ילדי הטבע ||| על הקשר שבין האדם (והילד) לאדמתו, מזווית קצת אחרת

עירי שלי עייפה מכל תרועות הקיץ ומתחילה ללמוד את גמגומי הסתיו הים אצלה נרדם אט אט על הברכיים ומתנשם כילד בחזה גליו

(לילה טוב, מילים: יוסי גמזו. מנגינה: אפי נצר. ביצוע: רומן שרון, סולן להקת התותחנים הבלתי נשכח שנהרג בדרך להופעה בבלוזה אחרי מלחמת יום כיפור) הקישור הזה הוא אישי לגמרי ולא ממש שייך, הוא מדבר על עיר ואנחנו (מאותו) הכפר, אבל אצלי הכל מתקשר והייתי חייב.

הקשר שבין האדם – הומו סאפיינס, או חלוץ, או מתיישב, או מתנחל – לאדמתו, הוא נושא כבד מדי לבלוג כמו שלי, שעיקר עיסוקו בצדדים הויזואליים והחוויתיים של החיים (כל יתר העיסוקים טפלים על פי תפיסתו של בעל הבלוג). אין לי שום כוונה לדבר על מורשת ישראל-סבא (בכלל לסבא שלי קראו אליהו, ולוי), ואין לי גם רצון לדבר על למי מגיעה האדמה הזו, וכמה אחוזים ממנה שלנו, ומי לקח למי ומי התחיל ומה היה קודם (יש מספיק בלוגים וחברי כנסת שיכולים לעדכן אתכם בנושאים האלה).

ילדים ראשונים ב"מחנה" בתוך צמחים ראשונים (במקרה הזה – הילד הזה הוא לא אני)

אני מדבר רק על האדמה הזו שעוד רגע תתחיל להתאושש מכל תרועות הקיץ ותתחיל ללמוד את גמגומי הסתיו. ושעוד רגע, כשיבוא היורה, תתחיל להצמיח לנו סתווניות ואחר-כך עיריות וסביונים, וכלניות ודמוּמיות ונוריות, ואפילו אחי-רותם ולוּפִית (או מטה אהרון, אם תרצו) שלא לדבר על (כי הם קוצים, אבל גם הם שלנו ויפים לא פחות!) ברקנים וגדילנים ודרדרים ושאר פרחי ארצנו.

פינת הטבע בצריף הנוסטלגיה שלנו עם הספרון "פינת טבע" וקן לציפור עם 2 ביצים

לפני שאגש למלאכה הנעימה של הצגת פינת הטבע שלנו אוסיף רק שמטבע הדברים (כפל לשון שיצא לי במקרה) אין לי נתונים למחקר בוטני-היסטורי על צמחיית ארצנו, וודאי אמרו את זה קודם, לפני. גם אין צורך שאתייחס לתולדות החינוך הציוני לטבע הנשען על אידיאולוגיות חינוכיות מוצקות. את הנושא החשוב הזה שיהושע מרגולין ("הדוד יהושע", כפי שכונה) היה אביו ומייסדו, סיקרה בבלוג שלה, המחכים והיסודי, עינת אמיתי (המתעניינים לרדת לעומקם של דברים – מוזמנים לקפוץ לשם, ולא יצטערו). אני מתכוון, כאן אצלי, להביא ולפרוס לפניכם ספרון אחד קטן – "פינת טבע" שמו. קישור אליו מצוי גם בבלוג של עינת – אבל שם, כראוי לתיאור רחב יריעה, זוהי נקודה אחת קטנה ברצף ההיסטורי, אצלנו הוא יקבל את כל הקווים והנקודות, כשמו של הבלוג.

הספרון הזה, שתחילתו בפינה קטנה במקומון המקומי שלנו "כאן" משנות ה-80. הוא קטן בפורמט (11.5×8 ס"מ, כראוי לספרון-כיס), אבל לא קטן בתוכנו. אני מוכן להעיד על כך, למרות האמרה הישנה על הנחתום והעיסה, מכיוון שבמקרה שלו, אינני הנחתום, אלא מקסימום עוזר-הטבח. כתבה והגתה אותו סמדר זורע-ברמק. כן. כן, ההיא מהספר רב-המכר "על הלחם לבדו" ומהטור הבלתי נשכח בוואלה "נשואה למאפיה". שהיא, במקרה, גם אחותי.

החלק שלי בספרון הוא רק כמה מהאיורים (חלק אחר לקחנו, כציטוט, מספרי טבע ישנים). מי שמתחבר לנושא ושהדוּגמיות שהבאתי לא מספקות אותו, מוזמן להיכנס לקישור ולקרוא את הספרון על כל 64 עמודיו (כולל שער ותוכן העניינים).

הספר מספר על צמחי ילדותנו בוואדיות האיזור, שבימינו (אבל חכו עוד כמה חודשים) מוצף במטיילים מכל רחבי הארץ הבאים "לראות את הכלניות של בארי" כי כך כתבו באינטרנט ובטלוויזיה. יש לנו חדשות בשבילכם: יש לנו הרבה יותר מ"רק כלניות". אפילו עצים ושיחים יש לנו בתוך ובסביבות "המחנה" ולא עצים סתם, יש הרבה מה להגיד עליהם, למי שבאמת רוצה להבין למה האדם הוא עץ השדה (באמת למה?)

גם על "חיות ארצנו" מספר הספרון. אמנם לא על הפיל שכבר הזכרתי פעם, ולא על חמורים. אבל גם לעורב ולחלזון יש לנו מקום בלב.

וחלקו השני של הספר מזכיר לכם איפה עושים מה. כלומר מה תוכלו לעשות עם כל הטבע הזה (בכפוף להנחיות החברה להגנת הטבע ופיקוד העורף, כמובן).

וביום שני בשבוע הבא, שוב נצא עם המטפלת והמורה לטיול השבועי בטבע, הפעם ל"עצים הבודדים" או לוואדי אשפה. תכינו נעליים גבוהות, כובע טמבל, תיק-בד-רקום-עם-שם ומיימיה מפלסטיק.

לילה טוב, לילה טוב לגנים ולטל הרטוב מאוחר, מאוחר עוד מעט ויהיה כבר מחר (מאותו שיר נשכח, של יוסי גמזו ורומן שרון, שלא שכחתי)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.