היום קראתי ב-ynet על "הטכנולוגיה שמאחורי ההוביט", בהסבר מלומד ומפורט סוקר(ת) שחר שושן את המצלמות המיוחדות שהיה נדרש לפתח על מנת להפיק את הסרט "ההוביט" של סר פיטר ג'קסון שהוא חוויה ויזואלית מדהיממממהההה!!!, זוהי "חווית צפייה ייחודית, זה כאילו אתה מביט על חלון ורואה את המציאות דרך המסך" – עד כדי כך! הכתבה – שהפרטים הטכניים הנסקרים בה עשויים בהחלט לעניין אנשים טכנולוגיים, הערים לחידושים והמצאות המשנות את עולמנו – אף מציינת "כי עד כה לא נרשם מקרה שבו צופה יצא במהלך הסרט והקיא"… ממש כך!
כאיש דפוס (דיגיטלי מאד בימינו), כל הפירוט הטכני (המעניין כשלעצמו) הזה לא נראה לי מיותר. ובכל אופן מייד נזכרתי בשיעורי האנימציה של יורש בבצלאל שהשתתפתי בהם פעם.
זה היה קורס שקשה להגיד שהצטיינתי בו. בימים ההם, המגבלות הטכנולוגיות עצרו אותי מלעצב את יצירת המופת של התקופה (טוב, תמיד נוח יותר להאשים את הטכנולוגיה ולא את מגבלות היצירתיות והכישרון).
במסגרת הקורס היינו צריכים לצייר פריים-ביי-פריים על נייר פרגמנט שקוף את הסרט עם התנועה שבו, 24 פריימים בשנייה, כשהניירות מיושרים אחד על גבי השני באמצעות שני חורים (לפי עקרון המחורר המשרדי הפשוט) וזיזים מיוחדים הממקמים אותם באותו מיקום, ואז לצלם אותם במצלמה הענקית שהייתה ביחידה לאנימציה בבניין בצלאל הישן.
סרטון המופת שיצרתי (שלצערי לא שרדו אצלי דוגמאות ממנו, העכברים של סינדרלה אכלו אותו בעליית הגג, כנראה) היה סרט-באורך-מלא של דקה, אודות קולב בגדים, המתאהב בקולבה. בסרט העלילתי המפואר הזה, מתואר קולב המתאהב בקולבה. זהו קולב פשוט, מהסוג העשוי חוט ברזל עבה ומצופה, שתמיד הצטייר לי כמין ברבור המרים את ראשו בגאווה (כמו הברווזון המכוער במשט הניצחון שלו בסוף הספר). חלקו הפנימי של הקולב רוטט בשיאו של הסרט כמו לב מאוהב.
קולב וקולבה (שיחזור) סרט-סטודנטים דו-ממדי בשחור-לבן שלא זכה לשבחי הביקורת, וחבל…
בסיפור/תסריט הוא מנסה להתקרב אל הקולבה והיא דוחה אותו (כמו ברוב הסרטים ובמציאות) בגאוותנות מתנשאת. נדמה לי שהיה הפי-אנד ובסוף היא התרצתה, אבל אני לא בטוח. מה שבטוח יותר שאנימטור לא יצא ממני, וגם הציון שקיבלתי על הפרויקט הזה לא היה מי יודע מה.
במבי בסרט האנימציה הידנית הקלאסי של וולט דיסני: לא ידע מה זה פרח, וגם לא מה זה תלת-מימד
שלגיה, סרט האנימציה המלא הראשון בהיסטוריה (דיסני, 1937): עד היום אחד היפים ביותר
ובכל אופן כשקראתי אודות הטכנולוגיה הדיגיטלית המתקדמת – "ג'קסון עשה שימוש במצלמה דיגיטלית המצלמת ברזולוציה של 5K כלומר 2700×5120 פיקסל או 14 מגה פיקסל"! – זה לא ממש הרשים אותי. את הסרטים המוקדמים של דיסני: שלגיה (1937), פינוקיו (1940), במבי (1942) והחברים שלהם, אני יכול לראות שוב ושוב (אולי בזכות שיעורי האנימציה ההם), ולעקוב אחרי עיצוב הנופים הנהדר והתנועה נטולת הפיקסלים, אבל הכל-כך "אמיתית", של במבי ופינוקיו ושל שבעת-הגמדים-של-שלגיה. לפעמים כשאני צופה בהם עם הנכד הראשון, שגם הוא חובב אנימציה ישנה – וגם חדשה ותלת-מימדית, אבל בצפייה איתי הוא מוכן להתפשר גם על פיטר פן (1953) או סינדרלה (1950) – אני חוזר לחווית הצפייה הראשונית התמימה בה הסיפור הוא העיקר, וגם היופי המצויר, ולא כל הטכנולוגיה המפוצצת הזו של סר פיטר ג'קסון עם 48 מצלמות Red Epic שלו המצלמות ב-48 פריימים לשנייה.
עוד פריים מ"שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני 1937 – מגיע לה היא הייתה הראשונה!
כן, כן, במבי יש רק אחד, ואפילו אם יבואו נציגי הדור השני והשלישי ויראו לי באותות ובפיקסלים, בפריימים וברזולוציות, שאין כמו החוויה התלת-מימדית בפורמט JPEG2000 המהפכני – לא אוותר! (וגם לא אווטר!) ולא איכפת לי שתקראו לי ג'פטו – אני נשאר עם במבי, פיטר פן ופינוקיו.
פינוקיו וג'פטו וג'מיני קריקט: כבר ב-1940 הם הרטיטו לבבות
פיטר פן ו-וונדי: עפו לארץ "נוורלנד" כבר ב-1953, במהירות של 24 פריימים לשנייה
סינדרלה מאבדת ב-1950 את נעל-הזכוכית בדו-מימד, וזה ממש לא הפריע לנסיך
ואולי עוד אתרצה ואלך לסינמה סיטי לראות את הטכנולוגיה-של-הטרילוגיה של ג'קסון, ויתכן שאפילו לא אקבל סחרחורת ובחילה מקצב ריצוד הפריימים ומהחוויה התזזיתית. ולמרות שאני יודע ש"האבולוציה של הרזולוציה" היא כורח הזמנים והתפתחות טבעית (ואפילו חיונית, אולי) זה לא ממש בשבילי. אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, ואף כי למדתי (ואפילו לימדתי) את כל הבסיס של התורות הדיגיטליות של הפיקסלים והרזולוציות והפורמטים השונים, ואני עוסק בהן יום-יום – אין בשבילי שום תחליף לסינדרלה-של-24-הפריימים, המצויירים באופן ידני, וגם את שלגיה (הדו-מימדית, לכאורה) עם שבעת גמדיה, לא אחליף לעולם בפיונה התלת-מימדית של שרק, ובטח לא בסרטים התלת-מימדיים עתירי הפריימים שעוד יבואו.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
אנלוגי, כן כן
בדיגיטלי, כן כן
אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים
וכוכב שביט שנפל…
אנלוגי, כן כן
בדיגיטלי, כן כן
כשטסים המיראז'ים מצייר קולאז'ים
ואוחז לי באמא אדמה…
בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, א. אולארצ'יק
סיכום: אנחנו (עם פרידל ויורש) עולם הולך ונעלם. כאשר חושבים על הממשלה הבאה, אולי מוטב ככה (בכמה שפחות פיקסלים)