הדרמה הפרה-היסטורית שנשכחה ||| חוזרים ל״קניון הקבור״ ול״אירוע המסיני״ שייבש את הים התיכון

תגובה שקיבלתי השבוע בבלוג שימחה אותי מאוד והחזירה אותי 4 וחצי שנים אחורה, או בעצם 6 מיליון שנים אחורה! מדובר בפוסט שכתבתי פעם על ״הקניון הקבור״ ו״האירוע המסיני״. בזמן האחרון נסחפתי לעיסוק באקטואליה תפלה של התקופה הנוכחית, שכשתכנס לדפי ההיסטוריה תיקרא אולי ימי ״הקריטריון הקיסרי האחרון״. אלה נושאים שמעניינים את מהדורות החדשות ואת הרשתות החברתיות. אבל במבט היסטורי, ובעצם פרה-היסטורי, ודאי ייחשבו כעיסוקים תפלים לגמרי, לעומת אירוע הקניון הקבור שהיום אחזור לעסוק בו.

את עיקר הדברים כתבתי כבר בפוסט הישן (ואני ממליץ מאוד לעיין בו שוב, כמו שאני עשיתי) לכן אחזור רק על עיקריו: לפני כ-6 מיליון שנה (או 16 מיליון, תלוי את מי שואלים), בתקופת המיוקן אירע אירוע שאפילו במושגי החדשות של ימינו ניתן להגדירו כדרמטי. לוחות טקטוניים בין אפריקה לאירופה זזו, מעבר גיברלטר נסגר והים התיכון התייבש כמעט לגמרי ואפריקה ואירופה חוברו להן יחדיו. האירוע הזה נקרא ״האירוע המסיני״ על שם העיר מסינה בסיציליה, בה נמצאו ממצאים גיאולוגיים שאישרו את קורותיו.

מפה המתארת את ״האירוע המסיני״ (מתוך ויקיפדיה באנגלית)

צילום אוויר של ״המחצבה״ בבאר שבע. חלק מ״הקניון הקבור״ עם חלון גיאולוגי לאירוע מסעיר מתקופת המיוקן (לפני 6 מיליון שנים)

ואצלנו (ואם תקראו עד הסוף תראו שמדובר על אצלנו ממש) קרה בתקופה הרחוקה ההיא אירוע דרמטי בפני עצמו. מדובר על ״הקניון הקבור״, או קניון באר שבע-עזה. בתקופה הרחוקה ההיא התחתרו המים ונוצרו סביב הים התיכון המתייבש כמה קניוני ענק. אחד מהם הוא הקניון ״שלנו״: ״העיר באר שבע יושבת בחלקה על האפיק הקבור של הקניון, שעומקו באזור זה היה כ-275 מטר ורוחבו 3 קילומטרים. באזור השפך שלו, בין בארי לסעד, הגיע עומקו עד כדי קילומטר וחצי״. הקניון שלנו ניקז מים מאיזור המכתשים ומזרח הנגב (ואולי גם מעבר הירדן) דרך באר-שבע ועד לאיזור סעד-בארי. משם הוא נשפך לים התיכון בעזה. ממצאים שונים אישרו את האירוע: במסינה, בדימונה, בבאר-שבע (שן של כריש ענק קדמון) ובאיזור בארי (ממצאי גז וגופרית ועוד דברים שמוקדם לספר עליהם).

מאז שנודע לי לראשונה אל האירוע הפרה-היסטורי והסוּפר-דרמטי הזה מתקופת המיוקן (מפיו של ידידי רמי ח׳ שזוכר את התקופה ההיא כמו הייתה היום) חשבתי שיש כאן פספוס אדיר בזה שלא מנצלים את הדרמה העתיקה למשהו גדול של ימינו. בפוסט הישן שלי חיברתי בין ״הקניון הקבור״ הפרה-היסטורי ל״גרנד קניון״ של קבוצת עופר שבדיוק נחנך אז. זה היה אולי משחק מילים משעשע, אבל לא הוביל אותנו לשום מקום (חוץ מכמה ביקורים בקניון החדש).

כל הזמן הפריע לי שאני מספר סיפורים, אבל אף פעם לא ממש הגעתי וביקרתי בקניון העתיק בבאר שבע (למרות אינספור ביקורים שעשינו בבירת הנגב בקניונים אחרים). לפני כמה חודשים, באביב האחרון, עשיתי מעשה ובעזרת וויז וגוגל-מפס קפצתי לביקור וצילמתי את הקניון המדהים. תראו בעצמכם את הצילומים ותבינו את הפוטנציאל העצום שהוזנח במשך 100,000 השנים האחרונות – מאז ״המצאת האדם המודרני, ההומו סאפיינס״.

הנה כמה מהתמונות שצילמתי ב״מחצבה״ שהיא החלון ל״קניון הקבור״ הפרה-היסטורי:

  

  

  


התכנית של ערוץ 10 על באר שבע, 20.7.2017 (החל מדקה 12:20)

קראתי באינטרנט (המצאה חדשה יחסית!), ברשימה ב״הארץ״ מינואר 2016, שראש העיר הדינמי של באר שבע מתכנן להקים שם פרויקט חדשני, כמו כל אלה שעכשיו קמים בכל פינה בעיר הדרומית (הפרויקטים האלה תועדו אתמול יפה ב״יום באר שבע״ שחגגו בערוץ 10). אבל למרות שפרסומים קודמים ציינו את חשיבותו הגיאולוגית של הקניון, נדמה שבמהלך כל התכנונים הגרנדיוזיים (תראו בעצמכם בתמונה למטה) נשכח כל הנושא הפרה-היסטורי ומדברים שם רק על הארכיטקטים האירופאים שחברו יחדיו ועל שרידי המחצבה העותמאנית (וכמובן על פארק עם מזרקות):

מחצבת אבן נטושה בבאר שבע תהפך לפארק

מחצבת אבן נטושה בבאר שבע שנבנתה בימי העותומנים עומדת להיהפך לפארק מוצל שישתרע על פני 50 דונם. מתכנניו מספרים איך אפשר לגרום להתרחשות בעיר

תוכנית ״פרויקט המחצבה״ של באר שבע: אין זכר ל״קניון הקבור״ מתקופת המיוקן (הארץ 3.1.2016)

איזה פיספוס ענק! הרי יש לנו עסק עם אירוע עולמי מדהים. מוזר מאוד בעיניי שכל הסיפור על החיבור האפריקאי-אירופאי שסיפרתי למעלה לא זכה בתכנון לשום הדגשה. רק ״מחצבת אבן נטושה״!
עדיין אפשר לשנות. אני קורא ממעמקי הבלוג הדרומי שלי – שנכתב מנקודה קטנה בשפך קניון באר שבע-עזה – לראש העיר: בוא נהפוך את ״המחצבה״ לפארק הפרה-היסטורי המדהים ביותר בישראל. בוא נספר בגדול, בענק, במזרקות ובכרישים ואולי גם בדינוזאורים, למרות שהם נכחדו, כידוע לכל מי שצפה ב״פארק היורה״ 60 מיליון שנה קודם לאירוע שלנו (אבל למה לראשל״צ מותר, ושם לא עבר אף פיל קדמון כמו אצלנו?). עוד לא מאוחר. המחצבה עדיין מלאה רק באשפה ושרידי מדורות מהעידן הדנילוביצ׳י השני. בואו נהפוך את באר שבע לא רק לבירת הסייבר וההייטק, אלא לאירוע הרוּביקי הראשון.

שבת שלום לכל הקוראים, תושבי איזור הקניון הפרה-היסטורי, וגם כאלה שרק באים לבקר אותו ב״דרום-אדום״ וב״צוק איתן״.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, בשדה ובניר, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

עוברים דירה ||| למה עשיתי טררם גדול משינוי פרוצודורלי קטן

אתמול בחמש אחרי הצהריים גיליתי ש״הגן של פייסבוק״ סגור (או לפחות עומד להיסגר). נקטתי בכמה פעולות חירום והצלה ושיתפתי את ״ששת קוראי״ (היום הם מונים כ-800, כולל ״עוקבים״). קיבלתי הרבה תגובות ועצות מועילות ואני באמת הולך ליישם חלק מהן. תודה רבה לתומכים.

זה הזמן, ולא בפעם האחרונה, לעסוק באימפריה החברתית שכולנו נהיינו נתיניה (שלא לומר עבדיה) בעשור האחרון. לפייסבוק מעלות רבות: היא מקשרת בין אנשים, מעלה נושאים לדיון, מאפשרת שיתוף חוויות (בעיקר של טיולים בעולם, אבל לא רק) וגם מפילה ממשלות. אבל כל הטוב הזה, שהוא חינמי בהגדרתו, לא בא בחינם! הרשת (או הרובוטים שהיא מפעילה) היא נוקשה וקפדנית מאוד. כבר חוויתי את זה בפרופיל ״תמונות של הכפר״ שניהלתי והיו בו אלפי תמונות ומאות רבות של ״חברים״. ברגע שהתגלה ה״פגם״ הנוהלי – שפתחתי ״פרופיל אישי״ ולא ״דף״ – הרובוטים עלו עלי. כשניסיתי לפתור את הבעיה שנוצרה על ידי שינוי השם ושלא לפי הפקודות המחמירות – הפרופיל/דף נסגר לעולמים וכל התמונות ירדו למצולות השרתים אי שם באוקינוס השקט.

לכן כשהפייסבוק שפתחתי ל״קווים ונקודות״ (בעצת יעל שאמרה לי לפני כמעט חמש שנים: ״כל בלוג צריך פייסבוק״) קיבל התראה ואזהרה מהמינהלת, נקטתי הפעם בצעדים מהירים ומחושבים. פתחתי את הדף החדש של ״קווים ונקודות״ והזמנתי את כל חברי הבלוג להפוך ל״אוהבים״. זה ההסבר לטררם הקטן שהתחולל אמש ברשת שלי.

כמובן שיש גם יתרונות רבים למי שמנהל דף. יש סטטיסטיקות ואפשרויות ״קידום״ ו״פרסום״ ו״מעקב״. בקיצור, בעל הדף נהיה מנהל גדול. בדיוק מה שלא במיוחד עניין אותי מעולם. עכשיו נשארה רק סוגיית הצלת החומרים שנשארו במצולות הפייסבוק הישן. גם לזה נמצא פתרון בעזרת מומחי הפייס. תודה לכל המציעים עצות חכמות ומועילות (באמת!).

ראוי לציין בהזדמנות זו את ההבדל שאני עושה, והוא התפתח עם השנים, בין פוסטים בפייסבוק ופוסטים בבלוג. בפייסבוק אלה מין תגובות קצרות, צילומי אווירה ובעיקר (לצערי) פרסומים ששייכים למה שהייתי קורא ״בּיבּיומניה״.
כאן אני חייב התנצלות בפני כל אוהבי נופי ישראל והכפר, חובבי הטיפוגרפיה, הקרטו-גרפיקה, הזוטולוגיה, ספרי הילדים והנוסטלגיה. אני מודע לזה שהעיסוק ה״אוֹבסבּיבּי״ הוא מופרז במקצת (בלשון המעטה). אבל כמו שאומרים הילדים בגן: ״זה הוא התחיל״.
לא היה לי עניין גדול לתאר את כל חגיגות השמפניה, הסיגרים, המתנות והצוללות. אבל מכיוון שכל הבּיבּיומניה הזאת מגיעה אל דלתנו קרוב-קרוב, ויש לה השפעה יומיומית על האווירה (ולעתים קרובות גם על ״החיים עצמם״) – גייסתי את עצמי כגרפיקאי-במיל׳ להוסיף מזלף קטן של מים למדורת השבט. יש שיגידו שבמזלף יש דווקא שמן (או סולר או נפט גולמי). אבל אני פועל על פי מצפוני ומצפני.

אתמול פתחתי דף חדש, פשוטו כמשמעותו, אבל בעצם שום דבר לא השתנה. ביקשתי מכל החברים לעבור אתי עם המטלטלים לדף הפייסבוק הזה, ומי שרוצה יכול להמליץ עליו לחבריו. כך שלקראת סוף הקיץ (שיבוא כבר…), כשימלאו ל״קווים ונקודות״ 5 שנים וכנראה נגיע ל-600 פוסטים(!) אגיע גם לאלף ״אוהבים״! או אולי 7,262,634,750 (מספר החברים בדף של כדור הארץ בזמנו, כשהתפרסם הפוסט בנושא).

[הבהרה: זה הזמן להודיע שהפרופיל עם שמי המלא הוא משפחתי בעיקרו, ולא מתפרסמים שם דברים שמעניינים במיוחד את הציבור, אלא אם כן הודעות על נכד או נכדה חדשה (מזל טוב!) הן אירוע ציבורי. לכן לא אישרתי את בקשות החברות שהופנו אליו. וגם אני לא נכנס לשם כל יום].

בואו בהמוניכם, ״צרפונו אליכם״, תקראו לחבר׳ה, תודיעו בכריזה והמשך קריאה נעימה (ותגובות!).

 

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה מדע וטכנולוגיה, עיתונות, שעשועים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שפת הגוף הציוני ||| מה אומרות תנוחות הידיים של מנהיגי ישראל לדורותיהם

צילומי מנהיגי ישראל מכל הדורות – לפחות הצילומים שאפשר למצוא בחיפוש מהיר בגוגל – יכולים לשמש כראי המשקף את אופיים של המנהיגים וגם את רוח התקופה. נזכרתי בנושא הזה של צילומי מנהיגינו כשראיתי את הפוסט שנתגלה לאחרונה בזרם הפייסבוק עם תמונתו המפורסמת – אולי המפורסמת ביותר – של דוד בן גוריון, הנשענת על פח זבל עירוני בין שקיות אשפה צבעוניות. התמונה זכתה, כמובן, לשיתופים רבים. את התמונה האייקונית הזו של בן גוריון משלב ידיים ושקוע בהרהורים צילם הצלם שבתאי טל (שגם תבע את יוצרי הסדרה ״פולישוק״ על ״שימוש לא מורשה בתמונה״).

אפשר לקונן, שוב: איך משתנה הדור, איך מורשת בן גוריון מסתיימת בשער היציאה של נתב״ג, ואיך גדולי מנהיגי העבר מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל כשהסתכלתי על התמונה הקלאסית הזאת, שטובי המאפרים ומעצבי השיער עבדו (אולי) כדי להפיק אותה, חשבתי דווקא על הפוזה. מדוע בחר בן גוריון להצטלם כשהוא נשען על כפות ידיו והוא שקוע במחשבות עמוקות? האם יועציו חשבו שכך הוא נראה מתעמק בהיסטוריה היהודית הכבדה המונחת על כתפיו.

ההעמדה בתמונה הזו מקרינה וממחישה ״מנהיג חושב״. ונראה שבאותה תקופה – זה מה שהציבור חיפש אצל מנהיגיו. מובן מאליו שהתמונה גם מתכתבת עם ״האדם החושב (או ״ההוגה״) של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן.
המשכתי בחיפושיי ומצאתי שרוב המנהיגים הישראלים – מז׳בוטינסקי ועד בגין ופרס ורבין אהבו את ״הפוזה המהורהרת״.

אם נחזור קצת אחורה ברצף ההיסטורי של הציונות, נמצא את תמונותיו של חוזה המדינה שהפכו מזמן לאייקונים: התמונה הכי מפורסמת היא כשהרצל עומד על הגשר בבזל ונראה מהורהר כשהוא ״מייסד את מדינת היהודים״. ופוזה נוספת, ידועה גם כן לכל ילד ציוני, היא התמונה שהפכה גם היא לסמל ואייקון, ופסל שנעשה בהשראתה ניצב בגאון על מגדל המים בכניסה להרצליה. אבי מדינת היהודים נראה שם עומד זקוף עם ידיים משולבות. תנוחה שעל פי מומחי שפת הגוף מסמלת התגוננות. כנראה כבר כשצולם חשב הרצל שישימו את דמותו מעל הפקקים בכביש להרצליה. בזמנו ניסיתי להציע להחליף את דמות ״חוזה המדינה״ בדמותו של הרה״מ המכהן, אבל ההצעה לא נתקבלה על ידי ועדת הטקסים והסמלים.

  

  

לעומת כל אלה, הדבר הראשון שבולט בצילומי גוגל של רה״מ המכהן הוא תנוחת היד המסתירה את הפה המדבר עם בן שיחו. הזמנים השתנו וכיום כל לחישה – לרב קשיש, או ליועץ משפטי, או לשותפים קואוליציוניים עשויה להיתפס בעדשות, וחשוב יותר – בהקלטות של הסרטון, ולהפוך לשערוריה קואליציונית או משפטית. לכן נתניהו מצולם בתמונות רבות כמי שזומם ומתחמן, ואולי גם מסתיר איזה סוד גדול. כף היד הסוככת על פיו מצמצמת את הנזקים האפשריים. על פי מדריכי שפת הגוף ״תנועת הסתרת הפה כאילו לא מאפשרות לאמת לצאת. ההסתרה המובהקת הזאת יוצרת מצב של חוסר אמון מצד המדבר ומצד המאזין״.

העולם החדש הוא מסוכן והאויבים נמצאים בכל מקום, לכן טוב שיש לנו מנהיג שמתאים לעולם הזה. מה הוא אמר שם לא נדע לעולם. (מעניין שדווקא באמירה ההיסטורית ״השמאל שכח מה זה להיות יהודים״ נראה ביבי מדבר ללא הסתרת הפה. כנראה מאז הוא בכל זאת למד משהו).
ואיזה תנועות ידיים עוד נראה בעתיד – ימים יגידו.
גם אתם יכולים להגיד מה שתרצו, זה מה שיפה בדמוקרטיה שלנו (בינתיים).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, תמונות | עם התגים , , , | 4 תגובות

צוק אית״ן ||| האקדמיה ללשון נלחמת על העברית הישנה. אני ״ינסה״ לעזור

שמחתי לראות שהאקדמיה ללשון עברית החליטה להילחם על שרידי העברית של ילדותנו. מסתבר שהשיבושים הלשוניים חצו את גבול הבלתי נסבל, גם עבור אקדמיה סובלנית ומתירנית כמו זו ללשון עברית. בין השיבושים הקשים ביותר עבור הדור שדיבר עברית עוד לפני ה-חחח והפחחח של פייסבוק והקיצורים הלשוניים הוואטסאפיים, יש שניים שמשמשים כעילה למלחמת תרבות של ממש. ביטויים כמו ״שאני יגיע אני יתקשר אליך״ חוצים את גבול הסובלנות גם אצל אנשים שאינם נוֹקדניים במיוחד ביחס לשימוש בשפה המדוברת. על פרשת ה-כ׳ שהתביישה (והתייבשה) כתבתי לפני כמעט שנה פוסט פוסט-טראומטי (שבגרוש היה חור).
הפעם מדובר, על מה שנקרא ״אותיות אית״ן״. ״אותיות א,י,ת,נ. הן האותיות המופיעות בתחילת הפועל ומעידות על זמן עתיד״ (ויקיפדיה).

הגיע הזמן להצטרף למלחמת הקודש של האקדמיה ללשון-הקודש. הגיעו מים ממש עד נפש בקשר לשיבוש שנראה שהפך כבר לשפה לגיטימית ואפילו מובילה. האקדמיה מנסחת את זה יפה בפייסבוק שלה (כן, גם היא שם): "לא אוטמים יותר אוזניים למשפטים דוגמת 'אני ימות לפני שאני יתן לו לתפוס לי את מקום החנייה', 'אני ישמור לך מקום לידי בהופעה של בריטני ספירס' , 'אני יצבע את השלכת בירוק'".

האקדמיה פוסקת: ״בגוף ראשון בזמן עתיד האות התחילית היא אל״ף – לא יו״ד!״. הבנתם את זה?

בתור יריית פתיחה האקדמיה פרסמה את הפוסט הזה:

ואני ממהר להירתם למאבק, באותה שיטה שנקטתי בנושא אובדן ה-כ׳. הפעם חיפשתי את השירים הרבים בהם הזמרים שרים בלשון עתיד ומבטיחים, כמו בדוגמא ה״יורם-ארבלית״ הישנה שהאקדמיה שיתפה: ״אני יצבע את השלכת בירוק״. נדמה לי שכשמצטטים מילים מתוך שירים מוּכרים (שהושרו פעם ללא שיבושים רבים) ו״מלבישים״ על המילים המוּכרות את השיבוש החינני-עממי – ההבדל נראה הרבה יותר מוחשי.
אני מבקש סליחה מאוהדי ה״סטטיקים״ והזמרים האחרים בני-זמננו. זה לא שאני מבטל את פועלם, אלא שאני פחות מצוי במורשת שלהם. לכן רוב הציטוטים ש״אני יביא״ הם מהקלאסיקה הישנה. השיבושים דווקא מעודכנים לימינו.

כמו שביקשה האקדמיה: ״שתפו, שתפו״! אוהבי העברית – התאחדו!
אני כבר ״ישתף״ בבית.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה לשון | עם התגים , , | כתיבת תגובה

הצייר שבא מהכפר ||| יושב בסן פרנסיסקו על המים ומצייר את נופי הנגב המערבי

היום אני שמח להציג אוסף ציורים של צייר מיוחד במינו שציוריו, וגם הוא עצמו, אהובים עליי מאוד. אודי פלד (Udi Peled), שדיוקן עצמי קצת ״מעושן״ שלו מופיע בציור משמאל, הוא בן ה״כפר״ שלנו שיושב, בעשרות השנים האחרונות, ב״סן פרנסיסקו על המים״ (ליתר דיוק באוקלנד, אבל בשבילנו, מה כבר ההבדל?).
כבר כשהיה תושב ה״כפר״ שלנו, ואפילו כשעבד כדַפס ב״דפוס הראשון בנגב״ הוא היה ידוע גם כצייר (חוץ מחקיין וחצוצרן מוכשר). הסיפור היום הוא על ציורי הנוף שלו. ושלנו.
הודות לרשתות החברתיות ולסמארטפונים המשוכללים (שהומצאו, אגב, לא רחוק ממקום משכנו אי-שם בחוף המערבי של קליפורניה) אודי יכול לראות את כל צילומי הנוף המקריים שאנחנו מצלמים ומעלים, כאן בחוף המערבי של עוטף עזה – ולהפוך אותם תוך זמן קצר לציורי שמן מרגשים ועשירים. לפעמים נדמה, בגלל הפרשי השעות, שהוא מעלה את ציור הנוף שלו עוד לפני שנשלמה העלאת הצילום המקורי לפייסבוק, או לאינסטגרם, או לוואטסאפ, או לכל רשת אחרת.

אבל למה לבזבז את המקום על מילות הסבר וניתוחים מסובכים. בואו ניתן לציורים לספר את הסיפור.

והנה אחד הציורים האחרונים, ומתחתיו הצילום על פיו נעשה הציור ותמונה של כַּן הציור בשלבי העבודה:

  

ציור נוסף, על בסיס צילום של קטע נוף שצילמתי הרבה פעמים, בתקופות השנה השונות, ובמזג אוויר בהיר או מעונן, וגם מעורפל: ״האורן בדרך אל הכפר״

לפעמים אודי שולח בוואטסאפ גם את צילומי שלבי הביניים של הציור. וככה זה נראה:

והנה צילום של כַּן הציור בסטודיו הרחוק-קרוב בקו אוקלנד-בארי: הג׳ון דיר של הגד״ש מוציא את תפוחי האדמה בשדה מול ביתנו (צולם בנגב המערבי; צויר בחוף המערבי: הפקה ישראלית-אמריקאית).


וזה הציור הסופי

ועוד כמה נופים של קיץ שיש להם יופי משלהם. קצת שונה מהצבעוניות הבנאלית של ״דרום אדום״:

אודי אוהב לצייר גם חמורים (ואפילו גמלים) וגם אנשים מאמריקה, לא רק את אנשי הכפר הישראלים. מוצגות כאן רק דוגמיות קטנות משפע יצירתו בנושאים האלה. בנושא ״החמורים״ בלבד יש לו כמה עשרות ציורים ועוד הרבה יצירות עם החבר׳ה האמריקאים שלו, שאותם אני ממש לא מכיר.

וזה מראה חלקי של הסטודיו של אודי:

הציור אחרון בפוסט הזה יהיה של הסתיו, שהלוואי שכבר יגיע לארץ ולנגב.

עוד מציוריו של אודי פלד אפשר לראות באתר זה. ואפשר גם לרכוש ציורי שמן שמוצאים חן בעיניכם (אם לא נמכרו כבר).

תודה לאודי שהרשה לי להציג את הציורים שלו. מקווה שגם אתם מצאתם בהם עניין
ושיהיה סופ״ש עם הרבה נופים ואילוסטרציות, ופחות חקירות ומניפולציות.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, טבע ונוף, תמונות | עם התגים , , | 3 תגובות

מצעד שירי הצוללות ||| טוב צוללת אחת ביד משלוש צוללות במספנה

בשחר של יום חדש כמו היום, אין מקום להרבה מילים. החיים בחיל הים (ובצוללות) תמיד התאפיינו בשקט שמתחת לפני הסערה. אפשר לומר שהחבר׳ה מהים מילאו את פיהם מים (לא כמונו – אנשי היבשה והרעש). לכן, יוגש כאן, קר ורטוב, מצעד שירי הצוללות, בתקווה שאף אחד לא יבין את הרמז. אפשר להתרשם כמה תמימים ויפים היינו, עם שלמה ארצי הצעיר, להקת חיל הים של תחילת שנות השבעים וג׳ון, פול, ג׳ורג׳ ורינגו של הסיקסטיז.
בואו אלינו אלינו לים (וליועמ״ש), מתחילים במצעד (או אולי היה צריך לומר – במשט):

1. הפזמון העתיק ביותר : ״האחיות״ (מילים: יחיאל מוהר; לחן: מאיר נוי):
אחות שלי, אני קצת מבולבלת / אם את היא "רהב", אז אני צוללת
ואז ענתה מי שהיתה בסן-מרין / צוללת, צוללת, צוללת אנוכי / אם את, אם את תנין

 

2. ״איזו רוח מטורללת / את כולנו מטלטלת״
(מילים: דן אלמגור; לחן: יאיר רוזנבלום)

 

3. ״עם ערב על החול, בין רציפים ומלט / ושקיעת זהב / אני צוללת / אל התכלת בעיניו״
(מילים: יורם טהרלב; לחן: משה וילנסקי)

 

4. ״צוללת צוללת האופק זהוב / ואני עם שייטת וצי ברווזים / מפליג עד אין סוף, עד אין סוף״
(מילים: רימונה די-נור; לחן: יאיר רוזנבלום)

 

5. ואולי היה כדאי לנו לוותר על כמה צוללות ולהסתפק בחסקה: ״פה אין מפרש פתוח ואין גם מעקה״
(מילים: יורם טהרלב; לחן: משה וילנסקי)

 

6. אפשר לרדת מתחת למים גם בלי צוללת. אם אתה ״איש צפרדע״
״אנשי הצפרדע, אנשי הדממה  איש לא ראה, איש לא שמע״ 
(מילים: יורם טהרלב; לחן: יאיר רוזנבלום)

 

7. וכמובן שאי אפשר בלי הצוללת הצהובה.
אם היועמ״ש היה מצוי במסורת של הביטלס, אולי היה מבין שקשה בימינו להשיג צוללות שאינן צהובות.

איזה שירים יפים. וכמה תמימים היינו.
שתהיה לכולנו הפלגה נעימה.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, מלחמה ושלום | עם התגים , , | 2 תגובות

אחרי החגיגה בוואדי ||| מה נשאר מאש השמחות בבוקר שלמחרת

ביום חמישי האחרון נערכה בכפר, כמו בכל שנה, מסיבת הבר-מצווה הכיתתית. מסורת יפה זו, לא נחגגת אצלנו ברוח ישראל-סבא בדיוק (אבל כן ברוחם של סבאים-מקומיים). על פי מסורת זו, בגמר המסיבות המשפחתיות הולכים כולם לוואדי, יושבים על אבנים או כסאות פלסטיק של כתר, וצופים במחזה ספקטקולארי שרק אצלנו (ואולי בעוד כמה כפרים אפריקאיים) יודעים עדיין להפיק.

כתבתי על כך פוסט מפורט ומאיר עיניים (תרתי משמע) כבר בראשית ימי הבלוג. את מפגן האש בבר-מצווה של יום חמישי האחרון (של כיתת ״נופר״, אם תהיתם של מי) לא הלכתי לראות (התמונה למעלה היא מחגיגה קודמת). למרות שאומרים לי (כמו בכל שנה) שהפעם החגיגה הייתה הכי גדולה, הכי מושקעת, עם הכי הרבה כתובות והכי הרבה מתקנים. בקיצור הכי-הכי-הכי!!!

פונט אש שעוצב בחגיגות קודמות (מתוך הפוסט הישן)

אבל אני כבר קצת מנומנם (בעיקר בערבים), לכן קמנו בבוקר, כשאיש עדיין לא הגיע לאמפי שבוואדי, ומה אומר לכם? נגלה לעינינו מחזה מרגש של בוקר שישי-שאחרי: כל כתובות האש כבר היו כבויות אמנם, אבל הקונסטרוקציות של העמודים, חוטי הברזל והתיל ושאריות שקי היוטה הבוערים, על רקע ענני הקיץ (״עמוד ענן״?) היו מראה יפהפה בפני עצמו. ברקע נפרש בכל יופיו מה שנקרא אצלנו ״ואדי פילים״, או ואדי מטרות או ואדי חביות (תלוי לאיזה שכבת גיל אתה שייך), כמה מהלפידים עדיין העלו עשן בביקורנו המאוחר בחגיגה, וכאזרח ותיק וקפדן טבלתי אותם בחבית המים שהוצבה במקום.

לא אוסיף עוד פרשנויות על ״היופי שאחרי״. נכון שרק מי שראה את ״הערב שלפני״, עם כל הזיקוקים ועוצמת הלהבות (והתלהבות הנעורים) יכול להבין את היופי הזה במלוא משמעתו, אבל לדעתי גם כמי שלא היה בחגיגה עצמה – יכול למצוא הרבה יופי בשרידיה (כולל ערימת כסאות הפלסטיק שנערמה על ידי ״תורני החיסול״ בצורה מסודרת והיא כבר מוכנה לחגיגה הבאה בעוד יומיים, כמקובל אצלנו).
ניתן לתמונות לדבר.

  

  

  

מסמלי החגיגות: תרנגול כפרי, סופרמן ו״מלאכים בשמי בארי״.

  


סמלים כפריים: ״הבית המקומי״ ו״מגדל המים״ המיתולוגי – במקום החנוכיה שנפלה בנר חמישי של חג חנוכה האחרון, הציבו את מנורת שבעת הקנים מסמל המדינה.

כאן מסתיימות החגיגות. עכשיו – תורם של תורני החיסול.
ולהתראות בחגיגות האש הבאות.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, סיפורי הכפר | עם התגים , , | 4 תגובות

עצומה! הגיעו מים עד מוֹדי ||| יתוקן מיד הפודיום של ראש הממשלה

תמיד ידעתי שהשפעתו של הבלוג הזוּטוֹלוגי-קטנוני שלי היא אפסית-עד-שואפת-לאפס. למשל העיסוק ה״אובסבּיבּי״ שלי בכל הסובב את השלטון הבּיבּיזינטני שלנו לא מזיז אפילו פיקסל אחד בחגורת הביטחון העוטפת את ״מר-ביטחון״. העיסוק במפות וגינוני-מלכות, בהסתה ובהסטה, בחקירות ובצוללות לא מזיז את בדל הבלורית והחליפה – וזה בהחלט מובן, אבל בשבילי זה מין תחביב שאפשר לכנות אותו ״תחבּיבּי״.

השלמתי גם עם זה שהסיקור האינטסבּיבּי בקשר לפרטאצ׳יה גרפית בנושאים ממלכתיים רבים, כמו אופן השימוש בדגלי ישראל הלא-תקניים באירועים הרשמיים, או הסמטוחה והבלגן של סמלי ואתרי משרדי הממשלה. וגם ענין הדפסתה הפיקטיבית לכאורה של כרזת העצמאות – כל אלה הם גזירה משמיים, ולא ניתן לעשות עם זה כלום (״כי אין כלום״, כזכור).

 

אבל עניין הפודיום של המדינה, שהזכרתי כאן כבר כמה וכמה פעמים, הוא נושא שניתן לפתור אותו בקלות יחסית, במחיר של מנה אחת של גלידת פיסטוק. לכן אני פותח כאן עצומה הקוראת לאגף התקציבים והגרפיקה במשרד ראש הממשלה להחליף כבר את הכיתוב המביך (של האותיות בעברית, וקצת גם באנגלית) על הפודיום של המדינה. אני מתכוון לכיתוב בלבן על גבי שחור המצולם בכל פגישה חשובה עם ידיד מאמריקה, אוסטרליה, אסיה, ואפילו מתת היבשת ההודית.
הדוגמא האחרונה היא מהפגישה של נתניהו עם ידידנו ראש ממשלת הודו נרנדרה מוֹדי. מנהיג המייצג 1,266,883,598 תושבים (נכון ליולי 2016). הפגישה עם מוֹדי כללה אירועים מלבבים ומרגשים: טבילה משותפת (במכנסיים מופשלים ולא מופשלים) בחוף הים של אולגה, נסיעה ברכב אקולוגי, חיבוקי-ג׳ודוקאים בנתב״ג, ארוחה ומופע חגיגיים ועוד ועוד, ככל שהותיר הזמן.

דוגמת כותרת עם אותיות ללא שיבושים

אבל בנושא הפודיום לא חל שינוי! עדיין בכותרת העברית שלוש אותיות ה-ש׳ נופלות ימינה, הר׳ בנוי מ-ה׳ ללא הרגל השמאלית, והרגל השמאלית ב-ה׳ הראשונה הפוכה (ראו בהגדלה את כל התחלואים הגרפיים). מי שחושב שזה לא נושא כזה חשוב לעסוק בו, לעומת האתגרים הגדולים והחוזים השמנים עליהם חותמים,  וגם בגלל העובדה שהמנהיגים האורחים במילא לא מבינים עברית – שיציץ גם ב-N ההפוכה על ראשה בכתובת באנגלית, אותה רוב מנהיגי עולם ודאי יכולים לקרוא. (וגם הרווחים המופרזים בין המילים ראויים לעיון נוסף של הצוות הממשלתי לחלוקת רווחים).

מה שמטריד הוא לא כל כך הרשלנות השילוטית-גרפית, אלא הדיסוננס הגדול בין הדיבורים הגבוהים על המצוינות של אומת ההייטק, הסייבר והטכנולוגיות המתקדמות לעומת חוסר היכולת להציג, אפילו במתקן רשמי ופומבי כל כך, יכולת יישור והתקנה נכונה של אותיות פשוטות בשפת הקודש, זו שכל-כך חשובה לנו.

בן נתן, טיפוגרף צעיר ומוכשר, מנהל דף שלם של סטיות של התקנת הפונט דוד בכל מיני שלטים של קיוסקים וחנויות ועוד עסקים קטנים (וגם גדולים). הוא קרא לדף: #סליחה דוד. זה מצחיק מאוד רק את מי שמכיר את הגופנים בצורה טובה (מעבר לכתיבת מסמך וורד בפונט שהעם קורא לו ״דיוויד״). אבל כשזה קורה בפודיום של המדינה – זה בעיקר עצוב.

החלטתי לעשות מעשה ולפתוח בעצומה. אני מחזיק מעצמי זוּטוּלוג-שוליים, לכן אסתפק בכך שתפיצו את הפוסט הזה כעצומה, ואולי הוא יגיע לאיזה אב-בית שעיסוקו בהתקנת פונטים במשרד ראש הממשלה, ולקראת הביקור הבא – של פוטין/ארדואן/טראמפ, או אולי אפילו א-סיסי, או אחד המלכים הערביים עבדאללה או סלמאן – תתוקן סוף סוף הכתובת הממלכתית המרושלת.

אולי הייתי צריך לפתוח פרויקט גיוס המונים בהדסטארט, כדי לממן את העלויות הנובעות מהקטנוניות הזוטולגית שלי, אבל בשביל כמה מאות שקלים לא כדאי לטרוח. חייבים להחליף את השילוט המביך והפוגעני (בגופן דוד) הזה, או לפחות להחליף את ביבי.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טיפוגרפיה, ישראל, פוליטיקה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מדרגות האילתור ||| שבעה פתרונות לבעיה שהאדריכלים לא חשבו עליה

הגיע הזמן לפוסט ״סביבתי-אנתרופולוגי״. לא פוליטי, לא טיפוגרפי. סתם פוסט של חול. ובאמת יש לא מעט חול בפוסט הזה.
מדובר על מדרגות. לכאורה המצאה בנאלית וישנה שראשיתה בימים שהאדם הפסיק לנדוד, גילה את החיטה, התיישב בכפרים ואחר כך בשכונות, והתחיל לעסוק בבניית בתים. הפעם נדבר על הפתרונות היצירתיים והמאולתרים אותם מוצאים בני האדם (או אפילו ״חברים״ כמו שקוראים להם אצלנו בכפר) לתקלות תיכנוניות, או חוסר תשומת לב לצרכיהם הבסיסיים.

הסיפור הוא כזה: בראשית האלף הנוכחי (למעשה בשנת 2000 בדיוק) נבנתה השכונה בה אנחנו גרים. קראו לה שכונת ״אשלים״, על שם הכיתה הראשונה של הכפר, היא כיתת ״אשל״. הכיתה עצמה נקראה על שמו של עץ אשל בודד שנמצא במרחק קצר מהכפר, שעלה על הקרקע באותם ימים רחוקים. החודש נחנך סוף סוף השלט המספר את סיפורו של ״האשל הבודד״ – אבל זה סיפור צדדי בפוסט הזה. הנושא העיקרי היום הוא יכולת האילתור של האדם המודרני.

חוזרים למדרגות. ארכיטקט הנוף והסביבה שתכנן את הנוי (היפה!) של השכונה, יצר – כדי לפתור את הפרשי הגבהים שנובעים מהשיפוע המתון עליו היא נבנתה – מין חומות (טרסות) של אבני נחל גדולות. החומות הן יפות מאוד, אבל האדם (החבר) הוא הרי יצור חסר סבלנות, ותמיד אצה לו הדרך והוא אוהב לקצר אותה. כמו שאומר הפתגם הישן: ״חכם השביל מההולכים בו״.

וכאן באה לידי ביטוי יכולת האילתור והמיחזור הרבה שפיתח ההומו-סאפיינס במהלך השנים. אתמול בשעת בין ערביים צילמתי 7 (שבעה!) פתרונות ״מידרוג״ שאילתרו בני אדם מן הישוב. הם מלמדים עד כמה אי אפשר – גם לא בהחלטה אדריכלית שרירותית – לנצח את ההיגיון הישר. שימו לב לגיוון שעשו היוצרים פורצי הדרכים: בחומר (עץ, ברזל ובטון), בגודל, ברוחב ובמספר השלבים והמדרגות. נדמה לי שהדוגמאות האלה – למרות שהן לגמרי מקריות, ולקוחות מהשכונה הקטנה שלי – מלמדות על יכולתו המדהימה של האדם (באשר הוא אדם, כמו שאמר ישעיהו ז׳) לאלתר ולפתור בעיות שלא היו צריכות להיווצר אם היו המתכננים נותנים דעתם לצרכי היום יום הבסיסיים. היכולת הזו מרשימה, לדעתי, לא פחות מיכולתן של חברות השיכון המודרניות שבונות היום את מגדלי הפאר המגלומניים בערים הגדולות. ואותי, התושיה הזו מרשימה לא פחות מההתפעלות הכללית ממפלצות החפירה הסיניות שכורות עכשיו את מנהרות תל אביב. ״אתם רואים כבישים ומחלפים. אני רואה מדרגות מאולתרות״.

ואלה, כמובן, רק כמה דוגמאות מקריות שצולמו בשעת בין ערביים בסתם יום של חול, בשכונה כפרית קטנה בדרום החם! (מה זה חם? חם מאוד!!).

  

  

  

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, טבע ונוף, סיפורי הכפר | עם התגים , | כתיבת תגובה

כחול וכחול זה צבע שלי! ||| שאלה שנשאלתי בוואטסאפ: איזה צבע אתה הכי אוהב?


לפני כמה ימים קיבלתי (בוואטסאפ) מהנכדה הכי-גדולה שלי שאלה חשובה מאוד: ״איזה צבע אתה הכי אוהב?״ (אם לדייק הההוראה הייתה לבחור צבע אחד שאתם הכי מתחברים אליו). לא השאירו לי הרבה זמן לחשוב. לוואטסאפ זמנים משלו! מי שלא עונה בזמן, לא נכנס למשחק!
לא היססתי לרגע והשבתי: ״כחול!״. וזה באמת נכון. כחול זה הצבע שלי. אם תשאלו אותי למה דווקא כחול, התשובה תהיה די בנאלית. משחר ילדותנו הישראלית מטרטרים לנו ש״כחול ולבן זה צבע שלי״. וכששרנו פעם: ״כל הארץ דגלים דגלים״ התכוונו כמובן לדגל הכחול-לבן שלנו! מי חשב פעם שיש בעולם גם דגלים שחור-ירוק-לבן-אדום, ואולי אפילו צבעים נוספים. והחולצה-כחולה (זו ש״עולה על כל העדיים״) של תנועת הנוער היא עוד סמל כחול (אצלנו היא באה עם שרוך אדום) שלבשתי כחניך ומדריך. מאוחר יותר ובמשך תקופה ארוכה יותר יצא לי ללבוש גם חולצה (ומכנסיים) בצבא חאקי, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

  

אולי, כמי שחונך על דגל האחד במאי, ובבגרותו טובל ב״דרום-אדום״ ו״צבע אדום״ – הייתי צריך לענות לנכדה הגדולה ש״אדום זה הצבע שלי״. אבל עם כל הכבוד לדגל הפועלים ולאחד במאי תמיד ידענו שאנחנו ״כחול-לבן״. ואולי תגידו: אם כך, מה רע בצבע הלבן? הרי לבן הוא הצבע של שמלת הכלה, ושל החולצות הלבנות החגיגיות שלובשים בגן ביום שישי אחרי הצהריים. אבל לבן הוא כידוע גם צבע הכניעה. ולכן אי אפשר לבחור בו בשום אופן כצבע המועדף.
חקלאים וחובבי טבע יגידו לכם שירוק זה הצבע הכי יפה. ובאמת אין יותר יפה ומעודד מצילומי השדות הירוקים. ובעצם מהשדות הירוקים עצמם, גם בלי הצילומים.

וגם הצבע החום – עם האדמה החרושה שאחרי הקציר, זו שמתחננת ״רגב, רגב, הבו לנו מים״, הוא צבע יפה ומשמעותי, עבור מי שחי רוב חייו בתוך הטבע ובין השדות. וגם הסגול של ברז השפד״ן.

כמי שעיסוקו המרכזי הוא עיצוב גרפי  ועובד בתחום הדפוס כבר עשרות שנים (אם לא מאות), הייתי מספר לכל מי ששכח שמארבעת צבעי היסוד של הדפוס (cmyk) ניתן לערבב את כל קשת הגוונים והצבעים (בלי להיכנס להבדלים בין המודלים השונים של הצבעים). ובאמת יצא לי כבר לעצב ולהדפיס את כל קשת הצבעים. ודווקא בעיצוב עבודות גרפיות אישיות, שלכאורה פתוחות לכל הגוונים, כמעט תמיד העדפתי את התכלת הבהיר ואת החום הדהוי שנראו לי צבעים מתאימים במיוחד לאיזור שלנו, בשעות הצהריים.

יתכן והייתי צריך לבחור שחור? שהוא צבע הדפוס של האותיות המודפסות שאני כל כך אוהב. אבל לשחור יש קונוטציות עצובות. אז אולי אפור? צבע שאף מדינה לא בחרה לדגל שלה והוא נראה, איך נגיד בעדינות, קצת ״אפרורי״ כזה. מין ביטוי ויזואלי ל״סתמי״ ו״לא אטרקטיבי״.

ואולי בכלל הייתי צריך לבחור את הצהוב של החרציות והסביונים או את הכתום של הזריחות והשקיעות הכי יפות בכוכבית שלנו.

ומה עם הוורוד של התקוות, ושל הנכדות (כולל הנכדה החדשה, שאמא שלה עיצבה את כרזת גלגל הצבעים כאן משמאל), או צבעי הזהב והכסף שיש כאלה שחושבים שהם השווים מכולם. ולמה לקפח את הכחלחל, סגלגל, ורדרד, תכלכל, כתמתם, צהבהב, ירקרק. והחבלבל? 

במגדיר של פנטון יש יותר מ-1,000 צבעים, אז איך אפשר לבחור צבע אחד?
בקיצור, הייתי בוחר את כל קשת הצבעים ושולח לנכדה המתוקה שלי את קטלוג הפנטון המלא, או את טבלת ה-cmyk, או את כל צילומי הטבע הצבעוניים מכל העונות. אבל היא אמרה שצריך לבחור רק צבע אחד!
אגב, חברת פנטון שהמציאה את קטלוג צבעי הדפוס שנקרא על שמה, בוחרת את צבע השנה מדי שנה. אם לא ידעתם הצבע שנבחר לשנת 2017 הוא סוג של ירוק זיתי בשם greenery. כמו שהם טורחים להסביר:
.A refreshing and revitalizing shade, Greenery is symbolic of new beginnings
הצבע שהם בחרו הוא בהחלט יפה (כמו כל צבעי הקטלוג!) וגם מרמז על צבעי הטבע. אבל אני אישית לא הייתי לובש חולצה בצבע כזה, ואפילו לא גרביים. מה לעשות? אני שמרן ומרובע. אז נשארתי עם הכחול.

לאנשי פנטון כבר יש תחזית מוקדמת של צבעי 2018 (הפתעה גדולה: הצבעים אינטנסיביים, כמו החיים שלנו) אין סוף לרצון לקבוע תכתיבי אופנה.
אני בחרתי את הכחול, ואני לא מצטער. ״כחול ים המים ניסע לירושלים״. ואחר כך נחזור אולי (וחס וחלילה, וטפו-טפו-טפו) ל״צבע אדום״.

שיהיה חופש גדול וטוב, עם אלף צבעים וגוונים. לכל הקוראים, בני כל המינים וכל הצבעים, אוהבי האדום, הכחול, הירוק או הצהוב.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, שעשועים | עם התגים , , | 2 תגובות