סליחה שניצחנו, סליחה שהצחקנו ||| על הומור תחת אש ועל החשיבות היתרה של הרצינות התהומית

עכשיו הגיעה עת הסיכומים של "הסבב". נשאיר לאחרים לעשות את החישובים וההכרזות מי ניצח (ישראל-חמאס?), מי הרוויח (ברק-ביברמן?), מי הוכיח (רוני-אהוד?) ומי הצליח (רינה-אודי?). ומי מיצב את עצמו טוב יותר לסבב הבא, או חשוב יותר ליום הבוחר.
הבלוג הזה, שצורף בעל כורחו יחד עם מחברו, לסבב המלחמתי באירוע המצער של שלשום, לא יתעסק בחשבונות האלה ובעלייתו המטאורית של מורסי או בירידתו של ג'עברי, וגם לא בנוסבאום וברוני דניאל. הפעם נתעסק, בקיצור המתחייב מהמצב, בנושא של הומור תחת אש.


שרוּליק הצעיר של דוֹש נח על זרי הדפנה, "סליחה שניצחנו" 1967 (מימין)
וביבי, ברק ומורסי של בידרמן, "הארץ" 21.11.2012 (משמאל)

האם להומור (או לצחוקים) יש מקום בעיתות חירום ומצוקה? אפילו המחבר, שהרבה להתלוצץ עם מראייניו וחבריו לעבודה, קיבל הערות ש"לא עושים צחוק מכל דבר!", אבל גם בלי להיכנס למחקר היסטורי על מקומו של ההומור בעיתות מצוקה, ידוע הרי שההומור הזה, הוא ששמר את היהודים בכל סבלותיהם, ובצרות שהתרגשו עליהם בכל דור ודור. אין שום בעיה להתייחס גם לאירועים חמוּרים ורציניים בהומור. הבעייה שלרוב היהודים, כמה שזה נשמע מצחיק, אין חוש הומור.
הרבה יותר קל לשדר "רצינות חשובה" או "חשיבות רצינית" מתובלות ב"תחושות חרדה". אלה האחרונות (שרובן בוודאי אמיתיות ואותנטיות) מתקבלות תמיד בברכה, ואפשר לומר שהתקשורת אפילו מחפשת אחריהן לתיבול הכתבות של יום השידורים הארוך והבלתי נגמר ב"רגש אמיתי".


ישרוּליק ונאצר החבול בתפקיד הערבי הגנרי, על עטיפת "אוי למנצחים", ספריית מעריב, 1969

אם מדברים על הומור בעת מלחמה, אין לכם דוגמא טובה יותר מספריהם של אפרים קישון והקריקטוריסט דוֹש. לכן טיפסתי למדף העליון בממ"ד והורדתי משם שני ספרים שלא נגעתי בהם עשרות שנים: "סליחה שניצחנו" ו"אוי למנצחים" של אפרים קישון ודוֹש. כשהייתי ילד הייתי מעריץ גדול של קישון וכמה מההומורסקות (ככה קראו לרשימות הסטיריות האלה) זכורות לי בעל פה. אהבתי בעיקר את ההומורסקות הביתיות שלו וככל שנהיה פוליטי, הלכו ונפרדו דרכנו (הוא כמובן לא הרגיש בזה, כי איש לא עידכן אותו על קיומי).


דפי הפתיחה של שני הספרים של קישון ודוש, וביניהם עובר קו השבר של ההיסטוריה של ישראל

ועדיין, כשסרקתי את העטיפה ואת הקריקטורות הישנות של דוֹש עם ישרוּליק הצעיר והצודק, נצבט הלב, איזה מרחק עשינו מהבחורצ'יק הצודק עם הכובע-טמבל לגבר המבוגר עם הארטליין. ולא היה קשה להבחין כמה אצל דוֹש, נאצר דומה למורסי או לאבו-מאזן, וכל מנהיג ערבי הוא אצלנו ערבי גנרי, עם שפם ועיניים מזרות אימה. שני הספרים נשמרו אצלי עשרות שנים וכמה וכמה מלחמות. האחד (סליחה שניצחנו) יצא מייד אחרי מלחמת ששת הימים והוא מלא תקווה ואופטימיות שנבעה מהנצחון הגדול, והשני (אוי למנצחים) מ-1969 הוא אולי הספר המסמל את קו השבר והמהפך שעברנו, מדמותו של שרוּליק התמים והצודק, בעיני כל העולם ובעיני עצמנו, לשרוּליק המקופל תחת גשם הגינויים. מצב ממנו לא יצאנו עד היום.

הפוסט הזה אין לו חוט שדרה מגובש, מכיוון שגם "המצב" עדיין איננו מוגדר בעת כתיבת השורות האלה במחשב שבממ"ד, וגם ההסכם ההיסטורי איננו ברור, לכן נסתפק בכך שנציג פה, בנוסף לספרי העבר וללא הרבה פרשנות, שני כרוזים: הראשון הוא הבאנר שמציג, כביכול, את הכרוז שהוטל על רצועת עזה במהלך מבצע "עמוד ענן" (ותראו כמה מהר המבצע הזה, ככל קודמיו, נכנס כערך בוויקיפדיה ובהיסטוריה של המלחמות, והם עוד כותבים שם: "ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים". חחח, כאילו שכל חיינו כאן הם לא בדיוק כאלה – משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים). הכרוז מופיע כאן באנגלית, ללמדך שעיקר פנייתו היא לעולם-שמעבר-לים ולאו דווקא לערבים ולים (שנשארים, במילא, תמיד אותו דבר).
על ידו מוצג הכרוז שהטיל מטוס מצרי ב-1948 על נחביר (שהיא הבסיס הישן של הכפר שלנו) ועל ישובי הנגב האחרים הנצורים. תוכלו בעצמכם לעמוד על ההבדלים, שהם מינוריים בלבד, בין הכרוזים. וכנראה שהעברית של הערבים פחות טובה. (כדאי לקוות שהערבית בכרוזים שלנו טובה יותר).

מימין: באנר פייסבוקי של הכרוז שהטיל צה"ל על עזה במבצע "עמוד ענן", נובמבר 2012: "למען ביטחונכם – קחו אחריות על עצמכם... בתוקף עד שישרור שקט באיזור"
משמאל: הכרוז שהטיל מטוס מצרי על מתיישבי ולוחמי נחביר ב-1948: "אמר אלוהים אים האויבים שלק רוצים בשלום – תעשה כרצונם – אלוהים הוא השומע – ויודע… אין היא כונתינו להתחיל במלחמה"

__
זהו, הסבב תם (אולי). אבל הבלוג עולה מדרגה, הנה פתחנו גם דף פייסבוק, שמי שיהיה חבר שלו יוכל לקבל התרעות של "פיקוד הבלוג" על כל יציאה של פוסט חדש, וגם תגובות של לייקים או חחח או פחחח יתאפשרו ביתר קלות. צרפונו אליכם, אם בא לכם. ושיהיה כבר שקט, כך שנוכל לחזור להראות לכם נחליאלים, כלניות ואת ד"ר דוליטל שנדפס בפלסטינה ב-1943 שהביא לנו ה"י השני.
וגם – אחרי הרייטינג הגבוה שזכינו לו בערוץ 2, באה גם הכתבה של אביבית ב"הדף הירוק" – תוכלו לקרוא גם שם איך הופך בלוגר אלמוני למיני-סלב, והכל בסיוע של רוחות מלחמה, ש"הבלוגר", למרות שהוא מ"עוטף עזה", התנגד לה מראש.

פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, ישראל, ספרים, פוליטיקה, צבא וביטחון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על סליחה שניצחנו, סליחה שהצחקנו ||| על הומור תחת אש ועל החשיבות היתרה של הרצינות התהומית

  1. ארנון אבני הגיב:

    בוקר טוב, יום חדש הפסקת אש. אהבתי במיוחד את ההשוואה בין הכרוזים שלנו ושלהם. נראה לי שאתה באמת גר בארכיון, איפה אתה שם את המיטה?
    מלבד אלה כדאי לשים לב במבט ארוך לאחור, איפה הרגליים של הצדקנות הישראלית (ב'סליחה שניצחנו') שגם אני אהבתי באותם ימים.
    כמי שלמד רישום אצל פרידל, בטח שמת לב שדוש הוא העבריין האולטימטיבי: בכל ציוריו הקו החיצוני הוא קו עבה במיוחד – בדיוק הפוך ממה שלימדה הגברת המנוחה.
    ובאשר לבלוג המלבלב, ח"ח על הכתבה בהזמן הירוק, בעזרת השם בקרוב גם בככה זה?

    • igalz הגיב:

      1. ערב טוב ושקט שיהיה בעמק ובהר, וגם בנגב המערבי.
      2. בגלל הצדקנות הזו נשארתי עם ההומורסקות על שטוכס האינסטלטור ואחימעץ רב הבלבול (פרטים בהמשך).
      3. פרידל זכורה לי לטוב. את הקווים מאז כבר שכחתי.
      4. לא זכרתי גם שהעיתון נקרא הזמן הירוק ולא הדף הירוק. אני לא מנוי, מה לעשות.

  2. צחי דבורי הגיב:

    כהרגלי הספיקה לי רק הפסקה הראשונה בשביל להבין את רוח הדברים, והייתי רוצה להתעמת עם הטענה שלא עושים צחוק מכל דבר. כאזרח עם רגישות יתרה לכל נושא ההומור בעתות מצוקה אני מאמין שמותר וצריך לצחוק על הכל, והשאלה היחידה היא רק מי קהל היעד של ההלצות שלך, או כמו שאומרים: בביתו של התלוי אל תזכיר את החבל. כנצר למשפחה שחרטה על דגלה את האמירה שאין צורך לספור עד עשר לפני שאתה מדבר שטויות, אסיים רק בסיפור ששמעתי אם אני זוכר נכון דוקא מכותב הבלוג הזה על אותו קצין גרמני שאמר לחבר'ה בתור למקלחת – "תיזהרו מהמדרגות"…

    • igalz הגיב:

      לא רק שאתה מערבב את היוצרות, אתה ממש הופך אותן. נדמה לי שאתה לא סופר עד שלוש אפילו. תלמד מרוזה מרציפן (שתי תגובות למטה) את כללי סיפור הבדיחות, ואם תפנים את זה – מקומך בפאנל הליצנים אולי יישמר.
      שיעורי בית: נסה בתור תרגיל א׳ לא רק לקרוא בין השורות, אלא פשוט לקרוא את השורות עד הסוף, או בוא נסתפק שתקרא עד האמצע, בתור התחלה.

  3. סמדר הגיב:

    עזוב "סליחה שניצחנו, סליחה שהתבדחנו", באמת שאין צורך. כל אחד/ת הרי מתמודד בעזרת הכלים שעובדים טוב בשבילו, ומבקר-עד-מגנה את הכלים שעובדים טוב בשביל זולתו…

    "הנה הם באים ימים של שקט* / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה
    הנה הם באים ימים של שקט / כבר שכחתי איך שהם נראים / אפשר עכשיו לפתוח את הדלת / לשלוח אל הרוח ציפורים."
    אפשר לכבות את הרעש הגדול והנורא בטלוויזיה, לפתוח את חלון הברזל של הממ"ד ולשאוף אוויר נקי, לשלוח אל הרוח ציפורים, ולשחרר אל הסייברספייס את כל הפוסטים האסקפיסטיים ששמרת בבטן.
    נראה: אם פרחה הסתוונית בבתרונות? הנצו הירגזים? ליחכו החמורים? התרגלו התרנגולות…?
    ועוד.

    ברכות על השגשוג ופתיחת הדף בממלכת ה-LIKE (וה-UNLIKE, גם).

    *[[ימים של שקט]], יוטיוב

    • igalz הגיב:

      כנראה שלא הובנתי עד הסוף. גם אני וגם קישון (ולא שאני מתיימר להיות באותה הכרכרה) לא התכוונו באמת להתנצל. זה מין ביטוי שמשמעותו הפוכה. כמו ס-ל-י-ח-ה שאתה אומר למישהו שעוקף אותך בתור וגם דורך לך על הרגל, ועוד נותן לך מכה במרפק. זה מה שאמרתי, ״לא אמרתי ייהרג ובל יעבור״…

  4. יש כללים פשוטים לגבי מתי ועל מה מותר לצחוק, ובעצם מה שקובע הוא "עם מי". אני אתן דוגמה פשוטה על נושא השואה:
    אם שנינו עומדים בתור למקלחת באושוויץ, אז מותר לספר בדיחות שואה זה לזה
    אם שנינו מעולם לא היינו באושוויץ, גם אז מותר .
    אם אתה ניצול שואה ואני לא, אני לא אוכל לספר לך בדיחות שואה, אלא אם כן אתה תתחיל.
    זוהי כל התורה, על רגל אחת.

    • igalz הגיב:

      בעצם מה שהתכוונתי לומר זה שהמוטו ״אי אפשר לעשות רצינות מכל דבר״ יכול לסייע לנו בהרבה מקרים. כמובן שאף אחד לא חייב להסכים איתי וגם לא לצחוק איתי.
      אני מכיר, פחות או יותר, את הכללים ואת התורה. נדמה לי שבתור נפגע-טילים מדרגה ראשונה, גם אם לא טיל גדול במיוחד, מותר לי להתלוצץ עם רופאי וגם עם רופאי-אליל שכנים. וראי גם תגובותי לסמדר וצחי, למעלה.

      • זה מוטו נכון, ואתה בהחלט זכאי ע"פ חוק להתלוצץ על המצב. אגב, גם אני מעדיפה את סיפורי המשפחה של קישון. בעצם, סביר להניח שאם הוא היה חי היום הוא לא היה כותב בעיתון אלא פשוט כותב בלוג. אלו חומרי בלוג מובהקים (אם יש דבר כזה בכלל).

  5. gerchmany הגיב:

    לאור המלחמה בעזה (אוקטובר 2023) חיפשתי את הספרים של אפריים קישון והגעתי לכאו. אם לא היה עצוב היה מצחיק 😦

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.