הלכו לאיבוד ||| סיפור על כסא מבצלאל שהלך לאיבוד, וכמה חבל (ואולי זה לא כל-כך נורא)

הסיפור על כסא ארץ ישראל שעשיתי בבצלאל לפני 43 שנה ממשיך לזמזם לי במוח. אולי בעיקר בגלל שאיבדתי את היצירה התלת־מימדית הזאת שגורמים רבים בסביבתי (וגם אני…) השקיעו בה לא מעט שעות עבודה. ורק בגלל זילזול (או רשלנות) ובגלל שעוד לא הייתה לנו עליית גג כשגרנו בשכונת הקומתיים, לא טרחתי לנסוע לירושלים עם רכב סטיישן של הקיבוץ (לא זוכר אם היה כזה בשנות ה-80 של המאה שעברה). וכך ה״פסל״ שנשארו לי ממנו רק כמה תמונות מטושטשות הלך לאיבוד.
אני אומר לעצמי שאולי פעם עוד אשחזר אותו, אבל עכשיו בבארי (שכאן בבלוג הפרטי נקרא ״הכפר״)  כשה״נגריאטריה״ נהרסה ואין גם מתפרה – אז עצמי אומר לי בהגיענו אז נפסיק להתמרמר…  ולמה נזכרתי דווקא בימים טרופים אלה ב״כסא הבצלאלי״ שלי? כי ראיתי ושיתפתי את התמונה היפה שצילם בנחל זוהר מנכ״ל הדפוס הנוכחי הגיבור בן ס׳ (כאן בבלוג לא כותבים שמות מלאים, נוהג ישן ומוזר…). הנה התמונה – כאן למעלה.

זהו סיפור על כסא-נוח אחד עם מסמרים (ואולי גם על ארץ אחת עם שפם).
פעם, מזמן, הייתי סטודנט בבצלאל במחלקה לעיצוב גרפי (שהיום, בנוסח המודרני, היא המחלקה לתקשורת חזותית, ובתקופה הפרה-היסטורית הייתה הכיתה לגרפיקה שימושית). בשנה האחרונה ללימודים קיבלנו מראש המחלקה, פרופ' ירום ורדימון פרויקט לעיצוב: ישראל 1980(!).
הכותרת הייתה מאד כוללת. כל סטודנט יכול היה להתבטא באיזו צורה שבחר ולבחור כל מדיום שרצה (למרות שלדעתי, אז עוד לא הומצא ה״מדיום״ בכלל).
אני בחרתי לעשות כסא. לקחתי את הכסא-נוח הישן שהיה מוטל מקופל ונטוש בגינה של הוריי, צבעתי אותו, ניסרתי לו כמושב, דיקטים בעובי 10 מ"מ בתבנית ארץ מולדתי. את הצללית-המפה-המושב הזה ריפדתי בספוג. אחר כך ציפיתי אותו בבד שגזרתי לפי צבעי המפה הפיזית של ישראל באטלס ברוור הישן – בירוק (בעיקר בשפלת החוף ובעמקים), בחום בהיר וחום כהה (בהרים ובשומרון), ובנגב ובערבה – 42º. אשתי היקרה תפרה את הריפוד במקצועיות והקפדה וכך נוצר כסא-נוח די נוח. לכן לקחתי חבילת מסמרי ברזל של 10 ס"מ מהנגריה שלנו ודפקתי אותם – עשרות, אולי מאות – ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובגולן.

הסימבוליקה לא הייתה עדינה במיוחד – נוצר כסא מפתה מאד לישיבה (בעיקר באזור המרכז ובשרון), ואם זאת. כשהוצג בתערוכת הבוגרים בסוף השנה, המבקרים שהתפתו לרגע לשבת עליו לנוח (בכל אופן, כסא-נוח!) התקשו מאד. המסמרים הטרידו אותם באזור הישיבה שבמרכז (בין יהודה ועזה) ומשענת הראש שבגולן דקרה אותם בעורף – ומי שרצה לעקור אותם התקשה (מסמרי 10, כבר ציינתי!).

העבודה זכתה לשבחים מסוימים, אבל לדאבוני לא הייתי מתעד קפדן (אז עוד לא היה לי בלוג, וגם לא מצלמה דיגיטלית או סמארטפון. הכסא עוד נסע לכמה תערוכות בארץ ובעולם ואחר כך עבר לחדר המורים בבניין בצלאל הישן. יום אחד סיפר לי אילן, חברי הטוב מתקופת הלימודים, שלימד באותה תקופה במחלקה (לתקשורת חזותית!), שהכסא מוטל מקופל, מבויש ושבור בחצר האקדמיה שבבניין הישן. לא היה לי כוח לנסוע לירושלים, וגם לא היה לי מקום בבית לשים אותו – וכך קרה שהכסא שעליו הייתה גאוותי (עדיין!) נעלם מהעולם, כדרכם של כסאות (ואולי גם דברים אחרים) שליוצריהם לא ממש איכפת מהם.

כסא-נוח-ישראל (אם תגדילו אולי תוכלו – במשקפת 8×30 – לראות את המסמרים)

כסא-נוח-ישראל (ניסיון נוסף לשחזר את המסמרים כדי שתהיה הדמייה קרובה למציאות)

זהו. זה סיפור עצוב, אין לו (בינתיים) סוף טוב. המשל העולה ממנו הוא אולי לא מתוחכם במיוחד, ולי נשארה רק תמונת פולארויד מטושטשת במקצת, שהשכיל אילן לצלם, מתוך חברות טובה ותחושת תיעוד היסטורי. ועוד דף מצהיב מג'רוזלם פוסט שסיקר את התערוכה ההיא.
זה סוף הסיפור (בינתיים?) של הכסא-נוח-ארץ שלי. מי שיודע דבר על מקום הימצאו, או לפחות תמונה או שקופית שלו, יכול לכתוב לי כאן ב"תגובות". ואולי הסיפור לא ממש עצוב: את הכסא עוד נוכל לשחזר מהדנ"א שבתמונה (כמו את הממותות בסיביר) והארץ? והמסמרים? מה יהיה איתם?

ותודה לבן ס׳ שבזכותו נזכרתי בכסא הסימבולי שהיה ואיננו עוד…

_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן