התוכנית שלי הייתה לכתוב פוסט משולב על שני ספרים "קיבוציים" שיצאו בראשית שנות ה-50 (נדמה לי שהיום נהוג להוסיף "של המאה שעברה", אבל זה נשמע לי מרמז לאנכרוניסטיות, ובהחלט לא זו הכוונה במקרה הזה). ספר אחד מהשניים הוא ספר ל"חברים" (כלומר למבוגרים, עם בדיחות שבעיקר מבוגרים יבינו. אם כי אני דווקא השתדלתי להבין, גם כילד) – "פנימי בהחלט", אוסף הקריקטורות המיתולוגי בנושא קיבוץ של דן (גלברט). והשני – "אצלנו", ספר הילדים המקסים של מרדכי אמיתי, עם ציוריו הנפלאים של שרגא וייל.
"אצלנו" של מרדכי אמיתי ושרגא וייל, הוצאת ספרית פועלים, 1953 – המתעניינים יוכלו להגדיל בלחיצה, בכל הדפים ולראות את הפרטים בציורים ואפילו לקרוא את השירים היפים
שמות הספרים, המסתכלים "פנימה" ו"אצלנו", כאילו מרמזים שמדובר על עניין פנימי-מקומי של מביני עניין בלבד והייתה לי כוונה להביא, זה מול זה התייחסות לנושאים "כאילו-קיבוציים" טיפוסיים: טרקטורים וט"ו בשבט, חיות ואנשים, חברה וחינוך. בסוף החלטתי לעזוב את היומרות של ספרות השוואתית, זה לא הכיוון של הבלוג הזה, ואולי גם אין לי את הכלים בשביל זה. מכיוון שעיקר כוחי הוא בסריקותי ("אני סורק – משמע אני חי!") החלטתי פשוט להביא לכם, קודם כל, את רוב דפי ספר הילדים "אצלנו". בגלל מגבלות המקום (והסבלנות) ואולי גם מגבלות של זכויות יוצרים (וגם כדי שתסתקרנו) – לא אביא את כולו. אבל עדיין אני חושב שמי שלא שמע עליו, או ראה את הספר המקסים הזה (בעיקר אם הוא בן-קיבוץ, או חבר, או מועמד, או יש-לו-דודים-בקיבוץ, או ביקר-פעם-בקיבוץ-במרכז-הארץ) ירוויח בגדול (מושג זר לחלוטין לקיבוץ של הספר הזה) אם יראה (וגם יקרא) את השירים-סיפורים-ציורים היפים האלה.
עמוד הפתיחה של "אצלנו" ועמוד הסיום עם הקרדיטים המלאים, כולל הדפוס "אמנים מאוחדים" וסטודיו רוטשילד את ליפמן שאחראי על הקליגרפיה בכתב ירושלמי. כל הזכויות שמורות
אצלנו במשפחה היה "אצלנו" אחד מספרי המפתח. כמובן שהוא שמור אצלי על מדף של כבוד, ואפילו לא הייתי צריך לעלות לעליית הגג כדי למצוא אותו ולהחזיר עטרה ליושנה. עד כדי כך הוא זכור לטוב, שאני יכול להשלים שורות מהשירים, ממש כמו שכולם יכולים עם השורות של "בוא אלי פרפר נחמד" ו-"ויהי ערב". הנה ניסיון: "אצלנו אין בתי קולנוע, ואין גם מגרדי שחקים… (השלם) "אבל ישנו מגדל גבוה, אותו רואים למרחקים". ו"בין בתים אדומי-גג…" (אני כבר משלים) "צומח דשא ירקרק". הנה הצלחתי, ותאמינו לי שלא הצצתי בספר.
הספר הזה, שגם המילים שלו וגם הציורים נוצרו על ידי אמנים חברי קיבוץ: מרדכי אמיתי משריד ושרגא וייל מהעוגן (שניהם יוצרים חשובים, כדאי לכם להציץ בלינקים בתחילת הפוסט) מלא באהבת חיי הקיבוץ וגם בהבנת מהות החיים האלה (לפחות כמו שהיו החיים האלה בזמן שנכתב הספר, בשיא תפארתו של הקיבוץ. היום קצת יותר קשה להבין את המהות הזאת).
עמודי הכריכה הפנימית של "אצלנו" – הקיבוץ ביום ובלילה. היכן מסתתר שובך היונים?
ונדמה לי שיש בספר גם נימה הומוריסטית קלה המרחפת בין השורות והציורים.
הציורים האלה, של שרגא וייל, הם יוצאי דופן קצת בסגנונם, בספרות הילדים של אותה תקופה (וגם כיום בעצם). הם מופיעים תמיד במבנה של ציור אחד גדול עמוס פרטים, על העמוד השמאלי של כפולת העמודים, וציורים משלימים בצבע אחד או שניים בעמוד שממול, עם הטקסט (הכתוב כולו בציפורן באות "ירושלמי" המיוחדת). אלה ציורים שעשה אמן של ממש, לא רק מאייר מזדמן המנסה לעשות ציורי-ילדים "מתנחמדים-ילדותיים". וגם עם סגנון ציור כל כך מיוחד, יכולתי כילד ואחר כך כאבא, לחפש ולמצוא את כל הפרטים הקטנים המדויקים המסתתרים בתוך הציור. במיוחד אהבתי את תמונות היום והלילה המופיעות בפתיחת הספר ובסופו על הכריכה הפנימית (פורזץ), ותמיד ניסיתי לחפש איפה נמצא כל מבנה או שביל המופיע בציור, בקיבוץ שלי. כמובן שלא מצאתי בדיוק, כי הרי ההשראה הייתה קיבוץ אחר. אבל כל הקיבוצים דומים, בדרך כלשהי. העובדה הזאת גורמת לילדי-קיבוץ (ואני ביניהם) להכיר גם את קבוצת "הסלע" המשחקת בקרוסלה, למרות שאני בכלל מקבוצת "דרור"!
ואפשר גם לחפש את הטרקטור "שלנו" (פרמל סי או פרגוסון) בין שלל הטרקטורים המופיעים ליד השיר המיוחד המוקדש להם, או לחפש את "הטווס-של-ילדותנו" בפינת החי של שרגא וייל, או את "החמור שלנו" (שהופיע כבר כאן בפוסט על החמורים). תוכלו לראות סקיצות לציור הזה בבלוג של עינת אמיתי "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", שהמלצתי עליו כבר פעם, ואני ממליץ עליו שוב, לכל מי שספרות ילדים בקיבוץ ובארץ חשובה לו. וכדאי גם לנסוע, עוד החודש, לתערוכה (היא נסגרת בסוף דצמבר, נדמה לי) באותו נושא במוזיאון בעין חרוד, שמעתי שביקור בתערוכה הוא חוויה נפלאה. (אנחנו כבר הזמנו רכב).
זהו, חשבתי לא להכביר מילים ולתת לציורים ולשירים לדבר בעד עצמם. כרגיל – לא הצלחתי להתאפק. אבל הנה סיימתי ועכשיו תורם של דפי הספר. ואם הוצאת הספרים תמצא לנכון לחדש את הדפסתו – כדאי לכם לרכוש אותו (נדמה לי שהוא מתאים גם לאייפד!) ועל "פנימי בהחלט", שהוא לא רק עניין פנימי, בהחלט אנסה לכתוב בקרוב.
שומרי לילה בלינה המשותפת: "בשעה מאד מאוחרת,/ כשאנחנו נישן יפה./ תזמין אותו השומרת / לשתות אתה ספל קפה." גם הילד הזה (וגם השומר, מאוחר יותר) הוא אני.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
שמוליק כץ ושרגא וויל היו ממעצבי עולם הדימויים שלנו בקיבוץ. כמעט כל דבר דפוס שיצא אז מ'התנועה' נשא את חותמם ואחריהם נשרך שובל של ציירים שניסו בהצלחה כזו או אחרת לחקות את סיגנונם
טוב, הם מהשמו״צ, ציירים מוכשרים ביותר. מי היה הצייר/מאייר של הקבה״מ? אולי מיכל אפרת של ״ניסע אל השדה״ וכמובן דן גלברט של ״פנימי בהחלט״ שעוד ידובר בו כאן.
ויש להוסיף ולזכור את אראלה מקיבוץ נתיב הל"ה בעלת העין החדה, היד הקלה והסגנון האופייני לה.
הציור האחרון (בשיר "לילה"), צרוב לי במיוחד בזיכרון.
הוא כנראה ייצג עבורי ביטחון קיומי, שמקורו בידיעה שיש מי ששומר/ת עלינו בלילה, ער/ה ומשגיח/ה על הכל, בשעה שאנחנו ישנים לנו בגן, בחסות קופסת השמרטף שתלויה גבוה במסדרון שבין החדרים.
אני זוכרת שהייתי מעיינת ארוכות בציור הזה ב"השכבה", שמה לב לפרטים הקטנים: הילדים הנמים במיטותיהם… השומרת העירנית והנמרצת עם הלוקס בידה… השומר הגיבור שמפטרל במדרכות כשהוא חמוש בנשק וחבוש בכובע גרב…
ציור נוסך שלווה, שאיפשר לנו שינה טובה ובוטחת. שהרי עם שומרים שכאלה – מי צריך בכלל הורים.
ועכשיו זו פעם ראשונה שאני שמה לב שהם גם שתו קפה בלילה, בשמרטפיה בעופרים, בזמן שאנחנו "ישנים יפה"…
אין ספק – מגיע להם.
בטח שתו קפה, אפילו צ׳יפס הם (אנחנו) אכלו/אכלנו אצל השומרת. חיי לילה יפים היו להם (לנו)…
לגבי גרפיקאים של הקיבוץ המאוחד – ישנה שושנה אנגל ממעגן מיכאל שעיצבה את סמל חטיבת בני הקיבוץ המאוחד למשל וגם קבעה כמה פונטים כמייצגים את התנועה בשנות ה50. היא אישה צנועה מאוד אבל אם פעם תרצה לכתוב על הגרפיקאים הקיבוציים – אל תשכח אותה!
יצא לי לראיין אותה פעם והיא אוצר בלום של ידע. גם מיכל אפרת מגבעת חיים מאוחד שהצטרפה להוצאה כבר ב1951 יכולה לתרום המון לתיעוד ויש לה זיכרון מצויין.
עינת, תודה על האינפורמציה. אולי עוד אתייחס פעם לגרפיקאים הקיבוציים, אם כי את נושא המחקר היסודי אני משאיר לבלוגים ואתרים כמו שלך. אני חלטוריסט, שכותב (וסורק) מפה ומשם, ״מן הים הכללי, וטיפה משלי״, כפי שכתב פעם חנניה רייכמן, שעל ספריו אולי עוד אכתוב פעם.
ד"ש לעינת .
את הספר הזה בדיוק אימצתי מספרייה באיזור שהניחה ארגז אימוץ בחוץ. אמנם הוא לא זכור לי מילדותי, אבל היה לי נעים למגע ולעין, ועכשיו הוא אצלנו בבית. שמחתי מאד לקרוא את הפוסט שלך על הספר, התיאורים וההסברים. תודה!
עשית לי את היום! שנים שאני מחפש את "אצלנו" שאבד לנו במשך השנים.גם אני זוכר חלק מהשורות הבלתי נשכחות הללו.הלוואי והייתי משיגו עבור נכדותי שאמנם גרות בעיר אך הוריהן והסבים, כולם ילדי קיבוץ.תודה!
תודה לך עודד. עכשיו תוכל לקרוא ולהראות לנכדות (אם תגדיל את הסריקות בפוסט הזה) את רוב השירים והאיורים. הספר, כך נדמה לי, כבר לא נמצא בחנויות.