הפוסט הזה, למרות שעניינו ספרי הילדים הקלאסיים של ילדותנו, וגם של היום, לא יעסוק בניתוח ספרותי ובביקורת האיורים או מציאת משמעויות נסתרות בספרי הילדים הישראליים שכל אחד מכיר. למרות שגם אני קורא ומכיר את חלק מהפרשנויות. את נושא ביקורת וניתוח הספרים נשאיר לבלוגים מקצועיים ומחקריים כמו "עיר-האושר" של מָרית בן ישראל ויומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים של עינת אמיתי, או לאתר הפנקס, כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים.
בוא אלי פרפר נחמד בארבע מהדורות (3 מהן בהדפסת דפוס בארי), ספרון קשיח ומהדורת אייפד
כאן נתמקד במהפכת המימשק המתחוללת בימים אלה, ממש לנגד עינינו. ולא כמשל או שמועה רחוקה אנחנו חשים במהפכה הזו. היא כאן אצלנו על הספה הקונקרטית שלנו. וגם הביטוי הדור השלישי, מקבל פה אצלנו דימוי של "פשוטו כמשמעו", כשהנכדים הקטנים יושבים וקוראים את אותם הספרים שהקראנו להוריהם ושאת חלקם גם הקריאו לנו: "בוא אלי פרפר נחמד", "איה פלוטו", "ויהי ערב" ו"מעשה בחמישה בלונים". הספרים האלה (רובם בהוצאת הקיבוץ המאוחד) נמצאים כאן אצלנו על המדף בכל גלגוליהם: גם בספרים מהמהדורות הראשונות שעברו דפדופים וקימוטים והצהיבו ונקרעו, ואחר-כך חוברו להם יחד בכריכה עמידה לדורי-דורות, על-ידי אמא הגננת-הספרנית-הכורכת. אחר-כך הם עברו לדור השני בתוספת מהדורות חדשות יותר (ובסוגריים נוסיף שוב בגאווה, שכמה מרבי-המכר הגדולים האלה, כמו "פרפר נחמד" הודפסו ממש כאן אצלנו בדפוס בשנות השבעים).
פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכל מרק ועצם, וגם מהדורת אייפד
פלוטו באייפד: זה טוב ויפה, אבל בעצם מתעוררת השאלה: האם הנביחות והריצה שלו משנים את חווית המשתמש הקטן.
אחר-כך, לפני שנים לא רבות, גילו הוצאות הספרים את הכריכות הקשות עם הפינות העגולות והצליחו למכור לנו את אותם ספרים עבור פעוטות פעלתנים והרסניים. הדפסת הספרים האלה שקודם נעשתה בארץ, נדדה לסין הרחוקה, כדרך שנודדים כל המוצרים מחוט ועד נעל, ופלוטו הכלבלב הקיבוצניק ואיתו כל האפרוחים של פניה ברגשטיין ואפילו האוטו הירוק של תנובה נסעו רחוק-רחוק, עד סין, וחזרו אלינו בכריכה קשה עם למינציה ועם אותו סיפור בדיוק, אבל Printed in China.
פלוטו תוצרת סין, 2005: אותו דבר, אבל יותר קטן, יותר עמיד ויותר מבריק
ואם מישהו חשב שהמהפכה הטכנולוגית נעצרה בחומה הסינית. בא האייפד וטרף גם את הסינים. עכשיו כל הספרים האלה נמצאים בקבצים וכאפליקציות בתיקיית "Books" בחלון הראשי של האייפד, וכשהנכדים המודרניים רוצים לנוח קצת ממשחקי החתול המדבר והציפורים הכועסות הם פותחים באצבע אחת, בדפדוף אינטואיטיבי את "ויהי ערב" (7.90 ש"ח בחנות ה-App Store של Apple), נותנים לסיפור לדבר בעד עצמו ומקפיצים את התרנגולות בלול באצבע ילדותית בוטחת. ואם כי אפשר עוד לדון בסגנון האנימציות שנוספו לספרים (בואו נאמר שב"פיקסאר" לא צריכים להיות מודאגים) ועל מידת נאמנותם לרוח הספרים המקוריים – עדיין נשארה לנו בדיוק אותה חוויה של קריאה (או שמיעה) של ספרי ילדים מכל הדורות.
והילדה הקטנה שרק רצתה לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת, עברה דרך ארוכה משנות השישים בציורי הצבע המלאים ובציורים הכחולים החסכוניים בפורמט הגדול, ונסעה לסין וחזרה מוקטנת ב-70% ומצופה למינציה בספרונים הקשיחים, התגלגלה בסוף לקובץ דיגיטלי המופעל על ידי אצבעות פעוטות מיומנות בנות ארבע, ממש כמו שאבא וסבא עשו בשני הדורות הקודמים.
ככה כתבתי כאן (וטעיתי!) בפוסט המקורי מלפני 9 שנים(!):
״אם חשבתם שתשמעו כאן קינה על הדור שהולך ופוחת, או על ניחוח הדפוס הטרי של הספרים הישנים ותחושת הדפדוף והמישוש שאבדה ונעלמה – טעיתם.
המסקנה של הילד/האבא/הסבא שהלך את כל הדרך עם האוטו הירוק והטלה הקטן שכולו לבן-לבן, והפרפר הנחמד וגם עם אמא הדוגרת, היא שהמדיה איננה המסר! ולא חשוב אם הילדים של היום יקשיבו לירח ולפלוטו באמצעות מסך-מגע מתוחכם, ולא יזכו לחווית הדפדוף בדפים המצהיבים. כל עוד יש לנו סיפור – יש לנו גם עתיד. והשרשרת עודנה נמשכת״.
תוספת ותיקון סוכות תשפ״ב:ועדיין מומחים רבים קובעים שדפדוף בספר נותן חוויה אחרת. ראו למשל כאן בדברים של עדי לשם באתר ״גיקטיים״:
ספרים רבותיי, ספרים
נדוש, קלישאתי, מיושן ועדיין – לא הולך לשום מקום. מהפכת הדפוס שהחלה במאה ה-16, עדיין מנצחת בידיים קשורות מאחורי הגב כל שכלול טכנולוגי מתקדם מהמאה ה-21. כי לא משנה איך נסובב את זה, חוויית הקריאה שלמה יותר כאשר מדובר על ספר מודפס.
"ניסע אל השדה", "חיים ממהדורה למהדורה": הראשונה יצאה ב-1951
כאן המהדורות שאצלנו: 1975, 1976, 1991 ו-2003 . עדיין לא מצאנו גרסת אייפד.
שמוליקיפוד בשתי מהדורות בספרית פועלים. את גרסת האייפד (11.90 ש"ח) עוד לא הספקנו לרכוש
"הלו אבא" בשתי מהדורות תוצרת הארץ, ואחת סינית
"עליקמא הקטן", הוצאת "סיני" (לא סין!) את המהדורה הראשונה, הספר הראשון שלי, עדיין לא מצאתי. בינתיים אין גרסת אייפד, אולי כי הוא לא מספיק פוליטיקלי-קורקט (כי "ראשית הוא כושון").
ומי שיתחבר לטכנולוגיות החדשות ויצליח לא לוותר לעצמו ולא יכריז על עצמו כטכנופוב, יוכל להמשיך להאזין לאמא הדוגרת, כי איתה, עדיין, הולכים-הולכים (גם אם באנימציה פשטנית על מסך הטאבלט) יחד כל האפרוחים.
תוספת סוכות תשפ״ב: ועדיין מומחים רבים קובעים שדפדוף בספר נותן חוויה אחרת. ראו למשל כאן בדברים של עדי לשם באתר ״גיקטיים״:
ספרים רבותיי, ספרים
נדוש, קלישאתי, מיושן ועדיין – לא הולך לשום מקום. מהפכת הדפוס שהחלה במאה ה-16, עדיין מנצחת בידיים קשורות מאחורי הגב כל שכלול טכנולוגי מתקדם מהמאה ה-21. כי לא משנה איך נסובב את זה, חוויית הקריאה שלמה יותר כאשר מדובר על ספר מודפס.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
אני מניחה שגם [[לוח החימר השומרי]] הראשון לילדים (בהוצאת הקיבוץ האכדי המאוחד, ובחריטת המקצוענים מהדפוס-הראשון-בנגב-של-מסופוטמיה), כשהוא הוצג לראשונה בפני האב השומרי הקדום בשנת 3000 לפנה"ס, במסגרת המהפכה הטכנולוגית דאז – נתקל בתגובה טכנופובית דומה:
"מה חימר עכשיו?! ואיך אני יכול להעביר את הרגש ב'אבא הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה-הטובה', שלא באמצעות סיפור בלתי אמצעי שבעל-פה, לפני השינה, ליד המדורה?"
והאמא השומרית, בעומדה מול הניסיון הבוטה לשנות את חווית המשתמש שלה – נטפלה לזוטות, כמנהגן של אמהות: "השתגעת, זה כבד נורא, אתה רוצה שאני אחטוף קילע?!" וגם: "אבל בדיוק שמתי קרם ידיים, איך אני אעביר דפים???"
כל זאת בעוד בנם השומרי הקטן והפעלתן, שגישתו פתוחה ומשוחררת מכל עכבות טכנולוגיות כדרכם של ילדים בכל הזמנים – מקיש בתזזיתיות על יתדות הכתב החדשניות, כדי לתפעל את התרנגולת הזועמת ואת כל האפרוחים שאיתה.
ככה זה. הקידמה לא עוצרת רק בגלל שאנחנו מאותגרי טכנולוגיה מטבענו, ומן הסתם תמיד היינו. והעולם היה, וכנראה ימשיך להיות – שייך לצעירים. ובינינו, אם להיות כנים לגמרי וגם קצת פחות מקובעים – יש בכך נחמה פורתא לאדם היחיד, ותקווה גדולה לאנושות כולה.
נתרכז איפוא בסיפא של דבריך, כמודגש בבולד: המדיה איננה המסר, וכל עוד יש לנו סיפור – יש לנו עתיד.
הצלחת לעודד אותי בסוף, כמו תמיד…
טוב שהצלחתי לעודד אותך בסוף. ככה בסוף אני אפילו אצליח לעודד אותי. אולי.
מה שיפה בכל אלה היא העובדה שעם כל התחכום והמקצועיות של ימינו אנשים מתעקשים לקנות לילדיהם ספר שהוא חווית ילדות בשבילם. מאז נוצרו הרבה ספרים טובים ויפים. חלקם טובים ואיכותיים מאלה שברשימה הזו, אבל שום דבר לא יוכל לשחזר את החוויה שמעביר הורה לבנו כאשר הוא מספר לו את הסיפור שסיפרו לו הוריו. בלי הרצף הזה אולי גם לא היה לנו התנ"ך (ואולי כמה צרות לא קטנות היו נחסכות)
גם את הספרים הטובים והאיכותיים החדשים קנינו. אבל עליהם לא מצאתי מה לספר.
כל עוד אתה פותח לנו את הבוקר, כל בוקר, עם סיפור, נישאר קוראיך הנאמנים
(לקחתי חירות לדבר בשם כולם, עאלק)
וכל עוד אתה מחזיר אותנו, ומזכיר לנו את ילדותנו שהיתה יפה – נתמוגג.
תודה, עינת
אני לא מבטיח לספר סיפור כל בוקר. אבל התחלתי ובינתיים קשה לי להיגמל. אני שמח שיש לי כמה קוראים נאמנים, כמו שאת אומרת.