עוד לא מלאו 12 שעות להפסקת האש האחרונה ועוד מוקדם מדי לסיכומים. את כל התובנות, התחושות והמחשבות בקשר למלחמה שהייתה, נשאיר לפוסטים הבאים (אם יבואו).
עוד רגע יעלה הבוקר על הנגב המערבי. על עוטף עזה ועל רצועת עזה. ערפל הבוקר יתפזר מעל הישובים – "ישובי הגדר" ו"ישובי העוטף" האחרים. ועוד כמה שעות, או אפילו דקות, יפנה ערפל הנגב את מקומו לברברת ולטירוף של הקיץ האחרון. לא יעברו שעות ויגיע גם זמן חיסול החשבונות.
אבל היום היה כדאי שהזמן הזה, זמן הבירבורים וההתחשבנויות, יידחה לרגע. יחכה לפחות יממה אחת, רצוי שבעה ימים – כשעל הקיבוץ השכן נירים, ירד אבל כבד עם נפילתם של שני חברים, זאביק ושחר. חברי קיבוץ שהיו גם לוחמים, ממש כמו החברים שלחמו בנירים לפני 66 שנים בקרב המפורסם במלחמת העצמאות.
זאביק ושחר נפלו כשהם ממלאים את תפקידם הקשה, לשמור על הבית. הבית שהוא (וסליחה על הפאתוס) גם העמדה הקדמית ביותר של מדינת ישראל, ממש כפי שנפלו הלוחמים בנירים ב-1948.
השנים האחרונות עמעמו מאוד את הזיכרון הקיבוצי (בכפל המשמעות שלו) של עם ישראל. אני לא בטוח אם יש אפילו עשרה אחוז מהעם שמכיר את סיפור הגבורה של נירים ממלחמת העצמאות. שם, בקיבוץ הספר הזה, בעמדה הקדמית ביותר של מדינת ישראל עצרו לוחמים בודדים עם נשק מועט של כמה רובים, סטנים ומרגמה אחת, טורים של הצבא המצרי – המצויד בטנקים ובתותחים – שהסתער על נירים ועל המדינה ביום הקמתה.
פרטים נוספים תוכלו לקרוא בקטעים המובאים כאן מתוך חוברת "עד הנגב" שערכה רינה הברון ממייסדות קיבוץ בארי. שני הקיבוצים היו חלק מאחת עשרה הנקודות, שגם הן כבר היסטוריה רחוקה-רחוקה וכמעט בלתי מוכרת עבור מרבית העם. החוברת שממנה מובאים הקטעים הודפסה עם חנוכת האנדרטה לזכר הנופלים במלחמה ההיא בנירים.
מתוך אחת-עשרה הנקודות שקמו כדי לקבוע את מפת ישראל באיזור הנגב המערבי, הקרבות הקשים ביותר היו בנירים. קרבות גבורה נוספים נערכו בבארות יצחק, ביד מרדכי, בנגבה ובניצנים – ישובים שהוקמו בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים המוקדמות, עוד לפני 11 הנקודות.
בכל הנקודות שעלו להתיישבות בנגב ב-1946 הוקמו בתי ביטחון מבוצרים ומגדלי מים. כולם ספגו הפגזות והפצצות ורסיסים. אבל גם במלחמה ההיא, בית הביטחון של נירים ספג יותר מכולם (תוכלו לראות את ההרס בתמונה המופיעה למעלה, הלקוחה מאותה חוברת. ותוכלו גם לקרוא את תיאור הקרב מפיו של חיים בר-לב, לימים הרמטכ"ל השמיני של צה"ל).
לא עת התחשבנויות היום. אנחנו מרכינים ראש לזכרם של החברים-הלוחמים מנירים, דור שני ושלישי למגיני הנגב ומשתתפים באבלם הכבד של המשפחות.
"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.
וההרים עוד יבערו באש זריחות / ובין ערביים תנשב עוד רוח ים
אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות / הם שיעידו, כי זכרנו את כולם."
(מי שחלם. מילים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי)
ולסיום, הבטחתי להביא את מפת עוטף עזה "האמיתית" והמפורטת. בשבועות האחרונים רבים חיפשו את המפה הזאת והגיעו לכאן, לבלוג של "קווים ונקודות" ומצאו את המפות הסכמתיות והכלליות של פיקוד העורף. ובכן, זאת המפה שעשיתי לעצמי (על בסיס אטלס "מפה" הישן והטוב) כשהלחימה התארכה, כדי להבין שכאן אצלנו ב"עוטף עזה" כל קילומטר (ולפעמים כל מטר) קובע. לציבור המרוחק יותר הכל נראה אותו דבר, אבל בעזרת הקווים הצבעוניים (שכל אחד מהם הוא בערך ברוחב של קילומטר) תוכלו לראות את מידת הקירבה של הנקודות השונות אל הרצועה העוינת. אין מצבו הביטחוני של ישוב שנמצא בתוך הקו האדום, הנוגע ממש ברצועה (כמו כרם שלום ונתיב העשרה) כמצבם של ישובים בקו הרביעי והחמישי והשישי. תוכלו לבדוק בעצמכם אם תגדילו את המפה בלחיצה. וצריך לזכור שגם הקווים היותר "מרוחקים" נמצאים ללא שום "כיפת ברזל" וב"טווח 15 השניות" שגם הן מתקצרות להרבה פחות, לפעמים.
כאן מסתיימים שידורי החירום של "קווים ונקודות". נקווה שנוכל במהרה לחזור ל"הרגלים הישנים".
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
מרשים, ממצה, כאבנו גדול מנשוא. נירים הנקודה הראשונה שצבא אויב סדיר התקיף עם קום המדינה.
לעניין אחר, מה פרוש הפוסטים הנוספים [שאם יבואו]. אתה לוקח פסק זמן…. ומה עלינו הקוראים?
נקווה לשקט ארוך טווח שם ופה .
ונזכור את כולם.
"הבית הוא העמדה הקדמית של ישראל", אכן. וחבל שבימינו צריך לבקש סליחה על אמירה כזו, כי זה נחשב לפאתוס, והרי אנחנו מחשיבים את עצמנו קוּלים ולא נמלצים.
אתוס הוא "מערכת של רעיונות ושל התייחסויות המאפיינת קבוצת אנשים מסוימת או סוג פעילות מסוים" – במילים אחרות, אתוס הוא (מה אכפת לי, מילה גדולה:) ערכים. כן, ערכים, בלי מרכאות. מותר לומר, וצריך לומר, גם כיום, ולעזאזל הקוּליות.
ובערכים מחזיקים אנשים. אז טוב שסיפרת כאן את האתוס של נירים, אז והיום. שנזכור את כולם, ואת הערכים שבשמם נפלו.
תנחומים לשכנים בנירים.
כמה מתעתעת השפה: מי יכול להשתמש היום במלה "like" או אפילו לסמן "אהבתי".
תודה שנתת ביטוי (שירי ממש) להלך-נפש קשה כל-כך. תודה שנתת מבע להשתתפות המלאה עם אנשי נירים הקרובים,המוכרים, המעורכים והאהובים.
וכבר כתב פעם השכן שלי: "לא המלים מדברות על המוות"… אבל מה נעשה בלעדיהן,בלעדי המלים שלך?
יגאל, זהו פוסט מופתי שנותן כבוד להיסטוריה ולהווה של קיבוץ נירים וחבריו . מגיע להם. הם זקוקים עכשיו יותר מתמיד לאתוס ולערכים (מילים של קולים) שבהשראתם הם מחזיקים ומקיימים את המקום הזה (גם כשזה קשה מנשוא). ליבי אתכם חברי בנירים.
מילים נוגעות, מרגשות, מדוייקות. תמונות מצויינות. הסטוריה שנשכחה.
יישר כוח לבלוג החשוב הזה וליושב מול המסך והמקלדת. מוכשר שכזה.
עצוב היום.
שיהיו ימים טובים.
,באמת אין מילים, תודה על כל הבלוגים בזמן המלחמה, קול שפוי שעוזר לי לעבור ולהבין מה שקורה לקרובים מאד. למרות שאני רחוקה מהארץ ומהדרום ליבי איתכם –
בתקווה לשלום למרות אובדן חיים יקרים
גם אני "רחוקה" (זה זמני בלבד. עוד מעט יתחילו בצפון). ורק רציתי להגיד שאני מעריצה את אומץ ליבכם תושבי ה"עוטף עזה" לעמוד בגבורה בכל התקופה הזו, ולתמוך בחיילי צה"ל שיוצאים ונכנסים לרצועה בזמן הלחימה הקרקעית. קשה מאוד האובדן של החיילים, הילד וחברי נירים.
תודה לכל הקוראים והמגיבים. זה היה אחד הפוסטים החשובים מבחינתי. התלבטתי אם לפרסם אותו, והחלטתי, כתושב האיזור, שראוי להוסיף גם את המימד ההיסטורי של גבורת נירים.
ולנמרוד, איש נירים – אנחנו איתכם בצער הגדול. כנראה שעוד יבואו פוסטים, זה היה רק הרהור חולף של רגע קשה.
נרגעתי….