משפחת השיריון ||| למה אפשר להשוות את הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה?

הערב תגיע הסידרה ״שעת נעילה״ של ערוץ ״כאן״ לפרק הסיום. הסידרה עוררה תשומת לב רבה וחוללה רגשות סוערים למדי בציבור הישראלי, הנמצא ממילא באחת התקופות הקשות שעברו על ישראל.
השוואת ״מלחמת הקורונה״ ומחדליה למלחמת יום כיפור (ו״המחדל״)  נראית לי קצת מאולצת, אבל רגע לפני הסיום ולפני שאכתוב את דעותיי עליה (המתנדנדות ומשתנות בכל פרק ואחרי כל שיחה עם קרובים וחברים), החלטתי להתייחס היום למשהו שלא קשור ממש לאופן בו מתוארים השריונאים של 73׳ בסידרה וגם לא להקשרים פוליטיים או חברתיים של ימינו.

כשריונר במילואים, שהיה ״שם״ בתקופה עליה מספרת ״שעת נעילה״ (אמנם בחזית המצרית ולא בזו של הגולן המתוארת בפרקים שראינו) אני מקפיד לצפות בסידרה בדבקות שיריונאית. יש לי גם כמה תובנות, אבל נחכה עם הסיכום ועם ניתוח המראות והעלילות, אחרי שנראה את פרק הסיום.
לפי ניתוח דמוגרפי־סטטיסטי ברור שרוב קהל הצופים לא היה שם בקווי החזית של המלחמה ההיא, ויש דורות שהסידרה מהווה עבורם הצגה ראשונה של המראות הקשים שבקושי דיברו עליהם, במשך עשרות שנים. אפילו רק בשביל זה היה שווה המאמץ שהושקע בהפקת ״שעת נעילה״.

בפוסט הזה אנסה להציג השוואה שתיראה לכם אולי קצת מופרכת, בין יחידות השיריון: הצוות, המחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה למבנים וליחסים המשפחתיים. זו אולי נראית השוואה מופרכת, כי מה לצוות טנק ולאבא־אמא והילדים, ומה למחלקה, פלוגה וגדוד ולדודות ולדודים ולסבים ולסבתות.

אנסה לערוך את ההשוואה ״המופרכת־לכאורה״ בכמה משפטים עבור מי שלא ישב שעות בתוך צריח הטנק או ימים ארוכים בחניון מתחת לרשתות ההסוואה:

צוות טנק מונה ארבעה אנשים, שזה כמו משפחה גרעינית ישראלית ממוצעת, במקום אבא־אמא ושני ילדים יש: מט״ק, תותחן, טען־קשר ונהג. בזמני מלחמות וגם באימוני שדה, הצוות ישן בצוותא על הטנק או בתוכו, או לצידו (תלוי בנסיבות הקרביות, ממש כמו בחיי משפחה – בשיגרה, בטיולים ובצימרים).

מחלקת טנקים מורכבת משלושה טנקים, כלומר 12 אנשי צוות שזה מקביל בערך למשפחה מלאה סטנדרטית, אחרי שנולדו לאחים ולאחיות ילדים ונוספו כלות וחתנים. אצלנו זה כולל כבר 15 בני משפחה, שכולם התכנסו אצלנו בשבת האחרונה. אבל יש משפחות שמקבילות למחלקת טנקים מתוגברת ומונות גם 25-50 אנשי צוות ובני משפחה.

פלוגת טנקים מונה 11 טנקים שזה 44 טנקיסטים, ועוד חוליה טכנית ומיפקדת הפלוגה: רב סמל פלוגתי, אפסנאים, פקידה פלוגתית (או פקיד). זה יוצא ביחד כמה עשרות אנשים ומקביל למשפחה המורחבת, הכוללת כל מיני יחסים בין מרכיביה. למשל בני־דודים רחוקים שלא מדברים ביניהם וכל מיני יחסי אהבה/שנאה/קנאה/ידידות, כמו בכל חברה אנושית מצומצמת (שכונה, גרעין, קיבוץ וכיו״ב) בה כולם מכירים את כולם לפחות בשמות, ויודעים מאין הם הגיעו (לא רק הפנתרים והקיבוצניקים ההמומים).

גדוד טנקים כולל כמה עשרות טנקים וכלים נוספים עם מפקדה גדולה (יחסית), אבל עדיין מכירים את רוב השמות, לפחות של המפקדים ושל צוותי הטנקים. חלק היו יחד במסלול הסדיר ואולי אפילו עברו כבר מלחמה שקדמה לכיפור, וחלק ״צעירים״ שהצטרפו רגע לפני המלחמה (כמוני). ועדיין, כשאתה אומר שהיית בגדוד 142 מיד ישאלו אותך אם אתה מכיר את א׳ ו-ב׳ ו-ג׳ ו-צ׳.

חטיבת טנקים כוללת כמה מאות טנקים וזה כבר משול ליישוב קטן. כולם יודעים מי המח״ט ולפעמים החטיבה נקראת בשמו (״החטיבה של נתק׳ה״ למשל). לכל חיילי החטיבה, כולל דרגי החימוש והדרגים הלוגיסטיים יש גאוות יחידה ואפילו תג יחידה משותף (אם כי במילואים אף אחד לא לובש חולצות א׳ ואין שום תגים ואותות ושרוכים, כמו שיש בסדיר). יש בהחלט גאווה חטיבתית, אבל בגלל כמות החיילים לא יוצא לכולם להיפגש ביחד באותו מקום. גם לא במלחמות, לכל גדוד נתיב ומסלול משלו.

בעקבי הדרך – להקת גייסות השריון
מילים: שוש פלדי; לחן: יאיר רוזנבלום

ולסיום, מה שראיתם בסידרה, לפי מה שבחרו להראות יוצרי הסידרה, לא משקף, לדעתי, את הרעוּת השריונאית. בשביל להמחיש את אותה רעוּת – למרות החשש מגלישה לקיטש מסוים – כדאי להקשיב לשיר ״בעקבי הדרך״. שיר שמילותיו אולי נשמעות בימינו קצת ״בומבסטיות״, אבל יש בהן משהו המתאר את הרעוּת השריונאית, זאת שאולי הלכה בעקבות הרעוּת הפלמ״חניקית, שהיום הס מלהזכיר אותה, פן ניחשד בהתנשאות, חלילה וחס(ה).

משימחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.