לפעמים לא צריך לכתוב יותר מדי מילים. אתמול כשקראתי את הפוסט של קרני אלדד במעריב אונליין במסגרת מה שהם קוראים ״הנבחרת״, ידעתי בדיוק מה צריך לעשות עורך אחראי. חיכיתי שיתחיל השבוע החדש והנה אני מציג כאן – זה מתחת לזה – את גיליון ״דבר״ המקורי מ-7.10.1946 ובו הכותרת: ״ישובי הנגב נגאלו מבדידותם״ מול עיתון ״אלטרנטיבי״ אפשרי של מעריב און-ליין מ-7.10.2016. המילים מדברות בעד עצמן.
ולסיום: הפרומו מהפייסבוק (למי שבמקרה החמיץ):
6.10.1946 > 6.10.2016
״הגיע הזמן שהקיבוצים יחזירו את המשאבים שקיבלו מהמדינה״
(בתמונה: המשאבים כפי שנראו באוקטובר 1946. המדינה עוד לא בתמונה)
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
עם כל הכבוד לקרני אלדד ומורשת אביה וסבה, ועם כל ההערכה שיש לי לפועלה המוזיקלי והתרבותי- הבחורה כותבת בכזו נפיחות ודתיות-פלסטיקית, שפשוט אין לי שום רצון להתייחס לתוכן דבריה. ואולי עדיף ככה, כי רק מלקרוא את חמש השורות הראשונות האפופות ברחמים עצמיים על הטרחה הנוראה שיש לה בחגים (לגהץ חולצות מכופתרות? שזה שלובש אותן יגהץ, מותק!) בא לי לקחת שקית הקאה ולהצמיד לפי.
תמשיכו להשקות את הדשא בבארי. בבקשה.
יעל, תודה על תגובתך. בכלל לא שמתי לב למורשת של הכותבת. דווקא מי שיש לה כזאת מורשת יכולה הייתה אולי לשמוע על כמה פיסות היסטוריה ישראלית, מעבר לחולצת הכפתורים המגוהצת. חשבתי שהתמונות יעזרו להבהיר. אבל מי כבר קורא בלוג-שוליים מהנגב, כשצריך לנסוע בחג לצימר בצפון.
"ביישוב שלי לא כתוב ט.ל.ח, כי אין כאן טעויות". איזו זחיחות מחליאה. ובהקשר של בנים-בנות ה"טל"ח" הייתה הערה הומוריסטית, אבל גם העידה על ההבנה שבנים-בנות לפעמים זה עניין לא דיכוטומי. אני בטוחה שגם ביישובים הדתיים נולדים ילדים שזהותם המגדרית שונה מזהותם הביולוגית.
רונית, תודה. היא התכוונה ל״קטע״ הומוריסטי מתובל בהבחנות סטטיסטיות ופרשנות לאומית גאה. יצא לה זחיחות, שבימינו היא תכונה די מקובלת (״לא מתנצלים״ ומתגאים באומת הסייבר והדבש. יש לה ממי ללמוד).
איזה איש מצחיק אתה, וכמה שזה לא מצחיק בכלל
אני מצחיק (אולי) כלפי חוץ. בתוך תוכי אני מתפקע מצחוק.