אתמול חגגו, כבכל שנה, את חג העומר בשדה השיבולים הצהובות מול עזה. במת החג מקושטת הדגלים הצבעוניים הוצבה מעל הוואדי שנשרף בקיץ האחרון.
כתבתי בבלוג כמה פעמים על חג העומר, החג החקלאי־קיבוצי שיש לו מקורות תנ״כיים וש״חוּדש ב-1946 בקיבוץ רמת יוחנן, בעקבות מנהג קציר העומר שהתקיים בבית המקדש״ (ציטוט מוויקיפדיה). הזכרתי כמובן גם את השיר ״ים השיבולים״ ואת העובדה שחוזרים עליה כל פעם בפליאה שהשיר הזה, הכל כך ארץ־ישראלי, נכתב על ידי יצחק קינן, משורר שנולד במרוקו וחיים אגמון, מלחין ממוצא טורקי. כאילו שזה לא מובן מאליו שכל פזורות העם היהודי שהתאספו כאן בארץ התנ״ך עם המצאת הציונות, היו שותפים לזריעה ולקציר של השיבולים הישראליות בעת החדשה.
את טקס העומר החדש, הנחוג כבר למעלה משבעים שנה ברבים מהקיבוצים, הגה ועיצב המלחין והמשורר מתתיהו שלם מקיבוץ רמת יוחנן. את מסכת טקס העומר שנחוג אצלנו כתב המשורר אֲנָדָד אֶלְדָן שגם היה בין הקוצרים בשנים עברו.
חג העומר תשע״ט, קיבוץ בארי 2019
לפני שש שנים העליתי פוסט עם מיטב התמונות מחגי העומר בכפר שבנגב המערבי (״העוטף״), משנת 1947 ועד ימינו. השיבולים נשארו אותן שיבולים שנמצאות גם בסמל המועצה האזורית שלנו, והשנה לראשונה לא השתתפו בין הקוצרים נציגים מדור המייסדים. אלה שנמצאים איתנו הם כבר הרבה מעל גיל תשעים ובשנה שעברה עוד הניפו את החרמש. לקראת החג התבקשתי לכתוב כמה מילים לכבודם של בני הדור הותיק של קוצרי העומר, וזה מה שהקריאו על בימת החג:
ים השיבולים
החברים שהקימו את בארי קצרו את שיבולי העומר כבר בנחביר ובקדמה, ואפילו בגדרה.
הם היו בני 20 (או פחות) כשקצרו את שיבולי החיטה של הנגב בפעם ראשונה.
אחר כך הם קצרו גם כאן בשדות הפלחה של בארי. הם קצרו בחרמש את ים הדגן גם כשהפלחה הפכה לגד״ש (גידולי שדה) ואחר כך ל״חקלאות בארי״.
הם קצרו בכל חג עומר, מאז שהתחילו לחגוג אותו על אדמת בארי ב-1949 (לפני 70 שנה). והם המשיכו לקצור גם כשהיו בני 30 ובני 50, ובני 70, ואפילו כשהיו בני 90 ויותר.
השנה הם כבר לא יקצרו אבל הם נשארים איתנו, ובניהם ונכדיהם, ואפילו ניניהם ימשיכו לקצור את שיבולי בארי. כי זו כוחה של מסורת. מסורת שהתחילו האבות המייסדים, החלוצים שהפריחו את הנגב.
הידד לקוצרים האלה (וגם למְאַלְּמוֹת שאספו את השיבולים לאלומות).
נמשיך ללכת בדרכם באהבה ובהוקרה,
חג קציר שמח.
לפני כמה שבועות שמענו בהיכל הקונכיה בבאר שבע את מקהלת הצבא האדום שרה עם להקת הגבעטרון את ״ים השיבולים״ של יצחק קינן וחיים אגמון. נכון שהחיילים הרוסיים לא ממש שיננו את המילים העבריות, אבל הם בהחלט הצטרפו, בכל כוחם המוזיקלי הממושמע, לפזמון ה״לה-לה-לה-לה״ המפורסם וזה נשמע, כמו תמיד אצל ״הצבא האדום״, עם הרבה עוצמה שהוסיפה כוח לזימרת הגבעטרון האהובה. הנה הקלטה חובבנית שעשיתי של קטע מהביצוע המרגש:
והנה הקלטה טובה יותר מהופעה בירושלים שמצאתי במרחבי היוטיוב (הקרדיט ל-Rachel Suranyi):
וככה זה נשמע ונראה אתמול בשדה מול רצועת עזה:
חג שמח לכל תושבי הכפר והעוטף ולכל תושבי ישראל, אלה שחוגגים את חג העומר וגם למי שחוגג מימונה או סתם שבת שלום.
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
יגאל, מרגש לדעת שיש טקסים/אירועים שעדיין מתקיימים ועוברים מדור לדור. עם כל השינויים זה כבר לא מובן מאליו. כל הכבוד ל"כפר" שלך!
תודה על הקטע של מקהלת הצבא האדום. הייתי בהיכל הקונכיה בהופעה.אכן, השיר הזה לבש עוצמה אך היה גם משהו קומי בכך שחברי הגבעטרון נעו בסחבקיות שלהם ומאחריהם "טפט של מקהלת הצבא האדום" שדבר לא זז אצלם למעט הפה. כך או כך, בנשמה – זה הזיז!
תודה, דוד. מסכים איתך לגבי מקהלת הצבא האדום. גם אני שמתי לב לניגוד המשעשע בין השלומפריות הגבעטרונית הקיבוצניקית־ישראלית לממושמעות הקפדנית – בתנועה ובזמר – של החיילים הרוסיים. אבל העוצמה שהם הוסיפו ל״לה-לה-לה-לה״ של עמק יזרעאל הביאה את ים השיבולים עד הים הבלטי או אפילו עד אוקינוס הקרח הצפוני.