כשפתחתי את הבלוג (או כשהוא נפתח מעצמו, כפי שציינתי בהקדמה) לפני קצת יותר מחודשיים, לא ידעתי למה לצפות, והאמת היא שלא ציפיתי ליותר מדי. כמו שציינתי בתשובה לכותרת המשנה למעלה: "למה זה" – עוד לא ברור…
עכשיו הסתבר שזה די ברור. קרו הרבה דברים מעניינים מאז, והיו לא מעט תגובות (בכתב ובעל פה, בבלוג ובמדרכות הכפר שלנו, ובשבילי הכפר הגלובלי). חלק מהתגובות גם הביאו למעשים (ובשבילי ההגדרה ל"מעשים" היא די רחבה ומעורפלת) הנה חלק מהאירועים:
1. ציורי הפירות המקוריים חזרו למשפחתם הביולוגית
בפוסט על "פירות ארצנו" העליתי סריקות של ציורים אוריגינליים ששימשו להדפסת תוויות פרי, בדפוס שלנו בשנות ה-60. פנה אלי ערי וליש, בנו של אוֹטֶה וליש שהיה הגרפיקאי-האמן שכתב בקליגרפיה את מגילת העצמאות של ישראל וגם צייר את בולי "דואר עברי" הראשונים של המדינה (עוד בטרם החליטו על שמה). אוטה וליש עיצב, כפי שכתבתי על סמך עדים מומחים, חלק מהתוויות שהצגתי. ערי, בנו של וליש, הציג לי את כל מבחר התוויות וחלק מהעבודות הנוספות שעשה אביו. בהם היו גם חלק מציורי הפירות שהצגתי. בשמחה העברתי לו (נכון יותר, החזרתי לו) את הציורים של אביו. נדמה לי שזה סוף יפה לפוסט הנוסטלגי ההוא: הציורים חזרו הביתה.
הדפסות תוויות על בסיס ציורי הפירות של וליש (יש בידי גם תוויות שהודפסו בדיוק מהציור שלמעלה)
ערי, בנדיבותו, עוד העניק לי אלבום כרזות ישראליות יפות מימי ראשית המדינה. וגם סיפר לי שמתוכננת תערוכה במוזיאון ישראל שתייצג את עבודתו הגרפית החלוצית והרחבה של אביו. כשתוצג התערוכה – כדאי לכם ללכת לראות.
2. הציפורים חזרו בסתיו, ואיתם האקליפטוס והזית
בפוסט האחרון על הציפורים, קוננתי על הספר "יפה את ארצנו" הזכור לי מהילדות ועל ציוריו היפים, שאין לי גישה אליהם. לא עברו כמה שעות וקיבלתי תגובה מ-נ', השכנה שמעבר לדשא, שאצלה על המדף יש עותק של הספר הזה בדיוק! היא נתנה לי באדיבותה לסרוק את הציורים שבספר. שתי דוגמיות תוכלו לראות כאן, ובקרוב, תוכלו לראות את כל הציורים (או לפחות את רובם) ותראו שהגעגועים לציורי הטבע של הילדות היו מוצדקים.
דפים מהספר "יפה את ארצנו", הוצאת יבנה מהדורה רביעית 1960, מאת אליעזר שמאלי, הציורים של צבי לבני (באדיבות נ', השכנה שמעבר לדשא)
וגם סמדר שלחה לי, בנוסף לתגובתה, סיפור מצולם מרתק וקורע לב, על אודות הירגזי שקינן בגנה האקוסיסטמי (אולי היא תסביר פעם מה זה בדיוק, ואולי גם נציג במלואו את הסיפור הדרמטי על עלילות יוּרגוֹ Z , הירגזי האמיץ).
דפים מהסיפור "עלילות יוּרגוֹ Z", קרה, צולם וסוּפר בגנה של סמדר (בקרוב, אולי הגירסה המלאה)
3. המהפכה החקלאית (ואיתה מהפכת החיטה) נמשכת
דיווחי החיטה הקפדניים שלי, שאולי גזלו מזמנכם כמה שניות, הביאו לצמיחה בכל הכלים בהם הונחו או אפילו רק נגעו גרגירי החיטה שטיפלה בהם הנכדה הגדולה שלי. גם מה שלא הונבט בכוונה מלאה – נבט בכל כלי!
לא יודע אם מבחינתכם אלה חדשות טובות. אותי הן שימחו. למרות שעל פי הררי (גוּרוּ ההיסטוריה העולמית) מי שהרוויח מביוּת החיטה הוא לא האדם (ההומו סאפיינס) אלה החיטה עצמה, שהייתה צמח שוּלי לחלוטין, ובזכות אימוצה על ידי האדם השתלטה על שטחים עצומים של כדור הארץ (וגם בארגז החול שלנו היא הפגינה את כישורי הצמיחה וההתפשטות הבלתי רגילים שלה). והאדם (עפ"י הררי) קיבל, בגלל מהפכת החיטה והחקלאות וההתיישבות בבתים ובכפרים, הרבה מחלות ושאר מרעין בישין, ועוד כל מיני צרות.
אני חושב שהוא קצת מחמיר עם החיטה. הכוונות שלה היו טובות, בסך הכל היא רצתה להשביע את בני האדם לחם, ובסוף יוצא שהיא זו שלא הייתה בסדר. האדם (שזה אנחנו, כזכור) תמיד הופך את היוצרות ומאשים אחרים. וראו גם כאן. לא מומלץ ל"ימין'נים", (שהם ההיפך משמאל'נים).
4 ואחרון: השיריונים יצאו (הביתה)
הייתי רוצה לספר שבעקבות הפוסט על השריונאים, פנה אלי ראש אכ"א או מפקד מז"י (מיפקדת זרוע היבשה) וסיפר לי שהתקבלה במטכ"ל החלטה על סידורי הסעה חדשים לחיילים קרביים המשרתים בבסיסים ומוצבים רחוקים. מעתה כל חייל קרבי יוסע ברכב של הצבא הלוך וחזור, מהבסיס או המוצב עד לפתח ביתו. הם ידאגו שלא יהיה חייל שיזדקק לטרמפים וכולם יגיעו בשלום לבסיסיהם, ולא פחות חשוב לבתיהם, ביציאתם לשבת או לחמשוּש או לרגילה (ממש כמו טייסים!).
אבל כל זה לא קרה! אולי זה עוד יקרה, הרי הבלוג רק בן חודשיים והשפעתו על מקבלי ההחלטות ועל דעת הקהל עוד מועטה. תמיד כדאי לשמור על אופטימיות (זהירה).
ועד שקשנ"ר (קצין שריון ראשי) יעשה משהו לטובת אחי-אפורי-הפנים, לפחות יוטיו"ב (יועץ טיפולים ובדיקות במפקדת גוג"ל) מאפשר לי להטמיע, שוב, לפי כל תח"ש (תורת חיל שריון) את הקלי"פ (קקש לוקחים יותר פגזים) הבלתי נשכח (שבטח כבר שכחתם) המספר על מפעלות השריונרים בני כל הדורות:
קווים ונקודות 
אקוסיסטמה היא מערכת אקולוגית – "יחידת נוף שבה מתקיימות חברות של יצורים חיים המורכבות מיצרנים, צרכנים ומפרקים המקיימים ביניהם ובין סביבתם יחסי גומלין." (ע"פ הקצרמר בוויקיפדיה, מה היינו עושים בלעדיה).
אז בקצרמרות המתבקשת (הלליניו, תקשיב): את היצרנים ביחידת הנוף שלנו מייצגים הצמחים, הם "הראשונים בזרימת האנרגיה לעולם החי", שיודעים לייצר את מזונם בכוחות עצמם: בעזרת אנרגיית השמש, הם הופכים את הפחמן הדו-חמצני שבאוויר ואת המים שבקרקע לגלוקוז הנחוץ להם (פוטוסינתזה).
הצרכנים במערכת האקולוגית שלנו הם אנחנו, שאוכלים את החסות והבזיליקום ושותים את המליסה והלואיזה. אבל בטבע כמו בטבע ובעצם כמו בכל מקום – אנחנו לא הצרכנים היחידים ("גם אחרים רוצים"): גם הכנימות רוצות, הפרודניות תובעות את חלקן, וגם לערצבים צריך להשאיר משהו. כאן באים לעזרתנו צרכנים אחרים (מכונים כאן "מדבירים ביולוגיים"), שמתקיימים מאכילת אותם אלה שאוכלים לנו את האוכל ועושים בו חורים. בסיפורנו זה, המדבירים החיוניים הללו מיוצגים ע"י הירגזי, וכך כל הבלגן המסובך-פשוט הזה מתקשר בדוחק לנושא הפוסט הנפלא שעסק בציפורים.
אבל רגע, עוד לא סגרנו את מעגל החיים בטבע: המפרקים הם כל החבר'ה הטובים והסמויים מן העין שחיים בערימת הקומפוסט, וניזונים מפירוק תרכובות אורגניות שהותירו הצרכנים. את תוצרי פירוקם נפזר אחר כך בגינה ונטמיע בקלשון, כדי שייצאו לנו חסות משובחות ומזינות, אותן נאכל לתיאבון.
וחוזר חלילה, במעגל שאין לו סוף. בנתיים.
בקיצור (תמשיכו כבר בעצמכם בוויקיפדיה ומעבר לה) – בטבע אין שאריות. כל דבר מנוצל ע"י גורם אחר במערכת, וכך כל היצורים החיים מתקיימים בחברות, כולם שמחים בחלקם וטובי לב, אלא אם הוכנס באמצע איזה גורם משבש, בדרך כלל ע"י האדם, צרכן-העל, שחושב שאלוהים יצר את כל זה במיוחד בשבילו, כבר בבראשית פרק א'. "קיומה של המערכת האקולוגית מותנה בשמירה מתמדת על יחסי הגומלין בתוכה. כאשר יחסי גומלין אלה מתערערים באופן קיצוני, המערכת האקולוגית עלולה לקרוס, דבר שהתרחש לא מעט בעשורים האחרונים, כתוצאה מהתערבות מואצת של האדם בסביבתו." (ויקיפדיה, אי-שם).
מי שירצה לקחת את כל זה כמשל, כשהנמשל הוא למשל [[קהילה רצונית]] (כגון קיבוץ שיתופי) בה מתקיימת חברות של יצורים חיים המורכבת מיצרנים, צרכנים ומפרקים – עושה זאת על אחריותו בלבד. שלא כהרגלי, אני לוקחת את זה הפעם כפשוטו, ומסיקה מכך בעיקר שחשוב להקפיד על הפרדת הזבל האורגני וזריקתו לפח הנכון, כמו גם שכדאי מאוד להתקין בגינה תיבת קינון לירגזי, לתועלת כל הצדדים.
ואידך זיל גמור, אני מקווה שההסבר-האקולוגי-על-קצה-המזלג הזה גם הוא סוגר איזשהו מעגל.
רציתי גם לספר, שעל פי מייקל פולאן בספרו "דילמת השפע" – את החיטה בימינו החליף התירס. אבל לא נשאר כבר מקום בתגובה, אז אני כבר אתקע את זה בטוקבק לפוסט אחר, לא בהכרח קשור לענין.
איזה יופי!
מה זה? אין פוסט היום? אני מקווה שזה לא בגלל שאתה ספון לך בחדר האטום מתחבא מהטילים!
הרי אמרתי שאני מנסה להיגמל מכתיבה כל יום. הנה הצלחתי, ואני בכלל לא ספון – הטילים האלה עוברים לי מעל הראש, ולא עושים לי את זה. ולא החדר הוא שאטום, אלא המלך. מחר חוזרים לשיגרת הפוסטים, אי״ה כמובן.
בקשר לאקוסיסטמה, אני חושב שזה יפה שחברים מייצרים וצורכים ובסוף גם מפרקים (ואולי גם מקפלים ואורזים ושמים במקום).
בכלל יפה שחברים עושים. לא חשוב מה.