זיכרונות מאפריקה ||| גיליתי את אמריקה, אבל לא הייתי באוסטרליה. זיכרונות של כותב אסיאתי עם קרבה מסוימת לאירופה

חמש יבשות יש בכדור הארץ שלנו, ורק באוסטרליה עוד לא הייתי. גם לא בטוח שאבקר שם, למרות ששמעתי שיש להם חיות מעניינות ונופים עוצרי-נשימה ועוד הרבה דברים.
האדם מוטב לו שלא יהיה גרגרן-גיאוגרפי והוא יכול להסתפק בארבע יבשות. גם להומו סאפיינס לקח 45,000 שנה להגיע ליבשת המרוחקת (לא ברור עדיין איך, כי הרפסודות הראשונות ושאר כלי שיט וטיס הומצאו הרבה יותר מאוחר, ועל מה הוא עשה שם לכל המינים האחרים, לא כדאי להרחיב את הדיבור). אבל אני מסתפק בכך שילדי היו שם. זה כבר טוב, והם אומרים שאוסטרליה נאה היא ומעניינת, אבל ניו זילנד הרבה יותר יפה. טוב, יש הרבה שאוהבים את האחות של הנסיכה יותר מאת הנסיכה עצמה, זה יותר מקורי ואקזוטי.

החומה הסינית עם "גמלים מונגוליים?" מתוך The Golden Geography

ואיך הייתי בארבע ארצות, נוסע עצל שכמוני, ודאי תשאלו (אני יודע שלא באמת תשאלו, אבל ככה נהוג לכתוב, ואני מכבד את רוב המנהגים). ובכן כך:
באירופה הקלאסית וקצת בפחות-קלאסית – זה ברור. כולם היו, וזה לא סיפור. את אמריקה גיליתי בנסיבות מקצועיות ואחר-כך גם משפחתיות. לא עשיתי מסע מחוף-לחוף וגם לא עשיתי פוסט דוקטורט באוניברסיטת מישיגן (יש דבר כזה?), אבל נסתפק בכך שהייתי ביבשת פעמים ספורות ואני יכול לעשות V גם עליה.
על אסיה אין מה לדבר. נכון שלא ביקרתי בחומה הסינית, וגם לא חרשתי את הודו בסדנאות ויפאסנה ובמקדשים-ייחודיים שאתם-חייבים-להיות-שם-כדי-להבין-מה-זה, אבל נולדתי ביבשת הזו ("אני אסיאתי!") ו-99.999% מימי ביליתי בה. נכון שרק בפינה קטנה ונידחת שלה, אבל אסיה זו אסיה.

לעומת זאת אל אפריקה הגעתי בנסיבות צבאיות בלתי משמחות. יחד עם עוד כמה אלפי חיילים ישראלים יצא לי ב-1973 "לכבוש את אפריקה". כך כינו את המעבר דרך גשר הרפסודות לצד השני של הסואץ, ויצא לי "לבלות" שם כמה ימים או שבועות. ומה אני אגיד לכם? זאת יבשת לא קלה!

כל המקדמה האוטוביוגרפית-גיאוגרפית הזו לא נועדה אלא כדי להביא כמה דוגמיות של אנשים אחרים, חוקרי ארצות אמיתיים ורציניים יותר, שכן גילו את אפריקה. אנשים כמו נחום גוטמן שנסע לשם בשנת 1935 ובעקבות המסע שתכליתו הייתה לצייר את דיוקנו של ראש ממשלת דרום אפריקה, יאן כריסטיאן סמאטס, כתב וצייר את הספר "בארץ לובנגולו מלך זולו".

דפים מ"לובנגולו מלך זולו": תחילת המסע ברומא, וסופו באניה החוזרת לארץ-ישראל

הספר שהוא מין יומן מסע מצויר (אם תרצו – בלוג) זכה, במהלך השנים, להצלחה וגם לביקורת, ככתוב בוויקיפדיה:

"הספר אהוב ופופולרי מאד מאז התפרסם בהמשכים ב"דבר לילדים". למרות שפתו העשירה שהתיישנה מעט הוא נלמד בכיתות הנמוכות ובגנים וכרזות ובהן תמונות מן הספר נמכרות ונתלות במוסדות חינוך ומוסדות אחרים המופנים לילדים (למשל מחלקות ילדים בבתי חולים ומרפאות).
בספר באה לשיא יכולתו של גוטמן לתאר בעין בוחנת, אוהבת ואנושית את עולם החי. הן ציוריו והן הטקסטים שלו מבטאים תשומת לב לפרטים. הוא נוטה לדמות את החיות לבני אדם ועל ידי כך לקרב את הילדים לבעלי החיים.
הספר, ובמיוחד הקשר בין הסיפורים לאיורים שבו, משמש כר נרחב למחקרים וקורסים אקדמאים.
לאורך הדורות נמתחה ביקורת על חוסר הדיוק המדעי וההיסטורי שבספר (שיבוש שמות, למשל הנמר מצויר כטיגריס וכדומה) ועל גישתו הקולוניאליסטית.
לאחר שחזר גוטמן נערכו המכתבים ופורסמו בספר. היה זה ספרו הראשון של גוטמן כמחבר (ולא רק כמאייר) והוא זכה להצלחה מיידית."

הספר הזה, ובעיקר איוריו ישבו לי בראש וכך גיליתי, במסעותי-התיירותיים-לעליית-הגג, את העותק הנדיר מ-1953. על העותק הזה מוטבעת החותמת "הוצא מהספריה" עם חותמת "מבוטלת" של ספריית בארי. כנראה בגלל זה הוא הגיע לידי האמא הספרנית, שלא הייתה מסוגלת להשליך אותו למיכל הספרים למיחזור (מה גם שלא היה מיכל כזה בתקופה ההיא).
מהספר המרופט הזה בחרתי להביא כמה דפים מאוירים, שיש בהם את הקלות והשובבנות (טוב נו, גם גישה קולוניאליסטית, אם תרצו להיות עכשוויים) שאפיינה את כתיבתו וציוריו של נחום גוטמן עבור ילדי ארצישראל.

ואוסיף לפוסט הזה עוד שני ספרים "אפריקאיים" שהשאירו בי חותם ו"עברו-מדור-לדור" אצלנו במשפחה. הראשון הוא "לימפופו", מאת א. צ'וקובסקי, תרגם: נתן אלתרמן ו(הכי חשוב) צייר: שמעון צבר. הספר שבידי יצא ב-1966 בהוצאת עם עובד, ספרית שפן הסופר לדן חסכן – כמה סמליות והיסטוריה יש רק בשמות האלה של ההוצאה, הסדרה ומפעל החיסכון.

זה ספר נפלא, שעל החרוזים הקצביים שלו אינני מוסמך לחוות דעה מקצועית, אבל עובדה שהיו זכורים לי עשרות שנים משחקי המילים והחרוזים כמו: "רופא נפלא הוא אוי-זה-מר!" ו-"באפריקה, באפריקה / על שחור הלימפופו / יושב, בוכה באפריקה / בוכה ההיפופו". ובעצם בכל דף שאבחר (ואני לא מתכוון להביא את כולם, אל תדאגו) יש שורות בלתי נשכחות.

דפים מתוך "לימפופו" עם איוריו של שמעון צבר (רוצו לקנות, זה ספר חובה מרתק!!!!!!!)

והאיורים של שמעון צבר, מה אומר לכם: "שבח ותהילה נאמר / לרופאנו אויזמר! / שיר תודה מקרב לב / לרופאים טובי הלב", ואוסיף גם תודה משלי למאייר ענק ובלתי-נשכח שסיפור חייו לא הסתדר כל-כך טוב עם הארץ האסיאתית שלנו, ונגמר, כמה עצוב, באירופה הקרה. (תוכלו לקרוא בלינק).

שמעון צבר, אחראי כמאייר וגם כסופר לספר האחרון שאביא היום והוא לא פחות נפלא בעיני: "טוסברהינדי הגיבור". טוסברהינדי זה חי בארץ צ'ומבליה. הספר לא מציין אם היא באפריקה, ויתכן שהיא ביבשת דמיונית, אבל אני לוקח לעצמי את חירות-המספר כדי לקבוע (לא באופן חד-משמעי): צ'ומבליה זה באפריקה, וגם אם לא, זה לא כל-כך משנה.

טוסברהינדי הגיבור של שמעון צבר: איפה ישנם עוד גיבורים כאלה בימינו?

גם מהספר הזה אביא רק כמה דפים ייצוגיים ואוסיף, שהספר הזה עם העלילה האבסורדית וסגנון האיורים המיוחד משמש לי השראה וחומר למחשבה עד היום (ולא שעשיתי עם ההשראה הזו מי-יודע-מה) ואני חושב שגם לכמה יוצרים באמת חשובים כמו דודו גבע, למשל.

"נכון", הודו כולם, "טוסברהינדי הוא באמת הגיבור הכי גדול, הכי חכם והכי חזק בעולם. אך מנין לנו שהוא יהיה גם המלך הכי טוב בעולם?". באמת מנין לנו?

זכרתי היטב את ההתנסות שעובר טוסברהינדי הגיבור בתרגילים של לצאת מבור עמוק על-ידי נדנודו והפלתו של הבור (שנדמה לי שיש לה תקדים כבר ב"ילקוט הכזבים", אבל בטח גם הם לקחו את המוטיב הזה מסיפורי-רועים ממרכז-אסיה), ואפשר להגיד שהניסיון "למלא את הסיר הגדול בעולם" ב"מים הרטובים בעולם" יכול ללמד כמה אנשים מארץ צ'ומבליה שלנו, איך לפתור בעיות שאנחנו יוצרים ולצאת ממצבים קשים. ואפילו מבור שחיברו אותו מבורות שהביאו מחוץ לארץ (עם ה"סופרטאנקר"?) ולמרות שבבור היו שבעה אריות, הצליח טוסברהינדי הגיבור לצאת. כדאי לכם ללכת אל הספר ולקרוא את שאר עלילותיו.

בספר יש גם הרבה תעלולים טיפוגרפיים החביבים עלי, המשלבים משחקים של טקסט בגדלים ובצבעים שונים ועוד סוגי הפתעות גרפיות וטיפוגרפיות, שהיום, באין לנו מילים עשירות ומצחיקות כמו של שמעון צבר (טוסברהינדי) או נתן אלתרמן (לימפופו), היינו מכנים מדהימותתתתתתתתתת. ולמה להיות כל-כך ביקורתי כלפי לשוננו היום, אולי ה"מדהימותתתתתתתת" הזה הוא גילגול של המשחק הטיפוגרפי של הספר המסתיים בעמוד האחרון במילים שהולכות וקטנות, מגודל אות של 16 פוינט ל-14 ו-10 ו-8, ו-6 ו-3, עד היעלמותן המוחלטת בדף האחרון. (הטריק הזה חוזר, בקטנה, גם ב"שמוליקיפוד", אבל הוא כבר קיפוד אחד רחוק מדי ושייך לסיפור ארצישראלי אחר לגמרי……..)