עליקמא שלי חזר הביתה ||| וגם הפיל, הברווז והחתול – באו הביתה עם רדת היום, וכל הנסיעה נגמרה בשלום

באחד הפוסטים הראשונים של הבלוג הזה סיפרתי על הנוהג המוזר שהיה אצלנו במשפחה למספר את ספרי הילדים במספרים וציינתי שם שאת הספר מס' 1 – כנראה "עליקמא" – אינני מוצא עד היום.
ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: עליקמא הקטן, שהלך לאיבוד לפני שנות דור, "שב הביתה עם רדת היום / וכל הנסיעה נגמרה בשלום". הוא נמצא בריא-וכמעט-שלם, אמנם מצב הכריכה שלו קצת רעוע והוא מוכתם בכתמי גיל, אבל הוא נמצא(!) עם כל הדפים וכל הציורים!

ולהפתעתי הגדולה מסתבר שהוא לא היה מס' 1 בספריית הילדים שלי! לתדהמתנו הגדולה הסתבר שעליקמא, עם כל הכבוד לדמותו החיננית והצבעונית (עליה נדבר עוד מעט) הוא הספר מס' 2. (ראו הוכחה בתמונה). עתה נותר לחפש שוב, מי היה מס' 1 האמיתי, והביטוי הישן על "סגנו של בר-כוכבא", שאיש אינו זוכר אותו, נתגלה כמופרך. עובדה: דווקא עליקמא שהיה כל השנים מס' 2 היה זכור לי טוב מכולם, ואת מס' 1 אני מתקשה לזכור.

הסיפור לגיל הרך "עליקמא הקטן" נולד ב-1949 בערך יחד איתי ויצא לאור בהוצאת הספרים "סיני". היוצרת שלו היא המאיירת מַרְיָם ברטוב. אני כותב "יוצרת", כי לפי מה שהבנתי מתיעוד מקיף שיש על הספר הפופולארי הזה ברשת, מרים ברטוב הייתה המאיירת וגם מחברת הסיפור, אבל את ניסוח החרוזים (המוצלח מאוד כשלעצמו) השאירה ליהודה גבאי, שחקן תיאטרון "האוהל", מכיוון שלא הרגישה שהשליטה שלה בעברית מספקת.
מרים ברטוב (מאמר יפה המסכם את פועלה תוכלו לקרוא באתר "הפנקס" לספרות ילדים) הייתה באותה עת חברת קיבוץ גברעם, הקיבוץ הכמעט-שכן שלנו, שחלק מילדיו התחנכו כמה שנים בקבוצה שלנו, ולכן אפשר לראות גם את עליקמא, בן גברעם, כאחד מאיתנו.

ויכוחים ודיונים רבים נערכו בשנים האחרונות, שנות הפוליטקלי קורקט, על מידת תקינותו הפוליטית של הטקסט, שהוא כל-כך מתנגן ושכל כך קל לזכור את חרוזיו גם אחרי עשרות שנים. המילים בשורות הפתיחה: "ראשית הוא כושון ושנית שחרחרון" הביאו להסתייגויות מה"גזענות הסמויה" כביכול של מחבריו.
הסופרת-ציירת שנפטרה ב-2012, בת 97, הכחישה מכל וכל, בראיון איתה שערכה עינת אמיתי בבלוג שלה, את "תיאוריית הגזענות" ואף הביעה כאב על שכך התפרש הטקסט. במהדורה חגיגית שיצאה בהוצאת מוזיאון ישראל, במלאות לעליקמא 50 שנה, שונה הנוסח בכמה מקומות. למשל השורות "ראשית הוא כושון…" הוחלפו ב-"ראשית, יש לו אבא / שנית, יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".

אפשר להיטפל הרי לכל טקסט. למשל "תמיד עליקמא עוזר קצת לאמא, מיהר ועלה על הפיל וקדימה / צועד פילפילון בין שיחי הצבר, יושב על גבו הכושון השחרחר", מזמין, לכאורה מתקפה על ציון צבעו של עליקמא (שנגזר בכלל מאופי האיורים). אם כך למה לא להתלונן שעליקמא "עוזר קצת לאמא"  למה רק "קצת" ולמה רק "לאמא", ומה עם אבא?

ובקטע הזה: "התחיל פילפילון בריצה מבדחת / נבהל השפן ויברח מרוב פחד" , מעניין שאף אחד לא מתלונן על ה"שפן" האדום. ממתי יש שפנים אדומים? ואם תתבוננו טוב תראו שזה בכלל ארנב.
"שפן מחייך פה: אוי איזה מין פיל הוא? / איננו יודע לרוץ קצת אפילו / אומנם יש לו חוטם, זנב לו קטנטן / אבל איך לרוץ הוא ילמד משפן". תגידו אולי שהשפן נכנס בגלל החרוז, אז אם כבר משנים את הטקסט הקלאסי, אחרי עשרות שנים תרשו לי להציע טקסט חלופי:
"אומנם יש לו חוטם ויש לו זנב / אבל איך לרוץ הוא ילמד מארנב". לא טוב? אז לא מוכרחים לגעת, לא בעליקמא ולא בשפן.

האיורים בספר המקסים הזה נעשו, כפי שהבנתי בטכניקה של חיתוך לינוליאום, שעשה שלמה כהן, על פי מגזרות נייר של מרים ברטוב, עם שלושת הצבעים: אדום, שחור ולבן (כן, גם ללבן יש תפקיד משמעותי באיורים) הם שנותנים לספר את ייחודו ואת הדימויים שנחקקו עמוק בזיכרונם של ילדים רבים כל-כך שגדלו במדינה הזאת, ממש יחד עם עליקמא הקטן, הילד מגברעם.

לי כל ציור נושא מזכרת מהילדות. "זו אמא סמבינה אל בנה מחייכת / צריך, עליקמא העירה ללכת" מתקשר לי  מייד עם הסבתא מגבעתיים. אומנם היא הייתה מ"הפלג הליטאי" של המשפחה בכלל – ולא "כושית" בעליל, אבל היה לה במטבח על הקיר את מחזיק-הניירות-עם-העפרון בדמות סבתא שחורה, שהיה נפוץ בהרבה מאד בתים בתקופה ההיא (ראו בתמונה המצורפת) וגם סינור דומה לזה של אמא סמבינה היה לה. ואם אמא-סמבינה היא סבתא-שלי – אני הייתי עליקמא.

מחזיק ניירות עם עפרון דמוי-אמא-סמבינה, כמו שהיה לסבתא במטבח (מאתר נוסטלגיה און ליין)

תוספת שדילגתי עליה במהדורה הראשונה של הפוסט – כנראה בגלל הדחקה של המאורעות הקשים – היא סצינת הנפילה הכואבת של עליקמא מהפיל השובב והישיבה בצל התמר "עצוב ובודד וכל אבר כואב לו". מהשפל הכואב הזה העניינים רק נעשים טובים יותר, עד לסוף המוצלח (ראו בהמשך).

פילים כמו של עליקמא לא היו אצלנו (חוץ מוואדי פילים שכבר תואר כאן פעמים רבות) אבל צבר ודקל (תמר) והגיבורים הטובים שבסיפור, החתול והברווז היו גם היו אצלנו ("מאין חתול בא? ומי הוא ברווז זה? / הביטו וראו: הם לא באו ריקם, הסל והכובע הביאו איתם").

וסוף הספר, אחרי שהשלושה – "הגיעו העירה (לגבעתיים?) החנוונית אותם תיכף הכירה / מילאה את סלם ממתקים וכל טוב / עכשיו הם החליטו הביתה לשוב" – הוא הסוף שכל ילד, בכל תקופה, בוחר בו כהפי-אנד המושלם של סיפור הרפתקאות כל-כך מסעיר: גם "ממתקים" (שהיו נדירים מאד בימים שהספר ראה אור, ואילו היום הם מוקצים מסיבות בריאותיות), גם חנוונית ש"תיכף הכירה" וגם השיבה הביתה, אחרי הפי-אנד נוסף – מציאת הפיל!

"הפתעה שכזאת מה קרה פה? / פילון מחכה לידידו בחורשה פה". וכאן אני מקלקל לכם את ההפתעה (ספוילר!): "פתחה החבריא בשיר ובזמר / וכאן סיפורנו כבר בא לידי גמר / הם באו הביתה עם רדת היום / וכל הנסיעה נגמרה בשלום".
מה יכול לבקש ילד דרומי – כושי או ליטאי, מגברעם או מבארי – יותר מסיום כל-כך אופטימי.
הלוואי והיו לנו עוד כמה עליקמא.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.