זהו פוסט שישתדל ללכת בין המוקשים ובין המופלטות, בין אלומות השיבולים ובין מאכלי החג ומנהגי הפוליטיקאים המקומיים.
ותחילה קטע קצר מהויקיפדיה:
״חג המימונה הוא חג של מעבר מן הפסח ומגבלות דיני החמץ לחיי השגרה. במרוקו הוא שימש לחידוש יחסי האינטראקציה בין הקהילה היהודית והסביבה המוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח. במימונה הייתה חשיבות רבה לאירוח ולהתארחות אחד אצל השני, על מנת לברך ולהתברך. הכנסת האורחים הייתה שיוויונית. כל אחד, יהודי או מוסלמי, יכלו להתארח, ללא הזמנה.
״נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו", ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, למרות שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית״.
אצלנו – בני החלוצים מ״עוטף־עזה״, הרבה לפני שהתחילה ״פעולת העיטוף״ – לא חגגו את המימונה, ואולי חבל שלא. מצד שני, יש חגים שהיו לגמרי מובנים מאליהם אצלנו והופתענו בבגרותנו לגלות שרבים מבני עמנו לא חוגגים אותם.
למשל חג העומר, וכמובן 1 במאי – חג הפועלים. את הראשון דווקא חידשו השנה אצלנו (פעם נוספת) בטקס מרגש שנערך בשדה החיטה המשתרע ממש מתחת למרפסת שלנו. היינו שם עם הנכדה הקטנה המקומית ונהנינו מכל רגע. אמנם הפעם לא היו דגלים אדומים – אבל היו דגלים בהרבה צבעים אחרים.
חג העומר בנגב המערבי, 1964
חג העומר בעוטף עזה, 2018. עם א׳ בן ה־92 וחצי ממייסדי הכפר שממשיך לקצור
אולי ציפיתם שאעקוץ כאן בצורה סאטירית/פרודית/סרקסטית את מנהגי החגים של ״חצי העם״ שלנו, ושל ״עם הבני־דודים האחר״, זה שמעבר לחומות ולמכשולים שחוגג בצמיגים ועשן. אבל זה לא התאים לי.
אני מכבד את המימונה, כמו שהייתי רוצה שאחרים יכירו בחגים החקלאיים ״שלנו״ שחודשו בימיה הראשונים של מה שנקרא פעם ״ההתיישבות העובדת״. אלה היו חגים כמו חג העומר וחג הביכורים ״הקיבוצי״ (״חג שבועות״ כפי שהוא נקרא בנוסח הרשמי) עם ״ביתני הענפים״ ועם היוגבים והכורמים הנושאים את אשכול הענבים, ו״חג האסיף״ עם משחקי האסיף והסוכות השכונתיות – הלא-תקניות אולי, על פי ההלכה המחמירה, אבל עם ריחות של ענפי אקליפטוס וזכרונות של ילדוּת. וחג החנוכה עם מצעד הלפידים/למפיונים ונטיעות ט״ו בשבט שעדיין מתקיימות גם בימינו.
ובאמת היו שנים (וגם השנה – בכמה משפחות בשכונה שלנו) שחגגו גם אצלנו את המימונה. חגים הם נושא לאיחוד ולשמחה ולא לפלגנות והתרסה. ומה שקילקל יותר מהכל את שמחת החג הישראלי היא כניסתם הגסה וחסרת הטקט של הפוליטיקאים לתוכם. מילא אם זה היה נעשה בצניעות ואהבה והדגשת המאחד והמשותף. אבל כמו כל דבר היום, מה שחשוב הוא העלאת תמונה מבוימת לפייסבוק: ״גם אני הייתי שם, רבחתי וסעדתי ויצאתי מורווח ב׳בּייס׳ הפוליטי שלי״.
מה ל״בּייס״ הזה ולחגי ישראל? ואולי אפשר לדייק ולומר מה ל״בּייסבּוּק״ הזה ולאירועי שבוע הפסח.
אבל עזבו אותי מכל קיטורי החג האלה. על פי מסורת ישראל – גם לחמוּצים ולמרורים יש מקום בסעודות החג, לצד המופלטות והלביבות והסופגניות והפירות היבשים (רק וותרו בבקשה על שמם של אוזני ההמן).
שיהיו חגים שמחים בהמשך: תרבחו, תסעדו ותנסו להאיר פנים. ככתוב בסיסמה: ״יבורך קהל החוגגים״.
חג העומר 1964 בשדה בנגב
את הסדר של ״הכפר״ שלנו בכיכר החטופים בתל אביב סיקרו בכל אמצעי התקשורת, וגם אני העליתי כמה תמונות בפייסבוק של ״תמונות בארי״ (מכיוון שבארי הפכה ל ״עניין לאומי״ אני מציין את השם, מה שנזהרתי לעשות במאות הפוסטים שפרסמתי בשנים האחרונות בבלוג הזה, במסגרת מעשיות שקראתי להן ״סיפורי הכפר״). אז הנה תמונה אחת וקישור לפוסט הפייסבוקי על סדר פסח תשפ״ה 2024 העצוב והסמלי כל כך.
סדר פסח תשפ״ד 2024 בכיכר החטופים בתל אביב
מחול התופים של נערות בארי, סדר פסח 2024 בכיכר בתל אביב
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 