סליחה שניצחנו, סליחה שהצחקנו ||| על הומור תחת אש ועל החשיבות היתרה של הרצינות התהומית

עכשיו הגיעה עת הסיכומים של "הסבב". נשאיר לאחרים לעשות את החישובים וההכרזות מי ניצח (ישראל-חמאס?), מי הרוויח (ברק-ביברמן?), מי הוכיח (רוני-אהוד?) ומי הצליח (רינה-אודי?). ומי מיצב את עצמו טוב יותר לסבב הבא, או חשוב יותר ליום הבוחר.
הבלוג הזה, שצורף בעל כורחו יחד עם מחברו, לסבב המלחמתי באירוע המצער של שלשום, לא יתעסק בחשבונות האלה ובעלייתו המטאורית של מורסי או בירידתו של ג'עברי, וגם לא בנוסבאום וברוני דניאל. הפעם נתעסק, בקיצור המתחייב מהמצב, בנושא של הומור תחת אש.

שרוּליק הצעיר של דוֹש נח על זרי הדפנה, "סליחה שניצחנו" 1967 (מימין)
וביבי, ברק ומורסי של בידרמן, "הארץ" 21.11.2012 (משמאל)

האם להומור (או לצחוקים) יש מקום בעיתות חירום ומצוקה? אפילו המחבר, שהרבה להתלוצץ עם מראייניו וחבריו לעבודה, קיבל הערות ש"לא עושים צחוק מכל דבר!", אבל גם בלי להיכנס למחקר היסטורי על מקומו של ההומור בעיתות מצוקה, ידוע הרי שההומור הזה, הוא ששמר את היהודים בכל סבלותיהם, ובצרות שהתרגשו עליהם בכל דור ודור. אין שום בעיה להתייחס גם לאירועים חמוּרים ורציניים בהומור. הבעייה שלרוב היהודים, כמה שזה נשמע מצחיק, אין חוש הומור.
הרבה יותר קל לשדר "רצינות חשובה" או "חשיבות רצינית" מתובלות ב"תחושות חרדה". אלה האחרונות (שרובן בוודאי אמיתיות ואותנטיות) מתקבלות תמיד בברכה, ואפשר לומר שהתקשורת אפילו מחפשת אחריהן לתיבול הכתבות של יום השידורים הארוך והבלתי נגמר ב"רגש אמיתי".

ישרוּליק ונאצר החבול בתפקיד הערבי הגנרי, על עטיפת "אוי למנצחים", ספריית מעריב, 1969

אם מדברים על הומור בעת מלחמה, אין לכם דוגמא טובה יותר מספריהם של אפרים קישון והקריקטוריסט דוֹש. לכן טיפסתי למדף העליון בממ"ד והורדתי משם שני ספרים שלא נגעתי בהם עשרות שנים: "סליחה שניצחנו" ו"אוי למנצחים" של אפרים קישון ודוֹש. כשהייתי ילד הייתי מעריץ גדול של קישון וכמה מההומורסקות (ככה קראו לרשימות הסטיריות האלה) זכורות לי בעל פה. אהבתי בעיקר את ההומורסקות הביתיות שלו וככל שנהיה פוליטי, הלכו ונפרדו דרכנו (הוא כמובן לא הרגיש בזה, כי איש לא עידכן אותו על קיומי).

דפי הפתיחה של שני הספרים של קישון ודוש, וביניהם עובר קו השבר של ההיסטוריה של ישראל

ועדיין, כשסרקתי את העטיפה ואת הקריקטורות הישנות של דוֹש עם ישרוּליק הצעיר והצודק, נצבט הלב, איזה מרחק עשינו מהבחורצ'יק הצודק עם הכובע-טמבל לגבר המבוגר עם הארטליין. ולא היה קשה להבחין כמה אצל דוֹש, נאצר דומה למורסי או לאבו-מאזן, וכל מנהיג ערבי הוא אצלנו ערבי גנרי, עם שפם ועיניים מזרות אימה. שני הספרים נשמרו אצלי עשרות שנים וכמה וכמה מלחמות. האחד (סליחה שניצחנו) יצא מייד אחרי מלחמת ששת הימים והוא מלא תקווה ואופטימיות שנבעה מהנצחון הגדול, והשני (אוי למנצחים) מ-1969 הוא אולי הספר המסמל את קו השבר והמהפך שעברנו, מדמותו של שרוּליק התמים והצודק, בעיני כל העולם ובעיני עצמנו, לשרוּליק המקופל תחת גשם הגינויים. מצב ממנו לא יצאנו עד היום.

הפוסט הזה אין לו חוט שדרה מגובש, מכיוון שגם "המצב" עדיין איננו מוגדר בעת כתיבת השורות האלה במחשב שבממ"ד, וגם ההסכם ההיסטורי איננו ברור, לכן נסתפק בכך שנציג פה, בנוסף לספרי העבר וללא הרבה פרשנות, שני כרוזים: הראשון הוא הבאנר שמציג, כביכול, את הכרוז שהוטל על רצועת עזה במהלך מבצע "עמוד ענן" (ותראו כמה מהר המבצע הזה, ככל קודמיו, נכנס כערך בוויקיפדיה ובהיסטוריה של המלחמות, והם עוד כותבים שם: "ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים". חחח, כאילו שכל חיינו כאן הם לא בדיוק כאלה – משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים). הכרוז מופיע כאן באנגלית, ללמדך שעיקר פנייתו היא לעולם-שמעבר-לים ולאו דווקא לערבים ולים (שנשארים, במילא, תמיד אותו דבר).
על ידו מוצג הכרוז שהטיל מטוס מצרי ב-1948 על נחביר (שהיא הבסיס הישן של הכפר שלנו) ועל ישובי הנגב האחרים הנצורים. תוכלו בעצמכם לעמוד על ההבדלים, שהם מינוריים בלבד, בין הכרוזים. וכנראה שהעברית של הערבים פחות טובה. (כדאי לקוות שהערבית בכרוזים שלנו טובה יותר).

מימין: באנר פייסבוקי של הכרוז שהטיל צה"ל על עזה במבצע "עמוד ענן", נובמבר 2012: "למען ביטחונכם – קחו אחריות על עצמכם... בתוקף עד שישרור שקט באיזור"
משמאל: הכרוז שהטיל מטוס מצרי על מתיישבי ולוחמי נחביר ב-1948: "אמר אלוהים אים האויבים שלק רוצים בשלום – תעשה כרצונם – אלוהים הוא השומע – ויודע… אין היא כונתינו להתחיל במלחמה"

__
זהו, הסבב תם (אולי). אבל הבלוג עולה מדרגה, הנה פתחנו גם דף פייסבוק, שמי שיהיה חבר שלו יוכל לקבל התרעות של "פיקוד הבלוג" על כל יציאה של פוסט חדש, וגם תגובות של לייקים או חחח או פחחח יתאפשרו ביתר קלות. צרפונו אליכם, אם בא לכם. ושיהיה כבר שקט, כך שנוכל לחזור להראות לכם נחליאלים, כלניות ואת ד"ר דוליטל שנדפס בפלסטינה ב-1943 שהביא לנו ה"י השני.
וגם – אחרי הרייטינג הגבוה שזכינו לו בערוץ 2, באה גם הכתבה של אביבית ב"הדף הירוק" – תוכלו לקרוא גם שם איך הופך בלוגר אלמוני למיני-סלב, והכל בסיוע של רוחות מלחמה, ש"הבלוגר", למרות שהוא מ"עוטף עזה", התנגד לה מראש.