אנחנו על המפה ||| על מפות סטריאוטיפיות בעולם, בארץ ובמדינת תל-אביב

הנושא של ציורי ושרטוטי מפות קרוב במיוחד ללבי. יתכן ובנסיבות אחרות ואם הייתי נולד וגדל בארץ/עיר אחרת הייתי נהיה קרטוגרף (אם יש מקצוע כזה עדיין). אבל גם ככה, יצא שנולדתי ונשארתי בכפר פריפריאלי מובהק בעוטף עזה, שזו כבר הגדרה קרטוגרפית-סטריאוטיפית: מי זה מגדיר את עצמו עוטף של עיר אחרת, זרה ועוינת ככל שתהיה? הרי באותה מידה יכולים השכנים מהרצועה (שחלקם מוכרים לנו ומטלפנים אלינו לברך לפני כל חג) להגדיר אותנו כ"חונק עזה". ומי זה ממפה את עצמו ברצועות צבעוניות שנקבעו בהתאם למרחק הקסאמי, הגראדי והשיהאבי ועל פי מס' השניות הדרוש לריצה לממ"ד (למי שיש). כך נראית המפה של פיקוד העורף, סובייקטיבית מאין כמוה, אבל יכולה להיות מועילה בשעת אזעקת "צבע אדום" ומבצעים יצוקים למיניהם.
(את כל המפות בפוסט הזה, תוכלו להגדיל בלחיצה – אם תרצו לראות פרטים)

אבל אנחנו לא לבד. הנושא של מפות סטריאוטיפיות נהיה פופולארי בזמן האחרון, מאז העלתה מיכל קוריאט מפה של ישראל בעיני התל-אביבים. וכך, לפי ההגדרה במפה שלה (ואנחנו יודעים שזה הומור והיא סתם מתלוצצת – היא בטח אוהבת ומכירה את ארצנו, על החלב והדבש שלה וכל השאר), אם כן – על פי המפה שלה יוצא שאנחנו מתגוררים בחבל ארץ של "ערסים מפה באים למועדונים שלנו", על גבול "איזור בלתי מיושב".

היינו יכולים בקלות להיעלב מהסטריאוטיפ (אנחנו בכלל לא כאלה והאיזור מיושב, אפילו אתם מהמועדונים באים אלינו כל שבת לרכב על האופניים שלכם בבגדים צבעוניים הדוקים, וגם לפסטיבל "דרום-אדום" ועוד), היינו נעלבים אם לא ידענו שהכל חושומור, ושאנחנו בעצמנו פרסמנו לפני הרבה שנים (וגם באחד הפוסטים הראשונים כאן) את המפה הסטריאוטיפית שלנו. כך נראתה לנו תל-אביב ב-1988: לא יותר מאי תנועה עם לוח מודעות עגול, בהצטלבות הדרכים של דרך פתח-תקוה (היום דרך בגין), דרך חיפה (היום דרך נמיר), דרך יפו (דרך חולדאי?) ודרך באר-שבע (טרנר?!). והים כאן (משמאל) הוא "אותו ים", כפי שאמר, בצורה נבואית שהגשימה את עצמה, ראש ממשלה אחד שלנו, פסימי אבל נחוש.

והתייחסות קרטוגרפית-סובייקטיבית שנייה תוכלו לראות בכרזה שהכנתי ב-1993 עבור תערוכת כרזות בינלאומית בהלנה רובינשטיין (הוזמנתי להשתתף על ידי אילן ידידי, זה לא שמישהו איתר את כשרון הקרטוגרפיה שלי…). בכרזה זו מסדרת "יסודות וכלונסאות" היו 3 מפות מאוירות: צפון, מרכז ודרום והיא העבודה הראשונה שלי שעוצבה במחשב ולכן נשארו לי הקבצים במק II שלי, ומשם עברו לקוואדרה ולפאואר-מק ולעוד עשרה דגמים שבאו אחריהם. ויצא שכשנסיתי לפתוח את הקבצים במק G-5 הנוכחי שלי (או השד יודע איזה דגם יש לי מתחת לשולחן) הודיע לי המחשב המעודכן שהקבצים השתבשו ואינם ניתנים לשיחזור.

אמנם יש כאן חריגה בולטת מנושא הפוסט, ובעצם נושא לפוסט מיוחד, אבל לא אוכל שלא לחזור ולציין שתקלה מסוג כזה (כמו התקלה עם הכסא מהפוסט הקודם) מזכירה לי, וגם לכם, שנושא התיעוד והגיבוי הוא חשוב ושדבר לא השתנה מימי הארכיבאות הפיזית, בה פשוט שומרים הכל במגירה או בארונות, או בעליית הגג, וכשצריכים משהו, מתחילים לחפש ובדרך כלל לא מוצאים דבר. ובעידן המחשב מתרחשת אותה תופעה, רק בצורה יותר מתומצתת ודיגיטלית של אובדן קבצים שהיית בטוח ששמרת או גיבית. וגם אם מצאת אותם – כמו במקרה האחרון, אף אחד לא מבטיח לך שתוכל לפתוח אותם ולהשתמש בהם.

נחזור לנושא המרכזי: במפה התל-אביבית הזו, שנסיתי לצלם – בצורה חובבנית למדי, ולכן אולי פרטיה קצת מטושטשים – תוכלו לראות את נתיבי ודרכי הארץ על פי איך שרואים "ערסים מהדרום" את "מדינת תל-אביב", ותזכרו שכשעוצבה הכרזה לא היו עדיין נתיבי אילון ובוודאי שלא כביש שש, ואולי לא היו עוד אפילו ערסים.

אבל מכל הסטריאוטיפיזציה הזו אפשר לחשוב שאנחנו המצאנו את זה. ראשון למאיירי המפות מהסוג הזה, לפחות מבחינת החשיבות האמנותית הוא, כמובן, סול סטיינברג, המאייר-אמן הרומני-אמריקאי הגאון. ספרי עבודותיו הנפלאות שמורים במקום של כבוד על המדפים שלי, עוד לפני שלמדתי מהו קו ומהו עיצוב גרפי.
כך נראה העולם של הניו-יורקרים מהשדרה ה-9 במנהטן, על פי סטיינברג: קצת נהר ההדסון, נברסקה והאוקינוס השקט ורוסיה יפן וסין, בקצה האופק בלתי שייכות. קנדה מימין ומכסיקו משמאל מיוצגות כשכנים לא מעניינים במיוחד.

אם לא בחרתם להיכנס ללינק של ויקיפדיה המכיל פרטים על אמן גדול זה, אצטט את היסטוריון האמנות החשוב ארנסט גומברייך שאמר על סטיינברג: "אולי אין אף אמן החי בימינו ששולט טוב ממנו על הפילוסופיה של הייצוג". וזה הרי בדיוק הנושא העיקרי שהבלוג הזה, בכוחותי הדלים, מנסה לתאר.
איור השער של סטיינברג ב"ניו יורקר" מ-1976, המציג את אמריקה והעולם על פי מבטם של הניו-יורקרים הוא הקלאסיקה של הז'אנר הזה והשראה לכל מי שבא אחריו.

ולסיום, מאייר בן זמננו, שהמפות הסטריאוטיפיות שלו הן שנינה מצחיקה וצבעונית, ומעוררות מחשבות נוגות על התפיסות הסטריאוטיפיות השבלוניות (של אחרים, כמובן, לא שלנו, הרי אנחנו כל כך לא-כאלה). המפות של המעצב יאנקו צבטקוב (Yanko Tsvetkov) הבולגרי-אנגלי, כבשו את הרשת ותוכלו למצוא אותן בכל מקום, למשל כאן.
הבאתי רק דוגמא מייצגת אחת: אירופה בעיני האמריקאים, אבל יש בקישור עוד הרבה מפות מצחיקות ומעוררות מחשבה

ומה הבנו מכל הסיפור הקרטוגרפי הזה: "אנחנו על המפה, לא רק בכדורסל…", גם בכדורגל [ 🙂 נו?…] ובמלחמות ובהכול. וכל הנושא הזה של מדינות וגבולות ואימפריות הוא בסך הכול "מציאות מדומיינת", כפי שחוזר ואומר דר' יובל נוח הררי, גיבור תרבות חדש שלי, ואולי גם שלכם.