בדרך מקרה נכנסתי לפני כחודש לאתר הארץ והגעתי לרשימה הקצרה שכתב חגי חיטרון על ערב שירי המלחין דניאל סמבורסקי שנערך במכללת לוינסקי והגיש אותו חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל אליהו הכהן.
הנה ציטוט קצר מהרשימה:
״ולשאלה שריחפה שלשום באולם המכללה (שהיה מלא צברים קשישים ישראלים, ואגב – יותר מ־200 איש ואשה חיכו עד בוש ברשימת המתנה): האם השירים ששמענו – יסוד מוּסד בתרבות העממית שלנו, היסטוריה ציונית ישראלית מולחנת – ידועים כיום לצעירים ישראלים (נאמר: בני 15 עד 55)? אולי הם בעצם לא ידועים, לא נלמדים עוד, נחשבים מיושנים, נאיביים מדי, לא רלוונטיים? אם אמנם כך הוא, זה מה זה עצוב. מדובר, נזכיר, ב"זמר הפלוגות", "באה מנוחה ליגע", "יש לי אח קטן מאוד", "רוץ בן סוסי", "נד נֵד", "במזרח זורח ורד", "בהרים כבר השמש מלהטת", "הך פטיש עלה וצנח", וגם ב"יש ידיד טוב לכולנו ניקיון הן זהו שמו".
וחשבתי שבמקום להתלונן על ה"צעירים בני ה־55-15" שאולי לא שמעו ולא מכירים את "בהרים כבר השמש מלהטת" ואת "הך פטיש עלה וצנח" ו"באה מנוחה ליגע", וכל שאר שירי ילדותנו (ואולי גם שירי ילדינו, ובמקרה של "נד נֵד" – גם נכדינו) פשוט לאסוף את השירים האלה ממאגר היוטיוב ולהציג כאן מצעד קטן לקראת הסופ״ש, כמו שעשיתי בנסיבות דומות בנושאים אחרים.
הנה המצעד החלקי של שירי סמבורסקי. אולי מילות השירים הישנים והאהובים יטשטשו קצת את כל ה״תכנים השיווקיים״ והציטוטים מחדרי החקירות והפרשיות שמקיפים אותנו היום מכל עבר.
חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ / חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים!
אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים.
(למתעניינים מה זה פו״שים? כנסו כאן)
בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.
(שיר בוקר. מילים: נתן אלתרמן)
הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!
(שיר הכביש. מילים: נתן אלתרמן; שר: שמעון ישראלי עם קול הבס הכי עמוק שהיה בישראל מאז ומעולם)
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ / וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ / עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
(שיר העמק. מילים: נתן אלתרמן)
רוּץ, בֶּן-סוּסִי / רוּץ וּדְהַר!
רוּץ בַּבִּקְעָה / טוּס בָּהָר!
(פרש. מילים: חיים נחמן ביאליק)
נַד, נֵד, נַד, נֵד / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? – רַק אֲנִי / אֲנִי וָאָתָּה.
(נדנדה. מילים: חיים נחמן ביאליק)
והציטוט של השיר ״נַד, נֵד״ העצוב משירו של גפן ופוליקר:
ונסיים בשיר מתוכניתו של דן אלמגור ״פנינו אל השמש העולה״. לפני הביצוע של מקהלת ״רננים״ אפשר לראות את דניאל סמבורסקי עצמו שר בית אחד מהשיר בשפה המקורית.
שתהיה שבת שלום. ואולי באמת פנינו עדיין אל השמש, למרות הגשמים והסערות של ימי חמישי ושישי.
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
קווים ונקודות 
יגאל, תודה על הטיול לאורך שביל הזיכרון. חוץ מזה שבטח אשרוק ו/או אזמזם את "בהרים כבר השמש מלהטת" לפחות בשעות הקרובות, רוצה לומר כי שירים אלה לא נס ליחם ולפחות ל'קשישים' הם מקור חימום בימים קרים.
הערה אחת בכל זאת: לטעמי לקחו יותר מדי ברצינות את השורה: "נלבישך שלמת בטון ומלט". נכון, היום קוראים לזה אקרשטיין, אבל הייתי מעדיף שזה יהיה מטאפורי ולא כל כך הרבה בטון אפור.
דוד, תודה על התגובה וההערה. מסכים איתך בהחלט לגבי הבטון. סגנון ה״ברוטליזם״ תפס חזק בעיר המחוז שלנו באר שבע, וגם אצלנו. אולי ה״נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט״ היה הזרז לכל האפור הזה.
יגאל, נכון, אך לא רק לגבי בירת נגבנו אלא "מכת מדינה". בשנים האחרונות זה הגיע הכי קרוב שאפשר עם התשתיות אצלנו בעוטף. לו היו מסדרים בטור את האקרשטיינים לא היה צריך לשלוח את "בראשית" לירח : – )