אילו ציפורים ||| על האדם ועל ציפורי הלילה והבוקר, וציפור אחת קטנה בלב

אילו ציפורים היו כותבות בלוגים הם היו הרבה פחות מסובכים ומפותלים. לכל ציפור יש את הקטע המוזיקלי שלה, ומי שחי בתוך כפר פסטורלי שהוא צַפָריה אחת גדולה, ודאי למד עם השנים לזהות כל ציפור לפי השיר שלה (זה נכון, אולי גם לגבי אנשים, אבל אנחנו מדברים ומצייצים היום על ציפורים בלבד).
כשבאתי ל"מחנה" לא היו כאן כמעט ציפורים. ממש כמו בשיר על יואל משה סלומון ופתח-תקווה שלו: "אם ציפורים אינן שרות…" (ולא כדאי להמשיך…)
הייתה כאן אדמה ללא צל, וכמעט ללא עץ, מדבר חשוף עם כמה מבנים ואוהלים ומגדל מים אחד. לא הייתי ער למצב הזה יותר מדי, כי הייתי בן עשרה חודשים, אבל אני זוכר מתקופה קצת יותר מאוחרת שלא היו הרבה ציפורים.

להקת דיות בחורשה ליד מכרות הגפרית, 2012

"המחנה" בטרם עצים, בטרם ציפורים. 1951

לאט לאט, ובעצם די מהר, צמח היישוב ואיתו צמחו העצים. ואז באו גם הציפורים. ואנחנו שהיינו ילדי השמש והטבע למדנו להכיר כל ציפור ואת הסיפור שלה. את הפשוש הקטנטן שהקן שלו מאורך עם פתח קטן למעלה, את החוחית הצבעונית השחורה-לבנה-צהובה-אדומה שנעלמה לנו פתאום מהעיניים. וכמובן את הבולבול הוותיק והנפוץ, ואת הדוכיפת שנבחרה, בבחירה קצת תמוהה, במשאל-עם, לציפור הלאומית (כנראה בגלל הכתר). ואת הזרזירים שהיו חולפים פה בחורף בלהקות גדולות המציירות עננים-דינמיים בשמיים, ומתיישבים ברפת שהייתה עשרים מטר מבית הילדים שלנו.

  
מימין: זרזירים מעל הרפת בשנות ה-50 (של המאה ה-20). משמאל: עורב על אורן במאה ה-21

את העורבים בעלי הקול הצורמני והמנהגים הלא-כל-כך-סימפטיים שלהם (עד היום הם נוהגים לקחת דברים מהשקיות שאתה משאיר לרגע על האופניים, אם רק עזבת אותם לדקה או שתיים). אבל לעורבים דווקא הייתה לנו סימפטיה מסוימת בגלל העורב-המבוית-של-עזרא והעורב-החצי-מבוית-של-גדי שממש ככלבלבים מאולפים נהגו לבוא למשמע השריקה ולשבת על כתפי בעליהם ולהתנהג כציפור-מחמד לכל דבר, ואז פרחו אל הצמרות הכי גבוהות או חזרו לגנוב דברים משקיות (סיפורם של העורבים נכתב על ידי סמדר, בשפה יפה וספרותית יותר, ב"פינת טבע" שכבר הצגתי).

ויש לי פינה חמה גם לחסידות שעדיין חולפות, בשדותינו בדרכן לארצות החום, כבדות אבל טסות ביציבות (כמו המטוסים שמחליפים אותן בימי קרב והפצצה, השכיחים גם הם במקומותינו), ואז הן נוחתות בשדה קרוב ומתהלכות כמו להקת בנות בטיול שנתי, כשאחת תמיד מרימה רגל, כי הרי היא חסידה וזה מה שחסידות אמורות לעשות.
וכמעט שכחתי את הנחליאלי ההדור, הממשיך לבקר אותנו בהקפדה בכל סתיו, וקורה, כך נדמה לי שכל-כך טוב לו כאן שהוא נשאר לפעמים כמה חודשים (או שנים). גם עליו תוכלו לקרוא בפינת טבע (בעמוד31). ואת הדרורים שהם הציפור הלאומית שלי – הכי ישראליים, מקומיים וחסרי דאגות, לכאורה. (ראו פינת טבע, עמוד 7)

מיכאל ג', שהיה המורה המיתולוגי שלנו להתעמלות ולספורט במשך עשרות שנים, היה גם הצַפָר הראשי של הכפר. הוא היה לוקח אותנו לסיורי צַפָרוּת עם משקפת שחורה, והוא שלימד אותנו לא להרעיש ולעקוב אחרי דרך ציפור – בשמיים, ובעץ ועל הגדר, ועל חוטי החשמל. כך למדנו לזהות את אדום-החזה והסלעית והשַחֲרוּר והירוּקית (שבכלל נקראת עלווית, כך אני לומד פתאום) והירגזי (ציפור יפה במיוחד שקצת נעלמה גם היא בזמן האחרון, אני מוכרח לשאול מישהו מה קורה איתה. אולי היא זקוקה לעזרה).

    

כדי לעזור בהבחנה בין הציפורים הרבות נהוג היה להשתמש במגדיר ציפורים. במקרה נמצא בידי "מגדיר שלם לציפורי אירופה והמזרח התיכון" שיצא במהדורה ראשונה ב-1975. הדפים בו גדושי ציפורים צבעוניות ומפות של איזורי תפוצתן. את הספר שיצא במקור בלונדון צייר הרמן היינצל והוא "הותאם לתנאי ארץ-ישראל" על ידי יצחק כפכפי, שהוא במקרה גם אח-של-סבתא-שלי (באמת, לא סתם כביטוי ״מעניין-את-הסבתא-שלי״) ויש בו, בנוסף ליופיו, מוּזרוּת מסוימת כשהדף הראשון שלו הוא מספר 324 והאחרון הממוספר מס' 4, בגלל בעיות היפוך השפה.

  ציפורים ממדריך הציפורים "האנגלי" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

מאוחר יותר רכשנו את המדריך החדש בהוצאת ״מפה״ הציפורים – המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל. ספר שוודי במקורו, שהוא פאר היצירה הציפורית, ושאני בטוח שגם הציפור הקטנונית ביותר (העורבני?) תאהב אותו. הספר הזה, בעריכת סוונסון, גרנט, מולארני וצטרסטרום ובעיבוד עברי של דן אלון וד"ר יוסי לשם, יצא בשוודיה לראשונה ב-1999 והוא מופת (כדרכם של השוודים) לסדר ויופי ולקומפקטיות המאפשרת, ממש כמו בקטלוג איקאה, להכניס 24 ציפורים צבעוניות לדף אחד של 200 סמ"ר ועדיין להרגיש בבית, כשאף ציפור לא דורכת לחברתה על הרגל או הזנב.

  ציפורים ממדריך הציפורים "השוודי" בהוצאת "מפה": 24 ציפורים ב-200 סמ"ר

אני מוצא את עצמי מתגעגע גם לספר הישן "יפה את ארצנו" של הסופר והמחנך-לטבע אליעזר שמאלי, עם ציוריו הנהדרים של צבי לבני. הציורים, עם הציפורים והפרחים והחיות, צרובים לי בזיכרון מילדותי, למרות שאין בידי את הספר וגם בגוגל מצאתי רק את ציור העטיפה (אני חייב לרכוש אותו באחת מחנויות היד-השנייה שברשת). עידכון ישן: שכנתי נ׳ שמעבר לדשא נתנה לי (מזמן) לסרוק את הספר וכתבתי עליו פוסט עם הרבה תמונות.

ואזכיר עוד כמה ציפורים הקרובות לליבי ולבית שלי – הסיקסקים המהלכים על בהונות, השרקרקים ויונקי הדבש, השלדג המזדמן-לפעמים-בטעות, והתוכים שברחו משביים והקימו להקות-קצב משלהם, וכל ציפורי הטרף – הבז והנץ ובראשן הדיות הטסות בוירטואוזיות בגובה השמיים, וגם ציפורי הלילה השוכנות בבורות-המים היבשים שבשדותינו או על עמוד חשמל: התנשמת הלבנה, הכוֹס והינשוף-של-במבי.
וכמעט שכחתי את האנפות הלבנות, הנוהגות להתיישב בקולניות ערב-ערב על עץ הפיקוס-הזקן שליד-הנהלת-חשבונות-הישנה, להרעיש עולמות וללכלך את הכביש החדש שמתחתיהן בלשלשת לבנה. יש לי סימפטיה גם לאנפות הקולניות האלה, אבל אצלנו נהוג, כמו בכל מקרה של הפרת סדר, להילחם בהן באמצעות "תותחי-רעש" המבהילים אותן כנראה מאד, ואז הן עוזבות את הפיקוס-הזקן ועוברות ברעש גדול לפיקוס אחר או לאקליפטוס וכל הסיפור מתחיל מחדש.

עוד דיות בשמי הנגב, 2012. הצילומים הצבעוניים של המחבר ואשת-המחבר

ולסיום הפוסט הזה שהתארך, בגלל ריבוי הציפורים שבלב, אספר על השינוי המסוים שחל אצל האדם המודרני בהרגלי ההקשבה לשירת הציפורים, לאורך מסלול חייו (שאולי יזכיר לוותיקי קוראי הבלוג את הסיפור על הסוגריים).

כשהאדם הוא בחור צעיר (מה שקוראים בחורצ'יק) יש לו, אולי, ציפור קטנה בלב, אבל אין לו יותר מדי זמן לשים לב לציפורי השיר. בטח לא בבוקר. אז הוא נוהג לישון חזק. ושום זמרת ציפורים לא מפריעה את שנתו המתוקה.

כשהאדם נהיה "פחות-צעיר" הוא כבר קצת פחות מנומנם בבקרים, ולפתע הוא שומע, עם אור ראשון, את טירטור התור בגינה שליד חלונו:, הוּ-הוּ-הוּ, הוּ-הוּ-הוּ, הפסקה לכמה שניות ושוב הוּ-הוּ-הוּ, הוּ-הוּ-הוּ, הפסקה. האדם-הפחות-צעיר חוזר לנמנם ופתאום קול עורב צורמני: קרע-קרע, כאילו לא 5 וחצי בבוקר עכשיו. ואז האדם הדמיוני הזה פשוט קם, מצחצח שיניים, לובש בגדים והולך לעבודה.

וכשהאדם נהייה "מבוגר" קורה (כמעט כל יום) שהוא מתעורר לפני הציפורים. ואז לפעמים הוא מחליט לכתוב פוסט בבלוג, וב-4 וחצי בבוקר כשהוא מתחיל להקליד את הפוסט היומי, פתאום הוא שומע את התור המצוי אומר לחבריו על העץ: "מי זה הנודניק הזה שמעיר אותי כל-כך מוקדם עם הטק-טק-טק של הקשות המקלדת האלה", ואז הוא (התור) חוזר לנמנם, ופתאום שוב טק-טק-טק. ואז אין לו ברירה, הוא קם, מצחצח את המקור ומתחיל עם ה-הוּ-הוּ-הוּ שלו. כי גם לו יש מה לומר, והנה השמש באמת זורחת, בדיוק כמו אתמול. בוקר טוב לכולם: אנשים צעירים ו"מבוגרים", ציפורי שיר וציפורים חולפות.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.