לפני שמונה שנים, במוצאי יום כיפור תשס"ו (2005) מלאו לכפר 59. זה לא היה מספר עגול במיוחד – לכן החגיגות היו די מינוריות: לא חנכו בכפר שום כביש או גן משחקים חדש ולא עשו שום "מבצע חברתי". סתם הלכו (או נסעו) אל "הנקודה הישנה", איפה שהכל התחיל. הנקודה ההיא שהייתה אחת מאותן 11 הנקודות ש"גאלו את הנגב מבדידותו" והפכו אותו שנה וחצי מאוחר יותר, ב-15 במאי 1948, לחלק מהמדינה.
בית הביטחון ומגדל המים באתר בארי הישנה (נחביר). צילום (מהאוויר הקרוב): אלי גודארד ("שיבולים")
כך נראה "המחנה" בנחביר ב-1946. מימין – "טנק המים" המפורסם, לפני שנבנה מגדל המים
ושם ליד בית הביטחון ומגדל המים הישנים – המבנים היחידים ששרדו אחרי שהכפר הופצץ והופגז במהלך מלחמת העצמאות ורוב המבנים שלו הפכו לעיי חורבות – שם נתנו לי באותו ערב, חגיגי אבל מינורי, את הכבוד להנחות ערב זכרונות קצר. ערב שהיו חייבים לקיים לפי כללי הטקס, רגע לפני ש"מתנפלים" על הכיבוד העשיר שהובל לשטח ברכב-התרבות ובטרקטור-של-ענף-המזון (היום גם את הטקס הקטן הזה כבר שכחו, ונותר רק הכיבוד).
הערה על ההערה בימים אלה: זה היה נכון לפני 10 שנים. דווקא בחגיגות ה-77 ממש ערב ״השבת השחורה״ נערך טקס מרשים. ב-11.8.2023 כמעט חודשיים לפני ״השבת ההיא״ נחנכה רחבת המייסדים בטקס חגיגי ובשבת 7.10 תוכנן יום משחקי שטח עם הדור הצעיר (הרביעי למתיישבי הנגב מ-1946).
רחבת המייסדים בבארי: נחנכה ב-11.8.2023. (צילום: עופר גתי; ארכיון בארי)
רחבת המייסדים בבארי: דמויות החברים שהקימו את בארי עוצבו מגזירת מתכת ונמצאות גם היום צמוד לקיר בית העם (צילום: עופר גתי; ארכיון בארי)
בניית הצריף הראשון בנחביר 6.10.1946 (תמונה מקורית עם צבע שנוסף באפליקציה של ימינו)
כתבתי והקראתי אז, את מה שחשבתי על המייסדים האלה, שהיו בני עשרים כשנשלחו (או שלחו את עצמם), כחלק מהמסלול של תנועות הנוער, להקים ישוב בלב המדבר ומול האויב (שלא הפך לאוהב עד היום, לצערנו).
הם לא היו "דור הנפילים", כמו שאוהבים היום לקרוא לכל דור שעבר זמן התהילה שלו. הם היו אנשים טובים ורגילים ומצפוניים, שנקלעו מבלי שכיוונו לכך, לתקופה מיוחדת (או אולי, עם שהתכוונו – הרי הם בחרו, מרצונם החופשי, ללכת לתנועות הנוער: הצופים, הנוער העובד והחלוץ מבבל). הם זכו לחיות בתקופה הירואית, אם תרצו. לא לכל אחד יוצא במהלך ימי חייו להקים ישוב חדש ולהקים מדינה. הם זכו, ולמרות שבטוח שהיה להם קשה – הם לא קיטרו, ופשוט הקימו את מה שצריך: את מגדל המים המאולתר, את הצריפים הראשונים, את קו-המים הראשון לנגב, את הכפר ואת המדינה (וגם אותנו הם הקימו, בין היתר).
היום בחרתי להביא את הרשימה הקצרה, שכתבתי עליהם לפני שמונה שנים, והקראתי אותה באותו ערב חגיגי. עכשיו, מי שלא שמע, כי היה בדיוק ליד שולחן הכיבוד או ליד הגנרטור הנייד הרעשני, יוכל לקרוא בשקט, בזמנו החופשי, רגע לפני החג:
״מה הם חשבו שם בארבע וחצי בבוקר, כשיצאה השיירה מבארות יצחק לגבעה הזאת בנחביר, במוצאי כיפור תש"ז, לפני 59 שנה…
מה הם הרגישו כשהקימו את צריפי המגורים והמטבח ואת מגדל המים ועליו מיכל של 4 קוב?…
האם חשבו על הנגב שנגאל מבדידותו, כפי שנכתב למחרת בכותרת הראשית של עיתון "דבר"?
האם ידעו שהם עושים היסטוריה?
האם היה אז ירח מלא (י"א בתשרי…)?
האם ראו מרחוק את האורות של כפר דרום ותקומה, שגם הם הוקמו באותו היום? [או שמעו על 8 נקודות נוספות שהוקמו גם הן באותו לילה של מוצאי יום כיפור תש"ז: אורים, גלאון, חצרים, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה ושובל?].
האם ספרו כוכבים, ובוריס כבר אז הראה להם את העגלה הגדולה והקסיופיאה ואת כוכב הצפון?
או שאולי, נתקעו להם קוצים בגרבי הצמר, והשינל גירד להם בגב, והסטן נתקע להם בצלעות, והם חשבו למה לנו את כל זה?
האם שרה זלודין (רייך) בישלה את המרק הראשון, או אולי יונה עברי (וקסלר) שהייתה אקונומית. או שבשבוע הראשון אכלו בעיקר קש?
האם אהרון ידלין (שהיה מזכיר) נשא נאום פוליטי, וארקה הפסיק אותו באמצע…
ומי נהג במשאית הראשונה? מוטקה מזרחי (מנור) או אולי מנדוש או דן אבנד?
האם הזמינו למסיבה, שהתקיימה למחרת המבצע, את כל החבר'ה מהפלמ"ח וגם את הבמב"חים?…
ומי היה שומר בזמן המסיבה? אולי איז'ב או דוד איזביצ'ר?
ומי גר בצריף הראשון בחדר השני, והאם היה ביטחון בבית הביטחון?
ואיפה היתד הראשונה שתקעו באדמות נחביר, ומי תקע אותה???״
נחביר מראה כללי, 1947 (תמונה מקורית עם צבע שנוסף באפליקציה של ימינו)
תוספת 2023: הטקסט הבא היה נכון לשנת 2013 – לפני עשר שנים. כיום נשארו איתנו מדור המייסדים רק שתי חברות בנות 97 – אביבה ס׳ ורחל ש׳ – שעדיין זוכרות הרבה דברים.
״את כל אלה למזלנו, כן תוכלו לדעת –
כי רבים חברים מאלה שהתחילו את ההיסטוריה של בארי נמצאים כאן איתנו, ועוד זוכרים הכל, כאילו זה היה אתמול. ואם רק תשאלו אותם, אפילו "מה השעה?", הם מיד יהיו מוכנים לספר: על נחביר ועל גדרה ובנימינה ואפילו על סדום ועמורה…
על כך – כמו שאומרים "על שהביאונו עד הלום" – אנחנו מודים ומוקירים אותם גם היום.
בשם כל הדורות: הראשון והשני, השלישי והרביעי
תודה לכל המייסדים.״
(נכתב ב-2005. ומי שיירצה להרחיב את ידיעותיו על "הימים ההיסטוריים" ההם, לפני 67 שנים – יכול לעיין בקובץ הסיפורונים שכתבה רינה ה', אחת מארבע החברות שהיו בקבוצה הנבחרת ההיא שעלתה להתיישבות במוצאי כיפור תש"ז 6.10.1946 והפכה את הנגב לחלק ממדינת ישראל)
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
אכן, ספור שהיה במציאות.לא אגדה רעי, לא אגדה.גם שמעתי אז,גם קראתי היום.
במשך 8 השנים שחלפו מאז הנחייתך ב-2005, התמעטו הרבים שהתחילו את ההסטוריה של בארי. וגם זכרונות הנשארים הולכים ומתמעטים.אךעדיין זוכרים הכל בניהם וממשיכיהם. ועל כך כל הכבוד.כבוד החשוב יותר מהכיבוד.(וד"א האם אין לפעמים יחס הפוך בין גודש הכיבוד לגודל הכבוד?).
מצטרפת לתודה ולהוקרה ומצרפת כמה שורות מדפדפת שירים שהודפסה בדפוס בשנת 1996 לכבוד 50 שנה לעליה.
(ביוזמת רבקהלה מנור ובהפקת מעיינה) : "…המדבר אשר פגשנו בני תשחורת\ כמוהו כמונו שונינו מעט.\ הוא הוריק מאד\ אנחנו האפרנו…" האנחנו האפרנו – דרך החיים ההכרחית. הפיכת אפרוריות מרחבי הלס לישוב ירוק,פורה והומה חיים וחיונית – בחירת האדם,במקרה זה החברים הוותיקים וממשיכיהם. באמת מגיעה התודה וההקרה.
טוב שהמדבר הוריק ולא לבששמלת בטון ומלט. לחיי המנחים ובהזכרונות!
הסיפור האנושי הוא המרכיב המקרב, שעושה מחתיכת היסטוריה כללית – פיסת חיים ספציפית, שניתן להתחבר אליה.
עכשיו, בזכות הנגשתך, קראתי שוב גם את ה"סיפורונים" של רינה ה'. היה מעניין ומרגש ומומלץ לכל מאן דבעי.
בזכותכם קראתי את רינה. שוב. מעניין כבראשונה!
ודרך אגב – מזה שנתיים ש״נמחק״ חג העליה מהיומן הקיבוצי שלנו. מקרה, או סתם חוסר רצון / יכולת?
ללא ספק הפלא השמיני של העולם! איך ממדבר של 1946 מגיעים לדשאים שאני ראיתי ב- 1973 כשהגעתי.
לפעמים אני תוהה אם מישהו מהם ראה את הדשאים האלו בעיני רוחו אז בנחביר. האם הוא ראה בריכה ומפעל שמייצר תיחכום ותפוחי אדמה וגזר ושבילי אופניים שיעברו ממש ליד הצריפים שרק נבנו? אנחנו נולדנו לירוק ורק מנסים לשמר אותו או להפכו לירוק יותר (תרתי משמע) אבל להפוך את המדבר לירוק, זה כבר עניין לצדיקים. ביחד וכל אחד לחוד גם אם לא חשבו שהם כאלו. אנחנו חלק מההיסטוריה- הם יצרו אותה!