הסתיו הגיע. החמסינים, שגמרו אותנו כל הקיץ הישראלי המיוזע הזה, סוף-סוף נשברו. (אולי עוד לא סופית, אל נפתח פה לשטן-השרב).
וזה כמובן מחזיר אותי מייד לפריחת החצבים.
מימין: חצב שמצאתי בגוגל. משמאל: חצב שפרח ממש ליד הבית
פעם בילדותנו היה לו לחצב, רייטינג יותר גבוה. כך זה היה פשטות רכה… כך זה הצטייר בילדותנו שהייתה יפה, כפי שכתב כל כך יפה עלי מוהר, ידיד וירטואלי שהיה לי ולהרבה מבני דורי, מנסח המילים והרגשות החשוב ביותר של הדור שלנו, שהלך לעולמו לפני 6 שנים כמעט. הרבה הרבה טרם זמנו. טרם שזמננו תם.
ואם כבר נכנסתי להלוך רוח סתווי כזה של הזכרתם של אנשים יקרים שהלכו לעולמם טרם זמנם והשאירו את עולמנו דל הרבה יותר בלעדיהם, חשוב לי להזכיר איש נוסף שהיה לי ידיד וירטואלי עוד יותר רחוק: סטיב ג'ובס. שנעלם ממסך האייפד, איימק, אייטיונס, אייפון (בקרוב…), אייבוק שלי בדיוק לפני שנה.
לכאורה, אין שום קשר בין שני האישים (פעם קראתי באיזה מקום ש"אישים", להבדיל מ"אנשים" – אלה אנשים שכותבים עליהם בעיתון. גם זה השתנה קצת עם פריחתם, הזמנית יש לקוות, של אישי-אנשי הריאליטי). ובכן הקשר היחידי, אולי, בין מוהר לג'ובס הוא היותם דמויות מפתח בעולמי. מצד אחד עלי מוהר הוא "פשטות רכה": במכלול כתיבתו הנוגעת, בטוריו הבלתי נשכחים "מהנעשה בעירנו" וגם בטור הספורט "בשער", ובוודאי בפזמונים-שירים הנצחיים, הישראליים הסיקסטיז-אייטיז כל כך (מה שהיום, כך הבנתי, מתפרש אצל בני דור אחר, כארכאיוּת ואולי טרחנות מסוימת).
עלי מוהר וסטיב ג'ובס: מילים נוגעות ומסך-מגע (Touchscreen)
ומצד שני סטיב ג'ובס, נביא הטכנולוגיה הדיגיטלית-הצרכנית-הקפיטליסטית. גאון פרובלמטי קצת, אולי, כמצטייר מהביוגרפיה שלו. אבל איש-חזון שאי אפשר לקחת ממנו את זה שהיה האיש ששינה את העולם, כפי שאנחנו חווים אותו, לנצח (לטוב-או-לרע, ימים-יגידו ותלוי-בעיני-המתבונן ולכאורה ועל-פי-מקורות-זרים).
סטיב ג׳ובס נתן לנו כלים מדהימים, בתוכם ניתן להציג את הרעיונות הנשגבים, את החצבים והנחליאלים של עלי מוהר, או את אנגריבירדס ותגובות בשפת הפחחחח. זה תלוי רק בנו.
אפשר לסכם ולומר זאת כך, יונית – ג'ובס ראה למרחוק ומוהר ראה ל"מקרוב" (שזה לא פחות, ואולי יותר, חשוב). שניהם חשובים, שניהם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, ושניהם העשירו את חיי, ונדמה לי שגם את חייהם של רבים אחרים.
ואני בכלל התחלתי את הפוסט הזה בחצב. ובכן, את הסיפורים היותר מלאים על "הטבע בארצנו" ועל "פינת טבע", על החיים קרוב לאדמה – שהיא בהחלט לא "אדמה משוגעת", אלא אולי "אדמה משגעת" – אשמור כבר לפעם הבאה. אבל את פריחת החצב, שעכשיו מופיעה במלוא תפארתה בשולי שדותינו וגם בפינות שונות בתוך "המחנה", אני חייב להזכיר. את הפשטות הרכה, את פאר יצירת הטבע המעוצבת של גבעול ארוך ודק ופריחה עדינה אך מרהיבה, הייתי חייב להזכיר. ונדמה לי ששני האישים החשובים שפתאום נזכרתי בהם, עכשיו כשבא הסתיו, היו יכולים לתאר (מוהר) ולשווק (ג'ובס) אותו הרבה יתר טוב ממני.
כן, זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המיבב (הלוואי שייבב כבר), שכתב יחיאל מוהר, אביו של עלי. וגם ציניקן-רגשן שכמוני לא יכול שלא להזכיר אותו וגם להתלהב, כי שניהם כבר לא יזכירו אותו עבורנו. (וחפשו את החצב גם בפייסבוק, בטח מישהו כבר העלה תמונה שלו. חחחחח).
קווים ונקודות 
עכשיו שחיברת ביניהם ככה, אני חושבת שהמכנה המשותף הנוסף בין שני ידידיך הוירטואליים ז"ל, הוא – שהם פעלו מעל ומעבר ל*זמן*:
ג'ובס הפך את העתיד להווה של כולנו.
ומוהר הפך את ההווה של כולנו – להווה מתמשך, present continuous בעברית: ישראלי, בר-הזדהות, פועם, ושלנו.
ולכן, אף כי מדובר באישים מן ה"'עבר"' לכאורה – הם משפיעים עליך/נו גם ב"'הווה"', ומן הסתם ימשיכו להשפיע גם ב"'עתיד"'.
וחצבים?
חצבים
מתעקשים
בשולי האספלט.
רוח נכאה
באה איתם,
אולי מהים.
בעולם דיגיטלי
מה טעם
בבשורת
עוד סתיו אחד…
(לדמיין יישור אמצעי דמוי חצב פורח, בעיצובך, "כאן", שנות ה-80) – מצוטט כאסוציאציה ופרוזדור לפוסט העתידי הקרוב-לטבע שתכתוב.
באמצעות האייפד של ג׳ובס, אפשר למצוא ברשת את רוב שיריו (חבל שלא את כל טוריו) של עלי מוהר.
והטבע – כמובן שעוד ידובר בו רבות, כאן וגם ״כאן״.
בשם עלי מוהר, אני נעלבת על ההשוואה עם האיש הכל כך מלא בעצמו, ג'ובס.
ראשית, רוזה, אני שמח מאד (באמת) שחזרת להגיב בבלוג. שנית – במובן מסוים, את צודקת. הם מייצגים שני דברים שונים מאד. את שניהם לא ממש הכרתי ולכן לא דיברתי על האישיות שלהם. אי אפשר לקחת מג׳ובס את המהפכה שעשה בתרבות העולמית. ציינתי שהוא נתן רק את הכלים. לתוכן אחראים אנשים מוכשרים כמו עלי. גם אמרתי שמי שרואה מקרוב, חשוב אולי יותר. וגם אם לא תסכימי, נשאר ידידים, כך אני מקווה.
בוודאי שנשאר!
גילוי נאות: אני שונאת טאצ' סקרין.
גם מאיר שלו עכשיו בענייני חצבים. הוא מתקשר לי קצת לעלי מוהר, כי גם הוא מצליח להביא טעם של ספרות שיושבת טוב בסביבה העיתונאית.