״יחד ננצח!״ ||| תעלומה בכניסה הדרומית לבירת הפריפריה

עוד אני עוסק בליקוט חומרים לפוסט על המגן דוד כסימבול ישראלי ללא הפסקה, גיליתי אתמול בבוקר בנסיעה בכביש ליד העיר שדרות שלט חוצות מיסתורי. הבוקר היה מעורפל מאוד בתחילת הנסיעה והתבהר בדיוק כשהגענו לכביש שמעל תחנת הרכבת המפורסמת. הספקנו לצלם את השלט, למרות תנאי הערפל והחלטתי לפרסם אותו בבלוג. אולי יהיה מי שיסייע לי להבין למה הייתה כוונת משורר-השלטים במקרה הזה? מה אומרת הכותרת ״יחד ננצח!״? (הרי כבר ניצחנו בשלוש המלחמות האחרונות שהתחוללו באיזור שלנו בשנים האחרונות). למה השלט הוצב דווקא בימים אלה? והאם הצורה המרושלת של קצוותיו הפרומים היא מכוונת?


באמת שאין לי מושג מה התשובות לשאלות החשובות האלה. גם החרציות שמתחת לשלט ועמוד החשמל מימינו לא מספקים רמזים לפתרון התעלומה.
והעיקר, במסגרת המגמה הזוּטוֹלוגית של הבלוג הזה, לא ברור לי אם הזווית הנטויה של המגן-דוד היא מכוונת, ואם כן – למה הוא נוטה כלפי מטה (אם חושבים בעברית)?

סביר להניח שיש כאן איזשהו משהו מתוחכם שנשגב מבינתנו כרגע. אולי זה קמפיין של איזו רשת מסחרית, או קבוצה פוליטית. ימים יגידו והפתרון ודאי יתגלה בקרוב. בינתיים ראיתי שגם אמנון גרוף, חברי לכיתה בבצלאל מלפני עשרות שנים, הנוסע על הקו לשדרות מדי שבוע, תיעד את השלט המוזר והציג אותו בפייסבוק שלו. וגם שם לא נפתרה התעלומה בחוכמת ההמונים של המגיבים.
אבל אני בטוח ש״יחד ננצח!״. ככה או ככה.

 

פורסם בקטגוריה עיצוב גרפי, ערים, שילוט, תמונות | עם התגים , | 2 תגובות

אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ||| הפסיק של בצלאל מהסס גם אחרי 40 שנה

לגמרי במקרה נחשפתי למודעות מכרז על משרות חדשות באקדמיה בצלאל. למרבה הפתעתי גיליתי שלא הרבה השתנה באקדמיה האהובה עליי (בה רכשתי את עיקר התענינותי בתחום העיצוב והטיפוגרפיה) במרוצת ארבעים השנים (40!) מאז חבשתי את ספסליה בבניין הישן והיפה, ברחוב שמואל הנגיד 10.

  

וכזוּטולוג קטנוני, מכל היופי של האקדמיה בת ה-111, הממשיכה להתחדש ולהתקדם ולהכשיר מאות מעצבים מוכשרים, הופתעתי ושמחתי בעיקר בשל הפסיק הקטן הזה. הנה, אפילו בשני המכרזים האחרונים לראש המחלקה לצורפות ואופנה ולמנהל/ת רשות המחקר והחדשנות (!) עוד לא הוכרעה הסוגיה העקרונית איך בדיוק כותבים את תיאור האקדמיה העברית הראשונה לאמנות: ״אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים״, או ״אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים״. לכאורה הבדל קטנטן ובלתי חשוב. אבל אני זוכר שכבר אז כסטודנט לא הבנתי, למרות המינימליזם הטיפוגרפי הבצלאלי הידוע, למה מתכוונים? האם זאת אקדמיה לאמנות ועיצוב השוכנת בירושלים. או שזו אקדמיה לאמנות ועיצוב, שתפקידה לעצב את ירושלים.

לחיזוק טענותיי ההיסטוריות מצורפות הדוגמאות שמצאתי בארכיוניי הישנים והמצהיבים. אלה דוגמאות משנה א׳, בה למדנו, עם המורה אלי גרוס (כך נדמה לי), את הא״ב הטיפוגרפי הראשון. שרטננו אז ביד רועדת עם רפידוגרף באותיות אהרוני דק את הסקיצה, ואחר כך סידרנו בסדריה של סרי, באותיות עופרת בדידות את ארבעת השורות (המיושרות לימין). וגם שם לא ברור אם היה פסיק (או נקודה) אחרי ״אקדמיה לאמנות ועיצוב״, ולפני ״ירושלים״.

  

הנושא כנראה עדיין לא הוכרע גם היום, כפי שמוכיחות מודעות המכרז. ורק אוסיף שלמרות קטנוניותי הזוטולגית שעליה מתבססים (או מתבוססים) חלק ממהפוסטים בבלוג הזה, אני לא מציע את עצמי לאף אחת מהמשרות המוצעות.

שבת שלום לכל קוראי הבלוג, או יותר נכון:  שבת, שלום.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טיפוגרפיה, עיצוב גרפי | עם התגים , | 2 תגובות

הכביש האחרון – הדרך אל הבית ||| כביש הגישה משתדרג אחרי שבעים שנה

אתמול בחמש אחרי הצהריים, הלכנו ל״הליכה״ השגרתית. יצאנו מ״המחנה״ ופתאום ראינו ש״כביש הגישה״ אל הכפר נמצא בתהליך פיתוח מזורז. הכביש הזה – ארבע-מאות-ומשהו מטרים בסך הכל – שימש אצלי כנושא לכתיבה וצילום כבר לפני שלושים-ומשהו שנים.
במקומון החינמי הצנוע ״כאן״ (בלי שום קשר לתאגיד שמשגע את כל המדינה) כתבתי אז על 435 המטרים האחרונים בדרך אל הבית. רוח הדברים, כפי שתוכלו לקרוא בסריקת הגיליון כאן למטה, הייתה מלאה מזכרונות הדרכים והטרמפים, בשירות הצבאי, במילואים ובסיבובים אחרים. (הקטע הזה אמנם פורסם בבלוג לפני ארבע וחצי שנים. אבל מי יכול לזכור, אחרי כל כך הרבה פוסטים, וכל כך הרבה כבישים).

היום נדמה לי שכבר לא כל-כך ״תופסים״ טרמפים, אבל חווית הקטע האחרון של ה״מסע״, בדרך אל הבית אולי תדבר אל עוד אנשים – בפריפריה הרחוקה, הדרומית או הצפונית, ואולי אפילו במרכז הארץ. תחושת הבית המלווה את בן הישוב הקטן עם הגיעו לקטע האחרון – במה שאצלנו קוראים עדיין ״התמרור״ – לא השתנתה הרבה במהלך עשרות השנים שחלפו.

אתמול הציבו שם שלטי ״זהירות, עבודות בכביש״, גזמו את העצים המפריעים בשדרה המורכבת מזיתים, אשלים, דקלים, חרובים, כליל החורש ועוד כל מיני זני עצים. בעוד כמה ימים או שבועות, תהיה לנו שדרת כניסה מפוארת (כמו להרבה מקומות מתוקנים בארץ) עם כביש רחב, מדרכה להולכי רגל ושוליים להמוני המבקרים המגיעים אלינו ב״דרום אדום״ (וגם ב״צבע אדום״ מדי פעם). וגם כש״כביש הגישה״ יהפוך ל״אוטוסטרדה רחבה ומפנקת״ – הוא עדיין יישאר הכביש האחרון בדרך אל הבית.

הנה הצילום (של הצלם המוכשר איתי גורל) והטקסט שכתבתי ביוני 1985:

והנה הכביש בצילום מאתמול, עם תחילת עבודות התשתית. ברקע: מגדל הדפוס, האסם, סככת הטרקטורים, ואפילו שדה חיטה (ממש כאן משמאל):

וככה יעשה לפנסים ותמרורים שלא התאימו יותר לזמנים החדשים:  

אלה שלטי ״התמרור״ המפורסם בגירסת 2017. שלוש שכבות, שלושה תמרורים:
2017 – בארי. ״דרום אדום״ – …״עופרת יצוקה״-״עמוד ענן״-״צוק איתן״…
1946 – נח׳ביר. ״11 הנקודות״ – …ואח״כ מלחמת העצמאות…
1917 – אנז״ק. קרב עזה בו לקחה חלק היחידה האוסטרלית-ניו-זילנדית במלחה״ע הראשונה (עוד 4 ימים ימלאו 100 שנה לקרב עזה הראשון שהסתיים בנצחון טורקי)…

וככה נראה כביש 232 המפורסם – בין רפיח לבאר שבע ואשקלון:

נחזור לצלם ולדווח כשיושלם הפרויקט (הלוואי שזה יהיה בקרוב), או כשיבוא הסבב הבא (הלוואי שהוא לא יבוא בכלל). שתהיה נסיעה טובה וזהירה לכולם, נהגים, טרמפיסטים, עובדי הכביש (וגם אובדי הדרך).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה סיפורי הכפר, תחבורה | עם התגים | 6 תגובות

פרחים וציורים 2 ||| עוד צמחי בר בארץ ישראל מהספר הישן ההוא

עונת הפריחה בעיצומה. האדום הפך לצהוב וורוד ולבן וסגול ועוד שלל צבעים וגוונים. בפוסט מלפני שנתיים ורבע הצגתי כמה מהציורים שסרקתי מהספר ״צמחי בר בארץ ישראל״. את הספר ערכה נעמי פיינבורן-דותן וציירה רות קופל והוא יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מסדה ב-1960. אני מוסיף כאן עוד כמה ציורים נהדרים שסרקתי מהספר, והפעם השארתי גם חלק מהטקסטים שמימין לציורים. אולי יהיו כאלה שיטרחו לקרוא ולמצוא פרטים מפתיעים בשפה של פעם. חלק קטן מהטקסטים הוספתי מתחת לציורים, והוספתי גם כמה אסוציאציות אישיות.

העירית הגדולה זכתה כבר לפוסט מיוחד משלה לפני שבוע ולכן לא אוסיף מילה.


הגדילן המצוי והברקן הסורי (״הצמח הקוצני הנפוץ ביותר בישראל״) נחשבים אצלנו לקוצים ובדרך כלל לא זוכים ליותר מדי מעריצים, למרות יופיים של פרחיהם הסגולים וגובהם העצום. ציטוט מהספר: ״במקומות מזוּבלים בשפע יש שיעלו הצמחים עד קומת אדם ומעלה״. מנסיוננו כילדים, ה״מקומות״ שלנו כנראה מזוּבלים בהחלט, והגדילנים באמת הגיעו לגובה קומתנו כשהיינו ילדים בגובה מטר-ומשהו. וגם אחרי שצמחנו קצת יותר לגובה (באביב נעורינו) הקוצים צמחו אפילו יותר גבוה. בקיץ, הקוצים האלה הם קצת פחות סימפטיים (ראו איור של שרגא וייל מהספר ״אצלנו״, הוצאת ספרית פועלים, 1953)

הכרמלית הנאה לא נמנתה, לצערי (ואולי גם לצערה של הכרמלית), בין פרחי ילדותנו ״הנגבית״, אבל בטיולנו האחרון לצפון צילמנו משטחים גדולים של הפרח המקסים הזה ליד כורזים. השם העברי "כרמלית" ניתן לצמח על שום הדמיון של פרחיו לצלב של המסדר הכרמליתי, שקצותיו דמויי לב, מעין גרסה מעוגלת-קצוות של צלב מלטה (ויקיפדיה). על פי הספר: ״הכרמלית הנאה היא צמח יקר-מציאות מאחר שאין היא מצויה אלא בארץ-ישראל, בלבנון או בסוריה״.

העולש המצוי, הוא עוד פרח שבזמן הקרוב נבחין בו פורח פה ושם בואדיות סביבנו. ככתוב בספר: ״בנוף זה של ראשית הקיץ תימשך העין בשדות ובצידי הדרך אל הכוכבים התכולים של העולש״. מוזר שהפרחים בצבע התכלכל הם במיעוט אצלנו בטבע, למרות היותו של הכחול הצבע הלאומי.
העולש הכחול הזה כבר זכה לאיזכור בעוד ספר מופת שהצגתי כאן: ״יפה את ארצנו״ שכתב אליעזר שמאלי ועיצב צבי לבני. לא ברור למה צורפה לו דווקא החסידה שבמקורה צפרדע ירוקה.

 

 

פשתה שעירה ודרדר כחול. על הפשתה נכתב בספר: ״בצמחים אחדים קצרים העליים מן האבקנים ואילו באחרים ארוכים העליים מן האבקנים. תופעה זו נקראת הטרוסטיליה״. (תופעה שכנראה קיימת גם בקרב בני האדם). על הדרדר הכחול נכתב שהשם אינו הולם אותו, שכן ״אין הוא קוצני בשום חלק מחלקיו״.

ציפורני חתול הוא פרח סימפטי שהצהוב שלו חלמוני יותר מהצהובים של רוב הפרחים הצהובים האחרים. ההסבר לשמו המוזר נעוץ במבנה הזרעונים הכפופים שלו, שנראים (למי שלא הרגיש, כנראה, ציפורני חתול אמיתיות) כמו ציפורניו של ״בעלת הבית״ האמיתית. זאת שנראית כאן מימין, מנמנמת על ארון הספרים אחרי ששברה את פסלון ה״אלף של הדסה״.

 

בין החומעה למנתור נמצא בציור הזה הפרח עם השם הפיקנטי ״אהרונסונית פקטורובסקי״. על הסיפור שלו אפשר לקרוא כאן.

את פריחת שיחי רותם המדבר ניתן לראות עכשיו בשיאה בנחל סחף.   

ועל השיזף המצוי (ה״דומים״) כבר סיפרתי בהרחבה בפוסט שיוּחד לעץ המעניין הזה.

עד כאן הציורים של רות קופל בספר היפה הזה (ועדיין לא הצגתי את כל הציורים היפים שבספר).
שתהיה לכולנו שבת שלום, שבת של טיולים בטבע, עם כל צמחי הבר של ארץ ישראל – מהעירית הגדולה ועד האהרונסונית הפקטורובסקית.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה איורים, טבע ונוף, ישראל | עם התגים , , , , | 2 תגובות

חגים ומועדים לשמחה ואסון ||| בכל חג וחג קמו עלינו להשמידנו

תמיד כשאני חוזר לכתוב על הטבע ועל הפרחים היפים שנתברכה בהם ארצנו, מופיע רה״מ (״המכהן״) ומחזיר אותי למציאות הקשה. אתמול הוא פגש ילדים לכבוד פורים והזכיר להם (בחיוך זחוח) את סבלות עמישראל ואת האויבים האיומים הקמים עלינו להשמידנו ולכלותנו. זו הדרך הקבועה שלו: במקום לחגוג בשירים וריקודים – עדיף להשתמש בהפחדות ואיומים, ורצוי עם רקע היסטורי.

במוצאי שבת פרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו קישור לסרטון וידאו מאירוע הקראת מגילת אסתר שבו השתתף בבית כנסת במקום מגוריו שבקיסריה. בסרטון נראה נתניהו משוחח עם ילדים בבית הכנסת על נס חג הפורים. "בפרס רצו אז להרוג אותנו וזה לא הצליח", אמר נתניהו. "גם היום מנסים מפרס להשמיד אותנו, וגם היום זה לא יצליח" (דיווח ב״הארץ״).

נתניהו שינן לילדים הקטנים שחגגו שם, את מה שלומדים אצלנו בני כל הדורות: שבכל דור ודור קמו עלינו להשמידנו. ומי מצילנו מידם כל פעם? כמובן, הקדוש ברוך הוא. וביבי.
ופתאום הבנתי מה שאולי ידעתי מזמן, אבל בגלל רעש הרעשנים וטעם המן לא הפנמתי מספיק. שבעצם עיקר חגי ישראל (בעיקר בדרך שהם מונחלים לילדי העם הנצחי) הוא סיפור אחד: היהודים (כלומר אנחנו) היינו בסדר גמור, ואז קם עלינו צורר (אנטיוכוס, המן, פרעה, המופתי, בלי להזכיר את הצורר הגדול מכולם) ובעזרת גבורה (יהודה המכבי), או טריקים (מרדכי ואסתר), או בריחה מתוחכמת (משה רבנו), או מלחמה אמיצה (חג העצמאות) – הצלחנו תמיד לשרוד. ואז, באמצעות כל מיני אביזרים (המטה של משה, פך השמן, העמוד של המן) הצלחנו להפוך את הקערה על פיה ולהמשיך לחגוג, עם ראש הממשלה (ורעיתו) ובעזרת אביזרים חגיגיים וילדותיים (סביבונים, מסכות ורעשנים, אפיקומן ופטישי פלסטיק).

הדברים עשויים בהחלט להתערבב לילדים קטנים בראש, לכן הגננת (וראש הממשלה, ורעיתו) מלווים את סיפורי החג בהדגמות מפחידות (או מצחיקות). החלטתי לעשות מעשה והכינותי טבלה המסדרת את החגים החשובים, וגם את האביזרים, ובעיקר את האויבים – בצורה אחידה ופשוטה. כזו שתהיה מובנת לכל ילד ולכל גננת (וגם לכל שר). אני מקווה ששר החינוך ושרת התרבות יאמצו את הטבלה הזו וידפיסו אותה ברבבות עותקים, עבור כל גני הילדים בארצנו. וככה יוכלו כולם לדעת בדיוק באיזה חג אנחנו עומדים, איזה אויבים שייכים לכל חג ואיזה אביזרים יש להביא לחגיגות בגן.

אני משוכנע שטבלה כזו תעזור לנו לגדל דור חדש, שיידע להתמודד מול המציאות הלא-קלה, ולחגוג את החגים בשמחה וברעש (פורים), עם מאכלים דביקים ומשמינים (חנוכה) ובצפיפות משפחתית נעימה (פסח). ושלום על ישראל. היום הגיע שושן פורים, אז שיהיה חג שמח. דצ"כ עד"ש באח"ב וטל״ח.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, חגים ומועדים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

עירית גדולה! ||| עם כל הכבוד לכלנית, ״הפרח הלאומי״ מ״דרום אדום״

עם כל הכבוד לכלנית, ״הפרח הלאומי של ישראל״ והכוכב הבלתי מעורער של פסטיבל ״דרום אדום״, יש עוד פרחים שמגיע להם כבוד ותשומת לב. אחד הבולטים שבהם היא העירית הגדולה. העירית אמנם לא כזאת מתבלטת בצבעיה, אבל צורתה האצילית, עם הפרחים הלבנים-ורודים והפסים הדקים שכאילו שורטטו כתוספת איורית משלימה, הופכים אותה מעוד פרח, כאן אצלנו בנגב המערבי (ובמיוחד בבתרונות שלנו), לפרח מוביל שהיה ראוי כבר מזמן לפוסט משלו.

נכון שההמונים, הנוהרים לפסטיבלים האדומים למיניהם, נוהגים בדרך כלל לשאול: ״איפה הכלניות?״ וגם כשמראים להם שהן כאן, שם ובכל מקום, הם עדיין מתעקשים להגיע לשטח המדויק של ״הכלניות״. המקום שסיפרו להם עליו, שם אפשר להצטלם על רקע משטחי הפריחה האדומים, או אפילו רק על רקע כלנית בודדה שעברו עליה כל הטרקטורונים ורכבי-הדאווין האחרים, ולהעלות תמונות מדהיממממותתתת לפייסבוק ולאינסטגרם.
אבל עכשיו, כפי שראה כל מי שהגיע באיחור קל ל״דרום אדום״, הדרום כולו (וגם הצפון) החליף צבע לצהוב של חרציות, חרדל השדה, סביון, כתמה, ציפורני חתול, ועוד כמה צהבהבים שיקצר המקום לפרט את שמותיהם.

   

וחוץ מכל הצהוב הזה, יש לנו גם את העיריות שנמצאות עכשיו בשיא תפרחתן. העירית למרות שמה (״עירית גדולה״) היא לא פרח לפסטיבלים. היא לא שייכת לז׳אנר הזה. למרות גובהה ואצילותה היא לא מצפה שיעשו פסטיבל על שמה. היא פשוט ממלאת את כל הערוצים והבתרונות שבאזורנו, כמו אומרת: ״גם אני כאן!״. ורק מי שיטרח ויתקרב אל הפרחים העדינים שלה יודע להעריך את יופיה. נדמה לי שהתמונות שצולמו בשבוע האחרון מדברות בשם העיריות כולן.

בספר הישן ״צמחי בר ארץ ישראל״ מ-1960, שכתבה נעמי פינבורן-דותן וציירה רות קופל (הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מסדה), שהבאתי כבר איורים רבים ממנו, יש מקום של כבוד לעירית הגדולה. וככה כותבים עליה: ״במראֶהָ הנאה והחסון נקל להכיר את העירית בעת פריחתה מבין צמחים אחרים. תפרחתה, הזקופה והמסועפת והמגיעה כדי מטר לגובה, מבליטה את העירית מבין שאר העשבים הפורחים בין שבט לניסן. ושלא בעת פריחתה אפשר להכיר את העירית בשורשיה המעובים ובעליה הצרים והארוכים, המקופלים לאורך העורק הראשי, ביחוד בתחתיתם״. ועוד מסופר שם ש״השורשים המעובים של העירית משמשים בארצות ים-התיכון לתעשית דבק סנדלרים וכורכים״.

אז בין אם אתם סנדלרים, כורכים או סתם מטיילים. נצלו את השבועות האלה להעיף מבט ולצלם גם את העיריות. ואל תשכחו ששמה הבוטני המלא הוא עִירִית גְּדוֹלָה (Asphodelus ramosus).

שבת שלום וחג שמח לכל החוגגים, המתחפשים וההולכים בטבע בעקבות צמחי הבר של ארץ ישראל.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה טבע ונוף | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ירושלים סמלים סביב לה ||| על לוגו חמישים שנה לאיחוד (שחרור) ירושלים

 ״שרת התרבות מירי רגב הציגה היום (א') בישיבת הממשלה את הלוגו הרשמי החדש לציון 50 שנה לשחרור ירושלים. "אם אנחנו לא מסוגלים לומר לעצמנו ששחררנו את ירושלים מדורות של כיבוש זר, אז איך אנחנו יכולים לבוא בטענות כלפי העולם", אמרה רגב שהתעקשה על שילוב המילה "שחרור".
הלוגו החדש יעטר מעתה את נייר המכתבים של משרדי הממשלה השונים וילווה את אירועי חגיגות היובל לכל אורך השנה והפרסומים אודותם. "הלוגו הזה מספר את הסיפור האמיתי של ירושלים", אמרה רגב״.
(5.3.2017) ynet 

ירושלים היא בירת ישראל. היא מותגה במשך 3,000 שנה כעיר הנצח, עיר שלושת הדתות ואפילו עיר השלום. אבל בענייני סמלים היא לא זכתה למשנה מסודרת. עד קום המדינה לא היה לעיר סמל מוסכם. פרשת בחירת סמל העיר הנוכחי מתועדת יפה בספרו החשוב של אליק מישורי ״שורו, הביטו וראו״ (בעמודים 223-239). מי שיקרא את הפרק הזה יווכח שהסמל נבחר אחרי תהליך ארוך ומפותל, לא תמיד כל כך מסודר, אבל בהשתתפות של הרבה אנשי עיריה, מעצבים ואנשי אקדמיה.

הנה כמה מהדוגמאות שהוצעו כסמל ירושלים ב-1949 (מתוך ספרו של מישורי):

סמל העיר שנבחר לא זוכה ליותר מדי כבוד באתר עיריית ירושלים של ימינו. כך הוא נראה ומתואר שם (מימין: צילום מסך מהאתר, משמאל: סמל העיר כפי שמופיע בוויקיפדיה (בהנחה שזה הסמל הרשמי):

   

כמו הפרשנים והיועצים הרבים שבחרו את סמל ירושלים בראשית ימי המדינה (1949-1950) גם לשרת התרבות הנכבדה יש עולם שלם של דימויים והסברים בקשר ללוגו (סמליל) החדש. כוחו של הלוגו, איך נאמר בעדינות, הוא לאו דווקא בפשטותו. וכך הסבירה השרה (על פי ynet):
"הבסיס של הספרה 5 הוא הנבל שמזכיר לנו את דוד מלך ישראל שקבע את ירושלים כבירה הנצחית שלנו לפני למעלה מ-3,000 שנה. והראש של הספרה זהו האריה – סמלה של העיר ירושלים עד היום. הספרה 5 מייצגת באופן סמלי את ציר הזמן של תולדות ירושלים – מדוד המלך ועד חטיבה 55 של הצנחנים, שנכנסה דרך שער האריות ושחררה את ירושלים במלחמת ששת הימים".
(מעניין מה היה קורה אם לא חטיבה 55 הייתה משחררת את העיר, אלא חטיבה 7, או גולני ר״ל).
עוד מספרים שם שבתוך הספרה 0 בסמל הוכנס דגל ישראל המופיע מעל חומות העיר העתיקה, הכותל והר הבית. הצבע הנבחר של הלוגו הוא זהב, לדברי רגב "כמו בשיר הכמעט-נבואי, של נעמי שמר 'ירושלים של זהב'".

השרה רגב התייחסה גם לסלוגן "50 שנים לשחרור ירושלים. ירושלים מאוחדת ומאחדת" שהיא התעקשה שילווה את הלוגו. "עובדת שחרורה של ירושלים חייבת להיות מעל המחלוקות הפוליטיות. ראיתי את התגובות בנוגע להתעקשות שלי על הלוגו הזה ועל המילה 'שחרור' והצטערתי מאוד. אני מצטערת על כל ישראלי, מימין או משמאל שמערער על ההגדרה הזו של ירושלים משוחררת".

כך נראה הלוגו החדש והמתוקן בגדול ובצורה חזיתית. הוספתי כאן פרשנות נוספת בקשר לאלמנטים שחמקו מעיני השרה-המסבירה: בנבל החבוי בגוף ה״אריה שהוא גם הספרה 5״ יש 12 מיתרים דקים, המסמלים את 12 שבטי-ישראל ואת י״ב חודשי השנה (העברית!). קצה זנבו המתגלגל של ״האריה-5״ מסמל ״ידית של דלי״, שהוא כידוע סמל חודש שבט שהוא החודש החמישי (5) בלוח העברי.
בתוך הספרה 0 יש דגל עם שני פסים המסמלים ״מעבר חציה״, בו עובר בביטחון מגן דוד. עוד בתוך ה-0 חבויים רמזים לחומת ירושלים עם חמש (5) ״שיניים״ ו-5 (חמש) אבנים מהכותל, כסמל לחטיבה 55.

לא צוין מי עיצב את הלוגו החדש, ומה הייתה הדרך שהוא עבר עד לבחירתו. תהליך בחירת סמל העיר (עם האריה הזקוף בנוסח סמל פיז׳ו), מתואר בפירוט בספרו של מישורי. אפשר למצוא שם תיעוד מלא לכל ישיבות העיריה בנושא ולכל הגרסאות שהוצעו לועדה לבחירת הסמל.

במבט ראשון אפשר לראות שהלוגו החדש של חגיגות ה-50 הוא מין ״סוס שתוכנן על ידי ועדה״. יש בו הרבה קווים (בעוביים שונים). הרבה סימבולים שכל אחד נועד לסמל – כפי שהסבירה יפה השרה – משהו מיופיה ואופיה של ירושלים: החומה, הדגל, הנבל. ובעיקר האריה, שגם יוצר את הסיפרה 5 (בערך…). ורק דבר אחד אין בלוגו החדש והמוזהב, מוטיב הנמצא בסמל העיר הרשמי, וגם ברוב הווריאציות שהוצעו ב-1949: עלי זית המסמלים את היותה של ירושלים – עיר השלום. כנראה שהנושא הזה לא נמצא בראש מעיניה של שרת התרבות, וגם לא של הממשלה בה היא חברה.
אחרי פרשת כרזת יום העצמאות 68 שנשכחה ואולתרה ברגע האחרון, טוב לראות שהפעם נערכנו בזמן על מנת לבחור לוגו לחגיגות ירושלים. התוצאה, בסופו של דבר, די דומה מבחינת הסגנון.
(לא התאפקתי והוספתי ״סמל-לוגו״ ״אלטרנטיבי״, עם עלי הזית שנלקחו מסמל ירושלים המקורי).

ולמרות הכל אני מאחל חג שמח – לעיר היפה (ה״מאוחדת״ או ״המשוחררת״) שביליתי בה כמה שנים יפות מחיי, וגם למדתי ותרגלתי בה את אהבת הלוגואים והפונטים.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, טיפוגרפיה, ישראל, מיתוג, עיצוב גרפי | עם התגים , , , | 2 תגובות

הצלם של המדינה והצילום של המדינה ||| הראיון המרתק האחרון של דוד רובינגר

דוד רובינגר, מי שכונה ״הצלם של המדינה״, הלך לעולמו השבוע והוא בן 92.
הצלם המיתולוגי, חתן פרס ישראל לתקשורת, תיעד את כל הרגעים הגדולים של המדינה. הוא היה שם בכל המלחמות, עם מצלמת הלייקה שלו, צילם את כל המנהיגים שלנו ברגעים האינטימיים שלהם, ואת כל האירועים הגדולים בתולדות המדינה.
בראיון אחרון עם רפי רשף בתכנית ״אינטימי״ בערוץ 10 מלפני פחות משנה, הוא מספר בדרכו הצנועה והשקטה על שיטות הצילום שלו ועל התמונות שהופכות לאיקונות, לא בזכות הצלם. ראיון מרתק עם איש שלמרות הישגיו הגדולים נשאר על הקרקע. הוא מספר, למשל, שאת ״הצילום של המדינה״ של ״הצנחנים הבוכים בכותל״ ב-1967 במלחמת ששת הימים, הוא צילם מלמטה בשכיבה, כדי להמחיש את גובהו של הכותל. הוא לא חשב שזה הצילום החשוב והעדיף את הצילום של ״הרב גורן עם השופר״, אבל אשתו אמרה על הצנחנים (שלא בכו בכלל, לפי דעתו): ״זה צילום נחמד״.

%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9d-1
%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9d-2  %d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9d-4

%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%9f-1
%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9d-7  %d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9d-6

הצילום שהוא בחר כמועדף עליו, מתוך חצי מיליון הצילומים ההיסטוריים שלו היה הצילום של סאדאת ובגין מסתודדים בפגישה באסואן. על הצילום הזה הוא אומר בראיון: ״אם שני מנהיגים, של שני עמים, שעברו ארבע מלחמות, יכולים להיות במצב כזה, עדיין לא אבדה התקווה״. כדאי לצפות בראיון המלא (ולנסות להתעלם מהפרסומות המעצבנות שקופצות ברגעים הכי היסטוריים).

%d7%a1%d7%90%d7%93%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9f-1
%d7%a1%d7%90%d7%93%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9f-2  %d7%a1%d7%90%d7%93%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9f-3

הלוואי שמי שתיעד את כל מלחמות ישראל, וראה את כל מנהיגי ישראל ברגעיהם הקטנים והגדולים, צודק.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, תמונות | עם התגים , , , | תגובה אחת

קווים לדמותו של הצוק האיתן ||| על חולשתה של האינפוגרפיקה האסתטית

%d7%a6%d7%91%d7%a2-%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95%d7%97-%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a3לקראת פרסום דו״ח המבקר על ״צוק איתן״ נכנסתי לרגע לוויקיפדיה הישראלית, המחליפה הבלתי רשמית והבלתי מוסמכת של האנציקלופדיה העברית, לערך ״צוק איתן״ ושם הקלקתי על הערת שוליים מס׳ 166(2), וכך הגעתי לגרף אסתטי וסימפטי המתאר את המלחמה (״המבצע״, לפי ויקיפדיה) האחרון בקווים דקיקים, משובבי נפש ונעימים לעין.
כפי שיודע כל מי שנכנס פעם לבלוג הזה (או לפייסבוק של הבלוג), אני חסיד גדול של אינפוגרפיקות ושל גרפים. אבל הפעם חשתי מין צרימה בלתי מוגדרת. עד כמה אינפוגרפיקה (שיש לקוות שהיא מהימנה ומדויקת) יכולה להטעות ולשדר שבסך ״הכל בסדר״, כל הקווים במקומם והעניינים בשליטה. אם מסתכלים על הקווים הדקיקים והצבעוניים המסמלים את מספר מטחי הטילים (של האויב), את יירוטי מערכת כיפת מגן ואת תקיפות מטוסי צה״ל (שלנו). וגם את האבידות בנפש, אצלנו ואצל האויב – אפשר לחשוב שהמערכה שהתחוללה כאן לפני שנתיים וחצי היא מין ציור אבסטרקטי עדין ואסתטי.

%d7%a6%d7%95%d7%a7-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9f-%d7%a1%d7%98%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94

במלחמה האחרונה(?) הזאת היינו, תושבי ״העוטף״, סטטיסטים בלבד. הקשבנו לקולות מערכת ה״צבע אדום״ ולשידורים הנלהבים, הציבור הממושמע נכנס לממ״דים לפי הוראות פיקוד העורף, או לפי התרעות מערכת צח״י (צוות חירום ישובי) המקומית. וכשראינו את הטנקים והנגמ״שים של צה״ל עוברים ליד הגדר, ממש כמה מטרים מהבית שלנו, שלחנו להם את ברכת הדרך וגם כמה ארטיקים. וקיווינו לטוב.

עכשיו כולם כבר יודעים שטוב לא יצא מזה. זה לא פוסט שאמור לתאר שוב את הימים ההם. היו כבר אחרים שתיארו אותם: אלה שהיו ממש שם בתוך האש שהאויב הבעיר, ואנחנו הבערנו שבעתיים, במשך 50 (חמישים ימים!). אלה שישבו באולפני החדשות וסיפרו לנו מה צריך לעשות. וכמובן אלה ש״החליטו-בלי-להחליט״ להרחיב את התבערה, מסיבות כאלה, ובעיקר מסיבות ״אחרות״ – בלי לחשוב שבסוף יבוא ״המבקר״ ויחשוף את כל התהליכים העקומים שלהם.

טנקים צוק איתן%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%97%d7%9c-%d7%a1%d7%97%d7%a3

הדיסוננס הזה בין מה שמוגדר, בצדק, ״התופת של המלחמה״, שיצא לי להכיר פעם, לפני עשרות שנים, לספר היפה עם הכריכה המהודרת של מבקר המדינה, הוא שהעיר אותי הבוקר מוקדם לכתוב את הפוסט הצורב והעגום הזה. ואני בכלל רציתי לספר על הפריחה היפה בערוצים שמסביבנו. אותם ערוצים שבקיץ המטורף ההוא של 2014, הפכו לשטחי כינוס והיערכות של חטיבות וגדודים של מיטב בנינו.

אין לי שום פואנטה לסיום. כפי שנראים העניינים, אם לא תבוא הפתעה גדולה, בקיץ הקרוב יחזרו אותם מראות באותם ערוצים (כפי שיש מי שכבר מבטיח לנו). ואחר כך יבוא אותו גרף אסתטי מנותק מהמציאות. ואותו דו״ח בכריכה כחולה נאה.

%d7%a9%d7%a8%d7%91-%d7%97%d7%96%d7%a7-%d7%a1%d7%98%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94

ותקנו אותי אם אני טועה. אשמח להתבדות.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

 

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, גרפים, מלחמה ושלום | עם התגים , , | 2 תגובות

נבחרת מותגי-העל של ישראל ||| שלמה ארצי לפני נתניהו, במבה לפני ביצת קינדר

%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9dאנחנו בישראל אוהבים מותגים. פעם לא הכרנו את המושג ״מותגים״, וגם לא היו כל כך הרבה אפשרויות.
אכלנו ופלים של ״עלית״ וקוטג׳ של ״תנובה״. קראנו ״דבר״ (או ״למרחב״) שיחקנו בקלאס ושלוש מקלות והחלפנו ספרים בספריה. אהבנו את צה״ל וגלי צה״ל ואת הבימה ומסטיק פם-פם (להזכירכם: לא היתה טלוויזיה ישראלית לפני ״מלחמת״), ואהבנו גם את הממשלה. האישים החשובים היו: בן גוריון (לפני שהפך לנתב״ג) ואשכול (לפני שהיה למועצה אזורית) ואולי גם ביאליק (שעוד לא היה שטר של 10 לירות). ובבית ההורים היו כסאות ושולחן קצת מגוחכים (שהיום נחשבים לפריטי וינטאז׳ יוקרתיים) ואף אחד לא שמע על איקאה.

החיים היו פשוטים לפני שיובאו (מאירופה ואמריקה!) ״המותגים!״
היום יש בישראל חברה שעיקר עיסוקה הוא לעקוב אחרי המותגים, לדרג אותם ולהציג אותם לציבור. פלא בעיניי שפירסום הדירוג השנתי של השנה החולפת זכה למקום כל כך שוּלי בתקשורת. ב-ynet (מקום שני בדירוג ״עיתונות‭ ‬ותקשורת‭ ‬אלקטרונית״!) פורסם לא מזמן מצעד מותגי-העל בישראל. זהו הדירוג שערכה חברת Superbrands ישראל, באמצעות מחקר צרכנים מקיף שערך מכון המחקר Ipsos. הטבלאות כוללות לצידן הסברים מפורטים כיצד נבחרו מותגי-העל של ישראל.

הרשימה היא מרתקת, מלאת מידע מעודכן ומלמדת הרבה על העדפותיו של הציבור הישראלי. מי שיתעמק ברשימה הזו יכול להבין את החברה הישראלית על אהבותיה, תאוותיה, כיווני התפתחותה וזכרונותיה. הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בניתוח סוציולוגי-פסיכולוגי של הרשימה. בחרתי להציג בצורה גרפית דוגמאות של כמה מרשימות הדירוגים הבולטות. תוכלו לעיין ברשימה המלאה כאן. קוראי הפוסט מוזמנים לנסות להסביר מה המניעים הנסתרים שהביאו לכל בחירה (שלפעמים נראית קצת משונה).

תחילה, כמובן, דירוג ה״אישים״. (פעם קראתי הגדרה למה מתכוונים אצלנו כשאומרים ״אישים״. ובכן, ״אישים״ הם אנשים, כמוכם וכמוני, שכתבו עליהם בעיתון! כל כך פשוט!). אז הנה הדירוג המפתיע של האישים לשנת 2016 (ומיד אחריו דירוג החטיפים):

%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d  %d7%97%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d

הבנתם את זה? שמעון פרס הנצחי עדיין בראש. סביר להניח שבשנה הבאה הוא יצטרף אל בן גוריון בתחתית המצעד. אבל מה שיותר מפתיע הוא דירוגו של בנימין נתניהו, ״ראש ממשלה מכהן״, במקום החמישי הנמוך. אחרי שלמה ארצי(!), בר רפאלי(!?) וגל גדות (״סופרוומן״!!!).
מיד אחרי ה״אישים״ מדורגים ה״חטיפים״ (כולם מקבל יחס שווה כשמדברים על ״מותגים״): ״במבה״ הישראלית הנצחית (לה אצטרך להקדיש פוסט נפרד) מובילה את הטבלה, לפני מותגי היבוא המתוקים: ״קינדר״ עם הביצה המתוחכמת שמפתיעה את כולם ודגמי המכוניות המעניינים שבתוכה. מיד אחריה ״פררו רושה״ עם העטיפה המוזהבת וה״יוקרתית״. מסיימת את הרשימה ״הפרה הנוסטלגית״ של עלית ששומרת על מקום בצמרת למרות שנמכרה כבר מזמן לשטראוס.

והנה עוד כמה טבלאות נבחרות נוספות:

%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d  %d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d

בתחום המזון: ממרח השוקולד הותיק של ״השחר״ עדיין שורד בטבלה שרובה חברות ישראלית!
בתקשורת: תוצאה מוזרה קצת עם מיקומו של ערוץ ״נשיונל גיאוגרפיק״ בראש. ״ישראל היום״ מוביל את העיתונים, כפי שנחשף בחקירות האחרונות (תיק 2000), אבל ynet (מאותו תיק) עדיין מדורג גבוה ממנו.

%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%a9-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d  %d7%a2%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%91-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d

בתחום הנופש, הפנאי והתרבות: אפשר להבין מהטבלה שהספרים עדיין מהווים מדיה חשובה (סטימצקי וצומת ספרים בצמרת הטבלה), אבל אל על ודאי לא תשאר הרבה זמן בראש, לאור האירועים האחרונים.
בעיצוב הבית: ארבע חברות ישראליות לא מצליחות להדביק את הענק השוודי שהתחבב על הישראלים (אבל פחות על ממשלת ישראל)

הדירוג החשוב ביותר הוא הדירוג של ״מגזר‭ ‬ציבורי‭,‬ ארגונים‭ ‬ומוסדות״. על הדירוג הזה אפשר לכתוב 24 פוסטים. הערבוביה של מוסדות ביטחוניים, ושאר ארגונים המופיעים ברשימה המורחבת, קצת מפליאה (לכאורה): צה״ל היקר לכולנו (הממותג אצלנו: ״הצבא המוסרי בעולם״) הוא כמובן ראשון וחיל האוויר במקום החמישי (לשיריון, ואפילו לצנחנים, לא נמצא מקום. שיתביישו המשתתפים המדגמיים במשאל!)
עוד בדירוג – מוסדות הצלה וצדקה, מוסדות אקדמאיים, עם תוספת של ״יד ושם״ ו״חברת החשמל״. הדירוג הסופי הוא ממש ״אור לגויים®״, תמצית ההוויה הישראלית בתקופה הביטחונית-צדקנית-קורבנית של ימינו – מצה״ל ועד בג״ץ.
בג״ץ אכן חותם את הרשימה (במקום ה-24, מיד אחרי ירושלים). מי אמר שאין צדק בישראל?!
פרשנים אומרים שבשנה הבאה יקבלו ארגונים חשובים כמו מח״ש™, יאח״ה© והיועמ״ש® מיקום גבוה יותר בטבלת המותגים המעודכנת.

%d7%9e%d7%92%d7%96%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d

שיהיה שבוע טוב לכל קוראי הבלוג, ממותגים ובלתי-ממותגים.
ותזכרו: ״לא היה כמו, לא יהיה כמו ואין כמו במבה״ (וצה״ל!).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פורסם בקטגוריה אינפוגרפיקה, ישראל, מיתוג | עם התגים , | כתיבת תגובה