הסקר הגדול: ״קיץ או חורף?״, מה אתם מעדיפים? ||| הפילוג הגדול ביותר בעמישראל ובמשפחת ההומו־סאפיינס.

כל חורף כשמתחיל (במפתיע!) לרדת גשם – טיפטוף קל או שטפונות בנגב ובערבה (ובצפון… ואפילו בשפלת החוף!) – עולה השאלה, בתקשורת הישנה וברשתות ה״חברתיות״: מה את(ה) אוהב(ת) יותר? קיץ או חורף? שמש או גשם?

זאת שאלה קשה מאוד. כלומר כמי שגדל בילדותו בארץ השמש, עם צל ראשוני של עצים שננטעו לכבודנו, ועם כמות מילימטרים סימלית של גשמים, ברור שאני אוהב יותר את החורף! לראות את הטיפטוף של הגשם דרך החלון וללכת בערוצי הוואדי המתחיל להוריק אחרי הקיץ החום והשחור, זה ודאי עדיף על להתבשל בחמסין ולהזיע כמו חמור (חמורים בכלל לא מזיעים, יתקנו אותי עוד רגע החמורולוגים). אבל אל תקשיבו לי! שכל אחד יצביע לפי העדפותיו האמיתיות. תנו לשמש לעלות (וגם לגשם).

גרף ישן בנושאים דומים. אל תיתנו לו לבלבל אתכם בהצבעה

בציבור הכללי יש, כך נדמה לי, חלוקה די דומה לחלוקה הפוליטית בין ״חובבי הנאשם״ למתנגדיו, בערך 44% אחוז לכל צד (גשם או שמש, ״נאשם מכהן״ או ״צדיק נרדף״) ועוד 12% נמנעים וכאלה שלא מעונינים להשתתף במישאל כל כך טיפשי (לכאורה).

כדי לבדוק אם יש עוד כמה קוראים שנכנסים לפוסטים בבלוג ולא רק לפרסומים בפייסבוק, החלטתי לערוך סקר דעת קהל, ברוח הסקרים שערכתי כאן בימיו הראשונים של הבלוג. המומחים שיינתחו את התוצאות מקווים להשתתפות של לפחות מניין (עשרה!) משיבים, שבעזרת תשובותיהם ניתן יהיה לפלח את המגמה הכללית בציבור הישראלי (והעולמי! יש כמה קוראים שמגיעים לכאן מארצות רחוקות שמעבר לקו האופק).

לפני הסקר, בחרתי להציג שוב את הפוסטר ״גשמי ברכה״ שעשיתי בשנות ה-90 של המאה הקודמת. פוסטר שמשקף את כמות הגשמים המועטה שנתברכה בהם ארצנו בימים שלפני עידן ההצפות ההמוניות, ולפני עליית מפלס הכנרת וירידת מפלס המצב־רוח.

הנה הסקר כאן למטה. חשוב להדגיש שהתשובות הן אנונימיות ואף אחד לא יידע באמת מה אתם מעדיפים, וכך לא תיפלו קורבן להתנכלויות של הגשם או השמש. בנוסף לזה המבנה של הסקר לא מאפשר מענה כפול מאותה כתובת אינטרנט, כך שלא ייתכנו זיופי הצבעה כפי שמקובל (לכאורה) כאן ומעבר לים.
לכו להצביע. חובבי הגשם והשמש נעים בכמויות אל הקלפי, אל תיתנו להם לסלף את העדפות הציבור.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, ישראל, סקרי דעת קהל | עם התגים , , , | 2 תגובות

חלזונות אחרי הגשם ||| החלזונות חוזרים ולא נזהרים בחציית הכביש

כל ילד בישראל יודע שאחרי הגשם מגיעים החלזונות. ואם הוא במקרה לא יודע (או לא זוכר) אנחנו כאן כדי לצלם ולהזכיר.
בהליכת הבוקר בשבוע החולף, ראיתי עשרות, אם לא מאות, חלזונות נעים בכמויות על כביש השדות המוביל מהכפר מזרחה. הם לוקחים על עצמם סיכון גדול, למרות שהתנועה בכביש הזה איננה סואנת במיוחד: רק כמה מכוניות של חקלאים וטרקטורים שנעים אל ומהכביש הסואן של העוטף – שמספרו 232.

לחלזון, שהיה כאן בנגב המערבי (ובעולם כולו) הרבה לפנינו, אין הרגלי בטיחות והוא לא מקפיד על חציית הכביש בזהירות הנדרשת. אחסוך לכם את התמונות הקשות של החלזונות שלא שרדו את חציית הכביש, ואביא כאן כמה תמונות שצילמתי בהם נראים חלזונות דוהרים בפראות על הכביש בלי לשים לב לתנועה ולכללי הבטיחות של משרד התחבורה.

החלטתי לעצב תמרור אזהרה: ״זהירות חלזונות בדרך!״ כמו התמרורים האמיתיים שיש כבר לחיות קצת יותר פריבילגיות כמו הצבי למשל (שנבחר אצלנו, כזכור  לחיה הלאומית!) או הגמל.
ליתר ביטחון נכנסתי לגוגל לפני שאעצב תמרור חדשני ומצאתי לא מעט תמרורים כאלה. נדמה לי שכל התמרורים האלה הם בגדר ״היתול והלצה״, ולמרות זאת העתקתי תמרור אחד ועשיתי גם הדמייה אמיתית לתמרור מקומי ליד הגשר האירי (שגם הוא זכה כאן כבר לתיעוד בפוסט הישן: ״אירלנד זה כאן!״)

גם את הדרכים הפשוטות יותר חוצים החלזונות, שלא משנה להם אספלט או כורכר.

בהליכה נוספת בוואדי השרוף המתאושש (תמונות נוספות בהמשך) ראיתי גם חלזונות אחרים שהתמזל מזלם לגור במקומות קצת יותר מתאימים ויותר צמודי קרקע. הנה שניים מהם.

ולסיום, גם בתוך הכפר, בשולי המדרכה ליד גינה מטופחת, גילינו (הנכדה המקומית ואני) מושבה של חלזונות שמעלים קצף לבן. הקצף משמש להם, כפי שקראתי כהגנה מפני טורפים והוא נראה כמעט כמו ממתק ה״צמר גפן מתוק״ שילדים כל כך אוהבים (והוא, כמובן, לא מומלץ, כמו רוב הדברים שחביבים על בני האדם הקטנים).

שיהיה שבוע טוב לכל דיירי הארץ הזאת, אנשים ובעלי חיים כולל חלזונות. ותיזהרו בכביש, גם מחלזונות. הם היו כאן לפנינו ויישארו אחרינו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, טבע ונוף | עם התגים , , | 2 תגובות

״שעת נעילה״ (החצי הראשון) ||| חוזרים למלחמה ההיא בעשרה פרקים שמחברים בין הדורות

גם אני, כמו שלושה דורות של ישראלים בימי הקורונה האלה, רואה את ״שעת נעילה״ סדרת המלחמה המדוברת של כאן11 ואת הראיונות עם הלוחמים בתוכנית ״אחרי נעילה״ שבאה מייד אחריה.
הבטחתי לכתוב כאן את סיכום הרגשות והתובנות שלי כשתיגמר הסידרה, ובינתיים אני נכנס לפעמים לקבוצת הפייסבוק של התוכנית וקורא שם תגובות שונות ומגוונות. רוב התגובות מביעות התרגשות והזדהות עם גיבורי הסידרה, עם חללי מלחמה שהותירו חלל גדול בנפשות משפחותיהם וחבריהם, עם לוחמי 73 ועם הלומי הקרב ששרדו ועדיין מתהלכים בינינו.
חלק אחר מהתגובות מוצאות (כמוני) אי דיוקים מסוימים או הדגשות של דברים שלא הכרתי בשטח, אבל האווירה הכללית בסידרה, ובעיקר ההתמקדות בצוותים ובחיילים הלוחמים שבשטח בהחלט משכנעת, גם את מי שהיה שם.
באתר שהוקם עבור ״שעת נעילה״ נצברים עוד ועוד צילומים נדירים מהתקופה ההיא. לנו, בשטח, לא היו מצלמות ובוודאי שלא סמארטפונים (וגם לא כוח רצון) לתעד, לכן ההנצחה הויזואלית של ימי המלחמה היא מינימליסטית ביותר. טוב שנמצאו עכשיו, אחרי כל השנים, כמה עדויות של צלמים שמביאים אותן בתמונות דהויות ו״משופרות״.

במהלך יותר משמונה שנות הבלוג הזה כתבתי פוסטים לא מעטים על חוויות המלחמה, וברובם התרכזתי בדיוק בנושא שהסידרה עוסקת בו: בחיילים שבשטח ולא במפות האוגדות, במלחמות הגנרלים ובמדינאים שנכשלו או הנהיגו בקור רוח.
כמה חודשים אחרי שהשתחררנו באביב 1974, כמעט חצי שנה אחרי שנסתיימה המלחמה וארבעים וכמה שנים לפני שהגיעה ״שעת נעילה״ ציירתי כמה רישומים שניסו לתאר את ההרגשה שלי, כאחד מעשרות אלפי החיילים שהיו שם בחזית, אחד הטנקיסטים בטנקי השוֹט, הצנטוריונים (בדיוק כמו אלה שבסידרה, אבל בחזית המצרית וב״אפריקה״). ניסיתי לבטא את החור שבלב על רקע קורי ה״עכביש״ של מפת הקרבות שהחזיק בצריח כל מפקד טנק.

מאוחר יותר, שלושים שנה אחרי המלחמה, כתבתי את המילים האלה:

מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?

האיורים החצי-חובבניים (מלפני שיעורי הרישום והאיור בבצלאל) האלה עדיין תלויים מעל המכתבה שלי, קרובים תמיד למסך עליו מוקלדות המילים האלה. ״שעת נעילה״ לא מפתיעה את מי שהיה בימי המלחמה ההיא. היא מחזירה אותנו לאותם הימים ועוזרת לנו להסביר למי שלא היה שם (לפחות 95% מאזרחי וצעירי ישראל של היום) שמלחמה זה דבר נורא. ששום סידרה ושום רישום לא יכולים לשחזר ממש את החוויות. אם סידרת הטלוויזיה מצליחה להעביר למי שלא היה שם משהו מהרגשות זה כבר הישג גדול בתוך ים הריאליטי וברברת האולפנים שממלאת את החלל בימים כתיקונם (אם יש אצלנו ימים כאלה).

תודה ליוצרים המוכשרים, לשחקנים המצוינים ולערוץ כאן11 על הסידרה המושקעת. נחכה לסוף ולסידרת ההמשך על החזית המצרית (למרות שאנחנו יודעים בדיוק מה היה בסוף).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, מפות, צבא וביטחון | עם התגים , , | 2 תגובות

2 בנובמבר 1973 ||| ״לו יהי״ – השיר של אחרי המלחמה, כפי שזוכרים אותו אלה שהיו שם

פוסט יום כיפור שריונאי, ארבעים ושבע שנים אחרי.
היום, 2 בנובמבר, הוא בדיוק התאריך בו התגייסתי לצבא הגנה לישראל במסגרת השירות הסדיר. זה היה כמה חודשים אחרי מלחמת הניצחון של 67׳ וכמה שנים לפני שהגיעה המלחמה של ״שעת נעילה״ שלנו. לי נראה שזה היה לפני כמה מאות שנים (אחרי כל כך הרבה אירועים וימי מילואים כבר קשה לזכור).

כדי לדלג על תקופת השירות הסדיר, שכללה בעיקר קורסים וכמה ״תעסוקות מבצעיות״ בתקופת מלחמת ההתשה, אני מניח כאן (בגאוות שריונאים) את רשיון הנהיגה לטנק שוט (צנטוריון – כמו בסידרת הטלוויזיה המדוברת) שקיבלתי בסיום שלב המקצועות. זה היה במה שנקרא מדור נט״ר – נהיגה, טיפולים, רכב (הדגש על טיפולים איננו מקרי).

בנוסף לרישיון מצורף הפתק עם סיסמת הגיוס של חטיבת המילואים שלי ״גג גבוה״. זו הסיסמא שהזעיקה אותנו לקו הבלימה בסיני ב-6 באוקטובר 1973 (הגענו בערב ה-7.10 לקו האש).
מצורפת גם גלויה מהיום לפני 47 שנה – 2.11.1973, הכתובה ממש בסגנון השיר ״אצלי הכל בסדר… שלחי לי תחתונים וגופיות״, וציור מעודד על גב גלויה אחרת עם ציור של הקריקטוריסט הידוע דוֹש.
הגלויה נשלחה מאפריקה (ככתוב מימין למעלה ״אי שם״).

 

חודשים ארוכים אחרי המלחמה ישבנו שם במיתלה עם הטנקים, בחניונים המאולתרים, ופתאום שמענו בטרנזיסטורים את השיר ״לו יהי״ בביצוע ״הגשש החיוור״. הרגשנו שהוא מבטא אותנו, ממש כמו שאולי ביטא את הרגשות של המשפחות שנשארו בעורף המודאג. גם אנחנו חיכינו ל״מפרש הלבן״ שיופיע בתעלה ובאגם המר, לפני שנצטרך לחזור ולהסתער על הארמיה השלישית ואולי גם לא לחזור מההסתערות הזאת.

עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי…

זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.

(נעמי שמר, 1973)

לו יהי (מילים ולחן: נעמי שמר, עיבוד: יצחק גרציאני, ביצוע: נעמי שמר והגשש החיוור)

וכך סיפרה נעמי שמר איך נולד השיר (המקור פורסם ב-ynet)
״בקיץ השיר 'Let It Be' של 'הביטלס' נוגן ללא הפסק בתחנות הרדיו. תרגמו את שמו ל'כך יהיה' וזה מאוד הרגיז אותי מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוזיקלי. החלטתי לכתוב לשיר מילים בעברית. באותה התקופה ביקשה ממני חוה אלברשטיין חברתי הטובה שאכתוב לה שיר והעליתי בפניה את הרעיון, אבל הוא נזנח עד שממש בראשית המלחמה חוה התבקשה להופיע בפני נשות טייסים. הימים היו ימים שבין כיפור לסוכות, כתבתי את המילים מתוך תחושה קשה של מועקה. היה לי ברור שזו תהיה מלחמה לא מהירה ולא חזקה כקודמותיה.
כששרתי לחווה את המילים לצלילי השיר של 'הביטלס', מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'. במקביל פנו אלי מהערוץ הראשון בבקשה לבצע שיר חדש בתוכנית האמנים שלהם. נסעתי לאולפני הרצליה ובדרך נולד הלחן שהיה בו מעין אנחה שנמצאת גם במילים בשל המועקה שהיתה בליבנו באותה התקופה.
הקלטתי את השיר והוא שודר בערב סוכות. למחרת בבוקר הגיע טלפון מ'הגששים', ששמעו את השיר וספרו לי שזיקו גרציאני עשה לו עיבוד. הם בקשו שאקליט אותו יחד איתם. הגששים הופיעו אז מול פצועים בחזית ומצב הרוח של כולנו היה ירוד. הקלטנו את השיר כשאני שרה את הבית הראשון וכל אחד מהם שר בית. השיר פרש כנף. 'הגששים' שרו אותו בהופעות, גם חוה שרה אותו. אני ו'הגששים' חזרנו לשיר אותו מאוחר יותר כשחזרו השבויים מסוריה ונערכה עבורם קבלת פנים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. אז באופן חד פעמי שחזרנו את ההרכב". 

לו יהי בביצוע חוה אלברשטיין

לסיום, שתיים מהתמונות הבודדות המטושטשות והמצהיבות של חודשי הכוננות בתקופה של אחרי המלחמה. מצאתי אותן באלבום הישן שלי. לא ניסיתי לשפר ולחדד את התמונות, כדי שישקף את הזיכרונות הרחוקים, ממש כפי שהיו.

גם היום, ארבעים ושבע שנים עדיין מתאימות לי מילות השיר:
עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד / כל שנבקש לו יהי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום | עם התגים , | 2 תגובות

לו הייתי ברוש (או אקליפטוס) בעוטף ||| חזרה ליער השרוף עם הופעתו של הירוק החדש

לפני חודשיים הבאתי כאן פוסט עם כמה צילומים מהשריפה בחורשה שקראתי לה ״יער הגמדים״. זו הייתה תזכורת לפוסט ישן מלפני שש שנים, בו תיארתי, באמצעות תמונות מדומיינות, דמויות של גמדים מספר ילדים ישן שהגיעו לרחבת היער הנמצאת לא רחוק מהכפר שלנו.
האיזור הזה נשרף בסבב השריפות של הקיץ האחרון, יחד עם ואדיות רבים בנגב המערבי. עכשיו הגיעה, כמקובל אצלנו, ההתחלה של שלב ההתאוששות. וכדי לשמור על מצב רוח אופטימי לקראת הסופ״ש החלטתי לפרסם את אלבום התמונות המעודכן של מצב היער בשבוע זה.

תחילה התמונה מלפני חודשיים:

מראה ״רחבת הגמדים״, אוגוסט 2020

וההדמייה מלפני שש שנים:

מראה ״רחבת הגמדים״, נובמבר 2014 (עם הנפשה מדומיינת)

השבוע עברתי שם שוב בהליכת הבוקר וראיתי, כמו שיודע כל תושב של איזורי ״סבבי השריפות״, שלאקליפטוסים יש כושר התאוששות מדהים. תכונה שהם למדו, כנראה, באוסטרליה מולדתם.
צילמתי אתמול כמה תמונות מעודכנות בשביל פוסט אוקטובר האופטימי הזה. על השטח האפור ומתחת לשלדי העצים השחורים השרופים מבצבצים עלים ירוקים טריים שמבשרים התחדשות המשמחת את הלב.

וקטע בסוגריים שלא ממש קשור לנושא:​דווקא עכשיו בסוף אוקטובר חוזר הזיכרון הלאומי (וגם הזיכרון האישי שלי) לשטחים שרופים אחרים במקומות הרבה יותר רחוקים – בגולן, בסיני וב״אפריקה״.
סידרת הטלוויזיה ״שעת נעילה״ שהפרק הראשון שלה שודר השבוע מחזירה את מי שהיה שם (ומטבע הדברים זה מיעוט קטן מבחינה סטטיסטית מאוכלוסיית ישראל של ימינו) לימים הנוראים ההם.
נדמה לי שמי שהיה שם יכול להתרשם שהשיחזור הפיזי של הטנקים די דומה למה שהיה במלחמה. גם לי יצא להיות חלק מחטיבת טנקי צנטוריון (שנקראו אז ״שוֹטים״) כמו אלה ששוחזרו בסידרה. אמנם לא ברמת הגולן המתוארת בפרק הראשון, אלא בחזית של סיני ובאפריקה. מבחינה ויזואלית המאורעות נראים די קרובים למה שהיה. אבל את התחושות הפנימיות שנושא איתו כל מי שהיה חלק מהאירועים ההם – קשה לבטא גם בסידרה מושקעת כמו זו.
לאן תתפתח העלילה עוד לא ברור. חלק מהדמויות, שנועדו כנראה ליצור סיפור מעניין, ממש לא מוכרות לי מהשטח (בניגוד לטנקים, כאמור). נשמור את ההתייחסות היותר מפורטת לסידרה לפוסט מאוחר יותר, אחרי עוד כמה פרקים, ובכל מקרה זו סידרה חשובה שמציגה דברים שרבים נוטים לשכוח.

בחזרה לצילומים השחורים־ירוקים של האקליפטוסים:
הלוואי שהנפשות של הלוחמים, היו יכולות לאמץ כמה מתכונות ההתאוששות של האקליפטוסים. העצים האוסטרליים האלה לא שואלים הרבה שאלות, שורפים אותם והם חוזרים ללבלב אחרי חודשיים, כאילו לא הייתה כאן מלחמה. לו הייתי ברוש (או לפחות אקליפטוס).

נקווה שנוכל לחקות במשהו את העצים ושיבוא בקרוב חורף עם גשמי ברכה ובלי מימטרים מסוג אחר.
(ושגם הנגיף יינגף כבר וייצא מחיינו). שיהיה סופ״ש אופטימי לכולנו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, מלחמה ושלום, תמונות | עם התגים , , , , | 5 תגובות

״מגדיר הטבע הישראלי החדש״ לתקופת הקורונה ||| המסכות התכולות תופסות את מקום בקבוקי הפלסטיק והפחיות

באחד מפסטיבלי ״דרום אדום״ לפני שלוש שנים וחצי, אחרי סיורי שטח רבים באתרי הבילוי של עמישראל, התרשמתי מאוד מהאשפה שאנשי ״העם הנבחר״ בוחרים לפזר בשטח, מחוץ לפחי האשפה של קק״ל. פירסמתי את המדריך לחפצי הטבע של ארצנו כספר משלים למדריכי הצמחים והציפורים שפעם היו נמצאים על כל מדף בבית ישראלי.

הנה כמה דוגמיות מהחפצים שהשתתפו ב״מדריך החדש של חפצי הטבע של ארץ ישראל״ של 2007:

אוסמית צהובה

אוסמית צהובה קטנה

%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99

בקבוקית נביעותית שקופה

%d7%98%d7%91%d7%a2-18

נסקפית קרטונית חומה

%d7%98%d7%91%d7%a2-4

קוֹלנית חטוּבה אדמדמה

בימים טרופים אלה, אחרי כמה סיורים ברדיוסים משתנים של קילומטר עד 6 ק״מ (הכל לפי הוראות הפרוייקטור), אני שמח להציג את המדריך החדש והמעודכן.
בעידן הקורונה, המלווה אותנו כבר שבעה חודשים, השתלטה המסכה התכולה לא רק על פניהם של מנהיגי ישראל והעולם, אנשי הטלוויזיה, השוטרים והגנבים (שלהם תמיד הייתה מסכה).  כיום ניתן למצוא אותה ברוב השטחים וcנופים הנשכחים, וגם לצידי הכבישים שעליהם נוסעים עדיין רכבים לא מעטים. המסכות החד־פעמיות מאיימות לדחוק את מקומם של הבקבוקים, הפחיות והניילונים למיניהם שממלאים את הנופים בימים כתיקונם.

כדי לתת ביטוי לשינוי שחל בנופים, עבור אלה שלא יוצא להם להסתובב יותר מדי, צילמתי כמה מסכות בשטח ה״טבעי״ שלהן. כך גם תוכלו לזהות את המסכות האופנתיות בין הבקבוקים והפחיות.

      

תוספת עבור מי שיקרא את הפוסט בעוד 1,000 שנים: החוקרים סבורים שהמסכה התכולה שכבשה את נופי ארצנו היא חפץ גמיש בעל גוון תכלכל, עם רצועות ארוכות, שהאדם בתקופה הקוֹרוֹנית הראשונה היה נוהג לעטות על פניו בעיתות משבר בריאותי, כמו זה שהתחולל בעולם בשנת 2020 (למניינם).

כדי להראות את התמונה המלאה, מצורפים כאן גם שני ממצאים נוספים מהתקופה הקוֹרוֹנית שנדחקו קצת לשולי הדרכים עם התפשטותה של המסכה התכלכלה.

 

הערת אגב אמיתית: החברה להגנת הטבע לא מתחברת להצעה שמסתובבת ברשת לגזור את חוטי המסכות לפני שמשליכים אותן בטבע, כדי להגן על הציפורים שעשוות להסתבך עם החוטים.
החברה מציעה (ואני מצטרף אל ההצעה), פשוט לזרוק את המסכות המשומשות אל הפח. ממש קלי קלות. אם רק תרצו.

שיהיה סוף סגר מוצלח לכל עמישראל, עם כמה שפחות מסכות מפוזרות בשטח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, טבע ונוף, ספרים | עם התגים , , | תגובה אחת

״לֵך.״, ״אל תלֵך.״, ״מלך!״, ״למך?״ ||| על הלָמֶדֶּגֶל של לוגו הליכוד שמשגע עכשיו את הרשתות

לוגו המחאה ״לֵך.״ בן שתי האותיות והנקודה המסיימת (עם נקודות הצירה מתחת ה-ל׳) – משגע את הרשתות החברתיות ובעקבות זה גם אתרי החדשות נדרשים לו. זה כוחה של ויראליות, ואולי גם של תימצות של מסרים.

מאמר של נעמה ריבה ב״הארץ״ שסקר את גלגוליו של הלמד בלוגו הליכוד אפילו הכניס קטע מפוסט ישן שפורסם בבלוג הזה בראשית 2019. בפוסט ההוא עסקתי בנושא הלָמֶדֶּגֶל,​ מין הֶלְחֵם (צירוף שתי מילים למושג אחד, כמו כדורגל למשל) שהצעתי בפוסט ההוא ללמד בצורת דגל של לוגו הליכוד, שמשמשת גם כסמל המחאה האקטואלית. עיצוב ה״לֵך.״ בשלטי המחאה נעשה על ידי רוני דונביץ׳ שעיצב את רוב הגרפיקה של מחאת בלפור (Xין מצב ועוד הרבה כרזות, חולצות ועזרים אחרים).

מלבד אלפים, או רבבות ישראלים (סמולנים?), שהוסיפו לתמונת הפרופיל שלהם את הפס השחור עם ה״לֵך.״ בלבן, נוספו מיד גם הרבה וריאציות כמו ״לכו אתם״, ״מלך״, ״למך״ ו״בואי״.

גם אני הצעתי בפייסבוק גירסאות נוספות באותו כיוון, למשל אלה:

וגם את גירסת הפלמ״ח מ״ילקוט הכזבים״, הספר המיתולוגי לשעבר, שבימינו מעטים זוכרים אותו:

 
מה צריך לעשות כדי להיות בריא, על פי דן בן אמוץ וחיים חפר: ״כל, שן, תעמל וזהר מטומובילים״, ובתרגום לעברית: ״תאכל, תישן, תתעמל ותיזהר מאוטומובילים״

בפוסט הישן שכתבתי על הלמד של הליכוד צירפתי את הבאנרים של המתמודדים בפריימריז של 2019 וציינתי שבמקום הראשון, עם 3 לָמֶדֶּגֶלים, נמצאת גילה גמליאל (מעניין שהשרה מפרת הסֶגֶר התהדרה שם בסלוגן ״מנהיגות באחריות״).

אספתי מדף הפייסבוק של ״קווים״ שתי וריאציות ישנות שעשיתי עם הלמד המזוהה כל כך עם לוגו מפלגת הליכוד (או מפלגת הנאשם). .

וריאציות על לוגו הליכוד: מימין – עם צלליות ״המשפחה הלוחצת״; משמאל – בגירסת הפלונטר

עכשיו ניתן להשיג ברשת פונט חינמי עם הלָמֶדֶּגֶל כולל כל אותיות הא״ב שעיצב אוריה בן דוד. הורדתי אותו וניסיתי לעבוד איתו בגרפיקות האחרונות. תודה אוריה, על הגופן הנאה (נשמח אם בגירסה הבאה יהיה גם ניקוד כדי שאפשר יהיה לכתוב ״לֵך.״)

סקירה מעניינת של התפתחות הלָמֶדֶּגֶל אפשר לקרוא באתר "Prog – הבית של היוצרים" בפוסט של יצחק למפרט: "לך מלך בלפור: הל' של הליכוד הופכת לפונט", עם הדגמות של גילגולי ״הלמד הליכודי״ לדורותיו.

ולסיום, עוד כמה גרפיקות שעשיתי בימים האחרונים עם הפונט והלָמֶדֶּגֶל. חלקן ״אלטרנטיבות היתוליות״ לסיסמת ה״לֵך.״ ואחרות מנצלות את הלָמֶדֶּגֶל כמאפיין בולט של השלטון הנע כל הזמן בין בית הנבחרים לבית המשפט. בגרפיקות אחרונות אלה השתמשתי בפונט החדש של אוריה בן דוד.

זהו לבינתיים. בטח עוד נשמע ונראה את הלָמֶדֶּגֶל, עד שנצליח להיגמל ממנו.


_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , , | 2 תגובות

ולפעמים האלונקה נופלת ||| אוסף סיפורי האלונקות הכמעט־מלא (שלב ביניים)

הביטוי ״להיכנס מתחת לאלונקה״ הוא ביטוי ישראלי שכיח.
בימי הממשלות האחרונות הוא הפך, כידוע, לנפוץ ביותר. כמעט מתחרה ל״לא היה כלום כי אין כלום״.
בארץ כל כך ״צבאית״ ומגויסת כמו זו שלנו – בה לכל אדם (כמעט) יצא, בקורס כלשהו או בשדה הקרב ממש, לסחוב אלונקה אמיתית ולא רק סימבולית – הביטוי הפך לנחלת הכלל ומשתמשים בו כל פעם שרוצים לגייס מישהו למשימות שהוא לא בהכרח מעוניין להירתם אליהן.

בממשלת הקורונה האחרונה – זו שהצליחה לגייס כמה רמטכ״לים־לשעבר למודי קרבות ותרגילים צבאיים – הביטוי הלך והתחזק, עד שנשחק לגמרי, כפי שקורה לאלונקות שמשתמשים בהן יותר מדי.

כותב ומצייר ה״קווים והנקודות״ לא היה אף פעם חי״רניק, אלא ״פשוט שריונר״, ולכן יצא לי לסחוב אלונקות רק בכמה קורסים בשירות הסדיר, ובטקס הזכור לרעה של החזרת הציוד מהטנקים לאפסנאות בבאלי״ש או ביסל״ש. בהיותי בעת הגיוס בעל ״סעיף (חוסר) משקל״ יצא שבכמה תרגילים נבחרתי להיות זה ששוכב על האלונקה כ״פצוע המדומה״. ומה אומר לכם: עדיף להיות אחד מארבעת נושאי האלונקה ולא ה״פצוע״ המוקפץ שעליה. בכמה מקרים יצא ש״הפצוע המדומה״ אפילו נשמט מהאלונקה באחד הסיבובים החדים על גבעות הנגב.

במהלך שנות הבלוג, ובעיקר בימים של הרכבת הממשלות השונות פורסמו בפייסבוק של ״קווים״ כמה וכמה גרפיקות עם אלונקות. היום, באווירת סוף מסלול, כשמסתמן שעוד רגע מחזירים את האלונקה הממשלתית המרופטת לאפסנאות, החלטתי לאסוף את הגרפיקות לפוסט אלונקות עם ה״לוחמים״ שמעל ומתחת לאלונקה הישראלית.


אלונקת אפיריון ישנה, בימים שבנט עוד היה חלק מנושאי הכלים. לפני מלחמת הקורונה הראשונה

ואז הגיעה הקורונה והפכה את האלונקה מסימבול צבאי למשהו ממשי לגמרי. כל הפוסטים הבאים עוצבו בתקופות הסגר הראשון והשני של מלחמת הקורונה.

 

לפעמים קורה שאפילו רופאים (ופרופסורים!) צריכים להיכנס מתחת לאלונקה ולסחוב פציינטים, שלא ממש מקשיבים להוראות שלהם. הנה אחד המקרים האחרונים:

והנה, לקראת השנה החדשה ולאחר הסכמי ״השלום־תמורת־שלום־וסיפוח״, הפרסומים המעודכנים של מסע האלונקות הישראלי שהתיש גם את הפצועים וגם את נושאי האלונקות.

עד כאן בנושא האלונקות. נקווה שאחרי החגים נשתחרר ממסע האלונקות האינסופי הזה (וגם מהכבאיות, המכתזיות והפרשים בשירות הנאשם המאומת) ונגמור את המסע ואת הקורס המתמשך הזה… ואולי אפילו נשתחרר סופית ונצא לאזרחות שמחים וחופשיים. הלוואי.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מלחמה ושלום, פוליטיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

"נסיכות עזה החדשה" ||| פתרון נוסף לבעיית רצועת עזה הועלה בקבינט השלום והבידוּד 😉

עכשיו כשנכנסנו לעיסוק אובסבּיבּי בסֶגֶר 2.0, עוד עסקו כאן בשלום עם ידידינו החדשים מהמפרץ. קצת לפני זה עוד עסקנו בחידוש שיגורי בלוני התבערה וכמה טילי ״צבע אדום״ שהשכנים מעזה מתעקשים לשלוח לנו מדי פעם, למרות שאנחנו רק מבקשים שלום.

חזרנו, אם כך, לנושא פתרון הבעיות שיש לנו עם רצועת עזה. כזכור (או שלא) עלו כאן כבר כמה וכמה "הצעות" לפתרון המצב. חלק מהן היו דמיוניות ומופרכות, אבל כולם יודעים שכל שלום נראה דמיוני עד שהוא פתאום הופך למעשי.

עם גיבוש השלום ההיסטורי של קושנר-בן זיאד בין ישראל ל״אויבות״ מהמפרץ הפרסי, אנחנו מעזים להעלות את ההצעה הדרמטית החדשה שאולי עשויה להתקבל. מדובר על הזזת הרצועה למפרץ הפרסי, סמוך למדינות שאיתן חתמנו בחודש שעבר שלום: בחריין ואיחוד האמירויות.
אין הרבה חידוש בהצעה הזו, כבר הזזנו כאן כמה פעמים את ישראל, את תל אביב ואפילו את עזה. החידוש הוא כמובן ההסכם ההיסטורי החדש, וכמובן גם ההסכמה של סעודיה שמסלול הזזת הרצועה יעבור בשמיים של סעודיה, הממלכה הגדולה באיזור.

הנה הדמיית תוכנית העברת הרצועה למפרץ הפרסי. יתכן שנצטרך לעשות עוד כמה תיקונים קטנים בהמשך, כשהעניינים יתחילו להתקדם אחרי סגר 3.0 או 4.0. בינתיים מומלץ ללחוץ להגדלה ולצפות כיצד, בצורה די קלה, מועברת הרצועה ״הבעייתית״ לים הפרסי, סמוך לאי של בחריין, והופכת מאויב מר לנסיכות חביבה. ההרשמה לטיסות חופשת חנוכה בחוף של עזה ושיט משפחתי בים דיר־אל־בלאח כבר נפתחה בכל אתרי הבילויים.

במפה הזו תוכלו לראות מקרוב כיצד ייראה המזרח התיכון החדש:

מחברות התיירות נמסר שהמוני ישראלים כבר הזמינו כרטיסי טיסה לנסיכות עזה וייצאו לחופשה מייד כשייגמר סֶגֶר החגים.
לכולם נאחל חופשה נעימה, טוסו לשלום וחיזרו לספר חוויות.

😉 ולמי שנוטה לקבל ״דברי שטות סאטיריים״ כאלה, שהם בבחינת ספפ״ה (סאטירה, פרודיה, פארסה, הומור) מומלץ לעיין בפוסט הזה.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, מפות, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

המדחום לא משקר ||| מעקב אחרי מגפת הבּיבּיוֹמטיזיס, ספטמבר 2020

כשיוצאים לבדוק את מידת החום של הארץ החולה שלנו רצוי להשתמש במדחום מיוחד שמוצג כאן לראשונה. בגלל מורכבות הנושא ייחדתי לו פוסט וראוי להסביר בקצרה מה בדיוק רואים במדחום הזה?

לקחנו (מוויקיפדיה) את הגרף המתאר את תקופות הכהונה של כל ראשי הממשלה של ישראל.
כל כהונה (לכמה מהם יש תקופות כהונה חוזרות) זכתה לפס המייצג את תקופת הכהונה של כל ראש ממשלה. ראשי הממשלה של השמאל (מפא״י, המערך, העבודה) קיבלו צבע כחול ואלה של הליכוד מופיעים באדום (קצת נוטה לחום בגירסת ויקיפדיה). כהונתו הקצרה של אולמרט מסומנת בסגול המייצג את מפלגת המרכז ״קדימה״.

כדי להדגיש את תקופת כהונתו הנוכחית של ״הנאשם המכהן״ בנימין נתניהו צבענו את התקופה בגוון צהבהב־כתמתם. כהונה זו משתרעת, על פי המעקב האובייקטיבי, על פני 11 שנים ו-175 ימים. וזה מצטרף לתקופת הכהונה הראשונה: 3 שנים ו־17 ימים. בסה״כ הנאשם המאומת מכהן כבר 14 שנים ו-192 ימים, שנה ו-65 ימים יותר מראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

אתם מוזמנים לעיין במדחום האינפוגרפי הזה. כנראה שאורך הכהונה הוא שגרם להרבה מהצרות אליהן נקלע הנאשם. הוא בעצמו צידד פעם בהקצבת תקופת כהונתו של ראש הממשלה לשתי קדנציות ואמר:
"לא אכהן יותר מ-2 קדנציות. מה שלא הצלחת בקדנציה השניה כבר לא תצליח בהמשך"

לזכותו ייאמר שהוא (כרגיל) ראה את הנולד והיה ״הראשון לזהות״ ש:
"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי. הדבר הנכון לעשות הוא שהממשלה הזו תלך הביתה"

המדחום מוכיח שהוא באמת צדק.

_____
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, היסטוריה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , | 3 תגובות