איזו אות אתה הכי אוהב ||| אלף בית של קווים ונקודות: תשובה לשאלה שנשאלתי

רוזה מרציפן, המגיבה הוותיקה (והשנונה) שאלה אותי שאלה בנושא שאף פעם לא חשבתי עליו: "איזו אות הכי אהובה עליך?" (זה הציטוט המדויק, בכותרת עשיתי שינוי קל).
בהתחלה חשבתי שהיא מתכוונת לאיזה פונט (גופן) וכבר התחלתי לנסות לדלות מקרקעית זכרוני את הפונטים החביבים עלי (אריאל זה פחחח? אורון זה מדהיםםםם ובלנדר זה קוּל?). זה רעיון לא רע בפני עצמו, אולי אעלה פעם פוסט עם "מצעד הפונטים" כמו שעשיתי עם מצעד הפזמונים שלי. הרי לכל מעצב גרפי יש העדפות המשתנות, אולי, בכל תקופה. ומעצבים ותיקים לא ממהרים לקפוץ על פונטים חדשניים שמביאות להם סטודנטיות צעירות ומעודכנות (גם אם הן קרובות משפחה, הכי קרובות שאפשר!).

אבל אז רוזה הסבירה לי שהיא התכוונה פשוט ל"אות מתוך האלף בית".
אף פעם לא חשבתי על זה. הרי אני צריך את כל האותיות כדי לכתוב את הגיגי (מלאי הסוגריים) בבלוג הזה וגם בחיים האמיתיים. זה כמו לשאול אבא (או אמא) איזה ילד הוא הכי אוהב. כולם היו בני (ואותיותי) ובכל זאת אני לוקח את המשימה המאתגרת ומנסה לעבור אות-אות, ולבחון את יחסי איתה:

ברור שאני אוהב אותה. היא הראשונה ויש לה צורה כל-כך מורכבת עם ענפים למעלה ולמטה. מעניינת ומאתגרת. וגם היא האות הראשונה בשמו של בני השני.

"ב' זה בית", כבר אמרו וגם ישבו על זה קיץ שלם (שבינתיים לא ממש השפיע על מישהו). ואוסיף – זה בית פתוח! וגם הצ'ופצ'יק מימין למטה הוא בדיוק התוספת הנוספת שאני כל-כך אוהב בעיצוב. משהו שחורג מהשבלונה ומהגריד.

שלא לאהוב אותה איך אפשר. היא כמו איש שהולך על שתי רגליים. וגם היא חלק מהשם שלי, וגם של הבת היחידה והיקרה (והמוכשרת) שלי. שעוד רגע תקרא את הפוסט.

אני אוהב גם את ד', בגלל דלת אמותיה, וגם לה יש תוספת קטנטנה המבדילה אותה מ-ר'. אמרתי כבר שאני חובב תוספות (אבל רק קטנות, והמבין יבין)

בגלל השם. וגם עצם זה שהיא מעיזה להתחלק לשני חלקים, היוצרים הרבה בעיות ליצרני שבלונות ואותיות מגנטיות מפלסטיק, שמדביקים למקרר. אני אוהב את אלה ש"עושים בעיות" להנהלת-העולם המרובעת-והמקובעת-בשל-הבעיות-העצומות המטופלות על ידה בישיבות אינסופיות.

בגלל הפשטות המודרניסטית (בעיקר בגירסאות החדשות הסן-סריפיות). אני קו זקוף ואל תבלבלו לי את המוח.

אין מה להוסיף. (אנחנו לא גולשים לוולגריות כמו מישהו סביר שאנחנו מכירים)

גם הוא בית! אפילו יותר מ-ב'. מי יתנני במדבר מלון אורחים. ח' זה בית או סככה שחבל על הזמן!

יופיה אינו ידוע. אחת האותיות המורכבות ביותר והמאתגרות לעיצוב. הקשת המכופפת והמכונסת פנימה אל חלל הבטן מעוררת אהדה וסימפטיה מיידיות.

בגלל הצניעות. איך זה שאות אחת מעיזה. גם להיות כל-כך קטנה וגם לרחף מעל קרקע המציאות וקו הבסיס של הפונט. שלא לדבר שהיא ראשית שמי, ויש אפילו כאלה שקוראים לי "יוּד". אדם קרוב אצל עצמו. וגם כי היא האות הפותחת בשמו של בני הראשון, וגם בשמה של נכדתי הראשונה.

כמו ב' רק בלי הצ'ופצ'יק. לפעמים צ'ופצ'יקים הם סתם מטרד, כמו ציפורן חודרנית או תוספתן או יבלת מעצבנת.

בגלל הגאוותנות והייחוד. האות היחידה בעברית שמעיזה להתרומם מעל גובה הדשא וקו ה-x הטיפוגרפי. באנגלית יש המון כאלה, אצלנו זו רק ה-ל' שמעיזה להיות קצת ג'ירפה ולשלוח צוואר לכיוון הצמרות. (וגם לעצבן גרפיקאים לחוצים בדד-ליין, שרק רוצים להעביר כבר את הקובץ ולצמצם בין השורות, כדי להכניס עוד טקסט, שביקש הלקוח לפי חוק האותיות הקטנות ואז הם קוצצים לה את הצוואר הזקוף והגאה).

בגלל המורכבות. מ' היא צירוף של שתי אותיות נ' (או כ') ו-ו'. וצירופים ושיתופי פעולה בין אנשים וחברות ואפילו אותיות הם תמיד מבורכים (אמר לי ה"י).

שוב הצניעות הזאת. כמה יופי יש באות שתופסת רק חצי כסא, בזמן שאחרות (למשל ש') גולשות מהמושב (ומרוחב האות) שלהן לעבר הכסאות של השכנים.

בגלל העיגול הסימטרי הסגור. המקום הבטוח שלנו, הנותן לנו הגנה מפני כל צרות העולם: קנאה, צביעות, קסאמים ושאר פגעי הסביבה.

ע' זה ענף. האות הכי חקלאית. עם ענף בסיסי של עץ (בפרדס או במטע או בשדרה) וענף צעיר ורענן היוצא ממנו ושואף למעלה והצידה, מחפש את דרכו. כמו הסמל שהיה פעם לחטיבת-בני-הקיבוץ-המאוחד-בנוער-העובד-והלומד. וגם יש אותה בשמות כל נכדי, וגם בשם המשפחה שלנו.

איך אפשר שלא לאהוב את ההתכנסות הפנימית. את ההשתבללות הזאת המנסה להתגונן מפני כל האותיות שמסביב. פ' הוא פנטסטי!!!!!!!!!!!!!!!!!1

צ' זה צה"ל. על כל קופסת שימורים של לוף או מלפפונים חמוצים היה מוטבע צ'. ומי שהיה פעם שריונר לא ישכח את הצ' של מספר הטנק (צנטוריון!) שלו בלבן על גבי שחור.

החוצפה הזאת לשלוח רגל בלתי מחוברת, ולחקור גם את הנעשה על הקרקע שמתחתיך, מתחת לקו הבסיס! חוץ מהאותיות הסופיות (עליהן נדבר בסוף) אף אות לא העיזה (וראו גם את שבחי ה').

היא כ' ללא בסיס, או ו' שנכפף אל צמרתו. יש יופי גם באותיות שלא מתביישות להראות את פגעי הזמן והגיל. שמור לה אצלי חסד נעוריה, לפני שנכפפה.

אפשר לשנוא אותה או לבוז לה, ואפשר גם להעריך אותה, דווקא על שום כובד משקלה והרוחב שהיא תופסת. הנה אות שלא מתביישת בגופה: אני רחבה (שלא לומר שמנה) וקבלו אותי כמו שאני ותפנו לי מקום, גם אם לא נוח לכם. כי ככה אני.

חותמת את המצעד. ואפילו רק בגלל זה אהבתי נתונה לה. וגם בגלל הצ'ופצ'יק (מה יש לו מהצ'ופצ'יק הזה? אתם ודאי שואלים). אני אוהב צ'ופצ'יקים, כבר אמרתי שיש לי סימפטיה לשוברי המרובעות ומפירי הסדר (אבל שיעשו את זה באופן מסודר, בבקשה).

זהו, הגעתי לאותיות הסופיות. וכאן אספר שלמרבה הבושה רק לפני שנה בערך נודע לי (פשוט לא התעניינתי לפני זה) שבהתחלה האותיות האלה: ך', ן', ף,' ו-ץ' – היו האותיות המקוריות, ובמעבר לכתיבה רהוטה וזורמת (קורסיבית) הן התכופפו כדי לסייע לכותבי המגילות (או כותבי דפי הדיווח על בניית חומה או כפר נוספים) לכתוב בצורה רהוטה. ורק כשהן מופיעות בסוף שורה, הן לא חייבות להתכופף – אז שם הן נשארו בצורתן המקורית. ותחפשו כבר אתם את האלגוריה המתאימה כאן. בכל אופן מגיע להן הרבה כבוד. הן היו כאן קודם, הן המקור. תנו להן חיוכ, פירגונ, ליטופ וציוצ (בטוויטר?).

כל זה לא אני המצאתי, מי שלא ידע את זה, יכול לקרוא כאן בערך את אותו הסבר, וגם אצל פרידלנדר מהפוסט הקודם.

הסבר על מקור האותיות הסופיות. הנרי פרידלנדר "על אותיות וספרות", 1959

ונשארה רק "גחלת עמומה" – ה-ם, המם סופית. אין לי םושג םאיפה היא באה ולםה היא כזאת. אבל בגלל הםסתורין – אני אוהב גם אותה! והיא שמביאה אותי לקו הסיוםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!

זהו, רוזה, אני מקווה שעניתי לך על השאלה הקצרה בתשובה ממצה ומקיפה, ונדמה לי שביאליק, המשורר הלאומי כבר עסק בנושא בחיבורו הידוע "ספיח". קראתי שוב בפרויקט בן יהודה (תעברו בדף באתר לפרק השלישי), ומה אומר לכם: הבן-אדם מצחיק ומשעשע ויודע לכתוב. אני בטוח שהיה מקבל טור באיזה עיתון שהוא רוצה (לפני סגירתו) או פשוט היה פותח בלוג עם 7,000,000 עוקבים. למי שמתעצל להיכנס, למרות שהוא מפסיד אצטט קטע לדוגמא:

צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…

ואת כל זה הוא כתב בעברית לפני 100 שנה! ויש לנו, כמובן, גם את נעמי שמר מלכת הזמר הלאומית עם האלף-בית שלה.

תודה לרוזה שהרימה לי להנחתה, ותודה למי שקיבל את ההנחתה והצליח להגיע לקו הסיום (אני יודע שזה לא קל). ותודה להורי ולמורי שלימדו אותי את האלף-בית בחדר (גילוי נאות: בתמונה שתראו בקישור, אלה לא ההורים שלי) ובצריף הכיתה השחור הישן, שהיה ליד מה-שהיום-בית-האמנים. תודה ושבת שלום.

ולחדשות החיטה: דיווחים מהשטח

התפתחויות מדהימות שאנחנו יכולים לספר בפרשת זריעת החיטה בצלוחית הפלסטיק. (פרסומת אחת וחזרנו).
חזרנו. ובכן החיטה בצלוחית הניסוי הגיעה תוך 6 ימים לגובה 130 מ"מ. כתבנו בדרום שנמצא בשטח מדווח: ובכן, תמר או רפי, זה לא הכל. עתה נודע שנוסף לצלוחית הנסיונות, הושארה בשטח כוסית פלסטיק קטנה ששימשה בעבר להרמת כוסית תירוש בגני הילדים של הישוב. בתוך הצלוחית, אני מדגיש, יונית, הושארו, או אולי הושמו בכוונה, הנושא עדיין לא ברור לחוקרים, גרעיני חיטה נוספים. אני מדגיש, דני (ומרים גבות בצורה בולטת) גרעינים נוספים (פאוזה). והם נבטו גם! (פאוזה כפולה). הנה התמונות!

ולפני שאסיים אני רוצה להביא לכם תמונה של כל מערך ההנבטה שהתגלה בשולחן ליד ארגז החול. כך תיעדו אותו המצלמות של כתבנו בדרום. תודה רבה, תמר ושבת שלום לכל הצופים (וגם לנוער העובד ולגרעין הבבלי)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.