״עזה זה כאן״ ||| בכל יום שישי נפגשים באתר מפעל הגופרית הישן. שומעים ומשמיעים

דווקא בימים של ״הצלחות צבאיות״ באזורים מרוחקים יחסית, מותר להקדיש מחשבה נוספת גם למה שקורה כאן אצלנו מול רצועת עזה – מעבר לגדר ולמכשול ולחומות.
בימים של ״עפיפוני תבערה״ ו״בלוני נפץ״ יש רבים שנתפסים ליאוש ומאבדים את התקווה. אבל יש גם לא מעט אנשים שעדיין מאמינים שאפשר עוד לשנות, שלא הכל גזרה משמיים. שמאמינים שצריך ואפשר ליצור קשר בין שני העמים החולקים את אותה כברת ארץ (ולפי סיפורי התנ״ך הם אפילו בני־דודים עם אב משותף). יש אנשים, משני העמים, שחושבים שאם נדבר – נוכל לשמר את התקווה, ובסופו של תהליך להביא גם לשינוי הנכסף (מה שפעם קראו ״שלום״).

בחודשים האחרונים נפגשים מדי שבוע, באתר מפעל הגופרית הישן שליד קיבוץ בארי, עשרות אנשים, אולי מאות, שמאמינים שצריך לשמוע גם את הכאב של הצד השני. ובאופן מפתיע, מי שמוכן לפתוח את האוזן ואת הלב יכול לשמוע – בשיחת טלפון שחוצה את כל הגדרות והמחסומים המתוחכמים – קולות מרצועת עזה שמביעים את אותה תקווה.

רמי חרובי, איש שטח ומומחה בתחום ההיסטוריה הארץ-ישראלית, מפעיל את המפגש ״עזה זה כאן״ מדי יום שישי, כבר כמה שבועות. באופן לא מתוכנן יצא שבאותם ימים בדיוק נערכות הפגנות הגדר, שמביאות כל יום שישי עוד עימותים ועוד נפגעים, שרק מגביהים את חומות האיבה והשנאה.

אתר המפגשים במכרות הגופרית: ברקע ממול, בתוך העיגול – אל בוריג׳ ברצועת עזה.
קיר מבנה מכרות הגופרית – מסומן בחץ

  

למי שמגיע למפגשים מזומנת אווירה אחרת לגמרי. בארבעה המפגשים שהייתי שמעתי (בשיחה טלפונית חוצת גבולות) אנשים מעזה שמביעים תקווה לעתיד משותף טוב יותר, ראיתי רופאים לזכויות אדם, ערבים ישראלים שחזרו מבית החולים בעזה ומספרים על הקשיים והסבל שם. פגשתי אנשים, ובעיקר נשים, שמסרבות/ים להשלים עם המחשבה שזהו העתיד היחידי שנכון לנו, לבנינו, ולבנות־בנינו.
ופגשתי גם את ג׳ף, יהודי מניו יורק, פעיל שלום מאז אירועי 11.9, שהגיע במיוחד כדי להצטרף למעגל התקווה והביא איתו  כוכבים של תקווה סמליים (Stars of Hope) שהוא מפזר באתרי הסכסוכים בעולם בניסיונות ליצור פיוס ותקווה.

מי שרוצה לשמוע ולהשמיע – מוזמן להצטרף למעגל השיח. גם ביום שישי הקרוב – כלומר מחר!

ולמי שבמקרה עוד לא ביקר באתר מכרות הגופרית שנבנה בתקופת המנדט הבריטי, צפויה חוויה מעניינת. האתר הוא מעין מבצר ענק נטוש, כמעט סוריאליסטי, עם שרידי ברזל של מכונות וחללים גדולים וריקים. מבנה מעניין שפעם אולי יהפוך למקום של שיחות שלום, בנוסח הקילומטר ה-101 במצרים.

כאן מתבקשת פיסקה אחת עם נימה אישית: לפני כמעט 45 שנה, ביום כיפור 1973, יצאתי, עם חטיבת המילואים ששירתתי בה לבלום, להשמיד, לכתר ולחסל את הכוחות המצריים שעשו לנו את תרגיל ההפתעה הגדול ביותר בהיסטוריה של צה״ל. הייתי אז צעיר וענייני השלום לא היו ממש בראש מחשבותיי. על המלחמה הקשה ההיא כבר הכברתי מילים בכל מיני תאריכים סמליים. אבל יצאתי ממנה בהכרה שחייבים לרדוף את השלום. שהוא לא יגיע מעצמו. שיחות הפסקת האש עם המצרים, שהתחילו בקילומטר ה-101 מקהיר, הפכו בסופו של דבר לשיחות השלום שהביאו ב-1979 לחתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.

עשיתי נסיון מענין וניסיתי למדוד באמצעות גוגל-מפ את המרחק בין אתר מכרות הגופרית לירושלים (ולתל־אביב) ותאמינו או לא – המרחק הוא בדיוק 101 קילומטר בקו אווירי. אולי יש כאן רמז?
ימים יגידו (ואולי גם אנחנו ואתם).

אם תרצו עוד שביב של תקווה בא הסיפור שפורסם במאקו:
תושבי עזה במחווה מיוחדת לישראל: "רוצים חופש ושלום"
על רקע האירועים האחרונים ברצועת עזה, ביום שישי האחרון יצאה לפועל יוזמה שהיא סיבה לאופטימיות אמיתית. למי שהרים את העיניים לשמיים חיכתה הפתעה שכולה מסר אחד: "אנחנו אנשים רגילים שפונים לאנשים רגילים אצלנו ובצד השני כדי להפסיק את הפעילות הברוטלית וליצור שלום".

תושבי עזה מפריחים יוני שלום (צילום: פאטמה מחמדין; אתר מאקו)

באחד הפוסטים השתמשתי במושג ״קבוצת אופטימיים ללא תקנה״. לצערי, עוד אין קבוצה כזאת, אבל יתכן שמיזם ״עזה זה כאן״ שיזם רמי ונקרא גם ״מגדלור״ יירכז אליו עוד ועוד אנשים שרוצים לשמוע ולהשמיע על אפשרויות של שינוי, לשמור על ניצוץ של תקווה בתוך כל הסבל שמסביב.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן