (לא שלנו!), תזכורת קטנה ל-metoo#, טיפה מקרוֹן… וזהו!? תמשיכו לחפש גם ב-2018, ותשארו איתנו (עם גוגל, כמובן).

ואין אפילו ביבי אחד! אין קסאמים ואין עזה, אין הפגנות ברוטשילד, אין ״חוקי המלצות״ ואין פיליבסטר, אין ביטן־אמסלם־חזן, אין הפגנות חרדים, אין מפכ״ל ואין רמטכ״ל ואין הנשיא רובי. ואפילו אין ״החייל היורה״ והשמלה המביכה או ״חולצה אפורה״. אין גשמים בצפון ושטפונות בדרום – ממש ״אין עוד גשם אין עוד בוץ״! בקיצור – אנחנו לא כאלה מעניינים כמו שמספרים לנו בתקשורת ובממשלה שלנו. העולם קיים גם בלי ה״שטויות״ שלנו. מזל שגל גדות היא שלנו! (תוכלו לראות בדקה ה-1:28 בדיוק!).

ואם תקראו את הפוסט הזה אחרי שיוסר הקישור בדף של גוגל, אל תדאגו, בשביל זה יש לגוגל את יוטיוב. שם תמיד תוכלו לראות אותו בשידור חוזר. וכמובן שאם תרצו דווקא לדעת מה חיפשו אצלנו בתוכנת החיפושים – גם את זה תוכלו לראות. אבל אתם בטח יודעים גם בלי גוגל ובלי ״קווים״ מה זה היה.

ובהזדמנות, כדי שגוגל, כמחווה של הדדיות, יכניס גם את הגרפיקה שלי למאגרים שלו למען החיפושים הנצחיים – מצורפים כאן הבאנרים שלי לסיכום השנה החולפת בארץ ובעולם:

  

שתהיה 2018 שנה אזרחית טובה – לכל אזרחי העולם (וגם לתושבי ישראל, אפילו אחרי שגוגל שמה אותנו בפרופורציות).

שנה טובה!

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, ישראל, עיתונות, פוליטיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״אחת-שתיים-שלוש״ ניסיון ||| האקדמיה ״נגד״ הקטר של אריק לביא

האקדמיה ללשון עברית, המנהלת דף פייסבוק מעניין ומומלץ (ואפילו קצת מצחיק לפעמים) שוב הפתיעה, וגם קצת בילבלה את אוהדי השפה העברית המדוברת (והמזומרת) בפוסט על המספרים הסתמיים.
וכך כתבו שם בקשר לאופן בו צריכים להביע את המספרים בעברית נכונה:
״לפי החלטת האקדמיה, מספרים אשר אינם מונים שם עצם מסוים (למשל מספרים בתרגילי חשבון, מספרי טלפון או מספרי תעודת זהות וקטרי רכבת) – יש להביע בלשון נקבה״.

כמובן שיש לכבד את החלטות האקדמיה,  למרות שגם אני לא תמיד מצליח להקפיד על כל החוקים שלה (מתוך רשלנות או פשוט בגלל חוסר ידע מספיק).
אבל בעניין הקטר מבאר־שבע קשה לי מאוד להיפרד מהנוסח שאריק לביא שר ב״שיר הקטר״ – הלהיט של ילדותנו:
״בתחנה בבאר־שבע עמד קטר שמיספרו: שבעים-ארבע-מאות-ארבעה-עשר!״

הקטר ההיסטורי הזה – שהדמייה שלו ניצבת ב״מתחם הקטר״ בבאר־שבע (מתחם או מיתחם?) – הוא הרבה יותר מ״מספר סתמי״. פעם כתבתי עליו פוסט שלם ועוד אחד והבאתי בהם פרשנויות של מומחים הטוענים שלא ייתכן שהקטר הזה בשדרות טוביהו הוא הקטר ההיסטורי 70414. ציינתי גם שהמומחים סבורים שתחנת רכבת ישראל הישנה לא עמדה שם ב״מתחם הקטר״ (הייתה זו הרכבת העות׳מאנית).

אין טעם לחזור על כל הטיעונים ההיסטוריים, וגם מי יכול לעמוד בפני מיזמיו התקשורתיים של ראש העיר הכי דינמי בנגב. מכיוון שבאר־שבע, עירו של אברהם אבינו, היא גם עיר המחוז שלנו  – הקניונים, הקולנועים, הלונדע (וקופת חולים ג׳!), יוצא לנו לחלוף על פני הקטר של רוביק ואריק הרבה פעמים. פעם אפילו נכנסנו לבקר במסעדה שבמתחם. ואני אומר לכם זה לא שבעים-ארבע-מאות-ארבע-עשרה!
תאמינו לי ראיתי במו עיניי:
״הקטר גם לא חלם שזה עתיד לקרות / שיבואו אנשים ויבלבלו לו ת׳ספרוֹת״.
ולפי האקדמיה, דווקא המספר של ״רעיו החלודים״ של 70414 מבוטא נכון בשיר של חיים חפר:
״רעיו החלודים עמדו כאן ראש מול ראש / חמש מאות וחמישים ותשע מאות שלוש!״

ואם 70414 או ״שבעים-ארבע-מאות-ארבע-עשר״ הוא ״מספר סתמי״ – תאמינו לי: כולנו מספרים סתמיים.

תוספת מאוחרת: מכל הסיפורים על הקטר שמספרו 70414, שקיבל מהאקדמיה ללשון עברית את התיאור (והאיור) ״מספר סתמי״ (כולל הסברים לשוניים), נשכח ממני ההסבר שפעם שמעתי שהמספר הזה (שהמציא חיים חפר והיה או לא היה באמת) הוא גימטריה של המילה ״עתיד״. טל״ח

סתם רציתי שתדעו,
שתהיה שבת שלום לכל הקוראים והמגיבים, אוהבי העברית וחובבי הקטרים (סתמיים ובלתי־סתמיים).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה לשון | עם התגים , , , , | 2 תגובות