השר לשיעמום איזורי ||| איך קרה שדווקא צחי הנגבי שכח את הנגב?

הסיפור הזה של פליטת הפה הפרוידיאנית (או הבּיבּיאנית) של צחי הנגבי – שאמר השבוע ש״יש הבדל בין עוטף עזה לת"א״ – מציג, אחרי הכעס והצער, פרדוכס מעניין:
איך דווקא השר לפיתוח איזורי ששמו (באופן סמלי ומוזר צחי הנגבי) אומר מהבטן דברים על היחס לתושבי איזור הנגב המערבי, שה״ראש״ ושר הביטחון הזמני – זה שמפעיל אותו ומושך בחוטיו כבר כמה עשורים – משתדל להסתיר ולטשטש?

כתושב הנגב (המערבי) מאז בואי לעולם המוזר הזה (עם שנה ראשונה בגדרה) לא התפלאתי. הנושא של סיפוח הנגב המערבי למדינת ישראל   (או לחילופין, ניתוקו מהמדינה) קרוב לליבי כבר עשרות שנים.
מצד אחד זהו חבל ארץ יפהפה (כמו כל חלקי ארצנו היפה) והמוני בית ישראל נוהרים אליו, ממושמעים וצייתנים, בכל חורף במסגרת פסטיבל הכלניות השנתי של ״דרום אדום״.
ומצד שני, מאז ומעולם היה לנגב המערבי מימד ביטחוני־מלחמתי. מלחמות היו כאן מאז שקמה המדינה (ועוד לפני) – ב־48׳ (בקרבות הדרום של מלחמת העצמאות), ב־56׳ (וב״פעולות התגמול״ שלפני), ב־67׳ יצאה מהאיזור האוגדה המרכזית של צה״ל שכבשה את עזה, את סיני ואת התעלה. ב־73׳ עברו הכוחות הרבים בנגב המערבי ועצרו לרגע על הכביש, להמתנה לפקודות (במקרה הזה זכיתי להיות בתוך הטנקים שעל המובילים שיצאו מהימ״ח בבית דראס והגיעו בסוף עד ״אפריקה״). וכמובן, בכל שנות האלפיים – האיזור נודע בעשרות המבצעים וחצאי המבצעים. אז גם קיבל את הכינוי המופרך ״עוטף עזה״.

  

ודווקא החזית הקדמית של הממשלה הכי ״קרבית״ והכי מיליטנטית (לכאורה) מתוארת פתאום כ״פחות חשובה״. אחרי שה״ראש״ (ושר הבריאות באופן רשמי) הגדיר אישה שניסתה למחות על היעדר מענה רפואי סביר לתושבי אצבע הגליל כ״משעממת״, בא ה״זנב״ ומכשכש ומקשקש.
ככה זה אצלנו, ומי שעיסוקו בפלגנות וחלוקה לשבטים, סופו שהשבטים בדרום ובצפון (וגם במרכז) יקומו עליו כפי שעושים עכשיו תושבי הדרום בהפגנות הבוערות. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא ״משעמם״ או ״פחות חשוב״, גם אם הוא נמנה על אוהדיו (לשעבר) של ראש־השבט. אולי לא מיותר להזכיר שבנימין הוא השבט שישב בדיוק באמצע הארץ (צמוד לשבט דן מגוש־דן), שלא כמו השבטים נפתלי שבצפון (לא זה מרעננה) ויהודה ושמעון הדרומיים.

 אבימלך מלך גרר (הנגב המערבי) בפגישות שלום עם אברהם (ימין) ויצחק (שמאל); מקור: ויקיפדיה

ואם כבר הגענו למפת השבטים, ננסה ללכת עוד קצת אחורה בזמן  וניזכר שהיה זה דווקא אברהם, אבי האומה (הרבה לפני דוד בן־גוריון, איש הנגב המוצהר בחייו ובמותו) שהגיע לאיזור – שעוד לא נקרא אז ״הנגב המערבי״ ואפילו לפני שהיה ״עוטף עזה״, וניסה ליצור יחסי שכנות טובים עם אבימלך מלך גרר (פרטים נוספים על סיפור השכנות הטובה בימי אברהם ויצחק תוכלו לקרוא כאן וגם כאן מסיפורי התנ״ך).

אולי ננסה ללמוד מאברהם אבינו (ואביהם) שאפשר לחיות ביחד, בשכנות טובה – בני ישראל עם בני־דודנו, תושבי חבל בנימין ושבט תל־אביב ביחד עם אנשי הדרום ושבט יהודה (ואולי גם חבל עזה).

אתה הבנת את זה, צח הנגבי, השר לפיתוח איזורי? גם אצלנו בדרום אוהבים את תל־אביב (וגם את ירושלים וחיפה, והגליל והשרון וכל היתר). ואני בטוח – על סמך שיחות התמיכה הרבות ודברי העידוד שקיבלנו – שגם בתל־אביב, ירושלים וחיפה אוהבים את ה״דרום האדום״. נדמה שבימים אלה הגענו לדמדומי התקופה שתיקרא בספרי ההיסטוריה של העתיד ״תקופת הפלגנות הבנימינית המאוחרת״.

שבת שלום לכל תושבי הארץ היפה שלנו – על כל חבליה ואיזוריה.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מלחמה ושלום, פוליטיקה | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

גל פתוח 4 ||| חוזרים למהדורות החירום שאף פעם לא באמת נגמרו

הנה אנחנו שוב פותחים את שידורי החירום* שיעסקו במצב ב״עוטף״ שספג הלילה כ־400 רקטות. עוד רגע יחצו השיגורים את ״מחסום ה־40 קילומטר״ שקבענו בשידורים הקודמים ובסבבי המלחמה שהיו.

נמצאים איתנו המומחה לענייני דיבורי־ביטחון, המומחה לעניינים־ערביים, בכיר־לשעבר בשב״כ־לשעבר, וחזאי מזג־האוויר והצבע־האדום.
תחילה אליך דני (או משה, או אלמוג או תמיר):

מה צפוי לנו היום? יהיה ״צבע אדום״ או שאפשר לחזור לשיגרה?

ראשית אומר שאין לי מושג, אבל אם תרצו בהרחבה אז אומר בזהירות: תהיה התרחבות של האש, או אולי דווקא צימצום הירי. הכל תלוי בחמאס, או בהחלטות הקבינט. יש ״בנק מטרות״ ומצד שני יש ״ניהול סיכונים״. יש גם מחשבה מדינית, ומצד שלישי – המדינה זה לא הכל. בסופו של דבר יש סוף לכל התחלה.

אז מה עושים? מנסים להכיל את ההסלמה או להסלים את ההכלה?

השאלה כמובן, האם הסבב ייסגר אחרי המהלומה האחרונה של צה״ל והחמאס. מצד אחד ברור שלחמאס יש עניין להגביר את הירי, או שיש לו אינטרס לצמצם אותו. וגם צה״ל לא ממהר להסתער, או שהוא נערך לפריצה וכיבוש עזה בתוך כמה ימים.

מה אפשר להגיד לציבור שקם בבוקר ושואל שאלות?

אני יכול להרגיע את הציבור שהשקט שנימשך כבר משעה ארבע בבוקר יימשך כל עוד החמאס מתחמס ומתחמן (ברקע נשמעת התראת צבע אדום: 230, 240) אבל אם הם הם ימשיכו בשיגורים, יתכן שהתקפות חיל האוויר יוגברו. בינתיים נתקפו הלילה מאגרי תחמושת, מחסני מזון וחנויות בגדים ברחבי הרצועה. חמאס יודע שלא כדאי לו, ומצד שני הוא כבר הבין שכדאי לו לשמור על אש קטנה, או גדולה.

האם הם יעברו את מחסום 40 הקילומטר ויירו גם על ״ישראל הישנה״?

בהחלט יתכן שדבר כזה יקרה וצריך להיערך, אם כי סביר שגם הם יודעים שאנחנו לא יודעים מה שהם לא יודעים. כללי המשחק עדיין נשמרים, או נשברים. המצב מוכר לנו מהסבבים הקודמים, יש כאן אירגון טרור שמתמחה משום מה דווקא בטרור, אבל גם הוא יודע שבסוף זה יגמר בהסכם הסדרה או במלחמה כוללת.

אם לסכם את המצב כרגע (לפני שנצא לפרסומות) המצב נזיל מאוד ויתכן שיתקבלו החלטות קשות (או קלות), ישיבת הקבינט הוקדמה וצפויים שינויים רבים באיזור או שהכל ישאר אותו דבר.

תחזרו אלינו אחרי הפרסומות לעידכונים נוספים. בינתיים שיהיה יום שקט (או פחות שקט). ושיהיה בוקר טוב לכל תושבי הדרום, המרכז והצפון.

(* התמונות נלקחו מהסבב הקודם של ״צוק איתן״, אבל מה ההבדל?)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , | 6 תגובות

מר כלום (הביקורת העצמית) ||| הסיפור על הספר שלא הזיז כלום. כי לא היה כלום (לכאורה)

השבוע העליתי אל הרשת ״העולמית״ את ״עלילות מר כלוּם״ – הספר הדיגיטלי במהדורה החינמית, והבטחתי לפרסם גם ביקורת (עצמית). והבטחות, כמו שלימדו אותנו, צריך לקיים. או שלא – גם זו אפשרות לגמרי לגיטימית כיום (לכאורה).

ספרים ישנים משנות ה-70 מ״סידרת מר״ בהוצאת מודן. כתב: רוג׳ר הרגריבס, תרגם: יורם טהרלב

אז הנה ההסבר: ״מר כלוּם״ הספר, נולד לפני כמעט שנתיים כמין פתרון דחוק ל״אובסבּיבּיות״ שלקיתי בה, כמו עוד רבים מכותבי הטורים והבלוגים בימינו.
בתור מי שלמד קצת גרפיקה אבל לא הפך למאייר של ממש, ניסיתי לתאר בספרונים מקוצרים כמה מעלילותיו של הרה״מכהן בחרוזים חביבים ובלתי מזיקים.
מר כלוּם נברא בדמותו של ה״מנהיג״ הנוכחי שמופיע לפנינו כל יום וכל שעה – על המסך, בפייסבוק, בטוויטר, בכנסת, באו״ם, בהודו וסין, ברוסיה ואפריקה, בעיתון ובחינמון. ובעיקר – בסרטוני ההתבדחויות ההומוריסטיים (לכאורה)  המגוחכים, והאהובים כל־כך על חסידיו, ילדיו (ובואו נודה – במידה מסוימת גם על מתנגדיו).

ההשראה הייתה, כמובן, סדרת ספרי הילדים המיתולוגית של רוג׳ר הרגריבס שאהבתי עוד בגירסה העברית הראשונה, זו שתרגם יורם טהרלב (עם כותרות בפונט אורון כבד מצופף שניסיתי לחקות בסדרת ספרי ״מר כלוּם״ שלי). המשכנו לאהוב את ״סיפורי מר״ (שהיום, כמקובל, נוספו להם ״סיפורי גברת״) גם בגירסה החדשה עם תרגומיו של אפרים סידון (וכותרות בפונט חיים צר ואהרוני מודגש), ויש גם כמה ספרים בתרגומו של שמעון ריקלין! (בפונט ״תמרורים)״.

לקריאת הספר המלא (או דפדוף) ללא כל התחייבות – לחצו על הספר ואז ייפתח לפניכם עולם מלא!

הכתיבה והאיור של ה״ספרים״ – שהתמכרתי אליהם במשך חודשים ארוכים – היא אלמנט תרפויטי מומלץ על ידי מטפלים בבּוּקוֹתרפיה (ריפוי באמצעות כתיבת ״ספרים״). היא מומלצת לסובלים מבּיבּיומטיזיס, מחלה שעדיין לא נמצא לה החיסון – במקום, נניח, לספוק כפיים, להכות על המצח או לשבור כסאות.

אין לי שמץ ידיעה אם משהו, אפילו קטנטן, יכול להשתנות בעקבות ה״ספרונים״ האלה, המסתמכים על אמירה זחוּחה כזו  או אחרת. יתכן שהשירבוטים עם הדמות הממזרית החביבה (לכאורה) עושים את ההיפך ממה שהתכוונתי. ואולי הם אפילו גורמים לחבב את האיש הזה, ה״מנהיג״ (לכאורה) שפיצל וריסק ופילג את השברים האחרונים של העם הזה. פעם שרנו את מילותיו של חיים חפר: ״העם הזה המפולג כל השנה / כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה״לחיי העם הזה״ מתוך המחזמר ״איי לייק מייק״ משנות ה־60) והיום, במין היפוך לשוני – מנהיג ה״ליכוד״ הוא מייסד זרם ה״פילוג״ – והבית המאוחר שהוסיפו לשיר הישן האופטימי מתאים כמו כפפה ליד של מר כלוּם האוחזת בפצצת הקרטון או בקלסרים האיראניים (לכאורה):

השיר הזה נכתב לפני עשרים שנה / כשעוד הכל היו תמימים פה במדינה
היום יאמרו תלך תספר לסבתא / והלוואי ויום יבוא נשיר זאת שוב בצוותא!
לחיי העם הזה שכמה טוב
(?) שהוא כזה!

בינתיים (לא לזמן ארוך יאמרו האופטימיסטיים כמוני), ידו של מר כלוּם עוד נטויה (לכאורה), אבל לא לאורך זמן, והסיפרונים שעכשיו ריכזתי אותם במתכונת של ספר דיגיטלי הניתן לדפדוף ועלעול בכל מקום ובכל מכשיר – יישארו (עד שגוגל תגרוס אותם או תקרוס איתם). ומי שפעם ירצה להיזכר בתקופה הסהרורית הזו של ימי ממלכת מר כלוּם יוכל תמיד לצלול אל הרשת ולהיזכר.

עד כאן ההסברים והביקורת העצמית, כל השאר כתוב ומצויר בספרונים שנכרכו עכשיו בכריכה הדיגיטלית. יבוא יום (והוא קרוב) שלא נזכור על מה היה כל הרעש. הארץ תחזור להיות משהו קצת אחר, ונוכל לקרוא את סיפוריו של ״מר נזק״ כקוריוז עצוב, ואף אחד לא יזכור את הגנרטור שפימפם וזימזם והימהם וטימטם.
תיזכרו שלכל זמן, ועת לכל חפץ (תשאלו את החוקרים ביאח״ה).

שבת שלום לכל חובביהם של מר שמח, מר בוּם (וגם מר כלוּם).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה איורים, ספרים, פוליטיקה, שעשועים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

״עת השתחררתי״ ||| ביקור ראשון בנמל התעופה וטיסה ראשונה (מאפריקה ללוד), היום לפני…

״עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה״

טרמינל לומינלט, מאיר אריאל
״שירי חג ומועד ונופל״

מאיר אריאל היה מגדולי המשוררים בני דורנו (״פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי בעל סגנון ייחודי״ – על פי ויקיפדיה). הוא ידע לשחק, כמו להטוטן על עץ האקליפטוס, במילים של העברית העכשווית – גם במילים התנ״כיות וגם במילים היומיומיות. ואפילו במילים הלועזיות של לוחות המודעות והפרסומות: ״וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן״ או ״רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל״.

יש מפרשים רבים לשיריו, שיודעים לנתח אותם בחוכמה ובהבנה, ולא חסרים הסברים וניתוחים לשירים של משורר המלחמות והאהבות מקיבוץ משמרות. מי שמעונין בהרחבה – מוזמן לקרוא, כאן למשל.

תרשו לי לקחת את ״טרמינל״ של מאיר אריאל לכיוון אישי, אחר לגמרי ממה שהתכוון המשורר. זה לא יהיה ניתוח ספרותי ואפילו לא ניתוח גרפי של עטיפת התקליט הקלאסי עם אריאל שוכב על ענף אקליפטוס עבה ומהרהר על ארול או על ״ערמה של חברה על הדשא״. זה יהיה סיפור אישי על איך התנגן בראשי הפתיח של השיר הזה עשרות ומאות פעמים: ״עת השתחררתי״.

נדמה לי שחלק מהאסוציאציות האלה העליתי כבר בכל מיני הזדמנויות, אבל הבוקר, משום מה, בא לי לחזור על הדימוי. בדיוק היום (או אולי ימים אחדים לפני או אחרי) לפני 45 שנה, בנובמבר 1973, המריאה הטיסה הראשונה בחיי.

היום, כשהנכדים טסים מגיל שנתיים לחופשת פעילות ארוכה באירופה או לקיץ קצר ביער השחור, קשה להאמין שבגיל המופלג של כמעט־עשרים־וחמש עליתי בפעם הראשונה על מטוס שהמריא אל הארץ ״מתוך דמעה שקופה״. באופן מוזר, וכל־כך ישראלי, זו לא הייתה טיסה מנתב״ג (שאז עוד נקרא ״נמל התעופה בלוד״) אל ״העולם״, אלא משדה התעופה הזמני בפאיד שבמצרים לנמל התעופה בלוד.

זה היה מיד אחרי שהסתיימו הקרבות של מלחמת־שבעים־ושלוש. החיילים ששרדו את המלחמה קיבלו, לפי התור, ״חופשה״ לעשרים וארבע שעות (ברוטו) – להגיע ללוד ומשם אל הבית בארץ, לספר איך עברו את המלחמה בשלום(?), לגעת במשפחה ולשוב ל״אפריקה״ להמשך הבלתי ידוע.

חיילים רצים לחופשה ראשונה אחרי המלחמה; שדה התעופה בפאיד, נובמבר 1973 (מתוך ספר החטיבה)

בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם
לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם
דרך הדמעה של הליצן המשתומם

ה״בואינג של חופשת ה־24 שעות״ שלנו, היה בעצם מטוס הרקולס צבאי שעל קרקעיתו ישבו או השתרעו החיילים המאובקים והעייפים. בכל טיסה היו כמה מאות חיילים, וכשהתקרבנו לתל־אביב מכיוון הים התיכון, כיסי האוויר גרמו לחלק מהם בחילות וסחרחורות. או שאולי הייתה זו ההתרגשות מהבית המתקרב, אחרי כל־כך הרבה ימים (שנראו כמו שנים).

זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה

אחר־כך בנתב״ג (שאז עוד לא ״התנתבג״, כאמור), איש לא חיכה לנו ויצאנו בטרמפים, כל חייל לכיוון הבית שלו.
במקרה שלי, הייתי צריך לחזור דרומה, לנגב המערבי (שאז עוד לא עטף שום דבר). חשבתי פעם שהייתי יכול להאריך את החופשה בארבע שעות(!) לפחות, אם הייתי צונח בדרך ללוד, אל שדות החיטה שלנו. אבל אני הרי לא צנחן, אלא פשוט שריונר, אז עשיתי את הדרך בטרמפים אל הבית, עם התרמיל על הגב, וכך בזבזתי עוד כמה שעות מתוך ה״עשרים־וארבע־ברוטו״.

כמה שעות אחר כך, אחרי שנגמרה ה״חופשה״, הסיעו אותי (דבר שלא היה מובן מאליו כלל) בחזרה ללוד ונכנסתי ל״נמל התעופה״ – עם מעט ״טקס בישבן״ – כדי לחזור לאפריקה ולאפשר לעוד סבב של חיילים לגעת בבית.
הביטוי ״עת השתחררתי״ היה מוקדם מדי – נשארנו עוד כמה חודשים ארוכים ב״עמדות ההמתנה״ של ״כיתור הארמיה השלישית״ – עד שהסתיימו שיחות השלום ב-101 וחזרנו הביתה, על הרכבת שלקחה את הטנקים ואותנו מאל עריש דרך עזה, בחזרה לימ״חים בארץ.

אחר כך באה המלחמה הבאה וחזרנו לטנקים שחיכו לנו במחסנים, ואחרי זה מאיר אריאל עבר לשיר את:
״ילדתי שלי 
אל תלכי לבדך 
אל תלכי לבדך 
בשדה המוזהב״ 
(מאיר אריאל; שדות גולדברג, 1984)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה מוזיקה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 4 תגובות

הבית ליד המסילה מועמד להריסה ||| האם אין תקציב לשמר את ״הבית של אהוד מנור״ בבנימינה?

בדרך כלל אין כותבים ביום שישי פוסט, כי הקוראים עסוקים וטרודים במלאכת ההכנות לשבת ונערכים לטיולי הסתיו, או לכיבוי השריפות שנגמרו (לכאורה).
אבל הכתבה העגומה ששודרה אתמול בערוץ 10, על כך שביתו של הפזמונאי (המשורר) אהוד מנור בבנימינה עומד להיהרס עבור פרויקט נדל״ני מודרני שיבשה את התוכניות.
אהוד מנור מזוהה יותר מכל משוררי ארצנו עם ארץ ישראל שהייתה כאן פעם, ואם משרד התרבות ״עטוף החדשנות״ ומופעי הראווה לא יימצא את התקציב להפוך את הבית לאתר מורשת, נדמה שהגענו אל סוף הדרך.
לא נדרשים הרבה מאמצים כדי למצוא את עשרת (ואולי אפילו מאה!) השירים האהובים שנחקקו בליבותיהם של אוהבי הארץ כדי להיזכר מי היה אהוד מנור.

לטובת אלה שזוכרים, וגם עבור אלה שצריך להזכיר להם, בחרתי עשרה משיריו של אהוד מנור, שקולו החם, הרך והמלטף, זכור מהתוכניות הרבות ששידר בארץ ישראל הישנה והנשכחת. עוד לא מאוחר! אני בטוח(?) שבסוף תימצא הדרך ודמעותיה של הזמרת עופרה פוקס, רעייתו של אהוד מנור, לא היו לשווא.

ואלה עשרת השירים שבחרתי (כאמור הייתי יכול להוסיף עוד עשרות או מאות):

1. ״פעם בבית ליד המסילה / ראיתי פנים מאירות / כי הבית הריק, ליד המסילה / ידע גם שעות אחרות״.


2. ״לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה״


3. ״אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? / האם אתה יודע? / השמש עוד עולה כל בוקר / ואורה לבן״

(רק בעיון בדף היזכור של יהודה (יהודלה) ויינר גיליתי שהיה בן המחזור שלי בשיריון. בדיוק היום לפני 51 שנים היה יום הגיוס. איזו מקריות. לא זכיתי להכירו, אבל שירו של אהוד מנור ליווה את בני המחזור מאז ששמענו אותו לראשונה בביצועה של להקת גייסות השיריון, עם אבי טולדנו ותיקי דיין)

4. ״מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים״, ״הימים היחפים של בנימינה״, ״חבר היה חבר״


5. ״א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב / א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך. 
כשהיינו ילדים / אהבנו בסודי סודות / אל מי היינו נחמדים? / רק לדודים ולדודות״. 


6. ״זו ילדותי השניה / עול השנים כבר נשכח / זו ילדותי השניה / ליבי נפתח״. 


7. ״גלי, גלי מדוע צחקת / כשלקחת את הדובון / והשכבת אותו לישון?״


8. ״אחותי הקטנה / היא כמעט בת שנה / קיבלתי אותה מהורי מתנה / אחותי הקטנה 
כל היום ישנה / אני מדברת והיא לא עונה״. 


9. ״הם עזבו את ההורים / כשדונובן ודילן / הפריחו יונים במצעדי הפזמונים 
הם שרו לט איט בי / באישונים גדולים ובוערים / שילבו קולות ולבבות / כמו גשר על פני מים סוערים״


10. ״ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה / המדרון תלול יותר בדרך חזרה 
לו היית כאן לצדי בדרך חזרה / לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה״


אני בטוח שנמצא בסוף את הדרך חזרה, למרות שהמדרון תלול יותר בדרך חזרה.
שבת שלום לכל אוהבי בנימינה ואוהבי הזמר העברי של פעם.

אחרי שסגרתי את הרשימה ופרסמתי את הפוסט נזכרתי בשיר האופטימי מכולם של אהוד מנור והייתי חייב, כחבר בקהילת ״אופטמיסטים ללא תקנה״, להוסיף אותו:

״עוד תראה, עוד תראו, כמה טוב יהיה בשנה הבאה״

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה | עם התגים , , | 5 תגובות

איך אומרות/אומרים? ||| ״קווים/ות ונקודות/ים״ מצדיעים/ות לרָאשוֹת העיר החדשות

ההישג הנשי (והאנושי) הגדול (11 רָאשוֹת עיר!) בבחירות למועצות המקומיות שהסתיימו זה עתה (מלבד הארכות במספר ערים) העלה שוב אל שולחן הדיונים את המונח החדש־יחסית: ״רֹאשַׁת העיר״. החידוש הלשוני, שנשמע לרבים קצת מוזר, לא עבר בשקט ב״רשתות החברתיות״ (גם בביטוי ״רשתות חברתיות״ שתי המילים הן בלשון נקבה, עובדה המסמלת ש״הנשים שולטות ברשת״ עוד לפני שהאקדמיה נכנסה לפעולה; מאקו 2014).

 

רָאשוֹת העיר המנצחות, בחירות 2018 (ynet)

רבות (ורבים) תהו אם יש היגיון במונח החדש ״רֹאשַׁת העיר״, שנשמע קצת כמו פרודיה לשונית מ״ארץ נהדרת״. נדמה שגם האקדמיה ללשון העברית הייתה קצת מסויגת ונקטה בדרך ביניים של אישור הביטוי החדש, יחד עם קבלה של המונח הישן: ״ראש העיר״ גם לאישה המכהנת בתפקיד.

באתר האקדמיה נכתב כך כבר ב־2012 (עם צילום של רֹאשַׁת הממשלה בדיעבד גולדה מאיר):
״האקדמיה החליטה כי "אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, כגון 'ראש' – רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר), 'משנה' – המשנָה לנשיא בית המשפט העליון (בריבוי: מִשְׁנוֹת)".
המשנָה לנשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, פרצה את הדרך, וכעת באופן רשמי ובאישור האקדמיה ללשון העברית אפשר ליצור צורות נקבה לכל תפקיד, תואר ודרגה שנושאת אישה.
משמעות ההחלטה שהתקבלה בישיבה האחרונה של מליאת האקדמיה ללשון היא שמעתה אפשר לקרוא לאישה המכהנת בתפקיד ראש הממשלה – רֹאשַׁת ממשלה, לאישה המכהנת כראש עיר – ראשת עיר (ובריבוי: רָאשוֹת עיר), וכאמור כל אישה המשמשת משנה (לנגיד, לנשיא או ליו"ר) תוכל מעתה להיות – המשנָה (ובריבוי: מִשְׁנוֹת). 
בעקרון השוויון בשמות התואר לא פסחה האקדמיה גם על הדרגות הצבאיות ונתנה למעשה תוקף גם לשמות דרגות צה"ליות כמו רב־טוראית, רבת סרן או תת־אלופה״.
(בדוגמא משמאל: תת־אלופה מירי רגב – האלופה!!!)

קראתי בפייסבוק את ההסתייגות הזו של Ronit Avneyon Fischer ואני ממהר (או ממהרת) להצטרף אליה.

ואולי טוב יעשו כל המאמצים את הביטוי המופרך (מופרכת?) ויחזרו בהם/בהן, ויסתפקו בכך שהאיזון נשמר גם בביטוי הישן ״ראש העיר״ – שכן ״ראש״ הוא לשון זכר ו״עיר״ היא לשון נקבה, ואותו דבר אפילו כשמגיעים לביטוי ״ראש הממשלה״. כבר זכינו מזמן בראש ממשלה אישה – גולדה מאיר, שהיו לה מעלות/ים וחסרונות/ים, כמו לכל ראש ממשלה במדינה היַפה שלנו.

  

לא התאפקתי ושמתי כאן את תמונת הפייסבוק של ראש הממשלה (המכהן!) עם רֹאשַׁת הממשלה. התמונה לקוחה מפוסט שהוא פירסם ביום הבחירות (אמיתי!) , כולל הציטוט המקורי. והוספתי בלונים ששלח ראש (או ראשת) החמאס בעזה (פייק!).

ברגע האחרון נוספה גם עליזה בלוך, רֹאשַׁת העיר החדשה בבית־שמש:
(לידיעתכן/ם – המילה שמש מותרת גם כזכר וגם נקבה על פי האקדמיה: ״רוח, שמש, דרך, תהום: בלשון המקרא – זכר ונקבה; בימינו בעיקר נקבה״).

בהצלחה לכל ראשות העירייה (וגם לראשים).

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה לשון, פוליטיקה | עם התגים , , , | 6 תגובות

מפת ישראל 2018 ||| קווים לדמותה, כולל תוספות הסוּפר־פריפריה (המשעממת)

זהו זה. הגיע יום הבוחר. עוד מעט יושלכו לפח ההיסטוריה כל הכרזות והסיסמאות שהציפו והסתירו את נופיה ורחובותיה של ארץ ישראל היפה והנקייה.
זה בדיוק הזמן לחזור למפת ישראל בסגנון אטלס משה בְּרָוֶר הישן. (בחיפוש קצר גיליתי שבעוד יומיים ימלאו למשה בְּרָוֶר, עורך האטלס המיתולוגי של ישראל, 99 שנה! מגיע לו מזל טוב גדול בשם חסידי האטלסים של ישראל לדורותיהם). התמונה מויקיפדיה.

כבר לפני 6 שנים(!) כתבתי פוסט בנושא ״התוספת הקטנה״. דובר שם על ההבחנה בתוספות שהיו מוסיפים באטלסים של פעם על מנת להכיל עוד קבוצת איים (כֵּף וֶרְדֶה למשל) או מדינה־אי כמו סרי לנקה, שאז עוד נקראה ציילון או סֵילון ככתוב באטלס.

הנושא הזה שבה את דמיוני. בפוסט הישן ההוא הסברתי למה והבאתי דוגמאות מהכרזות הישנות שעיצבתי במאה הקודמת. הנה שתי דוגמאות ל״תוספת״ כזו באטלס ברוור ולכרזות שנעשו ברוחה (אפשר להגדיל בלחיצה ולהתבונן בפרטים).

   

  

היום הגיע הזמן להציג את מפת ישראל 2018 (עם התוספות). בפוסט הישן ההוא הוסיפה סמדר ביקורת אמנותית שמתארת את המהות והסימליות של ״התוספת הקטנה״. אני מקבל את מילותיה ומפנה אתכם לתגובות בפוסט ״התוספת״ ההוא.
מפת ישראל 2018 לוקחת את מושגי ״התוספת״ ומחריגה או מבליטה (תלוי בהשקפת המתבונן) את האזורים שאפשר לקרוא להם סופר־פריפריה (שוּלת־על בעברית): אצבע הגליל – בצפון, הנגב המערבי (או ״עוטף עזה״ למי שרגיל לביטוי שכבר נפסל לשידור) – במערב, ואילת – בדרום. מה מסמלת ״החרגת הפריפריה הרחוקה״, מלבד פיהוק ושיעמום של מלך ישראל המכהן, אני משאיר למתבונן במפות להחליט.

למתעניינים בנגב המערבי: הנה קטע מוגדל של האיזור, כולל תל־אביב (של חולדאי!?) וירושלים (סיבוב שני??):

והנה עוד תוספת קטנה שהצגתי כאן פעם, בקשר למפת הגדרות והחומות של ״ישראל סיפור הצלחה״

תזכורת אחרונה בנושא תערוכת ״המפה – לקרוא בין הקווים״ במוזיאון ארץ ישראל: התערוכה המקיפה והמעניינת (שמוצגות בה, כפי שכבר ציינתי, גם כמה מהמפות שלי) פתוחה עד שבת הקרובה, 3.11.2018. מי שפיספס בכל החודשים הארוכים שהתערוכה הוצגה – יש לו הזדמנות אחרונה של כמה ימים בודדים (כולל השבת הקרובה). אל תגידו שלא אמרתי.

עכשיו הולכים להצביע ולבלות – כל אחד לפי יכולתו והעדפותיו.

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מפות | עם התגים , , | 2 תגובות

מוכי סנווארים? ||| אולי יחיא סינוואר הוא דווקא ראשית הפיתרון

הכוונה המקורית הייתה לנסות לכתוב על התדמית המדומיינת  וה״סימפטית״ שאנחנו נוהגים לתת למנהיגי האויב.
רציתי להשוות בין דימוי עראפאת התחבולן החביב מתוכנית ״החרצופים״ למנהיג החמאס הנוכחי.
זה מה שכתב נחום ברנע ב״העין השביעית ב-2002:
״הדמות האהודה ביותר על צופי תוכנית הבובות "החרצופים" בערוץ השני היא יאסר ערפאת. ערפאת (16 אחוז) הקדים את נתניהו (10 אחוז) ופרס (7 אחוז). "היום (כתב אז אהוד אשרי ב"הארץ"), "ערפאת מתקבל כחלק אינטגרלי מהווי חיינו, בן דמותו של החרצוף שעוצב עבורו: טיפוס ממזרי וחביב, תחמן אבל בלתי מזיק, שמזכיר יותר מכל את הסטריאוטיפ של היהודי הערמומי והמסתדרן״.

לפני ערפאת היה גם נאצר הממזר התוקפני (ראו בקריקטורה מ-1956), או סאדאת ״הפלח הטיפש״ (לכאורה) שתיחמן אותנו והפך לידיד, רגע לפני שנרצח ע״י מתנגד מבני עמו (מזכיר משהו?).
רציתי לכתוב שאנחנו, ״משוגעי השלום הסמולנים״ מואשמים בכך שאין לנו יכולת לקרוא את המפה המזרח־תיכונית האלימה, ולכן אנחנו, התמימים וחסרי המנוחה (ונטולי הבנת המזרח התיכון), מייחסים לאויבים האכזריים תכונות כמעט אנושיות.

  

  

 

רציתי לספר שלפעמים, כמו במקרה של ערפאת – אחרי משחקי הדחיפות הילדותיות בינו לבין אהוד ברק אצל קלינטון בבית הלבן – בסוף האויב, למרות הופעתו החביבה ב״חרצופים״, נשאר אויב מתוחכם ואכזר שרק רוצה לרצוח יהודים כמה שאפשר ולכבוש את ארץ־ישראל כולה.

התייחסתי כבר כאן ובפייסבוק של הבלוג, אל האויב המר הנוכחי, מנהיג החמאס המכהן ברצועת עזה, ממייסדי הזרוע הצבאית של הארגון – יַחְיא אבראהים חסן סִנְוַאר (בערבית: يحيى إبراهيم حسن السنوار; נולד ב-1962‏/1963).

הצגתי אותו בחיבוק פוטושופי מסורבל כ״ידיד מדומיין״ של נתניהו, כשהכוונה הייתה להמחיש את השקר העצמי שאנחנו עושים: כביכול לא מדברים עם החמאס  ומתחת לרדאר התקשורתי חותמים הסכמים ״פיקטיביים״ שאיש לא מתכוון לכבד, רק כדי לעבור בשלום עוד ״סבב״. והכל לרעת שני העמים הסובלים משני צדדיו של המכשול הקרקעי המונומנטלי שהולך ומוקם לנגד עינינו.

אבל אז נכנסתי לוויקיפדיה לברר משהו על יחיא סנוואר, האיש ודרכו עד כאן. עיינתי קצת בסיפור חייו המקוצר מאוד, וקראתי את כל הראיון שערכה איתו פרנצ'סקה בורי, כתבת ״לה רפובליקה״ העיתון האיטלקי. היא כותבת גם עבור ״ידיעות אחרונות״, וכשקראתי את הראיון שלה במלואו הייתי המום, ולא בגלל התרעות ה״צבע אדום״ או הבוּמים של יירוטי כיפת ברזל.

מומלץ לכולנו, לקרוא עד הסוף את הראיון שפורסם בראשית אוקטובר הנוכחי, ולראות את התשובות שנתן המנהיג ״הפושע״ (לכאורה) והאסיר לשעבר, שבילה 23 משנות צעירותו בכלא הישראלי.
בכלא למד יחיא, בין היתר, את השפה העברית וכנראה גם למד להבין משהו על המנטליות הישראלית. הכתבת האיטלקיה מציבה לסינוואר את רוב השאלות הקשות והמתגרות שעיתונאי (או סתם אדם) ישראלי היה שואל וסינוואר עונה בסבלנות, אומנם בלי לוותר על כבודו ועל האמונה בצידקת דרכו, אבל בהחלט מסמן מיתווה אפשרי לחיים אחרים – בעזה ובישראל. המשפט שהכי קל היה לי להזדהות איתו, וגם אצלי בבלוג הוא מופיע יותר מפעם אחת הוא:

״מי שיודע מה זו מלחמה לא רוצה מלחמה״

וציטוט קצת יותר נרחב מדברי סנוואר: ״אבל אם כבר את מדברת על מלחמה, אז מלחמה חדשה היא לא האינטרס של אף אחד. בוודאי לא האינטרס שלנו. למי יש רצון להתעמת עם ארבע רוגטקות מול מעצמה גרעינית? ואם אנחנו לא יכולים לנצח, עבור נתניהו זה יותר גרוע מלהפסיד. כי זו תהיה המלחמה הרביעית. והיא לא יכולה להסתיים כמו השלישית, שכבר הסתיימה כמו השנייה, שהסתיימה כמו הראשונה. הם יצטרכו לכבוש מחדש את עזה. ואני לא חושב שנתניהו היה רוצה עוד שני מיליון ערבים. לא, במלחמה לא משיגים שום דבר".

ועוד קטע מהראיון: ״העפיפונים זה לא נשק. מקסימום הם שורפים חורש. מספיק מטף כדי לכבות את זה. אם זה לא נייר וחוט משיכה, זה סמרטוט ספוג בדלק, בשעה שכל סוללה של כיפת ברזל עולה 100 מיליון דולר. העפיפונים והבלונים הם לא נשק, הם מסר: אתם חזקים מאיתנו לאין שיעור, זה נכון. אבל לא תנצחו לעולם, אף פעם״.

״תוכנית השלום המדומיין״ שהוצגה כאן בתום מבצע ״צוק איתן״, 2014

לסיום הפוסט, אולי זה המקום להציג שוב את המפה האוּטוֹפית ששירטטתי בתום ״צוק איתן״. עם מגרשי הכדורגל, האוניברסיטאות, איזורי התעשייה וכל השותפיות שכמעט התחילו לקרום עור וגידים, עד ש״הם״ הרסו את הכל. ואולי גם לנו לא היו מספיק בעלי חזון (וסבלנות…) שיצעידו אותנו בכיוון שהיתוו בגין, המלך חוסיין, סאדאת ורבין – לפני שהשניים האחרונים נרצחו על ידי אנשים מבני עמם, יחד עם השלום.

שיהיה שבוע טוב, ושלום לכולם, או לפחות –

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה ישראל, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

גבש״נ והפס״ד? מריבות בנגמ״ש? ||| החפ״שים של הנגה״פ* רוצים כבר חזל״ש

הצבא, כידוע לכל, צועד על קיבתו, אבל לא פחות מכך הוא צועד על ראשי התיבות שלו (ר״ת). הצרה היא שחיילים קשישים (חק״ש) מהקָקָ"שׁ של החש״ן, לא תמיד מעודכנים ע״י דו״צ בראשי התיבות החדשים (רת״ח) של צה״ל. כך יצא שעד לא מזמן לא ידעתי מה זה הפְסֵ״ד. לפני מספר שבועות החלפתי כמה מילים עם חפ״שים מהפלחה"ן או הגדס״ר של החט״ד שהיו קצת לפני חפש״ש והם אמרו לי שבסופ״ש הקרוב צפויים הפס״דים.

קצת התפלאתי שבצבא, שחרט רק לא מזמן על סמל ה־70 שלו את הסיסמא: ״הניצחון של כולנו״, מדברים על הפס״ד.
גם אם החיילים ביטאו את זה בניקוד קצת שונה – הפְסֵ״ד! הרי להגיד לחפ״ש או אפילו מג״ד שצפוי לו הפְסֵ״ד זה ממש מנוגד לרוח צה״ל (רוח״צ). בסוף הבנתי שהפְסֵ״ד הן הפרות סדר. וכידוע הפרות סדר מהסוג שמתרחש בגדר, עם בַּקְתַּ"בּים וכטב״מים, זה מזמן כבר לא בָּטָ"שׁ. ולא סַעֲפָּ"ש.

כל מי שהיה חייל אי פעם יודע שלצבא אין יותר מדי זמן להתעסק במילים ארוכות ולברברת בקשר (לכן המציאו את הנדב״ר). בצבא לא שואלים שאלות – מסתערים קדימה, או יורים ולא בוכים, לפי הקפ״ק של המ״כ (או המט״ק), המ״מ, המ״פ, המג״ד, המח״ט, המאו״ג. או הרמטכ״ל.

לכן, אם נראה למישהו שם – בגבש״נ (ראו איור מסביר) או בגבש״ל (אותו דבר רק עם ליברמן), או בחמ״ל של המאו״ג החדש, או במטה של הרמטכ״ל הנבחר במזל״ט (לא בלי מריבות בין הגב״שים) – שיש איזו בעייה קטנה (בע״ק) בכך שכבר שבעה חודשים עשרות אלפי אזרחי ישראל, שאינם חיילים (או שהם חיילים רק במיל׳, או בדימ׳, או בעתיד) רצים כל לילה לממ״ד ומחכים לחזל״ש – נדמה שהפתרון למצב הוא לא בכוח הצבאי של צה״ל, על כל נגמ״שיו וכטב״מיו, אלא בראש של הרה״מ החשד״ר ושל כל עדת המריעים בגבש״נ של הרה״מכהן.

ועד ש״מישהו יעשה כבר משהו״, ושייגמרו סוף סוף המריבות בנגמ״ש היהודי והסערות במפלגת הליקוק לא נותר לתושבי הנגה״מ (הנגב המערבי, ע״ע עוטף עזה), אלא להמשיך לנוע בכמויות (בלי אוטובוסים) אל הממ״ד ובחזרה – עד שיגיע היועמ״ש ויאמר חזל״ש.

אנחנו כאן. בכל מקרה. לא שבעה חודשים. כבר למעלה משבעים שנה!

*״הנגה״פ – הנגב הפרוע (מחידושי קו״נ – קווים ונקודות)

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה לשון, מלחמה ושלום, פוליטיקה, צבא וביטחון | עם התגים , , , , | 4 תגובות

שיר לשלוֹם־שמלוֹם ||| גילגולו של שיר, גילגולה של ההיסטוריה

"שיר לשלום" הוא פזמון שנכתב בידי יעקב רוטבליט והולחן בידי יאיר רוזנבלום. הושר במקור בשנת 1969, בימי מלחמת ההתשה, על ידי להקת הנח"ל בתוכניתה "שא לשלום" ("היאחזות הנחל בסיני"), עם הסולנית מירי אלוני.
במקור נכתב באחת השורות בשיר "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות". שורה זו רצתה לבטא יותר מכל את הצורך להלל ולייחל לאהבה ולפיוס ולא לחשב ניצחונות וכיבושים, כי אלה עולים בדם של שני הצדדים. כיוון שהשיר יועד ללהקה צבאית, ראשי אגפי החינוך בצה"ל דרשו להשמיט שורה זו מהשיר בטענה שחיילים לא יכולים להופיע מול חיילים אחרים בשיר שיש בו פגיעה מורלית שכזו. לבסוף הוסכם על החלפת המילה, והשיר הוקלט ופורסם עם המשפט "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" (ויקיפדיה).

לא מצאתי את הביצוע המקורי בסרטון יוטיוב, אז תוכלו להתרשם מהמקור ללא סרטון ומהשיחזור של מירי אלוני עם להקת הנח״ל המאוחרת יותר, וגם לקרוא את דברי מחבר מילות השיר יעקב רוטבליט ביום העצמאות ה-70 לישראל.

רוב העם זוכר את ״שיר לשלום״ (מי שרוצה לזכור) מהערב הנורא ההוא ב-4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל (שהפכה בצירוף מקרים מוזר ל״כיכר רבין״). אני, כרבים (או אולי מעטים?) שיצא להם לשרת בסדיר בימי מלחמת ההתשה, בזמן שנכתב השיר – זוכר את השיר בזמן אמיתי. אני אפילו זוכר את להקת הנח״ל עומדת בקולנוע הישן במחנה ג׳וליס ושרה עם הסולנית מירי אלוני שזעקה, הרבה לפני הטקס ההוא בכיכר:

תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים.
אל תביטו לאחור,
הניחו להולכים.

שאו עיניים בתקווה,
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.

ואנחנו שהיינו אז כבר בימי מסלול מקצועות השיריון והכינו אותנו לתפוס את קווי האש של מלחמת ההתשה – הזדהינו עם השיר בצורה מלאה.
ארבע שנים אחר כך באה המלחמה שלנו, נוראה ו״כבדת דמים״ (הקרדיט למשה דיין).
ואז הגיע הערב ההוא בנובמבר 1995, שנחתם בדמו של ראש הממשלה על מילות ״שיר לשלום״ – בצורה שאין סמלית ממנה.

והיום, במסגרת מדיניות הנאמנות וההכחשה של ממשלת ישראל המכהנת (ו״הנבחרת בצורה דמוקרטית״, אני לא שוכח) – מילות השיר והאירועים שהביאו לקידושו בדמו של יצחק רבין הולכות ומיטשטשות, הולכות ומתהפכות. והכל בצורה דמוקרטית.

החלטתי שהגיע הזמן ״להצטרף״ למימסד הנוכחי, לממשלת הנאמנות וההכחשה. זו שמכחישה את ההסתה שהביאה לרצח רבין, זו שמכחישה מאיזו מקומות שאב הרוצח את רעיונותיו, וזו שמכחישה – מרוב לאומנות רברבנית ורהבתנית, ומתוך שמירה על כבודנו הלאומי – גם את טרור האש שמתחולל בדרום הארץ כבר יותר מחצי שנה. ולכן ערכתי את מילות השיר שיתאימו לישראל 2018 (״מורשת של חדשנות״).

אלה המילים שאושרו על ידי שרת התרבות והנאמנות:

__________
לנוחיות הקוראים:
 ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן

פורסם בקטגוריה היסטוריה, מוזיקה, מלחמה ושלום, צבא וביטחון | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה