הוא פשוט שריונר ||| על אנשי הצוות אפורי הפנים ומה צריך לעשות איתם

הפעם רציתי לכתוב על משהו החשוב לי במיוחד. וזה לא שהחמורים, הפונטים המשובשים, המפות וספרי הילדים והאדם הקדמון לא חשובים. פשוט לסיפור של היום יש (בסופו) מסקנה עגומה וקריאה (מרומזת) לשינוי גישה שאולי עוד יתקבל.
עכשיו, כשאפשר לחפש אותי בגוגל או בפייסבוק, יתכן שקריאתי תיפול על אוזניים קשובות בחלונות הגבוהים (שזה מין אוקסימורון – איך יכול להיות מישהו בחלון גבוה כלשהו שאוזניו אינן אטומות).
ולקורא הנאמן צ', שריונר בזכות עצמו, אומר עוד לפני שאתחיל לפרוס את סיפורי: לא מדובר כאן בסיפורי גבורה ומור"קים (מורשת קרב ברבים) – מדובר על אותם אנשים אפורי פנים, גם באזרחות, הלוקחים את תרמילם וצ'ימידנם מדי שנה ולפעמים גם פעמיים בשנה ויוצאים לאימון גדודי או חטיבתי או לתעסוקה (איזה שם יפה זה, כאילו מדובר באיזה חוג ברידג' או מקרמה או טיול ותיקים) מבצעית, בגבול כלשהו של הארץ המגוייסת שלנו.
ועכשיו, לסיפור (האישי והאמיתי, יש להדגיש שוב): שלוש שנים ביליתי בשריון בסדיר (כמו כל צעיר בן זמני, אין כאן שום רבותא). לא חתמתי קבע יום אחד, ואחר כך זכיתי להימנות על כוחות המילואים – אלה שהוזכרו קודם, עם הטוּטוּ והצ'ימידן (רובה זעיר במט"ז [מטווח זעיר] ותרמיל מילואים סטנדרטי, בהתאמה).

המחבר ברכבים שונים: משמאל – בג׳יפ צעצוע בילדותו, במרכז – בטנק בצמ״פ, מימין – במיכל ירוק

בכל שנה, במשך כמה עשרות שנים, יצא ככה שדווקא בקיץ היינו יוצאים לצאלים (באלי"ש) לאימון כלשהו. האימון עצמו, כך זה אצלנו בשריון, הוא החלק הפחות משמעותי: נוסעים בשטח, אוכלים טונה אבק, יורים כמה פגזים במטווח, ישנים כמה לילות בחניון לילה, מתקבצים לקבוצת-פקודות ואז עושים סיכום תרגיל. ממש לא משהו לספר בבית.
ובכל לילה מגיעה גולת הכותרת – הטיפול בטנקים: מגרזים, מנקים, מבריגים, מחליפים בוגיזים (צורת רבים-רבים של בוגי שהוא גלגל מרכוב בשרשראות הטנק). כך כל לילה, עד שעוזבים את הטנקים, אוכלים בחדר אוכל של המדור למ"ר (לחם-מרגרינה-ריבה) והולכים לישון באוהלים, רק על מנת שאחרי שעתיים יבוא מפקד המדור או קצין תורן (שזה יכול להיות אני בכלל) ויעיר את כל הפלוגה בצעקות, לרוץ מהר למשטח הטנקים כדי להביא את כל התותחים למצב אבטחה. כאן נדרש הסבר קצר לבודדים מקוראי שאינם שריונאים: כידוע, חיל השריון מרובע הוא (בניגוד לצנחנים שהם משולשים, לתותחנים שהם מלבנים ולאנשי הסיירות המובחרות שהם בכלל אליפטיים, שלא לומר אפוקליפטיים) ולפי תח"ש (תורת חיל שריון, כל הר"ת בפוסט הזה אמיתיים, פחות או יותר) הכל בטנק צריך להיות מסודר ומאובטח על מנת שבבוא יום פקודה נוכל לצאת לקרב מאורגנים, מזוודים ומוכנים לבאות (מה שכמובן הוכח כמופרך לחלוטין במלחמות השונות שאמרנו שלא נדבר עליהן כאן).

טנק בגולן. (איור של המחבר, 1982)

ובכן, ככה רצה כל הפלוגה בלילה בחזרה למשטח הטנקים, לסגור תאי זיווד, להחזיר אביזרים למקומם, לכבות מכשירי קשר שנשכחו וגולת הכותרת – להנמיך תותחים על כנף שמאל! גם כאן נדרש הסבר טכני קצר: נמצא שמסיבות מכניות והנדסיות כלשהן שכבר פרחו מזכרוני, השארת התותח מוגבה במשך כל הלילה יכולה לגרום נזקים לגלגלי השיניים שלו או משהו כזה (ואל תחפשו פה סמליות אלגורית!).
וככה כל לילה, במהלך שבוע האימונים, מוקפצים אנשי הפלוגה, אפורי הפנים, מקבלים נזיפות ממפקד המדור ומקצינים תורנים ואולי גם מהמג"ד, וחוזרים נפולי פנים לשמיכות הסקביאס שבאוהל. ככה זה אצלנו בשריון, רחוק מאד מהתהילה של לוחמי הסיירות מאופרי הפנים ועטויי המיסתורין, אלה שרואים לאויב את הלבן שבעיניים.
וכשנגמר השבוע מגיע הטיפול השבועי: שוב מגרזים, מתקנים, מנקים יסודי יותר, מורידים חוליה במזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים – או משהו דומה) ומושכים תותח 7 פעמים. הבגדים מתמלאים שמן 9105 ו-4090 (אם אני זוכר את המספרים נכון) ואז חוזרת התרגולת – השריון טוב מאד בתרגולות, שלהבדיל מתרגילים, מתבצעות בצורה אוטומטית בלי לחשוב ובלי להגות טריקים ותחבולות אסטרטגיות כמו שנעשה בחילות אחרים – לקום בלילה, לחטוף צעקות ונזיפות כי שכחנו להנמיך תותחים ולחזור לאוהלים.

ובסוף כל האימון הזה מחכה לנו החזרת הציוד באפסנאות – אוספים את כל זיווד הטנק: רשתות הסוואה מאובקות, גריזר (משאבה-דהן-סדנא-יד-קנה-גמיש-פיה-חופפת בלשון הטופס האפסנאי הצה"לי), ג'בקה (מכפתיים מתכווננות ש"כ), פטיש 5 קילו, לוֹמים (לא חשוב מה זה כרגע) וכבל גרירה במשקל חצי טון. את כל הכבודה הזאת גוררים למשטח שממול לאפסנאות, רק כדי להיווכח שבדיוק כשמגיע תורכם להחזיר ציוד, האפסנאי הג'ינג'י מוריד את מכסה חלון הקבלה של האפסנאות, הולך לשק"ם לסדר עניינים ומודיע לכם שתבואו מחר בבוקר.
ואת כל זה תכפילו בכמעט 20 שנות שירות, כדי להבין שחיי השריונאי הם לא בדיוק דבש, ואפילו הגריז הטוב ביותר לא ירכך אותם.

וכאן בסיפור האישי שלי קרתה התפנית שגרמה לי להטריח אתכם עם סיפורי על האש, העשן, האבק והגריז: יצא ככה שאחרי שהגדוד שלי פורק במסגרת שינויים מיבניים במערך הכוחות הצהלי, הנערכים אחת לכמה מלחמות, והפלוגה שבה שירתתי כל אותן שנים התפזרה לכל עבר, הועברתי לשרת במקשנ"ר (מפקדת קצין שריון ראשי) ועוד במדור החינוך והתרבות!

עכשיו הייתה לי עדנה מסוימת. מכיוון שאובחנתי כגרפיקאי זכיתי לערוך גרפית איזה עיתון שריונאים אחד או שניים, לשפוט בתחרות החטיבה המצטיינת שהתקיימה בתערוכת השריון בכיכר שאז עוד נקראה מלכי ישראל, וגולת הכותרת – לעצב חוברת הדרכה כלשהי לטנק המרכבה!
מכיוון שאז התחלתי כבר להשתמש במחשב ובתוכנות גרפיות שונות, כולל גירסת הפוטושופ הראשונה (צ' תתעורר ולך לשטוף את הפנים בברזיה בחוץ). הוספתי בכל עמוד איור נחמד של טנק שהקנה שלו מורם בחינניות ובגאווה.
קצינת החינוך אהבה מאד את העיצוב שלי והודיעה לי למחרת, בחיוך טלפוני ובאדיבות, שהעבודה שלי טובה מאד, אבל קשנ"ר (קצין שריון ראשי! לא פחות!) מבקש, אם לא קשה לי ואם זה אפשרי שאנמיך באיורי הטנקים את התותח בכמה מעלות, על מנת שיהיה מאוזן וימחיש את מוכנות ואיתנות החיל. בעבודה של 20 שניות, נכנסתי לפוטושופ, עשיתי Rotate של 10 מעלות והנמכתי את כל התותחים בחוברת במרוכז, כיוון שהיו מקושרים כולם לאותה תמונה.
למחרת טילפנה אלי הקצינה, ביקשה להודות לי על עבודתי המצוינת והודיעה לי שקשנ"ר מאד מרוצה מהעבודה שלי וכל הכבוד לי ועוד שבחים שהנייר מסמיק מלציין את כולם. לא רחוק הייתי מצל"ש הרמטכ"ל.

ואתם ודאי כבר עליתם על הנמשל השקוף, המרובע והאפור, המשתקף בסיפור שלי כמו מטרת טנק על קו רקיע בתרגיל מחלקתי. (חוץ מצ' שכבר עזב את הסיפור שלי מזמן והלך לשק"ם לאכול "אגוזי"). ומכיוון שבשריונאים, כבדי שמיעה מרוב פגזי תירגול, אנו עוסקים נשנן את זה שוב: כשאתה חייל אפור פנים ולוחם של ממש, לא יהיו הרבה שיגידו לך מילה טובה (ויהיו מספיק שיגידו לכם מילים רעות ונוזפות גם ב-1:00 בלילה), אבל כשהפכת לג'ובניק מנמיך תותחים וירטואליים, כל המחמאות נשפכות עליך כמו פח שמן 9105 שאיבד את הפקק שלו ונפל מהצריח על הראש שלך.

זהו זה. ככה זה. תמיד דופקים את האפורים. האם זה חייב להיות ככה? לא בטוח.
ומי שלא היה טנקיסט, אולי יבין עכשיו למה השריון עשה היסטוריה.