תוך כדי עיסוק מעמיק (כמה עמוק יכול להיות בלוג שנחנך לפני שבועיים?) בהעלאת "קווים ונקודות" לרשת, גיליתי גילוי בלשני מפתיע שרציתי לחלוק אותו איתכם: סוגריים זה כנראה עניין של גיל.
כשאתה ילד, אין לסוגריים משמעות בצורת הביטוי שלך. העולם נראה שטוח והחשיבה שיטתית ומסודרת "אבא, אמא, במבה"…
כשאתה נער או בחורצ'יק (ואל התיוג "בחורצ'יק" עוד אחזור בפעם אחרת) העניין נהיה קצת יותר מורכב: "אני אוהב אותך (ואת אותי?)". רוצה לבוא לסרט? (או למסיבה?).
כשאתה מקים בית (בישראל?) ונכנס לזרם העובדים ולישיבות ההורים אין לך מי יודע מה זמן להתפלספויות מהסוג הזה, והסוגריים משמשים יותר כנושא מתמטי-פיננסי של כלכלת בית: "8,000 לקניית ספה (לבדוק בזאפ), 850 לצימר זוגי בצפון (מפנק!) ומשכורת 13 (כן או לא), או תקציב ב' (כן!).
אבל כשאתה קצת מתבגר (שמתם לב שבגלל הפוליטקלי קורקט יוצא שהיום אנחנו מתבגרים פעמיים: פעם אחת בגילאי העשרה, עם השפם ושינוי הקול וכל זה, ופעם שנייה בגילאי ה-60-70 [תלוי את מי שואלים] אתם פתאום חווים התבגרות שנייה ["הוא כבר אדם מבוגר, צריך להבין…"]. וכשאתה "מבוגר" פתאום אתה מגלה שהצטברו לך המון דברים שרצית לספר [ובמקביל מעט אנשים שרוצים לשמוע] אז אתה מתחיל לשים דברים בסוגריים).
יש המגדירים את הדבר הזה פשוט: אסוציאציות. כנראה שעם הגיל מאגר הקישורים (לינקים) שלך מסתעף ויש מומחים הסבורים שעם שידרוג אורך החיים של האדם המודרני העתידי ל-400-500 (דבר שיקרה עוד בדורנו), וכשנצליח לשמור על תאי מוח פעילים, כל אדם מבוגר, מעל גיל 300, נגיד, יהיה מעין גוגל-אנושי-פרטי, מאגר בלתי נדלה של "חוכמת חיים", חוכמת רחוב ועוד חוכמעס (מה שפעם קראו פשוט "בּוֹבֶּע מַיסֶעס").
ודאי יש לשימוש בסוגריים מקבילות מילוליות ולא טיפוגרפיות: "אפרופו", "זה מזכיר לי", "ואם כבר מדברים על…", "בהקשר לזה רציתי לומר…", ביטויים שכיחים בשיח היומיומי שמנסים להסדיר לך את זרם התודעה (שלא לומר את "סערת המוחות") השופע, בגילנו…
ואפשר גם, כמובן, להשתמש בסימנים אחרים, נוספים לסוגריים, על סוגיהם השונים: פסיקים, מקפים מפרידים, או פשוט לדבר קצת פחות.
העניין שעם הגיל נהיה יותר קשה לשלוט על הסוגר(י)ים.
קווים ונקודות 
במאמר מוסגר רציתי לשאול: האם הסוגריים בתמונה הם במקור?
אם אתה מתכוון לאיור, זהו איור של שמשון הגיבור (בסוגריים אוסיף שחלק גדול מפועלו היה באזורנו, בעזה), מפיל את עמודי הפלישתים (ימ"ש) במקדש דגון. צייר אותו האמן התחריטאי הצרפתי הנודע גוסטב דורה. (את הסוגריים אני הוספתי, בדחף בלתי ניתן לכיבוש).
יגאל יקירנו! אתה מפליא לכתוב! וגורם לנו עונג גדול! עלה בכוחך זה והושעת את ישראל!
רמי ונורית מהולנד הקסומה…
אני בא למחות בשם הסוגריים המזווים ! איך דילגת עליהן?
עוד נדון בהם רבות כשאגיע לעסוק בשפת המחשב
ובמה שהיא מחוללת במיטב המוחות <> שלנו.
יגאל המבולבל
רמי ונורית היקרים, לא העליתי בדעתי שהקוראים התשיעי והעשירי שלי, מהולנד היפה, לפי דיווחי מינהלת אתר הבלוגים, זה אתם.
תודה על המחמאות, לצערי לא אוכל להושיע את עמישראל, מקסימום אחרוץ כמה קווים ואולי נקודה אחת על הקת (הכת?) המתקפלת שלו. תבלו יפה ולהתראות.
אין עליך בכותבים ידידי.
המשך בדרכך זו. תראה שעוד יצטרפו לחמשת קוראיך רבבות .
תודה ידידי היקר. על פי הסטטיסטיקות הניתנות בחינם ע״י מינהלת הבלוג, כבר היינו לרגע בין עשרת הגדולים של הבלוגים החדשים (משהו כמו שכבת הנעורים) ומקום 76 אצל הגדולים, כך שעתידנו כמעט מובטח. שבת שלום ושלא נדע (או שכן…)
בשם הרוב הדומם הרשו לנו להעיר בצנעה: זה שאנחנו לא כותבים לא אומר שאנחנו לא קוראים (וגם מקליקים על הקישורים).
אתם יכולים לעשות לי לייק דרך הדשא של השכנה. הוא יותר ירוק. אצלנו יש המון קוצים ועשבים שוטים שגם שותים סתם את המים של הנוי.
"עם הגיל נהיה יותר קשה לשלוט על הסוגר(י)ים" – נו, יש לעשרת קוראיך בכל העולם מזל גדול שכך הדבר…!
מקווה שכל הסוגריים שלך, ומה שלפניהם ואחריהם, ינצחו במאבקי השליטה הפנימיים הללו , כך שכולנו נמשיך ליהנות מעוד ועוד אפרופו ("איפה האפרופו פה?")
אהבתי גם את האיור, ואת ההקבלה הויזואלית שיצרת, בין עמודי מגדל דגון המתמוטטים ובין התנדפותם של הסוגריים המגבילים מכל הסוגים. תחשוב על זה, זה עמוק…